הציונות הדתית - מאין ולאן

מבוא

מטרתה של מסה זו היא בירור הטענה, שמצבה המורכב של הציונות הדתית כיום נובע משורה של תהליכי עומק ומתחים יסודיים המתחילים עם ייסודה (1902). על אף שקורות התנועה — החל מההנהגה של הרב יצחק יעקב ריינס (1915-1839), עבור לשלטון המנדט לאחר מלחמת העולם הראשונה, ומשם לשואה ולהקמת מדינת ישראל, דרך ימי גוש אמונים וכלה בעשורים האחרונים — היו כה שונים באופיים, אני טוען כי תהליכי העומק מעוגנים זה בזה וקובעים זה את זה, וכי ההתמודדות עם האתגרים של ההווה מחייבת את הכרת העבר. מתחים ומצוקות של ציבורים גדולים אינם נעלמים. הם רוחשים מתחת לפני השטח, ועשויים לפרוץ שנים רבות לאחר מכן.

במשך שנים רבות הייתה הציונות הדתית תנועה של איזונים עדינים. המאבקים והוויכוחים הפנימיים הדגישו צדדים שונים בתנועה, שבסופו של דבר פעלו זה בצד זה. חיכוכים בין ציוני ארץ ישראל אקטיביסטים לבין תומכי הצעת אוגנדה (רוב אנשי המזרחי), בין המזרחי לבין הפועל המזרחי, בין אנשי הראי"ה קוק לבין הציונים הדתיים המזוהים, ועוד ועוד; חיכוכים בין חיים נורמליים לאידאולוגיים, בין הפנמה להחצנה, בין הפעולה בהווה לבין הפרשנות המשיחית, בין הרבנים לבין הפוליטיקאים, בין ה"צעירים" לבין ותיקי התנועה ועוד ועוד. החיכוכים הללו היו חריפים, אך בסופו של דבר יצרו את הגוון המיוחד של הציונות הדתית. התנועה חיה על האיזון והנה האיזון הזה התערער והתפרק. אני סבור שהתפרקות האיזונים התרחשה בשל גורמים אחדים:

(א) עליית מעמד הרבנים שהחלה לאחר מלחמת ששת הימים והגיעה לשיאה בימי גוש אמונים, והמתח בינו לבין הפוליטיקה והאתוס הציוני הדתי האוטונומי. בעקבות כך גם התעצמות השמרנות הדתית הלאומית.

(ב) אי היכולת להשתחרר מתפיסת הנחיתות הדתית כלפי העולם החרדי כנושאי התורה. כך מוסבר הפרדוקס של מסירות הנפש של צעירי התנועה, בד בבד עם תמיכת חלק מנציגיהם בהשתמטות החרדים מהשירות הצבאי.

(ג) איבוד התדמית של האחדות הלאומית והדתית בעקבות איבוד המזרחיים. הופעת ש"ס ניקזה את רגשות התסכול של המזרחיים מהמטרייה החברתית והפוליטית של הציונות הדתית.

(ד) שינוי האוריינטציה הפוליטית. התנועה תמיד כללה גוונים שונים, אולם הכיוון הדומיננטי שלה היה המרכז הפוליטי. השותפות רבת השנים עם תנועת העבודה, התגייסות של רוב הדתיים להגנה ולא למחתרות וכן הלאה. הכיוון השתנה, ומשנות השבעים הפך להיות ימין. המרכז אפשר שותפות פעולה פוליטית רחבה, בעוד שהימין הפך את התנועה למצומצמת מבחינת שיתופי הפעולה עם השלטון והמעורבות בו. אפשר לנתח באיזמל דק את כישלון השותפות בממשלת רבין האחרונה שבסופה נרצח, אולם העובדה היא שהציבור הדתי לאומי בחלקו הגדול לא רצה בשותפות בשלטון המרכז־שמאל, והאידאל הציוני הדתי של השותפות בחברה ובהנהגתה קרס.

להשלמת התמונה יש לציין תופעות שהתרחשו בעקבות התפרקות האיזונים, ולמעשה יכלו להתרחש רק עם התפרקותם:

(א) הפריצה של היצירתיות האסתטית בציונות הדתית.

(ב) השפעת האורתודוקסייה המודרנית, במיוחד מצפון אמריקה, שאנשיה עלו לארץ.

(ג) התמסדות הליברליזם הדתי בתוך גבולות הציונות הדתית.

תופעות אלה מציינות פתיחות וקשב לעולם התרבותי שמסביב, אולם הן לא עיכבו את הפירוק. אני מבקש לעמוד על תהליכי העומק שהובילו לערעור האיזונים, שכן הם נבעו מתהליכים שהתרחשו מתחילת הווייתה של הציונות הדתית. במקביל אני מציע בין השורות דרכים להתגבר על ערעור האיזונים.

*

הרבה דבּרים יש לציונות הדתית בזמן האחרון, והמשותף לרובם הוא ההתעלמות מן העבר. הם גוזרים גזירה שווה מתנועות אחרות שפעלו שנים רבות וכיום כמעט ונמחקו מהמפה הפוליטית והחברתית. לדידם הציונות הדתית של היום שונה לחלוטין מהציונות הדתית בעבר; לכל היותר הם שבים לשנות השבעים, לגוש אמונים שזוהה עם הציונות הדתית. כל כך מפני שמעשי הגוש נראים בעליל כלא־הפיכים וכמקור לשסע עמוק בחברה הישראלית ביחס לציונות הדתית.

זאת ועוד: הציונות הדתית היא תנועה חמקמקה; היא איננה הרוב בחברה הישראלית, אולם היא משפיעה באופן מהותי על הפוליטיקה והחברה. היא איננה מובחנת מהחברה הישראלית כמו החרדים, אך היא איננה מתלכדת עם הכלל. על כן העוסקים בציונות הדתית בוחרים את מה שקרוב להם, ועל פי אינטרס זה הם שופטים אותה. חילונים מקרב השמאל והמרכז מתמקדים במשיחיות, דתיים מזרמים פוסט־מודרניים ופרוגרסיביים הופכים את הקריטריון הליברלי למרכזי, ועוד ועוד. ועדיין כל אלה נכללים בבורות ביחס לתולדות הציונות הדתית, והקביעוֹת שלהם על הציונות הדתית ההיסטורית מנותקות לעיתים מהמציאות ומבטאות משאלת לב יותר מאשר ידיעה ממשית. חוקרים כמו אשר כהן מלינים, בצדק רב, על עיתונאים וחוקרים המחברים ספרים על הציונות הדתית מתוך עמדה פוליטית מוצהרת, אך אינם בקיאים בתולדותיה ואין להם מושג באשר למחוות היומיום שלה (אשר כהן, "מסלול אישי כשדה מחקר", בתוך א' בן־עמוס וע' שיף [עורכים], קווים לדמותנו, תש"ף, עמ' 355-333). ומה באשר לאלה מתוך המחנה שאינם טורחים להכיר את העבר?

אני טוען, כאמור, כי תהליכי העומק מגלים את העמדה המורכבת של הציונות הדתית, וכי ההתמודדות עם אתגרי ההווה תלויה לא מעט בהכרת התהליכים הללו. ההיסטוריה לובשת ופושטת צורה, אך הגרעין הפנימי ממשיך להתקיים ולתבוע את הגשמתו או את פורקנו. רגשות ותדמיות מודחקות במשך שנים רבות פורצות בהזדמנות הראשונה האפשרית. יתר על כן: כינון תנועה מרובדת כמו הציונות הדתית על עיקרון אחד או שניים חוטא לא רק לממשות ההיסטורית אלא גם לאפשרות ההתמודדות עם אתגרי ההווה. מי שסבור שתנועה רבת שנים כזו מזוהה עם רעיונות כמו ארץ ישראל השלמה או הגשמת הגאולה המשיחית ובכך מיצה את רוב עניינה, החמיץ את הכרת התנועה ואת האפשרות לשילובה האמיתי אם גם פרובלמטי בחברה הישראלית.

הציונות הדתית עברה משברים תודעתיים קשים, החל מדחיקתה לשולי העשייה החלוצית, החברתית והפוליטית, דרך זלזול וחוסר אמון ביכולתה לנהל חיים מודרניים, וכלה באירועים מטלטלים שבהם התנערה החברה הישראלית מחלק ניכר מהמפעל ההתיישבותי של התנועה. אולם במקום התכנסות ודממה בחרה הציונות הדתית בעוצמה ניכרת של יצירה ושל מעורבות בחברה הישראלית. הבנת התהליכים הללו מאפשרת להרהר על שילובה האמיתי של הציונות הדתית בחברה. וכשאני מדבר על שילוב, אין כוונתי רק לחיי היומיום של אדם פרודוקטיבי וחברתי, אלא גם למי שמאמץ את ערכי היסוד של החברה והמדינה. אין בכוונתי להציג חיזוי; אני מסתפק בבחינת היסודות והפוטנציאל שבהם.

*

הנחת היסוד שלי היא, שהכרת התהליכים שעברו ועוברים על הציונות הדתית היא תנאי לא רק לחיזוי אלא גם להבעת דעה בשאלת שילובה בחברה מודרנית ובמדינה דמוקרטית. הבעת דעה ללא הכרת תהליכי עומק היא מותרות, ואין אנו יכולים להרשות זאת לעצמנו בעת הזאת. השאלות הקיומיות שעומדות כיום על הפרק מחייבות הכרה של היסודות ההיסטוריים והאידאולוגיים של התנועה ושל מאפייניה מראשיתה ועד היום. אני מודע לכך שטבעי לאיש אקדמיה לדרוש גופי ידע שאינם מצויים תמיד אצל עיתונאים ופרשנים; וכי מי לא חש עצמו כיום מוסמך מספיק כדי להביע דעה בשאלות הקיומיות של הציונות הדתית, ובר־הכי לרפא את תחלואיה או להפוך אותה ללא רלוונטית?! אולם הדרך המייגעת והאנליטית של תולדות הרעיונות היא היחידה שאני מכיר ככלי להתמודדות עם דילמות המובנות בתשתית התנועה ובדרכי התנהגותה בעבר ובהווה.

במסה זו אינני מתמודד עם מכלול האתגרים והשאלות הנוגעים לאופיו ולתגובותיו של המחנה הדתי הלאומי; יש סוגיות הדורשות התייחסות פרטנית בשל אופיין המיוחד, כמו הציונות הדתית בשואה או הזיקה של הציונות הדתית לעלייה להר הבית. עם זאת השתדלתי להצביע על תהליכים מרכזיים שהיכו שורשים בציונות הדתית וסללו את דרכה עד ימים אלה ממש. תהליכים אלה מקרינים אף על סוגיות שלא סקרתי.

*

בסוף המסה הבאתי שורה של מחקרים נבחרים כדי לאפשר לקורא המעוניין להרחיב את גבולות הידע שלו בתולדות התנועה לעשות כן. לא יכולתי כמובן לכלול את כל המחקרים אף לא את רובם, אולם פטור בלא כלום אי אפשר.

*

אני מודה לידידי הקרוב פרופ' אבי שגיא, שהעלה את הרעיון לכתיבת מסה כזו ואף השפיע על פניה וקוויה. שנינו כתבנו וכותבים על הציונות הדתית מתוך אהבה עמוקה, שהייתי מעז לומר שאיננה נוגעת בדבר, אך גם מתוך חרדה לא פחות עמוקה. המכון ע"ש ד"ר זרח ורהפטיג לחקר הציונות הדתית באוניברסיטת בר אילן, שאני עומד בראשו, אפשר את ההוצאה לאור של מסה זו. תודתי לפרופ' אמנון אלבק, רקטור האוניברסיטה, ופרופ' שמואל רפאל, דיקן הפקולטה למדעי היהדות, שאפשרו לי את מחקר הציונות הדתית. כותלי מכון הרטמן, המארח אותי זה השנה השמינית וחברת החוקרים המגוונת במרכז המחקר שלו, מעניקים שלווה ואתגר כאחד. על כן הברכה והתודה לד"ר דניאל הרטמן, נשיא המכון, שפתח בפני את שעריו. ולבסוף אודה לפרופ' אבי אלקיים, המצליח לנווט את הוצאת "אדרא" בחן, במאור פנים, ביעילות ובעוצמה אינטלקטואלית. טביעת עינו הטובה חוסכת מעקשים ומצליחה לעמוד במשימות מורכבות, וסופה שמביאה את היצירה אל חוף מבטחים. ואי אפשר בלא להזכיר את יעילותן של אורה קובלקובסקי ושל ד"ר עדיה הדר, מנהלת המכון ע"ש זרח ורהפטיג לחקר הציונות הדתית, שבזכותן העקוב נעשה למישור.

פרק ראשון

התנגשות ערכים

מראשיתה הייתה הציונות הדתית תנועה של תהליכים מבעבעים ותוססים. חלק מהתהליכים הללו הם נחלת ההיסטוריה והשפעתם כיום עקיפה בלבד. אולם לתהליכים אחרים השפעות מעצבות ארוכות טווח המגיעות עד עצם ימים אלה. ההיסטוריה מלמדת ששורשי העבר אינם נעלמים גם לאחר עשרות רבות של שנים.

בפרק זה אני מבקש לעמוד על שורה של תהליכים שמעצבים את פניה של הציונות הדתית עד היום הזה; אני מבקש לטעון שהתהליכים הללו מוּנעים בידי ערכים כדלקמן:

(א) חינוך מול חלוציות.

(ב) חלוציות מול פשרה טריטוריאלית.

(ג) דתיות מול חילוניות.

(ד) מנהיגות דתית מול מנהיגות פוליטית וממסדית.

הקונפליקט בין הערכים הללו מניע ומזין את תהליכי העומק של הציונות הדתית ומאפשר להבין את הכרעותיה. במידה מסוימת הקונפליקט חב את קיומו למתח היסודי של הציונות הדתית, שהוא ההתמודדות עם החילון. הרי המזרחי נוסד בשנת 1902 בשל המגמה של התנועה הציונית לעסוק בפעילות תרבותית ("קולטורה"), והחשש שהחינוך והתרבות החילוניים יוטלו על הציבור הדתי בכפייה. המזרחי נוסד כדי לדרוש שהתנועה הציונית לא תעסוק בפעילות תרבותית, ומשדרישתו לא הצליחה חתר להקים פיקוח נפרד על החינוך. מכל מקום, המתח שבין הערכים הוא שעיצב את דרכה של הציונות הדתית. אבחן את ניגודי הערכים הללו אחד לאחד.

חינוך מול חלוציות
לאחר מלחמת העולם הראשונה התחבטה הציונות הדתית בארץ ישראל בשאלה מהו צו השעה. התקציבים והמשאבים היו מוגבלים והצרכים היו רבים. ההתחבטות הייתה בין שני ערכים חשובים: החינוך הדתי והחלוציות. הגוף הדומיננטי שייצג את התנועה באותו הזמן היה המזרחי, ובראשו עמדו הרבנים מאיר בר אילן (ברלין, 1949-1880) ויהודה ליב מימון (פישמן, 1962-1875). הם עמדו בפני דילמה קשה: מצד אחד החינוך הדתי היה ערובה להמשך הנוכחות של המסורת בחברה הישראלית. מצד שני עבודת כפיים והתיישבות היו אתגר חלוצי חשוב. מנהיגי המזרחי קיבלו הכרעה: החינוך וערך ההמשכיות של המסורת גבר על ערך החלוציות. לא הייתה זו, כמובן, הכרעה רשמית, אולם בפועל התקציבים העיקריים הלכו לחינוך. מנהיגי המזרחי ביישוב התייחסו תדיר בפעילותם ובכתיבתם לחינוך.

התוצאה הייתה ייסוד תנועת פועלים דתית נפרדת, הפועל המזרחי (1922). בסופו של דבר, בתקופת היישוב וראשית מדינה ערך החלוציות ניצח, והפועל המזרחי היה לתנועה הדתית הדומיננטית בארץ ישראל. בני עקיבא, תנועת הנוער שייסד הפועל המזרחי, הפכה לתנועת הנוער הדתית הלאומית השלטת (תנועות נוער אחרות שקמו היו המזרחי הצעיר ולימים גם הצופים הדתיים). הקיבוץ הדתי, נושא ערך החלוציות הדתית, עיצב במידה לא מבוטלת את פניה של התנועה על אף משקלו הדמוגרפי הזניח. רוב המזכ"לים של בני עקיבא היו מהקיבוץ הדתי. המפד"ל, ובשמה המלא מפלגה דתית לאומית, שאיחדה פוליטית את המזרחי והפועל המזרחי בשנת 1956, כללה בעשוריה הראשונים חברי כנסת מהקיבוץ הדתי ללא פרופורציה למספר חבריה. לעומת זאת, תנועת המזרחי עסקה עד יומה האחרון כתנועה פוליטית כמעט אך ורק בתחום החינוך.

כתב הרב מאיר בר אילן (ברלין) בשנת 1927:

רק המזרחי בשיטתו העיקרית ובדעתו הברורה שלא נתנה תורה שלמה שלנו להתחלק ליהדות בלבד ולאנושיות בלבד, וכי כל גזרת השניות, של חנוך בני ישראל בתור יהודים חנוך מיוחד ובתור אנשים חנוך מיוחד, גזרת הגלות היא, — רק המזרחי בא ועשה מעשה רב. למרות המלחמה מפנים ומאחור, מימין ומשמאל, ולמרות חוסר האמצעים גם באנשים וגם בכסף, יסד המזרחי בית ספר אחד אחר אחד, הוסיף ספסלים משנה ולשנה ויתרבו התלמידים לאלפים רבים, ויהיו המורים, המלמדים את התורה והמחנכים בדרכי התורה, למאות, וחנוך המזרחי נעשה לעובדה קימת ומשמחת אלקים ואנשים. מבה"ס העממיים עד בתי המדרש למורים ולמורות הנמצאים ברשותו של המזרחי, עובר חוט שני אחד: ידיעת התורה ושמירת המצוה, יהדות נאמנה ואנושיות מפותחת, לא כדברי אלה המורישים תורה מצוה לבנים ותלמידיהם אך העולם לא נתן בלבם, ולא כדברי אלה המגדלים בנים ובנות לעבודות זרות, לדעות זרות ולמעשים נכריים.

(הרב מאיר ברלין, בשבילי התחיה, ת"ש, עמ' טו)

סיפורה של ישיבת כפר הרא"ה בימיה הראשונים הוא דוגמה לעיסוקו הדומיננטי של המזרחי בחינוך.

נוסף על שיעוריו, נטל עליו [הרב משה צבי] נריה [1995-1913] גם עול משא כלכלת הישיבה. בשנת תש"א, כשנה אחר ייסודה, כבר כללה הישיבה כמה עשרות חברים. איש לא ביקש מהם שכר לימוד או שכר אכסניה. מי שידו או יד הוריו השיגה, שילם מה ששילם כרצונו. רובנו לא שילמנו פרוטה. נריה היה מתרוצץ בירושלים בין המזרחי והפועל המזרחי ושאר מוסדות כדי להשיג תקציב. יש שהיה חוזר ומספר לנו על "מחלוקת רבי מאיר (ברלין) ורבי יהודה (פישמן־מימון)" והחילוקים שביניהם. חורף תש"א היה קשה, והחוב בצרכנייה ובמאפייה גדל והלך, וכבר עמד על מאה לירות. ייאמר בשבחו של כפר הרא"ה שעמד לימין הישיבה בעתות מצוקה, ועל כל פנים אספקת הלחם מעולם לא פסקה מאיתנו גם כשהחוב לצרכנייה היה גדול.

(צבי א' טל, עד בוא השמש: פרקי חיים של שופט לשעבר, תש"ע, עמ' 46)

כאמור, מאיר בר אילן (ברלין) ויהודה ליב מימון (פישמן) היו מנהיגיו הבלתי מעורערים של המזרחי בארץ ישראל בתקופת היישוב, והחינוך היה בראש מעייניהם. הפועל המזרחי סבר שרווחת הפועל וערך ההתיישבות חשובים לא פחות.

ההתחבטות בין הערכים התעצמה בעקבות המעבר של מדינת ישראל לכלכלה ליברלית עם עליית הימין לשלטון ודחיקת הסוציאליזם לשולי התודעה הלאומית. הפעם עמד בצד אחד האידאל החינוכי הדתי בדמות ייסוד מוסדות חינוך דתיים שתבעו תקציבי יתר בשל הצרכים התורניים ושחינכו להגשמה תורנית בהוראה, ובצד השני עמד אידאל החלוציות בדמות גרעיני נח"ל וההתיישבות הדתית. כלומר האידאל החינוכי התנודד בין תורה (לאומית) מצד אחד ותורה ועבודה מצד שני. החברה הישראלית התחבטה אף היא בשאלת ערך החלוציות, אולם הדילמה של הציונות הדתית הייתה חריפה יותר, שכן ההתחבטות שלה לא הייתה בין אתוס אישי קפיטליסטי לבין סוציאליזם וחלוציות, אלא בין ראיית האידאל כחינוך בכלל וחינוך תורני בפרט לבין החלוציות הדתית.

חלוציות מול פשרה טריטוריאלית
לאחר שינוי פניה של מדינת ישראל מהאופי הסוציאליסטי לאופי הליברלי והקפיטליסטי של מדינת רווחה עם עליית הימין לשלטון (1977), החל בחברה הישראלית תהליך של קריסת ערך החלוציות. תהליך זה פסח על הציונות הדתית. וכאן התהווה קרע בין הציונות הדתית לבין חלק מובחן מהחברה הישראלית. הרקע לתמורה זו היה מהפכת הצעירים ב־1961 שהתמרדו כנגד דחיקת הציונות הדתית לשוליים, שאחד מביטוייה היה ההתיישבות. הקרע החל במלחמת ששת הימים. רוב אנשי הציונות הדתית ראו בהתיישבות בחבלי הגולן, יהודה, שומרון וחבל עזה חלוציות טהורה. השיבה לנחלת אבות נתנה טעם תאולוגי לערך החלוציות, אך המניע בעיקרו היה חלוצי. הציונות הדתית זכתה סוף סוף במיתוס החלוצי, שמבחינתה "נגזל" ממנה על ידי תנועת העבודה. יתר על כן: המיתוס החלוצי הלם את התנאים החדשים; חלק גדול מההתנחלויות לא היו בדגם של מאחז או יישוב ספר, אלא יישובים מבוססים של בתים פרטיים ורווחת חיים. כך אפשר היה לשלב את החלוציות עם הבורגנות ועם הליברליזם הכלכלי, שהחל לאפיין את מדינת ישראל שלאחר המהפך של 1977. אולם בעוד שעל יישוב הגליל, העמק, השפלה, הנגב ומחוזות אחרים שבתוך הקו הירוק לא היה ויכוח בחברה הישראלית, על יש"ע התחולל ויכוח שהפך לשסע של ממש.

כאשר הייתה תחושה בציבוריות הישראלית, בראשית שנות התשעים לאחר הסכמי אוסלו, שהשלום בפתח, העמיק הוויכוח לכדי קרע. החלק הארי של הציונות הדתית עדיין ראה בהתיישבות ביש"ע חלוציות והגשמת ערכי הציונות, בעוד שחלק ניכר מהעם ראה בכך הקצאת תקציבים על חשבון צרכים לאומיים חשובים יותר (למשל סלילת כבישים עוקפי יישובים עוינים על חשבון רווחת עיירות הפיתוח), הטלת משימות ביטחון לא מוצדקות כביכול על הצבא (אבטחת היישובים של המתנחלים) וכדומה. שיאה של התנגשות הערכים אירעה בהתנקשות בראש ממשלה יצחק רבין בידי רוצח שלמד במוסדות של הציונות הדתית.

*המשך פרק זמין בספר המלא*