הנזירות הנוצרית במזרח בשלהי העת העתיקה: פרקים בהיסטוריה דתית-חברתית

הקדמה

ראשיתה של הנזירות הנוצרית במגמות אסקטיות שהתפתחו בקהילות נוצריות במזרח האימפריה הרומית בשלהי העת העתיקה. בשונה מהרושם שנוצר לעיתים של תנועה מתבודדת ומסתגרת, תנועת הנזירות צמחה כחלק אינטגרלי של החברה הנוצרית והשתלבה במהירות בפוליטיקה הכנסייתית והאימפריאלית. ספרות המחקר בעברית על הנזירות הקדומה אינה רבה והיא מתמקדת בעיקרה בהיסטוריה ובארכאולוגיה של הנזירות בארץ־ישראל בשלהי העת העתיקה ובתקופה הביזנטית המוקדמת, ובמיוחד בנזירות מדבר יהודה שעליה יש לנו מקורות כתובים וממצאים ארכאולוגיים רבים. תרגום כתביו מיוונית של קירילוס מסקיתופוליס, היסטוריון הנזירות במדבר יהודה, בידי לאה די־סגני, וספריהם של יזהר הירשפלד ויוסף פטריך על נזירות מדבר יהודה,¹ לצד מאמרים הפזורים בכתבי עת וכפרקים בספרים וכן עבודות דוקטור אחדות, הביאו להיכרות נרחבת למדי של פרק זה בקרב שוחרי עברה של ארץ־ישראל. עם זאת, אין לנו כמעט ספרות מחקר ומקורות בעברית המציגים את התמונה הרחבה ואת המקורות הקלאסיים של הנזירות בכללה בתקופתה המכוננת.² מטרתנו בספר זה, אפוא, היא להביא בפני קוראי העברית מבחר מבואות ומקורות על הנזירות במזרח ובארץ־ישראל כולה, מתוך השפע הרב של ספרות הנזירות במזרח בעת העתיקה המאוחרת. שלושת הפרקים הראשונים מתבססים ברובם על מחקרים קודמים שלנו ואת המקורות בחרנו ותרגמנו מיוונית ומסורית בלוויית מבואות.³ איננו מתיימרים להציג כאן התפתחות היסטורית סדורה ומפורטת של הנזירות במזרח, אלא בעיקר לפרוס רקע פנורמי לנושאים ומקורות שנראים לנו מרכזיים לנזירות הנוצרית ומאפיינים אותה בתקופתה המכוננת.

הספר נפתח בסקירת חיבורים מרכזיים לחקר הנזירות בשלהי העת העתיקה, תוך דיון במכשולים ובמלכודות הגלומים במקורות הללו. נדונים כאן חיבורי מפתח ממצרים, סיני, ארץ־ישראל–פלסטינה, קפדוקיה וסוריה, המשקפים את ראשיתה של תנועת הנזירות, התמסדותה, התפתחותה והתמורות שחלו בה, וחיבורים אחרים שזכו לפופולריות רבה ומילאו תפקיד משמעותי בעיצוב הזהות והאידאולוגיה הנזירית במזרח. המסגרת הכרונולוגית של פרק זה משתרעת מהתקופה הטרום נזירית של התרבות האסקטית הנוצרית בראשית המאה הרביעית ועד סוף המאה השביעית, כאשר התסיסה החברתית, הדתית והפוליטית הביאה לעלייתו של האסלאם.

נזירות ארץ־ישראל בשלהי העת העתיקה היא נושאו של הפרק השני, המביא סקירה רחבה של תולדות הנזירות בארץ־ישראל מראשיתה ועד התקופה המוסלמית. שורשיה של תנועת הנזירות באימפריה הרומית, כמו גם ראשיתה של הנזירות בארץ־ישראל, עודם לוטים בערפל, אך נשתמר מעט מידע על התחלותיה בשני חיבורים הגיוגרפיים, שאף בהם קיימות בעיות היסטוריוגרפיות הנדונות כאן בניסיון לזקק תמונה בסיסית של הנושא. גם המידע ההיסטורי על התפתחותו המוקדמת של מרכז הנזירות בהר הזיתים מוטה ומאתגר, בשל העמדות התאולוגיות של המקורות והסתירות ביניהם. נדונים כאן גם המאפיינים והקריטריונים המגדירים מנזר, ההבחנה בין מנזרים שונים והשלכתה על הדימוי של תהליך צמיחת המנזרים בירושלים, בסביבתה הכפרית ובמעמקי המדבר הנושק לה.

התפתחות הנזירות בארץ־ישראל שלובה בתנועת העלייה לרגל והתגבשות הגיאוגרפיה הקדושה, ובייסוד מרכזי נזירות והתיישבות לאורך דרכי הצליינות. דוגמה לכך הם מנזרי החברה הגבוהה בירושלים ובבית לחם וייסודם בידי נשים פטרוניות. הפרק סוקר את המאפיינים השונים של נזירות ארץ־ישראל, את תהליך התמסדות הנזירות במדבר יהודה ומעורבותה בפוליטיקה הכנסייתית, ואת מרכז הנזירות הייחודי באזור עזה שבו נוצרה יצירה ספרותית מגוונת, את פעולתה של ההנהגה הנזירית בפולמוסים הכריסטולוגיים, ואת מעברה מאקטיביזם לקוויטיזם בעקבות המהפך הפוליטי־תאולוגי באימפריה, ומנזירות מתבודדת לשיתופית ועליית ערך הצייתנות וביטול העצמיות כסמל הנזירות השיתופית. הפרק נחתם בסקירה קצרה של נזירות ארץ־ישראל תחת השלטון המוסלמי.

מיסוד המגמות האסקטיות באימפריה הרומית הלך והתחזק בירושלים מהמחצית השנייה של המאה הרביעית ואילך. החברה הנזירית בעיר כללה בעיקר נזירים עולי רגל שאימצו את ירושלים וסביבתה כמולדתם ובהמשך אף זיהו עצמם כ׳תושבי ארץ הקודש׳. הפרק השלישי מצביע על היבטים מרכזיים של הנוכחות הנזירית בירושלים בתקופה הנדונה. מבלי להתעלם מהזיקה שבין המוסדות הנזיריים למרחב הגיאוגרפיה הקדושה של ירושלים, אנחנו מציעים לראות את ההקשר של המידע על תנועת הנזירות במסגרת גיאוגרפית רחבה. לפיכך נראה לנו סביר יותר לבחון את המידע על הנזירות מנקודת מבט של היסטוריה רגיונלית מאשר כתופעה עירונית מקומית. אפשר גם לעמוד על התהליך הממושך של התפתחות והתבססות מרכזי נזירות בירושלים, במיוחד בהר ציון ובהר הזיתים, במונחים של רשתות נזירות, שבהן פעלו באינטנסיביות נזירים ונשות אצולה אסקטיות מארצות שונות, כמו גם קיסרים וקיסריות. אנו מציעים להעריך את המידע הקיים פחות כמצבור סיפורים אישיים של דבקות דתית שמצאו את דרכם לספרות ההגיוגרפית של ארץ־ישראל, ויותר כסיפורי פטרונות נזיריים החושפים את המבנה וההיררכיה של מערכת היחסים עם כנסיית ירושלים. ההמלצה בקודקס החוקים של תיאודוסיוס השני לשלב נזירים בתפקידים כנסייתיים, ועליית האידאל של כמורה נזירית באימפריה הרומית, הביאו לאינטגרציה של הנזירים בכנסיית ירושלים ולהתפתחות מוסדותיהם בעיר ובסביבתה. לרשתות הנזירות בירושלים היו השלכות מכריעות על זהותה ומעמדה של העיר, עד כדי חפיפה ולעיתים אף התמזגות של הנהגת הנזירות עם הכוח והסמכות הכנסייתיים. הנזירים נהיו במובן מסוים לאצולה החדשה של העיר ושלטו בהיבטים חברתיים רבים של החיים בירושלים ובניהול הדיפלומטיה הכנסייתית שלה.

בחיבורו חיי אנטוניוס חנך אתנסיוס בישוף אלכסנדריה, באמצע המאה הרביעית, בתקופת מעבר קריטית בתולדות הנצרות, סוגה ספרותית נוצרית חדשה שהתמקדה בתיאור חיי קדושים, הַגְיוֹגרפיה. השילוב של ביוגרפיה (לעתים מדומיינת) והבנייה של קדושה נוצרית וסמכות כריזמטית על ידי אורח חיים אסקטי, מעשי ניסים והדרכה רוחנית. חיי אנטוניוס הוא אפוא אבן דרך בספרות הנזירית של שלהי העת העתיקה. לפנינו דיוקן של איש קדוש המשקף את התבססות הערכים האסקטיים והמאבק על האורתודוכסיה, ומבשר את עלייתה של אליטה דתית חדשה שמנהיגי הכנסייה השכילו לנכסה ולאמצה אל חיק הממסד הכנסייתי. ניתן לומר בבטחה שחיי אנטוניוס היא היצירה הספרותית האסקטית המשפיעה ביותר בתולדות הנזירות הנוצרית לדורותיה. הסוגה הספרותית החדשנית ורעיונות מרכזיים של החיבור אומצו במזרח ובמערב הנוצרי והפכו במהרה לדגם ספרותי ורעיוני הראוי לחיקוי. הפרק הרביעי בספרנו מביא את החיבור במלואו בלוויית מבוא עליו ועל מחברו.

בסיליוס, בישוף קיסריה שבקפדוקיה (379-330), נולד למשפחה נוצרית אמידה ומשכילה בפונטוס שבאסיה הקטנה. יחד עם אחיו גרגוריוס מניסה וחברו גרגוריוס נזיאנזוס, נודעו השלושה בהיסטוריה של אבות הכנסייה בכינוי ׳האבות הקפדוקים׳, ונמנו על ההנהגה שעיצבה את התאולוגיה וההגות הנוצרית המזרחית לדורותיה. בסיליוס חיפש דפוס אידאלי של אורח חיים נוצרי השוזר יחדיו התנהגות חברתית מוסרית המתבססת על האתיקה של הברית החדשה ופרקטיקות דתיות בעלות צביון של אדיקות מתונה. לאחר מסע למרכזי הנזירות במצרים ובסוריה, פרש בסיליוס לחיי אדיקות בחיק משפחתו שנודעה בנטיותיה האסקטיות. הקורפוס האסקטי שלו גובש בהדרגה במהלך חייו, ומבין חיבוריו האסקטיים ידוע במיוחד התקנון הארוך המחזיק חמישים וחמש תקנות מלוות בהסברים ארוכים. התקנה השביעית מובאת כאן בפרק החמישי בלוויית מבוא על בסיליוס ומשנתו האסקטית. בסיליוס דחה את רעיון ההתבודדות. הוא היה איש כנסייה ויש לראות את יצירתו האסקטית על רקע תפקידו כבישוף שצורכי הקהילה הנוצרית ועיצוב דמותה היו בראש מעייניו. משום כך מתאפיינים חיבוריו האסקטיים בתכנים קהילתיים־חברתיים, ועל פי רוב גם בהעדר טרמינולוגיה נזירית מובהקת.

אווגריוס מפונטוס שלחוף הים השחור נחשב לתאולוג ולתאורטיקן המקורי והחשוב ביותר של התרבות הנזירית בשלהי העת העתיקה. לתאוריה האסקטית והקונטמפלטיבית שלו נודעה השפעה רבה על מחשבתם ועל אורחות חייהם של נזירים והוגי דעות במזרח ובמערב האימפריה בשלהי העת העתיקה ובימי הביניים. אווגריוס חי ארבע־עשרה שנה כנזיר במדבר המצרי, עד מותו בשנת 399. שם כתב ביוונית את יצירתו הספרותית העשירה והמגוונת, הכוללת בין היתר את שני החיבורים המתורגמים כאן בפרק השישי: אל נזירים במנזרים שיתופיים ובקהילות ועצות לבתולה, יחד עם מבוא על אווגריוס ועל הקורפוס האסקטי שלו. החיבורים כוללים הוראות, מעין תקנון נזירי שנועד לעצב את אורח החיים של הנזירים והנזירות במנזר ואת הקשרים עם סביבתם החיצונית, וכן עצות רוחניות שנועדו לטפח את העצמי האסקטי על פי הדגם של אווגריוס שעיקרו שחרור מתשוקות. שני החיבורים הללו מהווים מעין תמצית של תורתו הנזירית של אווגריוס.

החיבור האנונימי חיי דוסיתאוס, תלמידו של דורותאוס מעזה, אשר נכתב ככל הנראה בידי תלמיד אחר של דורותאוס, מובא בפרק השביעי. החיבור מעלה על נס את הצייתנות ושפלות הרוח כשני אידאלים מרכזיים שבאמצעותם חתר דורותאוס לנהל את אורח החיים הקוינוביטי. הוא ספג ממשנתו של ברסנופיוס את אידאל הצייתנות המוחלטת לאב הרוחני והנחילו לתלמידו דוסיתאוס. דורותאוס לא ייחד ככל הנראה לאידאל הצייתנות דיון נפרד בחיבוריו, אך הוא מהווה יסוד מהותי בהדרכתו הרוחנית ומשתקף בה תדיר. מרכזיותו של אידאל הצייתנות במשנתו של דורותאוס באה לידי ביטוי מובהק בביוגרפיה הקצרה של חניכו דוסיתאוס. באמצעות הצייתנות וביטול הרצון העצמי שאף דורותאוס להגיע אל פסגת מאווייו — להיות ׳תלמידו האמיתי של כריסטוס׳, ׳להידמות לבן האלוהים׳ (ברסנופיוס ויוהנס, שאלות ותשובות, 251, 308).

בסוף שנות השישים של המאה השישית חיבר ההיסטוריון יוהנס מאפסוס בסורית את חיי קדושי המזרח, חיבור הגיוגרפי קולקטיבי המתאר את חייהם של קדושים וקדושות במחוז הולדתו בצפון מסופוטמיה, ואת התרבות האסקטית הסורית באזורים הכפריים, ובדרך אגב גם את עולמם של האנשים הפשוטים בביזנטיון. יצירתו מתאפיינת בממד אישי הנובע מהיכרותו עם רבים מגיבוריו. בדומה להגיוגרפיות אחרות, תופסות הנשים מקום שולי בחיי קדושי המזרח; תיאורן סטריאוטיפי, וכל אחת מהן מייצגת אידיאל אסקטי מרכזי של הנזירות המזרחית. אחד המאפיינים של החיבור הוא הצגת הגיבורים כזרים לעולם, אידאל רווח בספרות הנזירית הסורית. מוטיב זה דומיננטי במיוחד בהגיוגרפיה של מריה מאמידה, נזירה שנודעה כצדקת וסגפנית, המובאת בפרק השמיני של הספר, בלוויית מבוא קצר על יוהנס מאפסוס וכתביו. סיפורה של מריה מאמידה, שבחרה להגשים את אידיאל הזרות (אכסניותא בסורית) דווקא בירושלים, עיר הומה עולי רגל, ולא במקום התבודדות, משקף את המזיגה הרעיונית שבין תנועת הנזירות לתנועת העלייה לרגל בתקופה שבה היו בשיא פריחתן.

המיתוס ההגיוגרפי בחיבור האנונימי חיי מריה המצרייה שואב את השראתו מהגיוגרפיות קודמות על נשים חטאות שעשו תשובה ומגלם בתוכו אידיאלים נוצריים ואסקטיים רווחים, הכוללים התרחקות מחטא ומהפיתויים שמזמן השטן, קונברסיה, תשובה, ואת המדבר כמרחב של קדושה וכאלטרנטיבה לעולם. החיבור כתוב בשפה פשוטה, דרמטית ושובת לב, אך יסודותיו נטועים עמוק בתרבות הנזירית של שלהי העת העתיקה, והערכים שהוא מקדם הם ערכים אסקטיים קלאסיים. דמותה של מריה המצרייה היא טופוס השייך לסוגה ההגיוגרפית, והיא נעדרת יסודות היסטוריים או כרונולוגיים. מריה היא האישה החוטאת הבורחת מעברה למדבר, עושה תשובה ומתגלה באקראי על ידי נזירים משוטטים המאשרים את מעמדה הרוחני ואת קדושתה. החיבור חיי מריה המצרייה הוא מאוחר בסוגה זו של זונות חוזרות בתשובה בשלהי העת העתיקה וגם הפופולרי ביותר. הוא היה פופולרי במיוחד בימי הביניים באגן הים התיכון ובאירופה, ואף קיבל ביטוי באיקונוגרפיה הנוצרית. החיבור מובא בצירוף מבוא בפרק התשיעי החותם את הספר.

תודתנו שלוחה לחברינו מאיר בר־אשר שקרא חלק מכתב היד, ואבי אלקיים, עורכה של הוצאת אדרא שגילה עניין בספר מראשית דרכו, ולאילנה שמיר ששקדה על עריכת כתב היד.

1 ל. די־סגני, קירילוס מסקיתופוליס, חיי נזירים במדבר יהודה (ירושלים, 2005); י. הירשפלד, המדבר של העיר הקדושה (ירושלים, 2002); י. פטריך, נזירות מדבר יהודה בתקופה הביזאנטית: מפעלם של סבאס ותלמידיו (ירושלים, 1995).

2 ספרו של אביעד קליינברג, רגל החזיר של האח ג׳ינפרו: סיפורי הקדושים משנים את העולם (תל־אביב, 2000), עוסק בחלקו הראשון גם בתקופה זו.

3 למחקרים קודמים שלנו בנושא ראו ביבליוגרפיה בסוף הספר.

חלק א

מקורות ספרותיים והתפתחות היסטורית

פרק ראשון

המקורות הספרותיים לחקר הנזירות המזרחית בשלהי העת העתיקה

לתאר את הכול זו משימה בלתי אפשרית לא רק עבורי אלא לכל הסופרים. וגם אילו היה זה אפשרי, אני רואה בכך עניין מיותר, ויומרה ללא תועלת.⁴

כך כתב תיאודורטוס (Theodoretos, 466-393) בישוף העיר קירוס (Cyrrhus, צפונית־מזרחית לאנטיוכיה) בספרו היסטוריה של נזירי סוריה, בשעה שניגש לשרטט את דיוקנם של שלושים נזירים ונזירות שבלטו בתודעתם של בני התקופה כדמויות מופת, ׳אלה אשר הופיעו ככוכבים בשמי המזרח ואורם דרך עד קצה העולם׳. הידוע מביניהם הוא שמעון איש העמוד.⁵ גישתו הסלקטיבית של תיאודורטוס למקורות שהיו ברשותו לתיאור הנזירות בסוריה במאות הרביעית והחמישית, חושפת את אחד הקשיים המובְנים בשימוש במקורות הספרותיים להבנת תולדותיה של התנועה בשלהי העת העתיקה. מטרתו של תיאודורטוס — שהיו שותפים לה מחברים נזיריים רבים — לא הייתה לתעד את ההיסטוריה של הנזירות המקומית אלא להביא בפני הקוראים ׳מודלים של חיים פילוסופיים׳ — בדיוק כשם שציירים, לדבריו, ׳מביטים במודל שלהם כשהם מחקים ומציירים עיניים, אף, פה, לחיים, אוזניים, מצח, ואת שיער הראש והזקן [...] כך ראוי הוא שכל אחד מקוראי החיבור הזה יבחר לחקות אורח חיים מסוים׳.⁶ באמירה זו של תיאודורטוס בפתח דברינו, ברצוננו לומר שאין בכוונתנו להביא כאן סקירה מקיפה של הנזירות הנוצרית במזרח ומקורותיה הספרותיים בשלהי העת העתיקה, אלא להציג חיבורים מעצבים, להאיר ולהצביע על מכשולים ומלכודות שונים הטמונים בטקסטים הללו המשמשים לנו מקורות ללימוד הנושא.⁷ נדון בחיבורי מפתח אחדים שנכתבו במצרים, בסיני, בארץ־ישראל־פלסטינה, בקפדוקיה ובמזרח ומערב סוריה, המשקפים את ראשיתה של תנועת הנזירות, התמסדותה, התפתחותה והתמורות שחלו בה, וכן באלו שזכו לפופולריות רבה ומילאו תפקיד חיוני בעיצוב הזהות והאידאולוגיה הנזירית במזרח. המסגרת הכרונולוגית של סקירה זו משתרעת מהתקופה הטרום נזירית של התרבות האסקטית הנוצרית בראשית המאה הרביעית ועד סוף המאה השביעית, כאשר התסיסה החברתית, הדתית והפוליטית הביאה לעלייתה של דת האסלאם. אנחנו יוצאים מההנחה שנוסחה יפה בידי ההיסטוריון פיליפ רוסו המתריעה בפנינו, שהחיבורים ששרדו אינם משקפים בצורה שיטתית את ההתפתחות והשינויים שהתרחשו בעולם שיצר אותם, ולפיכך אל לנו לבלבל בין התפתחות הספרות הנזירית עצמה להתפתחותן של צורות החיים האסקטיים.⁸

לא רק שעצם ההיסטוריוּת של חלק מהספרות הנזירית מוטל בספק, אלא שבראש ובראשונה עלינו לתת את הדעת על הפער שבין זמנם של האירועים עצמם לזמן חיבורם של המקורות, היוצר קושי של אנאכרוניזם ופרספקטיבה. מכשלה זו נוגעת ישירות לשאלת ראשיתה של הנזירות במצרים, בסוריה ובארץ־ישראל. למשל, רוב המקורות הנוגעים לפכומיוס (Pachomius, נפטר ב־346), אבי הנזירות השיתופית במצרים העילית — חיי פכומיוס, דברי הימים, איגרת אמוֹן, והתקנונים — הם מימי תלמידו תיאודורוס (נפטר ב־368) ויורשו הורסיאסיוס (Horsiesius, נפטר ב־380 בערך).⁹ בדומה לכך, ההגיוגרפיה האנונימית של חריטוֹן, חיי חריטון, שנכתבה בארץ־ישראל במחצית השנייה של המאה השישית, המתיימרת לתאר את חיי גיבורה בראשית המאה הרביעית ולהציגו כמייסד הנזירות הארצישראלית, תואר שייעד הירונימוס קודם לכן לגיבורו שלו, הילריון, בחיבורו ההגיוגרפי חיי הילריון. אם נקבל את עמדתו של ג׳יימס גורינג הדוגלת בזניחת החיפוש אחר שורשי הנזירות הנוצרית, הרי שהשאלה מה הניע את מחברי הטקסטים הללו בטענתם על ראשית הנזירות באזורם, נראית לנו חשובה יותר מעצם הטענה.¹⁰ יתרה מזו, המקורות הספרותיים לחקר הנזירות שונים זה מזה לא רק במידת דיוקם ההיסטורי, אלא גם מבחינת הסוגה הספרותית שלהם (הגיוגרפיה, תקנונים, חוק כנסייתי, מכתבים, שאלות ותשובות, תעודות של היסטוריה כנסייתית), שפת המקור (יוונית, סורית, קופטית), העמדה התאולוגית (כלקדונית, אנטי־כלקדונית), האידאולוגיה הנזירית, ומידת האינטר־טקסטואליות שבכל טקסט. עלינו לבחון את התפתחות השיח הנוצרי הקדום, את מגמותיו ואמצעיו הרטוריים המשוקעים בספרות הנוצרית, שהשפיעו על המקורות הנזיריים ויצרו שיח חדש על גוף, נפש ומגדר, מתוך ראיית תנועת הנזירות כחלק אינטגרלי של החברה הנוצרית במזרח וכביטוי של השינויים החשובים שהתרחשו בחיים הפילוסופיים בשלהי העת העתיקה.¹¹

בעת האחרונה נוטים חוקרי נצרות להתייחס ברגישות רבה לתפיסות, מטאפורות, סמלים ודימויים רווחים במקורות הנוצריים של שלהי העת העתיקה, ולא רק להוכחות, ורואים בעולם הדימויים מקורות המשקפים את ההיסטוריה של הרגשות, המגדר, האישיות האסקטית, הכוח החברתי וההתנהגות הדתית בתקופה זו, ולא רק רעיונות דתיים ודוקטרינות תאולוגיות.¹² המגמה המחקרית הרווחת בין ההיסטוריונים משנות השמונים של המאה העשרים ואילך, המכונה ׳התפנית הלשונית׳ (the linguistic turn), שעיקרה שימוש במתודות השאולות מחקר ביקורת הספרות במחקר ההיסטורי, שִכללה מאוד את הקריאה שלנו את המקורות הנזיריים ואת ההבנה כי לא אחת עסקינן בהבניה של דמות נזירית זו או אחרת בתוך מרחב גיאוגרפי נתון או מדומיין ולאו דווקא בדמות היסטורית.¹³

יותר מאשר בעבר, נותנים היום חוקרים את דעתם לתפקיד שמילא הזיכרון בגיבוש האידאולוגיה הנזירית. כך למשל, הדימוי המרחבי של המדבר, או מסעות קדושים המתוארים בחיבורי נזירות בסורית, נתפסים כיסודות במרקם הזהות הנזירית והסמכות הכריזמטית, ומשמשים לא רק את התעמולה בגיוס פרחי נזורה, אלא גם לשם חיזוק ערכי התרבות הנוצרית הרחבה באמצעות קדושי המדבר.¹⁴ גורינג טוען במידה רבה של שכנוע, שהמיתוס של המדבר המצרי — כלומר התפיסה הרואה ניגוד חריף בין הארץ הנושבת למדבר — המשתקף למשל בחיי אנטוניוס ובחיי שֶנוטֶה — שאב את כוחו לא מעט בזכות זיקתו לדמויות היסטוריות, ומדגיש את האינטראקציה בין זיכרון סלקטיבי לעובדות היסטוריות סלקטיביות ביצירת מיתוסים נזיריים. יתר על כן, בעוד שהספרות הנזירית המצרית הציגה ניגוד חריף בין המדבר לעיר, המקורות הנזיריים ממדבר יהודה מראים תמונה היסטורית שונה, המשקפת זיקה הדוקה בין המדבר לעיר ירושלים; ואכן מדבר יהודה זכה בכינוי ׳המדבר של העיר הקדושה׳. ניתוח עולם דימויים זה והקשריו בעזרת הממצא הארכאולוגי, יש בו כדי לסייע בפענוח המשמעות והתפקיד ההיסטורי של המקורות. יישום מתודולוגיה זו למקורות הספרותיים של הנזירות מעודד קריאה חדשה של חיבורים ידועים שהוזנחו בעבר, ואף מרחיב את המאגר הקלאסי של נושאים נזיריים תוך הארת פרספקטיבות חדשות. כך לדוגמה, אנחנו יכולים לקרוא בטקסט שנשמר בקובץ חיבורים של המנזר הלבן במצרים, על ספינת הנילוס של קבוצת המנזרים הפכומיאניים במצרים, כמטפורה לעשרים וארבע הקהילות שיצרו את הפדרציה הנזירית;¹⁵ או על אסקטיות וחייתיות כהמחשה לכך שעולם הדימויים הוא החומר האמיתי ממנו עשויה ההיסטוריה.¹⁶ מכאן שאחת השאלות המרכזיות בנוגע למקורות הספרותיים של הנזירות היא כיצד לקרוא את המקורות השונים להבנת ההתפתחות ההיסטורית של התנועה, ומה הם המאפיינים והמכשלות המובהקים ביותר שלהם.

אם אכן נכונה הטענה המחקרית שהחלוקה בקרב קהילות נוצריות רבות במאה הרביעית לא הייתה בין המנזר לעולם, אלא בין יראי שמים פייטיסטים (spudaioi ביוונית) לרובה הגדול של החברה שלא היה לו כל עניין בדברים אלו, הרי שאל לנו לבחון את החיבורים האסקטיים שנפוצו בשלב הטרום נזירי (במאות השלישית והרביעית) מתוך רצון לזהות בהם בדייקנות מינוח ומושגים נזיריים. אלא מוטב להתחקות על הערכים האסקטיים שלהם ועל השפעתם על התפתחות האידאולוגיה והדימויים הנזיריים בהמשך.

בין החיבורים שמילאו תפקיד מעין זה ראוי לציון מעשי פאולוס ותקלה, חיבור אגדי שנכתב במקורו ביוונית בסוף המאה השנייה או ראשית המאה השלישית, שפיתח את הדימוי והערך של המרטיריות והבתולין. דמותה המפורסמת של תקלה הפכה מושא לחיקוי בספרות ההגיוגרפית בשלהי העת העתיקה, ופרסומה הרב זיכה אותה בפולחן ובאתר עלייה לרגל.¹⁷ דוגמה נוספת למהלך כזה ניתן למצוא בחיבור האנונימי ספר המעלות שנכתב בסורית בסוף המאה הרביעית, שבו מוצגת התאוריה האסקטית בחלוקה כפולה של החברה — ׳הישרים׳ הממלאים אחר המצוות הקטנות, או הבסיסיות, ו׳השלמים׳ הנאמנים למצוות הגדולות.¹⁸ כתביו של אפרהאט מהמחצית הראשונה של המאה הרביעית, במיוחד ׳הוכחות׳ 7-6 והמזמורים והדרשות של אפרם הסורי (373-306), מעידים על התפקיד של ׳בני ובנות הברית׳ (bnay/bnat qyamâ) ושל ׳היחידים׳ (ihîdayê פרושים מחיי אישות) בשלב הפרוטו־נזירי הסורי.¹⁹ בתקופה המוקדמת של תולדות הנצרות במרחב דובר הארמית־סורית, לא היו ׳בני הברית׳ הללו נזירים במלוא המובן, אך המוסדות והטרמינולוגיה המסורתית שלהם הכשירו את הקרקע לצמיחת הנזירות בסוריה.²⁰

לקטגוריה זו שייך גם הקורפוס האסקטי של בסיליוס מקיסריה שבקפדוקיה: התקנון הארוך, התקנון הקצר וענייני מנהג ומוסר (Moralia) וכמה ממכתביו (22, 173). בחיבורים אלו, שנכתבו לאורך השנים והתבססו על רעיונות פילוסופיים ותאולוגיים, פרס בסיליוס את משנתו החברתית והאסקטית. כתביו האסקטיים יוצרים שיטה של אחריות הדדית, עוסקים במיוחד ביחסים בין ראשי הקהילה לחבריה, ומציגים דפוס של התנהגות ליחיד המסור וירא השמים ולחיי הקהילה.²¹ במילים אחרות, הקורפוס האסקטי של בסיליוס לא נכתב מלכתחילה עבור קהילה נזירית אלא לקהל רחב יותר, ובכך הוא משקף מערך אידאלים המכוון לעיצוב התנהגותה של הקהילה בכללה, תוך הדגשת היחס שבין המנהיג הרוחני לקהלו, אך עדיין ללא מבנה נזירי ברור וללא שימוש במונח ׳נזיר׳.²² למרות שרוב התקנות של בסיליוס לא היו חוקים במובן הרגיל, הן ביטאו נטייה ברורה למיסוד המשמעת האסקטית במחצית השנייה של המאה הרביעית. כך, למרות אופיין הכללי והעדר מונחים של מערך נזירי, זכו כתבים אלה למעין מעמד קנוני בחברה הנזירית. ייתכן שבכך יש להסביר גם את השפעתם הרחבה, כפי שהציע פיליפ רוסו, בעוד שאת ההוראות המפורטות של פכומיוס, שנכתבו במחצית הראשונה של המאה הרביעית במצרים, היה קשה יותר להתאים למסגרות ולתנאים שונים.²³

כתביו האסקטיים של בסיליוס תורגמו לסורית וללטינית כבר במאה החמישית והשפיעו על התרבות הנזירית במזרח ובמערב כאחד גם בימי־הביניים.²⁴ חיבורו של בסיליוס שאלות האחים, הלוא הם הנזירים, אבד במקורו היווני, אך נשמר בתרגום סורי קדום, ככל הנראה משלהי המאה הרביעית, וכן בתרגומו ללטינית של רופינוס (נפטר ב־401 בערך). התרגום הסורי המוקדם מעיד על השראתם הרבה והתקבלותם של כתביו האסקטיים של בסיליוס עוד בחייו, ועל סמכותו ויוקרתו בקרב דוברי הסורית. כפי שציינה אנה סילבאס, המתרגם הסורי תרגם את שאלות האחים בסגנון חופשי ואף שילב בחיבור קטעים רבים משל עצמו,²⁵ והוא מעיד בבירור על הכמיהה לסמכות נזירית בימיה הראשונים של התנועה במזרח ועל התגבשות אופייה האינטר־טקסטואלי והרב־שכבתי של הספרות הנזירית. בסוף המאה החמישית תיאר יוהנס רופוס, תלמידו של פטרוס האיברי (הגאורגי, נפטר ב־491), מנהיג הנזירות האנטי־כלקדונית בארץ־ישראל במחצית השנייה של המאה החמישית, ומחבר הביוגרפיה שלו חיי פטרוס האיברי, כיצד מסר פטרוס את צוואתו הרוחנית לתלמידיו, והורה להם ׳לקרוא ולהגות תמיד בספר על האסקטיות של בסיליוס המבורך, שאלות האחים. ישרו דרכיכם ומנהגיכם על פי הוראותיו הקדושות ותקנותיו׳.²⁶

*המשך הפרק זמין בספר המלא*

4 תיאודורטוס מקירוס, היסטוריה של נזירי סוריה, חיי דומנינה 30, סעיף 7.

5 שם, מבוא, סעיף 9. על תיאודורטוס ראו I. Pásztori-Kupán, Theodoret of Cyrus (London, 2006)

6 תיאודורטוס מקירוס, היסטוריה של נזירי סוריה, חיי דומנינה 30, סעיף 7.

7 בגישה מחקרית דומה נקט גם קולומבה סטיוארט במאמרו העוסק בספרות הנזירית הלטינית שנכתבה בשלהי העת העתיקה C. Stewart, ‘The Literature of Early Western Monasticism,’ in: B.M. Kaczynski (ed.), Oxford Handbook of Christian Monasticism (Oxford, 2020), pp. 85-100

8 P. Rousseau, ‘Monasticism,’ in: A. Cameron, B. Ward-Perkins, M. Whitby (eds.), The Cambridge Ancient History, XIV (Cambridge, 2000), p. 748

9 על הספרות הפכומיאנית ראו P. Rousseau, Pachomius: The Making of a Community in Fourth-Century Egypt (Berkeley, 1999)

10 J.E. Goehring, Ascetics, Society, and the Desert: Studies in Early Egyptian Monasticism, Studies in Antiquity and Christianity (Harrisburg, PA, 1999), p. 35

11 P. Brown, The Body and Society: Men, Women, and Sexual Renunciation in Early Christianity (New York, 2008, 2nd edition); A. Cameron, Christianity and the Rhetoric of Empire: The Development of Christian Discourse (Berkeley, 1991); D. Brakke, ‘Holy Men and Women of the Desert,’ in Oxford Handbook of Christian Monasticism, pp. 35-50 (39-41)

12 לדוגמה פורצת דרך למגמה מחקרית זו ראו P. Brown, ‘The Rise and Function of the Holy Man in Late Antiquity,’ JRS 61 (1971), pp. 80-101; P. Brown, ‘The Rise and Function of the Holy Man in Late Antiquity,’ Journal of Early Christian Studies 6 (1998), pp. 353-376

13 על התפנית הלשונית ראו E.A. Clark, History, Theory, Text: Historians and the Linguistic Turn (Cambridge, 2004)

14 G.E. Goehring, ‘Remembering for Eternity: The Ascetic Landscape as Cultural Discourse in Early Christian Egypt,’ in: B. Leyerle and R.D. Young (eds.), Ascetic Culture: Essays in Honor of Philip Rousseau (Notre Dame, 2013), pp. 201-228; B. Bitton-Ashkelony, ‘From Sacred Travel to Monastic Career: The Evidence of Late Antique Syriac Hagiography,’ Adamantius 16 (2010), pp. 353-370

15 J. E. Goehring, ‘The Ship of the Pachomian Federation: Metaphor and Meaning in a Late Account of Pachomian Monasticism,’ in: P. Buzi and A. Camplani (eds.), Christianity in Egypt: Literary Production and Intellectual Trends: Studies in Honor of Tito Orlandi. SEA 125 (Rome, 2011), pp. 289-303

16 P. Cox Miller, ‘Adam, Eve, and the Elephants: Asceticism and Animality,’ in: Ascetic Culture: Essays in Honor of Philip Rousseau, pp. 253-268

17 S.J. Davis, The Cult of Saint Thecla: A Tradition of Women’s Piety in Late Antiquity. Early Christian Studies Series (Oxford, 2001); S.J. Davis, ‘Crossed Texts, Crossed Sex: Intertextuality and Gender in Early Christian Legends of Holy Women Disguised as Men,’ Journal of Early Christian Studies 10/1 (2002), pp. 1-36

18 The Book of Steps: The Syriac Liber Graduum, Translation, with an Introduction and Notes by R.A. Kitchen and F.G. Parmentier, CS 196 (Kalamazoo, 2004); P. Argárate, ‘The Perfect and Perfection in the Book of Steps,’ in: K.S. Heal and R.A. Kitchen (eds.), Breaking the Mind: New Studies in the Syriac “Book of Steps” (Washington, D.C., 2014), pp. 156-172; S.P. Brock, ’Some Paths to Perfection in the Syriac Fathers,’ Studia Patristica 51 (2011), pp. 78-94

19 S.P. Brock, ‘Early Syrian Asceticism,’ Numen 20 (1973), pp. 1-19; S.H. Griffith, ‘Asceticism in the Church of Syria: The Hermeneutics of Early Syrian Monasticism,’ in: V.L. Wimbush and R. Valantasis (eds.), Asceticism (New York and Oxford, 1995), pp. 220-245; S.P. Brock, ‘Radical Renunciation: The ideal of msarrqûtâ,’ in: R.D. Young and M.J. Blanchard (eds.), To Train his Soul in Books: Syriac Asceticism in Early Christianity (Washington, DC, 2011), pp. 122-133

20 Griffith, ‘Asceticism in the Church of Syria,’ p. 238

21 A.M. Silvas, The Asketikon of Saint Basil the Great (Oxford, 2005)

22 P. Rousseau, Basil of Caesarea (Berkeley, 1994), p. 191

23 Rousseau, ‘Monasticism,’ p. 761

24 P.J. Fedwick, ‘The Translations of the Works of Basil before 1400,’ in: P.J. Fedwick (ed.), Basil of Caesarea: Christian, Humanist, Ascetic: A Sixteen-Hundredth Anniversary Symposium, 2 vols. (Toronto, 1981), vol. 2, pp. 439-512

25 Basil of Caesarea, Questions of the Brothers: Syriac Text and English Translation, ed. A.M. Silvas, Texts and Studies in Eastern Christianity (Leiden, 2014), p. 37

26 חיי פטרוס האיברי, 179.