על הנייר

פתח דבר

אובייקטים גלובליים

בזמן שישב בספרייה הבריטית וחקר את המהפכה התעשייתית, התעקש קרל מרקס לקשור את ההון — שהצטייר כתופעה מופשטת, דבר ה"הולך ומתנדף" במערכת של רווחים מזדמנים — לרצף של אירועים גשמיים: הגוף המזיע של הפועל, ספינות מטען החוצות את האוקיינוס, מכונות המאיצות את קצב הייצור, וכן שלל המוצרים המוגמרים שהחלו לגדוש את חלונות הראווה של חנויות הכולבו, בהם שמלות קיץ אופנתיות עשויות בד כותנה המיטיב לספוג צבע. המטריאליזם הזה שילב בין החומרי לתרבותי, ובין המוצק למופשט, וקיבץ הכול בשרשרת יחסים שקשרה יחד שדה, מפעל, שוק וצרכן. אף על פי כן, הנטייה להפריד בין הזירות הללו נותרה בעינה. חקר ההיסטוריה, הסוציולוגיה והפילוסופיה, בעיקר כפי שהוא נהוג באקדמיה, מוסיף להתמקד בהגיגי האדם ובמעשיו, בלי לתת את הדעת לגורם המתווך בין הרעיוני למעשי, הלוא הוא האובייקט — גוף, צמח, מכונה, שמלה — שהשימוש בו מבדיל אותנו מהבהמה ומכונן את הציוויליזציה. זניחת האובייקט כמוה כוויתור על מפתח חשוב להבנת העולם בכלל, והמצב האנושי בפרט.

הכותנה מגלה עוד טפח של המציאות המורכבת הזאת — אופייה הגלובלי. הבדים והאריגים שהציפו את הכלכלה העולמית למן המאה השבע־עשרה נוצרו בזכות עבודת הכפיים של מיליוני אפריקנים ששועבדו לשם כך ו"יוצאו" בעצמם כסחורות לאמריקה כדי לעבד את שטחיה — ולצידם מספר דומה של איכרים בהודו, ולאחר מכן במצרים ובפלסטין העות'מאנית, שנרתמו גם הם, מרצון או בכפייה, לגידול הסיבים הנחשקים. בתום הקטיף הועמסה הכותנה הגולמית על אוניות ששינעו אותה לבתי חרושת באירופה, ואחר כך הפיצו את התוצרת בחזרה לשווקים באמריקה, באסיה ובמזרח התיכון. כל זה היה חלק ממערך מסחר שנשען על אשראי הולנדי, פוליסות ביטוח צרפתיות, מכשור בריטי ותכתובת עסקית ענפה בין סוחרים הפזורים על פני התבל כולה. מכאן אפשר להסיק כי ה"גלובלי" אינו עשוי מקשה אחת, ואין פירושו שעתוק סדרתי של סניפי מקדונלד'ס או תפוצה נרחבת של עלילה הוליוודית ההופכים את העולם לכפר קטן והומוגני. על פי רוב ההפך הוא הנכון: השוני הוא שמחבר בין מקומות מרוחקים ומחזק את ההיגיון שבכינון יחסי חליפין בין זרים.

מה שהיה נכון במאה התשע־עשרה נכון שבעתיים במאה העשרים ואחת. כך, שורות אלה מתנסחות במחשב מתוצרת חברה קוריאנית שמגייסת מימון בבורסות העולם. החשמל המפעיל אותו מופק משרֵפת דלקי מאובנים שנכרו באזרבייג'ן, באוסטרליה ובאינדונזיה, דלקים המשחררים גזי חממה שמכסים את האטמוספרה בשמיכה בלתי נראית המחממת את העולם כולו. אותו מחשב מונח על שולחן עבודה שעוצב בשוודיה. לידו ניצב ספל מחרסינה סינית, המכיל קפה שצמח על שיח בברזיל ואחר כך נקלה באיטליה. שלל האובייקטים הללו מצאו את דרכם לתל אביב בזכות הסכמי סחר בינלאומיים והסדרת מאזני הייצוא והייבוא. מסכת היחסים הסבוכה הזו, שכללה גם התכתבות נמרצת בין עורכי הסדרה, הניבה בסופו של התהליך את הטקסט הנוכחי — שהועלה טרם הדפסתו ל"ענן", מרחב אחסון אלקטרוני זוכר־כול הממוקם בחוות שרתים המעבירה זרמי חשמל בסיבים אופטיים תת־קרקעיים ותת־ימיים. שלא במקרה, הערוצים הבין־יבשתיים האלה שמחברים את העולם יחדיו בימינו מתחקים אחר מסלולי כבלי הטלגרף שנפרסו לראשונה לפני כמאתיים שנה, עניין שמחדד את ערך חקירת העבר לשם הבנת ההווה.

הספר שלפנינו, אובייקט גלובלי בעצמו, הוא חלק מסדרה שמוקדשת כולה לאובייקטים גלובליים. מטרת הסדרה לבחון את החומרים שמעצבים השקפות עולם, מצבי תודעה, תפיסות מוסר ויחסים חברתיים. מדובר בתהליכים ממשיים וערטילאיים, נוקשים ונזילים, קרובים ורחוקים, היסטוריים ועכשוויים, הקשורים באובייקטים שניצבים בלב מערכת חליפין גלובלית המבנה את חוויות האדם. ככל שנעמיק את מבטנו נגלה שמה שנראה לנו כחפץ מקומי ודומם הוא לאמיתו של דבר אובייקט חובק עולם ורכיב חיוני של חיינו. די בציון תפקיד המזון, הביגוד וקורת הגג בכלכלת הגוף — ולצידם תפקיד הספר המודפס, השיש המפוסל והמיתר הרועד בהזנת הנפש — כדי להבין מה רב משקלו של האובייקט בקיום האנושי.

כל ספר בסדרה נסב על אובייקט נבחר ודן בהשלכותיו על חיי החומר והתרבות כאחד. זהו מחקר פוליטי וכלכלי, פילוסופי וחברתי — בין שמדובר במקורות אנרגיה ובין שמדובר במילה הכתובה על דף נייר או במיכון התקשורת הבין־אישית, אם נביא דוגמאות לנושאים העומדים על הפרק. לעיתים אופיו הגלובלי של האובייקט מוצא את ביטויו בפרטים קטנים ואף אינטימיים; ולעיתים הוא מתגלה בהקשריו הרחבים, בקשרים הנרקמים והמתמסדים בין מרחבים רחוקים כל כך עד שדומה כי אין ביניהם קשר.

אנו מזמינים את קוראי וקוראות העברית להצטרף לניסיון הזה להאיר את חלקו של העולם ביצירת האובייקטים המעצבים את חיינו, ואת חלקם של האובייקטים עצמם ביצירת העולם.

העורכים

פרק ראשון

נייר וניירת
כוחו של הנייר

מעטפות ש"מתקפלות מעצמן", המוכנות לשימוש ללא צורך בגזירות או בהתאמות אחרות, הוצגו לראשונה בתערוכה הגדולה של 1851, יריד תעשיות העולם שנפתח בקול תרועה רמה בקריסטל פאלאס שבלונדון. השקת המעטפות באירוע עולמי שהוקדש לפלאי התיעוש — מנועי קיטור, מערכות הידראוליות, מַקְצֵרות ממוכנות וטכניקות בנייה בזכוכית ובברזל, בין שאר ההמצאות של התקופה — עשויה להפתיע. מה לפריט פשוט זה העשוי נייר, שהוא חומר עתיק יומין, ולתצוגה של מכונות ומכשירים שהעניקו לבני האדם כושר שליטה חסר תקדים בעולם הטבע? אולם אין כאן תעלומה גדולה. המעטפות, שהותקנו בקצב של כעשרת אלפים יחידות ליום (אומנם ללא רצועה דביקה, שנכנסה לשימוש רק כעבור עשרים שנה), מילאו תפקיד מרכזי בערוצי התקשורת המתרחבים של המאה התשע־עשרה, הלוא היא המאה התעשייתית. הן התאימו להזמנת סחורות, לסיכומי תנאי תשלום, לדיווחי רווח (והפסד), לעדכון פוליסות ביטוח, ולעריכת חוזים אשר החליפו הבטחות בעל־פה והיו לראיה המועדפת בערכאות המשפטיות באותם ימים. נוסף על תרומתן של המעטפות החדישות הללו לניהול שוטף של העסקים, היה להן — ולתכולתן כמובן — תפקיד חשוב בנוהלי האדמיניסטרציה של המדינה. "את הידע ואת הכוח", העיר ג'רמי בנתם, מייסדה של תורת התועלתנות בתחילת אותה המאה, "המדינה יכולה לספק במחיר נמוך הרבה יותר מן המחיר שבו יספקו אותם אנשים פרטיים". המשוואה של בנתם קלעה לשיקוליו של הממשל, שהופקד עתה על רווחת הציבור, ולשם כך נדרש לעקוב אחר שיעורי הלידה, גורמי תחלואה, תנאי התעסוקה והיקפי ההגירה, בין שאר חוויות האדם. בעזרת טכנולוגיית המעטפות בעלות הקיפול המובנה החלה המדינה לפעול כסוכן המתווך בין מכלול הצרכים של אזרחיה, המפיק ידע ומתרגם אותו לכוח, כדברי בנתם.

העניין הגובר במידע על מצב האומה, יחד עם ערֵמת המסמכים שנדרשה למינהל העסקים בכלכלה העוברת מהפכת תיעוש, העידו על מעמדו של הנייר בקידום הציוויליזציה — מעמד שלא נפל מזה של הקיטור והפלדה. אפשר אף לקבוע כי הנייר שימש כחומר הגלם של הקִדמה. על גביו באו לידי ביטוי הדייקנות, הרציפות ופעולות המידור והמיון הנחוצות לקיומו של עולם רציונלי, לפי הסוציולוג הנודע מקס ובר, שבכך מנה את יסודות המודרנה. ז'אק דרידה, פילוסוף של השפה, הרחיק לכת אף יותר וקבע כי תולדות הנייר ותולדות הפוליטיקה אחת הן. הרישום על הדף, לדידו של דרידה, הוא מעשה הליבה של שלטון המכתבה — כלומר "הבירוקרטיה", בתרגום מילולי — שנוסד כדי להשליט סדר ביחסים המסתעפים בין הסחורות ובין הבריות.

כמה תמוהה היא אפוא הנטייה הרווחת לבטל את אשר "נותר על הנייר" כאילו הוא חסר משקל, ולראות ב"פיסות נייר" לא יותר מסרח עודף של מערכות החיים. מטבעות הלשון הללו מטשטשים את חלקו המכריע של הנייר בחיינו, שהרי אותו חומר — והפיכתו לניירת, ברגע שרושמים עליו מחשבות וחשבונות — הוא המוציא לפועל של כלל כוונותינו. העט מעניק צורה, כפי שטען גם שייקספיר בחלום ליל קיץ, "ללא־כלום שנולד מן האוויר / מקום וכתובת, שם ודמות".

תצוגה נוספת ביריד תעשיות העולם בלונדון המחישה גם היא את המעמד הזה של הנייר. מדובר בשורה של כספות חסינות אש, שזכו בפרס מטעם חבר השופטים של התערוכה הגדולה. השופטים, כמו מבקרים מזדמנים רבים, התפעלו מהיציקה הכפולה של ברזל חשיל, מבודדת באמצעות טיח נוזלי. הטיח נועד לכבות להבות שחדרו מבעד לשכבה העליונה של הברזל אך טרם הגיעו אל החלל הפנימי, שבו מאוחסנים דברי הערך הדליקים: שטרות, המחאות, מניות, ערבויות, איגרות חוב, תעודות מכר וקבלות. המאמץ הזה שהושקע בהגנה על אוסף הניירות הצביע על חשיבותם בניהול המשק, כפי שתואר בדיווח עיתונאי לגבי גורלו של מקבץ מסמכים בבית מכירות שנשרף עד היסוד: "החום המיס את צירי הדלתות, ועשן יצא מהכספת שהכילה את כל הספרים והכסף שלנו. [...] המון התאסף סביב כדי לראות אותה נפתחת [...] אבל לתדהמתם כל ספר, נייר ושטר יצאו במצב מושלם מבחינת הנייר והכתוב עליו".

הנייר היה לא פחות חיוני לחיי האזרח, המתנהלים על סמך תעודות לידה (ופטירה), רישיונות נישואין (וגירושין), פנקסי חיסונים, גיליונות ציונים ונסחי טאבו — רובם ככולם אסמכתאות להתנהגותו של הפרט ולהסדרת זהותו. משטר שמתפקד כנדרש, כך העיר ההוגה המדיני יוהן פיכטה בשנת 1796, פועל כדי להבטיח כי "כל אדם ואדם [...] יוכר באשר הוא בכל עת ובכל מקום". פרנץ קפקא, שהרבה לפשפש בפשר הכרת האדם הזאת מצד הרשויות, התייחס גם הוא למקומו של הנייר בסדרי העולם. בפתח ספרו המשפט, הגיבור ק' ניצב בפני מעצר. שני שוטרים נוקשים על הדלת ומורים לו להמציא תעודה מזהה. "בחדרו שלף ק' מיד את המגירות של שולחן־הכתיבה", מתעד קפקא את מהלכיו של ק', המשתדל לציית להוראות נציגי החוק. "הכל היה מסודר שם למופת, אבל מרוב התרגשות דווקא את התעודות האישיות שלו, שאותן חיפש, לא הצליח למצוא מיד. בסוף מצא את רישיון הרכיבה על אופניים וכבר התכוון לגשת איתו מיד אל השומרים, אבל אז נראה לו שהמסמך הזה אין לו די ערך והוא המשיך לחפש עד שמצא את תעודת הלידה". באירוניה הנשכנית האופיינית כל כך לכתיבתו ביקש קפקא לחשוף את רוח העוועים האורבת בשלטון המכתבה, ההופכת את הרציונלי על פיו. אנו שוב מתוודעים אל כפל הפנים של הנייר: אובייקט תמים לכאורה, חף מסיבוכים, אך בפועל בעל השלכות רבות ומפותלות. המועקה המתגברת המלווה את הקריאה בהמשפט נובעת מהכרתנו בסכנה הטמונה בפיקוח המתהדק על חיינו, פיקוח שמתנהל על גבי הַדף.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*