דלהי
יום 1
טראסט
יומי הראשון בהודו.
מה אספר לכם חברים, זה היה צפוי בטירוף. אכלתי כזה הלם תרבותי, ולא משנה כמה סיפרו לי על איך זה נראה ואיך זה מריח, המציאות התעלתה על כל דמיון.
חצי מחבריי אמרו לי שמע איך שאתה נוחת בדלהי תעוף משם כמה שיותר מהר, והחצי השני אמר לי שמע דלהי מטורפת. ובכלל המיין בזאר זו חוויה מטלטלת ואתה חייב לבקר שם. אני חשבתי שאני אוהב חוויות מטלטלות, אז רציתי ללכת למיין בזאר לפני שאני עוזב את דלהי.
איך שאני יוצא משערי שדה התעופה בדלהי מתלבש עליי איזה בחור אחד שנראה כמו ששי קשת פקיסטני ומייד אומר לי ״איזראלי איזראלי שלום שלום״, תופס לי את היד ואומר לי שאני בידיים בטוחות ושאבוא איתו. הוא שאל לאן פניי מועדות ואמרתי לו שאני רוצה למיין בזאר. הוא הסתכל עליי ואמר לי ״תקשיב, אם אתה רוצה מיין בזאר אתה תקבל מיין בזאר, זה יעלה לך 2,500 רופי, אבל יו אר קרייזי לא כדאי לך בכלל ללכת לשם יש לי מקום אחר יותר טוב בשבילך״. עכשיו, כל חבריי אמרו לי שזה טריק כזה של נהגי מוניות, שאתה מבקש למקום מסוים והם מציעים לך מקום אחר ואיכשהו זה מתגלגל לעקיצה. אז אמרתי לנהג המונית הזה ויהי מה אני רוצה מיין בזאר. הוא ניסה לשכנע אותי ככה וניסה ככה וממש אמר לי שלא כדאי לי עם המון סימני קריאה, אבל עמדתי על שלי כי אני לא אתן לו לעקוץ אותי, לא ולא.
בסוף הוא התקפל, שילמתי לו 2,500 רופי והיינו בדרך למיין בזאר, איזה כיף, ניצחתי!1. אחרי 40 דקות של נסיעה מופרעת שהיא התקף חרדה או שיעור בהתמסרות תלוי איך מסתכלים, הוא אומר לי טוב הגענו ואני יורד ואני רואה משהו שנראה כמו תל אביב אחרי אפוקליפסה? או אולי בן כלאיים של ניו יורק ועזה? בקיצור סיטי סנטר כושל ורקוב, עטוף בסבכים על גבי סבכים של חוטי חשמל וחרא ולא היו שם חמישה סנטימטרים של כביש רציף וחצי מבני האדם שם היו ליטרלי חצי בני אדם אם לחסוך בתיאורים גרפיים, וכולם בוהים בי ואין לי עדיין טלפון פעיל בשלב הזה כי לקח כמה שעות עד שיכולתי להפעיל אותו, ובגדול הייתה הרגשה של בואנה אם הם רוצים הם לוקחים ממני הכול ולא יהיה לי מה לעשות עם זה, גם יש עליי ציוד מאוד יקר ואיברים חשובים שלהם אין וכל הלוק שלי צורח שאני תייר ובואו תשתו אותי.
הלכתי לי כמה מטרים ברגל ומפלס החרדה התחיל לעלות ונהג ריקשה אחד חד אבחנה קלט את זה עליי, לא ברור לי איך, אולי כי הוא ניחן בראיית הנסתר ואולי כי עמדתי קפוא באמצע הדבר הזה שהוא לא כביש אבל הם בטח קוראים לו ככה, והוא הציע לי לעלות על הריקשה שלו ולקחת אותי למשרד תיירות.
מזגן! יש!!!
ראג'ו נהג הריקשה יצא איתי לארג' וקנה לי פחית קולה מיניאטורית שהיה לה ניחוח של אגזוזים וקארי, ואז לקח אותי למשרד ונכנס יחד איתי. שם ישב סוכן הנסיעות שנראה נחמד, בחור בשם רמזאן שרמז לי עם הגבות לשבת מולו. התיישבתי ומייד נהג הריקשה התיישב לידי כאילו אנחנו בוחרים ביחד יעד לירח דבש. הוא חייך אליי. חייכתי חזרה. אמרתי לרמזאן שאני רוצה רישיקש והוא אמר לי תקשיב קשמיר זה הדיבור ואני אומר רישיקש והוא אומר קשמיר.
זה הרגיש המשך ישיר של הטריפ הפסיכודלי מהמיין בזאר. כאילו אני מתנדנד בין סרט אימה לסרט קומדיה (ספק רומנטית עם נדנודי הראש הפלרטטניים האלה של ראג'ו), וכל מה שנשאר לי זה לסמוך על היקום שהוא לטובתי. הבטתי לאחור: תכל'ס התעקשתי על המיין בזאר ודווקא ששי קשת הפקיסטני ידע על מה הוא מדבר כשלא רצה להביא אותי לשם, וכשאמר שאני קרייזי ושאני לא מבין על מה אני מדבר בכלל כי מדובר בפלורנטין עם סימני גמילה קשים של קראק. ראג'ו ורמזאן מתעקשים ״קשמיר קשמיר ביוטיפול ביוטיפול״ ורמזאן מראה לי תמונות בגוגל ומבטיח לי חדר עם נוף להרי ההימלאיה, והוא היה כזה מקסים כוס אימא שלו.
תוך כדי קשר עין עם רמזאן אני עושה סקירה פנימית. ״אוקיי יובל, אתה בלי טלפון, בלי אינטרנט, בלי ידיעה ברורה שכל העסק הזה בכלל לג'יט, ושתכל'ס יש מצב שאגלה בשדה תעופה שכרטיס הטיסה בכלל מזויף, אתה הולך על זה או לא?״
אז נתתי טראסט ואמרתי: ״יאללה, קשמיר״. נשמע לי מגניב שבוע מול ההימלאיה.
רמזאן רצה לחגוג את המאורע אז הוא הציע לי אוכל, שגם זה היה מבחן לטראסט שלי כי גם על אוכל הכינו אותי עם סיפורי זוועה של קלקולי קיבה. ראיתי שגם הוא אוכל אז אמרתי לו ״יאללה קוובאנגה!״ אבל הוא לא הכיר את צבי הנינג'ה, אז סיפרתי לו קצת וגם שרתי לו את השיר ולשמחתי הוא התחבר (כשיש בכל מקום איש עם ראש של פיל מה זה כבר צב עם חרב).
ואז הם הגישו לי כוס מים, שזה אפילו מבחן טראסט יותר מפחיד מאוכל, וגם יהיה ממש מטופש מצידי לשתות אותם כי יש לי מים נקיים עוד מהקונקשן בדובאי, אבל הרגשתי הרפתקן אז אמרתי ״אללה בבאללה״ ולזה הוא יותר התחבר כי הוא מוסלמי.
ואז נהיה לי קקי.
אבל לא קקי של קלקול קיבה, קקי של פחד מקלקול קיבה.
אז הלכתי ועשיתי קקי כמו הודי אמיתי באיזו מחראה במרחק נסיעה של כמה דקות, ראג'ו לקח אותי. הסתבכתי ממש שם בשירותים, וגם לא ידעתי ממי לבקש עזרה ברגע כזה, שנראה כאילו אלוהים נטש אותי. גם אין שם נייר טואלט. הם משתמשים לשטיפה של הטוסיק בכלי שהזכיר לי כלי לנטילת ידיים. מעולם לא ראיתי חפץ דומם מושפל כל כך. כל הרחוב כל הזמן כולם צופרים בזמן שאני עושה קקי. חשבתי שאו שהם מריעים לי או שהם לא הבינו את הקונספט של צופר או שכל הצפירות האלו הן בעצם מין ביטוי של הנפש שמסרבת להיבלע בתוך כל הרעש וההמוניות והקבצנים והאגזוזים והאבק ומנסה לזעוק ״אני כאן, תראו אותי״.
בלילה הגעתי לקשמיר. כרטיס הטיסה לא היה מזויף, וכל הדרך משדה התעופה התייחסו אליי ממש יפה. הגעתי לבית מאוד גדול ומאוד ריק, ושם עשה לי הכנסת אורחים בחור בשם גולם עם שורוק. גוּלָם הוא הודי זקן שיכול להתקפל לארגז ויש לו אנגלית מעולה והוא מתוק להחריד וכולם שם קוראים לו פאפא. גם שכנים שיותר מבוגרים ממנו קוראים לו פאפא. כשנכנסתי פנימה שמתי לב שאני האורח היחיד בגסטהאוס ושאלתי את פאפא אם יש כאן עוד אנשים והוא ענה שכולם יצאו לטרקים כי זה מה שעושים בקשמיר. התיישבנו אני והוא בסלון הכי ערבי שראיתי, וגיליתי מתוך השיחה איתו שבעצם קשמיר היא מוסלמית הארדקור. אבל הכול טוב כי מה זה מוסלמים אנחנו בני דודים בכלל. אחר כך פאפא הראה לי את חדרי וטען שרואים את ההימלאיה מהחלון, רק שאי אפשר לראות כרגע כי לילה.
ובא לי להגיד עוד פעם אחת טראסט.
וזהו. ליום הזה היו עליות וירידות יותר מכל יום שחוויתי בחיי, ועכשיו אני הולך לישון בתחושה חזקה שזה כל כך נכון שאני עושה את הדבר הזה לבד. או לפחות שהתחלתי אותו לבד.
קשמיר
יום 2
פרום דה ריבר טו קשמיר
באזור 2 בלילה קמתי כי לכל השכונה פה היה חשוב להזכיר לכולם שאללה הוא אכן אכבר. שוב ושוב. זה לא היה מואזין קצר וחינני כמו בעג'מי, לא, זה היה רפיטטיבי יותר ממוזיקת טכנו, ובשל השעה המאוחרת זוהי ההקבלה המתבקשת. זה המשיך עד 5 וחצי בבוקר, וניסיתי להתמסר לזה, באמת שניסיתי. בסופו של דבר הצלחתי להירדם. בבוקר הדלקתי את הטלפון לראשונה מאז שהגעתי וגיליתי שהסים שהמוכר בדלהי הבטיח שעובד בכל הודו, לא עובד בקשמיר. רמאי נוכל פאק אין לי כוח לזה2. נטול כל גישה לעולם החיצון ירדתי לסלון האוריינטלי שהוא לב הגסטהאוס. שם חיכה לי פאפא גולם וסיפר שאתמול בלילה היו חגיגות של שיעים. או סונים. לא זוכר. זה גם לא חשוב. אני שונא את כל מי שמעיר אותי משנתי גם אם זה אלוהים בכבודו ובעצמו.
פאפא התחיל לפרק סיגריה לטובת ג'וינט בזמן שדיבר איתי על האופציות שיש לי לטרקים. הוא שלף מפה גדולה של קשמיר (או של נרניה כי תכלס מאיפה לי) ושרטט עליה טרק וירה מלא מילים שהסתכמו בחשבון שהרגיש לי מנופח.
ובגלל שאני מנותק מהיכולת להשוות מחירים הרגשתי שאני בעמדה חלשה מאוד למשא ומתן ושפאפא, מתוק וכריזמטי ככל שיהיה, יכול לנצל את זה ממש, וכבר נענשתי בעברי על שהפקדתי בעיניים עצומות כל כך הרבה אצל אדם אחד.
אמרתי לו שאני קודם כול צריך אינטרנט. הוא היה ממש מאוכזב, כנראה כי דיבר הרבה וזה לא עבד לו, אבל הוא היה חמוד, עשה טלפון ואמר לי שתוך 20 דקות בערך תחכה לי מכונית בחוץ, ושהבן שלו, החצי חירש, מוסטאפיר, ילווה אותי העירה לקנות כרטיס סים לטלפון.
אחרי כמה זמן אני ומוסטאפיר החצי חירש יוצאים החוצה ונכנסים לטנדר לבן כזה, ובתוכו מחכים לנו 4 גברים שנראים פלסטינים לכל דבר ועניין, והם ומוסטאפיר מתחילים לדבר.
תהיתי למה צריך כל כך הרבה אנשים כדי ללכת להוציא לי סים, והתבוננתי בהם בחשדנות. לנהג היה פרצוף מצולק כמו של מלשן שהסתבך, הבחור שלידו נראה כמו השכן שהיה לי ביפו שהיה שורף פחים כי ככה, ועוד שניים תאומים ענקיים עם מלא ג'ל בשיער. אחד הענקים שאל אותי מאיפה אני, ואמרתי לו שאני מישראל כי אין לי הרבה שכל כנראה, וכולם שתקו וזה גרם לאוויר להרגיש כבד מאוד.
אנחנו נוסעים ונוסעים ואז הנהג עוצר ועולה עוד בחור שהייתי מלהק לפאודה והוא מתיישב מאחוריי. הנהג עוצר פה ושם, ואומר שלום לאנשים, והאנשים ברחוב עוצרים את הרכב, מצביעים עליי ושואלים את הנהג ״ישראל?״ הוא מהנהן והם מחייכים, והוא מחייך אליהם, אני מנסה לתפוס את העיניים של מוסטאפיר שיגיד משהו, אבל הוא עמוק בשיחה עם אחד מהתאומים, ייתכן מאוד שהוא מתעלם ממני במכוון. הנסיעה ממשיכה והנהג עוצר שוב, לרכב עולים עוד זוג עבריינים בחולצות דיזל שחורות עם חזות מזרח ירושלמית. הטנדר הולך ונהיה צפוף ומחניק וכולם בוהים בי בלי גרם של נימוסים או בושה. לפתע הנהג יורד מהכביש לכיוון שביל עפר, והמחוגה במפלס החרדה שלי חוצה את הקו האדום (או הירוק חחחח). התחלתי לחשוב שאולי פאפא בכלל אנטישמי וכשהוא קלט שהוא לא יצליח למכור לי טרק הוא שלח אותי לאיזה סוחר איברים (גם למה באמת אין לו תיירים בגסטהאוס???). ושהנהג בטח מבסוט שהוא תפס כזה דג יהודי ולבן כמוני. והשותף/חוטף שלי מוסטאפיר לא מדבר אנגלית, ואפילו לא מסתכל עליי, אין לי אינטרנט ואין לי שום דרך לברר מה קורה פה ולמה כל רגע עולים עוד ועוד עבריינים לרכב הזה, ואני גם קצת מוחמא שהם חושבים שאני כזה חזק ושהם צריכים כל כך הרבה אנשים עליי וטראסט טראסט טראסט, וכוסאמק! הטראסט הזה יוביל אותי לאיזה פחון חלוד בו אני אתעורר עם מינוס כליה וצלקת ענקית לאורך הבטן (לא סגור למה נתפסתי דווקא על סחר באיברים). ואני מחטט במעמקי זיכרוני אם אי פעם ראיתי כתבה על ישראלים שטיילו בקשמיר ונעלמו, והלב שלי מתחיל לדפוק בעוצמה שאני שומע אותו באוזניים, ואני בא לומר להם טוב יאללה אני רוצה לרדת הספיק לי ממש החוג הזה, גם בכלל מיציתי את הודו ואת קשמיר ואני רוצה הביתה!
אבל אז האוטו עצר. עבריין מס' 06 שישב ליד מוסטאפיר ירד מהרכב, ניגש לחלון של הנהג ושילם לו. אחר כך עלתה בחורה במקומו.
ובקיצור זו מונית שירות.
הסתכלתי שוב על כולם ופתאום הם בכלל לא נראו עבריינים.
הגענו למקום שנראה כמו בוטקה של סלקום שעשוי מעובש ופיפי שהתקשה, קניתי סים ויש לי אינטרנט. הידד! ביטחון! ידיעה! ודאות. מייד שלחתי לאימא את המיקום שלי. שיהיה, מי יודע. המשכנו למרכז העיר סרינגאר. היא לא הייתה כזו מבהילה אפילו קצת נהניתי מהכאוס. גברים סטרייטים בהודו מחזיקים ידיים, עם אצבעות משולבות והכול, ובקשמיר כולם מוסלמים אבל מתברר שתרבות קודמת לדת, כי ראיתי הרבה זוגות של בסטיז חוגגים את אהבתם, וזה מהמם בעיניי, בעיקר כי חשבתי על כל הגייז המוסלמים בארון שלפחות יש להם דרך לבטא את החיבה שלהם האחד לשני בפומבי.
חזרנו לגסטהאוס ושם פגשתי תיירים הולנדים מבוגרים שבדיוק חזרו מאחד הטרקים מחויכים ומבסוטים והם אמרו שהמחיר שקיבלתי הוגן. לונג סטורי שורט חזר לי האמון באמון ואיי טראסט פאפא עכשיו. אז החלטתי שאני יוצא לטרק מוגזם של שבעה ימים ושישה לילות בהימלאיה. לאחר שעה הגיע בחור צועני בשם איימי עם הבן שלו בן ה-10, עלי, לאסוף אותי. כשהם הגיעו פאפא נתן לעלי קופסת נעליים במתנה, ועלי מאוד התרגש. ובלי פחד בכלל עליתי לרכב השבור של איימי שאין בו חגורות בטיחות. איימי אמר שנגיע בעוד שעתיים לבית שלו במעלה ההר שם נישן ונצא עם עלות השחר. הוא מעדיף שנתחיל את המסלול מחר כי יש איזה ביג בלאגן ליד הגבול עם פקיסטן ועדיף להמתין לבוקר שיפחתו כוחות השיטור.
אחרי חצי שעה של נסיעה עוצרים אותנו ארבעה שוטרים. הקצין שניגש אלינו היה בחור יפה תואר ומגולח למשעי עם אנגלית רהוטה. הוא שואל אותי מאיפה אני ואני אומר לו מישראל. הוא שואל אם אני נוצרי ואני אומר לו שאני יהודי. הוא מבקש שנעצור בצד ונדומם את המנוע. אני שואל את איימי אם הכול בסדר, והוא אומר לי שהוא לא יודע. הקצין מתקרב, נשען על החלון 30 סנטימטר מהפרצוף שלי, ועושה לי תחקיר על כמה זמן אני פה, ולאן פניי מועדות, ולמה בחרתי לטייל דווקא בקשמיר, ולמה אני שונא את כל המוסלמים.
כן כן, אשכרה.
אני לא יודע מאיפה שלפתי את זה אבל פשוט אמרתי לו ״אלחמדולאללה !!!!! איי לאב אול פיפל! איי אם קינדרגרדן טיצ'ר אין ג'אפה! יו נואו ג'אפה? ג'ואיש אנד מוסלים ליב טוגדר, ביג פיס! איי האב נייבור וורי גוד פרינדס! יאסר! יו נואו יאסר?? אנד מיי מאדר איז דוקטור אין איסלאם קאלצ'ר! יו וואנט טו טוק טו מיי מאדר??״ ואני בא לשלוף לו את הטלפון שידבר עם אימא שלי. הוא צחק ונתן לנו ללכת.
הרגשתי שביומיים האחרונים רק ספגתי וספגתי את הוייב של ההודים, והינה הוא פשוט השפריץ ממני החוצה, והייתי מה זה מבסוט מעצמי, והתחיל להיפתח לי וחלקתי עם איימי סיגריה ואני חושב שהוא מאוד התרשם, אבל באותה נשימה גם אמר לי שבאזורים האלה עדיף שלא אגיד שאני מישראל, במיוחד לא למעלה, בהרים.
אחרי חצי שעה אנחנו מגיעים למקום שנראה כמו אפגניסטן בלילה עם עוד מחסום אבל הפעם צבאי.
הקצין נראה כמו פרי אהבתם האסורה של אהוד ברק ונסראללה, עם הזקן המוגזם נטול השפם. והוא שואל אותי מאיפה אני ואני אומר לו ישראל, והוא שותק ומזיז את הראש שלו מצד לצד כמו שההודים עושים ולא ברור מה התנועה הזו מסמלת בכלל ומה הוא רוצה ממני והוא גם לא מנתק קשר עין. ואז חייל מצויד היטב שעמד לידו אומר ״ישראל אה...? אתה לבד?״ לא הייתי בטוח מה תהיה התשובה הנכונה אז פשוט אמרתי את האמת, אמרתי לו שכן, ובאמת שרציתי לזרוק לו ״איזה זין זה שמירות, הא?״ אבל התאפקתי ואני גאה בעצמי על זה.
ואז הקצין שואל אותי למה באתי לטייל דווקא בקשמיר ואני מבין שמתבקש ממני שוב לנאום את הנאום של אלחמדולאללה וג'אפה ומיי מאדר, ואני נכנס שם לשצף קצף כאילו אני הודי שמנסה למכור לך קשקושים ברחוב, והוא מסתכל עליי במבט של 'אחי אני לא רוצה לקנות ת'מקל סלפי שלך תשחרר'. בסוף הנאום התברר שהאנגלית שלו לא טובה והוא לא הבין מה אמרתי בכלל, אז שאלתי אותו דרך איימי אם יש פה בעיה עם יהודים או ישראלים, והוא אמר שלאף אחד לא אכפת.
כשהגענו לבית של איימי, בקתה מאולתרת שנשענת על צלע הר, עשויה מעץ ופחונים מסוג בדואי, עלי התלהב בפני אימא שלו מהנעליים הלבנות שהוא קיבל מפאפא, וכל המשפחה התרגשה וכולם מדדו את הנעליים של עלי.
הם לא הציעו לי למדוד.
אחר כך אשתו של איימי הגישה לנו, בצלחות נירוסטה מקומטות, אורז עם תרד וקצת עוף וזה היה טעים ממש. ראיתי את עלי ואיימי מערבבים את האורז עם הרוטב בידיים, הופכים את העיסה שנוצרה לגוש קטן ומקפיצים אותו לפה. רק לי הגישו כף. כמעט התפלק לי הגנן ילדים שבתוכי, ורציתי לזקוף אצבע ולומר להם ״לא אוכלים עם הידיים!״ אבל שוב התאפקתי ושוב התגאיתי בעצמי. כל הארוחה אימו של עלי בהתה בי אוכל עם כף כמו סוטה, ובכל פעם שתפסתי את מבטה היא מייד הסיטה אותו וחייכה חיוך מבויש לעצמה כמו נערת תיכון.
בסוף ארוחת הערב איימי לקח אותי במעלה מדרגות חורקות והראה לי את החדר שלי שבעליית הגג.
יש כאן המון שמיכות שהן מלכודות אבק ולמרבה הפלא אני אפילו לא קרוב להתקף אלרגייה.
זהו, לילה טוב לי.
דלהי
יום 1
טראסט
יומי הראשון בהודו.
מה אספר לכם חברים, זה היה צפוי בטירוף. אכלתי כזה הלם תרבותי, ולא משנה כמה סיפרו לי על איך זה נראה ואיך זה מריח, המציאות התעלתה על כל דמיון.
חצי מחבריי אמרו לי שמע איך שאתה נוחת בדלהי תעוף משם כמה שיותר מהר, והחצי השני אמר לי שמע דלהי מטורפת. ובכלל המיין בזאר זו חוויה מטלטלת ואתה חייב לבקר שם. אני חשבתי שאני אוהב חוויות מטלטלות, אז רציתי ללכת למיין בזאר לפני שאני עוזב את דלהי.
איך שאני יוצא משערי שדה התעופה בדלהי מתלבש עליי איזה בחור אחד שנראה כמו ששי קשת פקיסטני ומייד אומר לי ״איזראלי איזראלי שלום שלום״, תופס לי את היד ואומר לי שאני בידיים בטוחות ושאבוא איתו. הוא שאל לאן פניי מועדות ואמרתי לו שאני רוצה למיין בזאר. הוא הסתכל עליי ואמר לי ״תקשיב, אם אתה רוצה מיין בזאר אתה תקבל מיין בזאר, זה יעלה לך 2,500 רופי, אבל יו אר קרייזי לא כדאי לך בכלל ללכת לשם יש לי מקום אחר יותר טוב בשבילך״. עכשיו, כל חבריי אמרו לי שזה טריק כזה של נהגי מוניות, שאתה מבקש למקום מסוים והם מציעים לך מקום אחר ואיכשהו זה מתגלגל לעקיצה. אז אמרתי לנהג המונית הזה ויהי מה אני רוצה מיין בזאר. הוא ניסה לשכנע אותי ככה וניסה ככה וממש אמר לי שלא כדאי לי עם המון סימני קריאה, אבל עמדתי על שלי כי אני לא אתן לו לעקוץ אותי, לא ולא.
בסוף הוא התקפל, שילמתי לו 2,500 רופי והיינו בדרך למיין בזאר, איזה כיף, ניצחתי!1. אחרי 40 דקות של נסיעה מופרעת שהיא התקף חרדה או שיעור בהתמסרות תלוי איך מסתכלים, הוא אומר לי טוב הגענו ואני יורד ואני רואה משהו שנראה כמו תל אביב אחרי אפוקליפסה? או אולי בן כלאיים של ניו יורק ועזה? בקיצור סיטי סנטר כושל ורקוב, עטוף בסבכים על גבי סבכים של חוטי חשמל וחרא ולא היו שם חמישה סנטימטרים של כביש רציף וחצי מבני האדם שם היו ליטרלי חצי בני אדם אם לחסוך בתיאורים גרפיים, וכולם בוהים בי ואין לי עדיין טלפון פעיל בשלב הזה כי לקח כמה שעות עד שיכולתי להפעיל אותו, ובגדול הייתה הרגשה של בואנה אם הם רוצים הם לוקחים ממני הכול ולא יהיה לי מה לעשות עם זה, גם יש עליי ציוד מאוד יקר ואיברים חשובים שלהם אין וכל הלוק שלי צורח שאני תייר ובואו תשתו אותי.
הלכתי לי כמה מטרים ברגל ומפלס החרדה התחיל לעלות ונהג ריקשה אחד חד אבחנה קלט את זה עליי, לא ברור לי איך, אולי כי הוא ניחן בראיית הנסתר ואולי כי עמדתי קפוא באמצע הדבר הזה שהוא לא כביש אבל הם בטח קוראים לו ככה, והוא הציע לי לעלות על הריקשה שלו ולקחת אותי למשרד תיירות.
מזגן! יש!!!
ראג'ו נהג הריקשה יצא איתי לארג' וקנה לי פחית קולה מיניאטורית שהיה לה ניחוח של אגזוזים וקארי, ואז לקח אותי למשרד ונכנס יחד איתי. שם ישב סוכן הנסיעות שנראה נחמד, בחור בשם רמזאן שרמז לי עם הגבות לשבת מולו. התיישבתי ומייד נהג הריקשה התיישב לידי כאילו אנחנו בוחרים ביחד יעד לירח דבש. הוא חייך אליי. חייכתי חזרה. אמרתי לרמזאן שאני רוצה רישיקש והוא אמר לי תקשיב קשמיר זה הדיבור ואני אומר רישיקש והוא אומר קשמיר.
זה הרגיש המשך ישיר של הטריפ הפסיכודלי מהמיין בזאר. כאילו אני מתנדנד בין סרט אימה לסרט קומדיה (ספק רומנטית עם נדנודי הראש הפלרטטניים האלה של ראג'ו), וכל מה שנשאר לי זה לסמוך על היקום שהוא לטובתי. הבטתי לאחור: תכל'ס התעקשתי על המיין בזאר ודווקא ששי קשת הפקיסטני ידע על מה הוא מדבר כשלא רצה להביא אותי לשם, וכשאמר שאני קרייזי ושאני לא מבין על מה אני מדבר בכלל כי מדובר בפלורנטין עם סימני גמילה קשים של קראק. ראג'ו ורמזאן מתעקשים ״קשמיר קשמיר ביוטיפול ביוטיפול״ ורמזאן מראה לי תמונות בגוגל ומבטיח לי חדר עם נוף להרי ההימלאיה, והוא היה כזה מקסים כוס אימא שלו.
תוך כדי קשר עין עם רמזאן אני עושה סקירה פנימית. ״אוקיי יובל, אתה בלי טלפון, בלי אינטרנט, בלי ידיעה ברורה שכל העסק הזה בכלל לג'יט, ושתכל'ס יש מצב שאגלה בשדה תעופה שכרטיס הטיסה בכלל מזויף, אתה הולך על זה או לא?״
אז נתתי טראסט ואמרתי: ״יאללה, קשמיר״. נשמע לי מגניב שבוע מול ההימלאיה.
רמזאן רצה לחגוג את המאורע אז הוא הציע לי אוכל, שגם זה היה מבחן לטראסט שלי כי גם על אוכל הכינו אותי עם סיפורי זוועה של קלקולי קיבה. ראיתי שגם הוא אוכל אז אמרתי לו ״יאללה קוובאנגה!״ אבל הוא לא הכיר את צבי הנינג'ה, אז סיפרתי לו קצת וגם שרתי לו את השיר ולשמחתי הוא התחבר (כשיש בכל מקום איש עם ראש של פיל מה זה כבר צב עם חרב).
ואז הם הגישו לי כוס מים, שזה אפילו מבחן טראסט יותר מפחיד מאוכל, וגם יהיה ממש מטופש מצידי לשתות אותם כי יש לי מים נקיים עוד מהקונקשן בדובאי, אבל הרגשתי הרפתקן אז אמרתי ״אללה בבאללה״ ולזה הוא יותר התחבר כי הוא מוסלמי.
ואז נהיה לי קקי.
אבל לא קקי של קלקול קיבה, קקי של פחד מקלקול קיבה.
אז הלכתי ועשיתי קקי כמו הודי אמיתי באיזו מחראה במרחק נסיעה של כמה דקות, ראג'ו לקח אותי. הסתבכתי ממש שם בשירותים, וגם לא ידעתי ממי לבקש עזרה ברגע כזה, שנראה כאילו אלוהים נטש אותי. גם אין שם נייר טואלט. הם משתמשים לשטיפה של הטוסיק בכלי שהזכיר לי כלי לנטילת ידיים. מעולם לא ראיתי חפץ דומם מושפל כל כך. כל הרחוב כל הזמן כולם צופרים בזמן שאני עושה קקי. חשבתי שאו שהם מריעים לי או שהם לא הבינו את הקונספט של צופר או שכל הצפירות האלו הן בעצם מין ביטוי של הנפש שמסרבת להיבלע בתוך כל הרעש וההמוניות והקבצנים והאגזוזים והאבק ומנסה לזעוק ״אני כאן, תראו אותי״.
בלילה הגעתי לקשמיר. כרטיס הטיסה לא היה מזויף, וכל הדרך משדה התעופה התייחסו אליי ממש יפה. הגעתי לבית מאוד גדול ומאוד ריק, ושם עשה לי הכנסת אורחים בחור בשם גולם עם שורוק. גוּלָם הוא הודי זקן שיכול להתקפל לארגז ויש לו אנגלית מעולה והוא מתוק להחריד וכולם שם קוראים לו פאפא. גם שכנים שיותר מבוגרים ממנו קוראים לו פאפא. כשנכנסתי פנימה שמתי לב שאני האורח היחיד בגסטהאוס ושאלתי את פאפא אם יש כאן עוד אנשים והוא ענה שכולם יצאו לטרקים כי זה מה שעושים בקשמיר. התיישבנו אני והוא בסלון הכי ערבי שראיתי, וגיליתי מתוך השיחה איתו שבעצם קשמיר היא מוסלמית הארדקור. אבל הכול טוב כי מה זה מוסלמים אנחנו בני דודים בכלל. אחר כך פאפא הראה לי את חדרי וטען שרואים את ההימלאיה מהחלון, רק שאי אפשר לראות כרגע כי לילה.
ובא לי להגיד עוד פעם אחת טראסט.
וזהו. ליום הזה היו עליות וירידות יותר מכל יום שחוויתי בחיי, ועכשיו אני הולך לישון בתחושה חזקה שזה כל כך נכון שאני עושה את הדבר הזה לבד. או לפחות שהתחלתי אותו לבד.
קשמיר
יום 2
פרום דה ריבר טו קשמיר
באזור 2 בלילה קמתי כי לכל השכונה פה היה חשוב להזכיר לכולם שאללה הוא אכן אכבר. שוב ושוב. זה לא היה מואזין קצר וחינני כמו בעג'מי, לא, זה היה רפיטטיבי יותר ממוזיקת טכנו, ובשל השעה המאוחרת זוהי ההקבלה המתבקשת. זה המשיך עד 5 וחצי בבוקר, וניסיתי להתמסר לזה, באמת שניסיתי. בסופו של דבר הצלחתי להירדם. בבוקר הדלקתי את הטלפון לראשונה מאז שהגעתי וגיליתי שהסים שהמוכר בדלהי הבטיח שעובד בכל הודו, לא עובד בקשמיר. רמאי נוכל פאק אין לי כוח לזה2. נטול כל גישה לעולם החיצון ירדתי לסלון האוריינטלי שהוא לב הגסטהאוס. שם חיכה לי פאפא גולם וסיפר שאתמול בלילה היו חגיגות של שיעים. או סונים. לא זוכר. זה גם לא חשוב. אני שונא את כל מי שמעיר אותי משנתי גם אם זה אלוהים בכבודו ובעצמו.
פאפא התחיל לפרק סיגריה לטובת ג'וינט בזמן שדיבר איתי על האופציות שיש לי לטרקים. הוא שלף מפה גדולה של קשמיר (או של נרניה כי תכלס מאיפה לי) ושרטט עליה טרק וירה מלא מילים שהסתכמו בחשבון שהרגיש לי מנופח.
ובגלל שאני מנותק מהיכולת להשוות מחירים הרגשתי שאני בעמדה חלשה מאוד למשא ומתן ושפאפא, מתוק וכריזמטי ככל שיהיה, יכול לנצל את זה ממש, וכבר נענשתי בעברי על שהפקדתי בעיניים עצומות כל כך הרבה אצל אדם אחד.
אמרתי לו שאני קודם כול צריך אינטרנט. הוא היה ממש מאוכזב, כנראה כי דיבר הרבה וזה לא עבד לו, אבל הוא היה חמוד, עשה טלפון ואמר לי שתוך 20 דקות בערך תחכה לי מכונית בחוץ, ושהבן שלו, החצי חירש, מוסטאפיר, ילווה אותי העירה לקנות כרטיס סים לטלפון.
אחרי כמה זמן אני ומוסטאפיר החצי חירש יוצאים החוצה ונכנסים לטנדר לבן כזה, ובתוכו מחכים לנו 4 גברים שנראים פלסטינים לכל דבר ועניין, והם ומוסטאפיר מתחילים לדבר.
תהיתי למה צריך כל כך הרבה אנשים כדי ללכת להוציא לי סים, והתבוננתי בהם בחשדנות. לנהג היה פרצוף מצולק כמו של מלשן שהסתבך, הבחור שלידו נראה כמו השכן שהיה לי ביפו שהיה שורף פחים כי ככה, ועוד שניים תאומים ענקיים עם מלא ג'ל בשיער. אחד הענקים שאל אותי מאיפה אני, ואמרתי לו שאני מישראל כי אין לי הרבה שכל כנראה, וכולם שתקו וזה גרם לאוויר להרגיש כבד מאוד.
אנחנו נוסעים ונוסעים ואז הנהג עוצר ועולה עוד בחור שהייתי מלהק לפאודה והוא מתיישב מאחוריי. הנהג עוצר פה ושם, ואומר שלום לאנשים, והאנשים ברחוב עוצרים את הרכב, מצביעים עליי ושואלים את הנהג ״ישראל?״ הוא מהנהן והם מחייכים, והוא מחייך אליהם, אני מנסה לתפוס את העיניים של מוסטאפיר שיגיד משהו, אבל הוא עמוק בשיחה עם אחד מהתאומים, ייתכן מאוד שהוא מתעלם ממני במכוון. הנסיעה ממשיכה והנהג עוצר שוב, לרכב עולים עוד זוג עבריינים בחולצות דיזל שחורות עם חזות מזרח ירושלמית. הטנדר הולך ונהיה צפוף ומחניק וכולם בוהים בי בלי גרם של נימוסים או בושה. לפתע הנהג יורד מהכביש לכיוון שביל עפר, והמחוגה במפלס החרדה שלי חוצה את הקו האדום (או הירוק חחחח). התחלתי לחשוב שאולי פאפא בכלל אנטישמי וכשהוא קלט שהוא לא יצליח למכור לי טרק הוא שלח אותי לאיזה סוחר איברים (גם למה באמת אין לו תיירים בגסטהאוס???). ושהנהג בטח מבסוט שהוא תפס כזה דג יהודי ולבן כמוני. והשותף/חוטף שלי מוסטאפיר לא מדבר אנגלית, ואפילו לא מסתכל עליי, אין לי אינטרנט ואין לי שום דרך לברר מה קורה פה ולמה כל רגע עולים עוד ועוד עבריינים לרכב הזה, ואני גם קצת מוחמא שהם חושבים שאני כזה חזק ושהם צריכים כל כך הרבה אנשים עליי וטראסט טראסט טראסט, וכוסאמק! הטראסט הזה יוביל אותי לאיזה פחון חלוד בו אני אתעורר עם מינוס כליה וצלקת ענקית לאורך הבטן (לא סגור למה נתפסתי דווקא על סחר באיברים). ואני מחטט במעמקי זיכרוני אם אי פעם ראיתי כתבה על ישראלים שטיילו בקשמיר ונעלמו, והלב שלי מתחיל לדפוק בעוצמה שאני שומע אותו באוזניים, ואני בא לומר להם טוב יאללה אני רוצה לרדת הספיק לי ממש החוג הזה, גם בכלל מיציתי את הודו ואת קשמיר ואני רוצה הביתה!
אבל אז האוטו עצר. עבריין מס' 06 שישב ליד מוסטאפיר ירד מהרכב, ניגש לחלון של הנהג ושילם לו. אחר כך עלתה בחורה במקומו.
ובקיצור זו מונית שירות.
הסתכלתי שוב על כולם ופתאום הם בכלל לא נראו עבריינים.
הגענו למקום שנראה כמו בוטקה של סלקום שעשוי מעובש ופיפי שהתקשה, קניתי סים ויש לי אינטרנט. הידד! ביטחון! ידיעה! ודאות. מייד שלחתי לאימא את המיקום שלי. שיהיה, מי יודע. המשכנו למרכז העיר סרינגאר. היא לא הייתה כזו מבהילה אפילו קצת נהניתי מהכאוס. גברים סטרייטים בהודו מחזיקים ידיים, עם אצבעות משולבות והכול, ובקשמיר כולם מוסלמים אבל מתברר שתרבות קודמת לדת, כי ראיתי הרבה זוגות של בסטיז חוגגים את אהבתם, וזה מהמם בעיניי, בעיקר כי חשבתי על כל הגייז המוסלמים בארון שלפחות יש להם דרך לבטא את החיבה שלהם האחד לשני בפומבי.
חזרנו לגסטהאוס ושם פגשתי תיירים הולנדים מבוגרים שבדיוק חזרו מאחד הטרקים מחויכים ומבסוטים והם אמרו שהמחיר שקיבלתי הוגן. לונג סטורי שורט חזר לי האמון באמון ואיי טראסט פאפא עכשיו. אז החלטתי שאני יוצא לטרק מוגזם של שבעה ימים ושישה לילות בהימלאיה. לאחר שעה הגיע בחור צועני בשם איימי עם הבן שלו בן ה-10, עלי, לאסוף אותי. כשהם הגיעו פאפא נתן לעלי קופסת נעליים במתנה, ועלי מאוד התרגש. ובלי פחד בכלל עליתי לרכב השבור של איימי שאין בו חגורות בטיחות. איימי אמר שנגיע בעוד שעתיים לבית שלו במעלה ההר שם נישן ונצא עם עלות השחר. הוא מעדיף שנתחיל את המסלול מחר כי יש איזה ביג בלאגן ליד הגבול עם פקיסטן ועדיף להמתין לבוקר שיפחתו כוחות השיטור.
אחרי חצי שעה של נסיעה עוצרים אותנו ארבעה שוטרים. הקצין שניגש אלינו היה בחור יפה תואר ומגולח למשעי עם אנגלית רהוטה. הוא שואל אותי מאיפה אני ואני אומר לו מישראל. הוא שואל אם אני נוצרי ואני אומר לו שאני יהודי. הוא מבקש שנעצור בצד ונדומם את המנוע. אני שואל את איימי אם הכול בסדר, והוא אומר לי שהוא לא יודע. הקצין מתקרב, נשען על החלון 30 סנטימטר מהפרצוף שלי, ועושה לי תחקיר על כמה זמן אני פה, ולאן פניי מועדות, ולמה בחרתי לטייל דווקא בקשמיר, ולמה אני שונא את כל המוסלמים.
כן כן, אשכרה.
אני לא יודע מאיפה שלפתי את זה אבל פשוט אמרתי לו ״אלחמדולאללה !!!!! איי לאב אול פיפל! איי אם קינדרגרדן טיצ'ר אין ג'אפה! יו נואו ג'אפה? ג'ואיש אנד מוסלים ליב טוגדר, ביג פיס! איי האב נייבור וורי גוד פרינדס! יאסר! יו נואו יאסר?? אנד מיי מאדר איז דוקטור אין איסלאם קאלצ'ר! יו וואנט טו טוק טו מיי מאדר??״ ואני בא לשלוף לו את הטלפון שידבר עם אימא שלי. הוא צחק ונתן לנו ללכת.
הרגשתי שביומיים האחרונים רק ספגתי וספגתי את הוייב של ההודים, והינה הוא פשוט השפריץ ממני החוצה, והייתי מה זה מבסוט מעצמי, והתחיל להיפתח לי וחלקתי עם איימי סיגריה ואני חושב שהוא מאוד התרשם, אבל באותה נשימה גם אמר לי שבאזורים האלה עדיף שלא אגיד שאני מישראל, במיוחד לא למעלה, בהרים.
אחרי חצי שעה אנחנו מגיעים למקום שנראה כמו אפגניסטן בלילה עם עוד מחסום אבל הפעם צבאי.
הקצין נראה כמו פרי אהבתם האסורה של אהוד ברק ונסראללה, עם הזקן המוגזם נטול השפם. והוא שואל אותי מאיפה אני ואני אומר לו ישראל, והוא שותק ומזיז את הראש שלו מצד לצד כמו שההודים עושים ולא ברור מה התנועה הזו מסמלת בכלל ומה הוא רוצה ממני והוא גם לא מנתק קשר עין. ואז חייל מצויד היטב שעמד לידו אומר ״ישראל אה...? אתה לבד?״ לא הייתי בטוח מה תהיה התשובה הנכונה אז פשוט אמרתי את האמת, אמרתי לו שכן, ובאמת שרציתי לזרוק לו ״איזה זין זה שמירות, הא?״ אבל התאפקתי ואני גאה בעצמי על זה.
ואז הקצין שואל אותי למה באתי לטייל דווקא בקשמיר ואני מבין שמתבקש ממני שוב לנאום את הנאום של אלחמדולאללה וג'אפה ומיי מאדר, ואני נכנס שם לשצף קצף כאילו אני הודי שמנסה למכור לך קשקושים ברחוב, והוא מסתכל עליי במבט של 'אחי אני לא רוצה לקנות ת'מקל סלפי שלך תשחרר'. בסוף הנאום התברר שהאנגלית שלו לא טובה והוא לא הבין מה אמרתי בכלל, אז שאלתי אותו דרך איימי אם יש פה בעיה עם יהודים או ישראלים, והוא אמר שלאף אחד לא אכפת.
כשהגענו לבית של איימי, בקתה מאולתרת שנשענת על צלע הר, עשויה מעץ ופחונים מסוג בדואי, עלי התלהב בפני אימא שלו מהנעליים הלבנות שהוא קיבל מפאפא, וכל המשפחה התרגשה וכולם מדדו את הנעליים של עלי.
הם לא הציעו לי למדוד.
אחר כך אשתו של איימי הגישה לנו, בצלחות נירוסטה מקומטות, אורז עם תרד וקצת עוף וזה היה טעים ממש. ראיתי את עלי ואיימי מערבבים את האורז עם הרוטב בידיים, הופכים את העיסה שנוצרה לגוש קטן ומקפיצים אותו לפה. רק לי הגישו כף. כמעט התפלק לי הגנן ילדים שבתוכי, ורציתי לזקוף אצבע ולומר להם ״לא אוכלים עם הידיים!״ אבל שוב התאפקתי ושוב התגאיתי בעצמי. כל הארוחה אימו של עלי בהתה בי אוכל עם כף כמו סוטה, ובכל פעם שתפסתי את מבטה היא מייד הסיטה אותו וחייכה חיוך מבויש לעצמה כמו נערת תיכון.
בסוף ארוחת הערב איימי לקח אותי במעלה מדרגות חורקות והראה לי את החדר שלי שבעליית הגג.
יש כאן המון שמיכות שהן מלכודות אבק ולמרבה הפלא אני אפילו לא קרוב להתקף אלרגייה.
זהו, לילה טוב לי.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
