הלול- מותחן בקליפת ביצה

פתח דבר

על מישור לא גדול, באמצע המדרון התלול של אחד מהרי הגליל העליון, צמח לו יישוב קטן, מוקף יער גבוה וצפוף, נסתר מעיניים סקרניות של נוסעי הכביש המתפתל בין חצור הגלילית לצפת. לו יעבור בשער הכניסה אורח מזדמן ויביט הצידה, יוכל לראות מבנה קטן, עשוי קרשים ורשתות, שנבלע בצל עצי האורן האציליים. אם יתרכז ההלך ויאמץ עיניו, יראה בתוך המבנה תרנגולים שבעים ומאושרים, ואת שכניהם ללול הקטן.

בין חיות הלול מתקיים עולם שלם של חברויות, נאמנויות, סיעורי מוחות ולעיתים אף מריבות.

אך אם היה עובר ההלך באותו יום בו הכול השתנה, בו אירוע נוראי טלטל את עולמם של שוכני הלול, יכול היה להיות עד להתרחשות שבסופה שום דבר כבר לא יהיה כשהיה.

זהו סיפורו של שבוע קייצי אחד, ששינה את חייהם של כל דיירי הלול, חיות היער, חיות השכונה ואפילו של בני האדם עצמם.

1.

הימים הקדמונים

היי, את! כן, כן, את — החדשה! בואי רגע, ואספר לך סיפור. סיפור מעניין, סיפור מיוחד, סיפור סודי... סיפור על איך שהכול התחיל. סיפור ששמעתי בעצמי ממקור ראשון, משומרות זכרון הזמנים עצמן — היונים.

בראשית לא היה כלום, רק אדמה ועצים, עשבים ושיחים וחושך על פני תהום. בין השיחים התגנבו חיות טרף, חתולים בעלי ציפורניים חדות, וכלבים להם שיניים נוטפות רוק ונביחות זעם, ארבו בצללים לזנק על טרפם. עופות דורסים, חדי מקור וטפרים, המתינו בשקט בסבך העצים ממעל, בולשים, מחפשים את הציפור התמימה שתיחשף לעיניהם החודרות, לקרוע אותה לגזרים. בין העשבים הגבוהים רבצו נחשים ארסיים, צהובי עיניים ואדומי לשון, זוחלים בדממה על הקרקע הקשה, מחפשים את הקן שלא נשמר כיאות כדי לבלוע שלמות את ביציו. כך היה העולם מאז ומתמיד.

עד שבאו ה'קירחים'.

ביום הראשון, הם עקרו את כל השיחים והעשבים שהיוו מסתור לחיות הבר הנוראיות והשאירו את הקרקע ערומה, חשופה ומיובשת, מוכנה לייעוד חדש וטוב יותר. מגוון בעלי כנף התיישבו על העצים והביטו במתרחש בחוסר הבנה. היונים, כטבען של יונים, החלו לאסוף מידע, לתעד את המתרחש, ולהמות ללא הפסקה בניסיון להבין מה ניתן להשיג מהמצב.

ביום השני, עם מעדרים וטוריות יישרו הקירחים את הקרקע והבריחו את כל הנחשים, העקרבים, הנדלים ושאר הרמשים המפחידים שהתחפרו בה. היונים עטו בהמוניהן על התולעים האומללות בעודן חומקות ממכות המעדר. באותו היום נשבעו היונים אמונים לקירחים, כי הבינו שטוב לחיות בסביבתם.

ביום השלישי הם באו עם קרשים גדולים ובעזרת כלי עבודה רועשים ניסרו וחיברו, קדחו והבריגו, ועד בוא הערב עמדה במקום מסגרת עץ גדולה. היונים חשבו שסוף סוף פיצחו את התעלומה, הן התיישבו בהמוניהן על מסגרת העץ וחירבנו על כל האזור באושר גדול. אוי, כמה שהן טעו.

כי כאשר הגיע היום הרביעי והקירחים הגיעו שוב, נראה היה שהיונים לא מזיזות להם. הקירחים גירשו את ההמולה בנחת והחלו סוגרים את מסגרת העץ עם רשתות ברזל צפופות. גג פלסטיק נפרס מעל ויצר צל נעים תחתיו. האדמה רופדה בשכבה עבה של שבבי עץ וקש טרי, ריחני ומלא בחרקים טעימים. אך אל תדאגי ליונים, הן עטו על השאריות שנותרו סביב וסעדו את ליבן היטב. באותו יום נוצרה ההפרדה, ולעד תהיה, בין ה'בפנים' וה'בחוץ'.

ביום החמישי, הגיעו הקירחים עם ארגזים, צבעים, מקלות וברגים, ובנו בתוך ה'בפנים' בתי לינה, תאי הטלה ומוטות שינה. צינורות מים נפרסו וכוסיות שתייה פוזרו לאורך הדפנות. פעמוני אוכל שופעים בתערובת מזינה וטעימה נתלו מהתקרה, וקוביות סידן הותקנו על הרשתות. הכול היה מוכן, ונותר רק להביא את להקת המעודדות.

ביום השישי הגענו אנו, הגרעין המייסד של הלול. פרגיות צעירות ויפות בשיא כוחן, עם תרנגול צעיר וחזק בשם גבר, שהנהיג את הלהקה בכנף חזקה ובמקור נטוי.

ויהי ערב ויהי בוקר, יום השביעי, ויעצרו השמים, היונים וכל צבאם; וישבתו הקירחים מכל מלאכתם אשר עשו. ויברכו התרנגולים אותם, ברוכים אתם אדון וגברת קירחת, חסרי הנוצות, מלכי הלולים ואוספי הביצים, אשר הכניסונו לביתם ותחת כנפיהם.

2.

ליל האימה הנורא

החיים בלול היו טובים, תערובת מטילות סופקה בשפע, ולגיוון התפריט נמצאו שאריות מטבח למכביר, פיסות לחם וקליפות עסיסיות. ביצים רבות הוטלו באותם ימי שמש נעימים, מלאים בתום ואושר בתולי. הדוגרות דגרו והביצים בקעו. דור חדש של אפרוחים מילא את הלול בציוצים של אושר חסר דאגות.

גבר הנהיג משטר פלורליסטי מתקדם ומכיל, ואנו שקענו בחיי שגרה משעממים ונוחים. אך בעוד אנחנו עסקנו בגדילה, התפתחות וטיפוח הנוצות והכרס, הקולות הזרים ביער רחשו, רשרשו, זממו ובלשו, למדו את שגרת הלול, בחנו הגנותיו וחיפשו נקודות תורפה.

כן, בין ענפי העצים ומחסה השיחים הסתתר אופל נורא ואיום. גופים רזים ושריריים התגנבו בין הצללים וציפורניים חדות חפרו מחילות במחשכים.

עד אותו לילה שהחל ככל הלילות. הלילה בו הגיעה שעת הכושר של הרוע.

המטילות ישנו בצפיפות על מקל השינה העליון, כהרגלן. גבר היה במקומו הקבוע בעמדת הפיקוד שבקצה השורה. גם הוא היה שקוע בשינה עמוקה, כמו כולנו. תורניות הלילה היו למטה באפרוחייה, השגיחו על הקטנים וטיפלו בהם במסירות. כשנורה, הנמייה בת השטן, אוהבת השכול ומוצצת הדם הנוראית, פרצה את הרשת בפינה העליונה של הלול. אני בדיוק התעוררתי כדי לגרד מתחת לכנף, וזה מה שהציל את חיי. שורת התרנגולות הנמות על המקל העליון נפלו לכפותיה כפרי בשל והיא טרפה מלוא החופן. גבר נעמד ראשון להילחם במפלצת הנוראה, בגבורה רבה הוא נלחם, אך לא היה לו סיכוי, והוא נפל שדוד על משמרתו.

ואז החלה ההשתוללות.

ללא מנהיג, וללא קו הגנה, נפלו המטילות אחת אחת במלתעותיה של הנמייה, הרוצחת האכזרית. אחרי המטילות היא פנתה לאפרוחייה. תהה גן עדן לנשמתם, פונפוני נוצות וציוציים אחד אחד, כל כך זכים, טהורים ופלומתיים. מעולם לא הרימו מקור לדקירה או נוצה להרע.

כל הלילה עלו הצווחות לשמים, הנוצות מילאו את האוויר ודם חם ניתז לכל עבר, כשהטפרים שיסעו, השיניים קרעו והחיים אט אט נעלמו.

רק אני, לבדי, שרדתי. בודדה, פצועה ומכוסה בדם חברותיי, התחבאתי בין הגופות המרוטשות והנוצות הספוגות ועשיתי עצמי פגר. בבוקר הגיעה גברת קירחת, מצאה אותי כך, והצילה את חיי. על כן אני חבה לה חוב שאינו ניתן לתשלום.

אוי, אל תבכי יקירה, הרי מכאן העלילה פורסת כנפיים וממריאה!

3.

הלהקה פורסת כנפיים

כשחזרתי ללול אחרי תקופת שיקום ארוכה ראיתי כי המקום שינה פניו. ההגנות עובו וחוזקו, בתי הטלה חדשים נוספו ומוטות השינה הוגבהו. חיות נוספות הגיעו, זוגות־זוגות ולהקות־ להקות, ואכלסו את המקום בציוצי שמחה וקרקורי חדווה.

הלול בנוי סביב עץ אורן גדול וגבוה. בפינה אחת נמצאת הדלת, דרכה נכנסים אדון וגברת קָרַחַת לתת אוכל ולאסוף ביצים. לצד הדלת תלויות תיבות קינון מנצרים. שם גרה להקת הזברה־פינק אדומי המקור, כנופיה רועשת וחסרת נימוסים הכוללת את דו, רה, מי, פה, לה, וסי הקטנה, כל אלו סרים למרותו של סול, המנהיג היחיד.

הפינקים אינם חברותיים ולא אוהבים להתערבב איתנו, אך אל תדאגי, הם חיים את חייהם על מקלות העמידה בחלק העליון של הלול, ולרוב אינם מפריעים. התוכונים הצהובים, ליידי וגאגא, לעומת זאת, שונים מהם לגמרי, הם חברותיים ביותר, ושמחים להשתתף בהווי הלול ובחיי הקהילה. הם מקננים בתיבת העץ הסמוכה למקלות השינה.

בקיר הבא את יכולה לראות את בתי ההטלה. בצד אחד השיכונים הישנים, זכר לימים בהם נאלצנו להטיל בתאים צרים וצפופים הבנויים בקומות, ולידם, הביטי על שכונת הווילות המרווחת לדור המטילות הצעיר, בתי הטלה בהם התרנגולת החסודה והתמה מטילה ביציה בנוחות ובפרטיות כראוי לה.

לאחר האסון הביאו הקירחים להקה חדשה של שמונה מטילות צעירות ובריאות, אך גם די אהבלות, סלחי לי שאני לוחשת. לא נעים לומר זאת, אבל את יודעת, בסוף יש להן מוח של ציפור. אל תצפי מהן לדברי חוכמה.

זאת סודה הדברנית, שם ויסקי הרגזנית, וודקה האומנית והתאומות ג'ין וטוניק הבלתי נפרדות. ליד העץ, בירה החברותית, שמנסה לעודד את ערק הדיכאונית. ושוופס הגנדרנית, כמובן, מול השתקפותה בכלי המים. זה מלכי הזכר המסוקס אשר מסוכך עלינו בכנפיו, הוא אוהב לספר לכולם ששמו כך, כי נולד להיות מלך. אבל אני, שגילדתי אותו מבקיעה, אלחש רק לך, בסוד, שזכה בשם זה בשל אהבתו לקישואים. מלכישוא, כן, מי היה מעלה על דעתו, אה?

להקתנו החדשה והמפוארת עוסקת כרגע רק בהטלת ביצים לאדונינו הקירחים ולא בגידול אפרוחים. בעינינו עוד לא הגיע הזמן להגדיל את הלהקה. עד שלא תנוח דעתנו שהלול באמת בטיחותי ומותאם לגידול צאצאים רכים.

נחזור לעניינינו, כחלק מלקחי ליל האימה הביאו הקירחים את האבירה ג'סיקה פרנצ'סקה דינריז, אימת החתולים, ידידת הארנבים ומגינת התרנגולים, הראשונה לשמה, לשמור עלינו, על הבית הגדול והחצר, מכל פגע רע. כן, היא כלבה כנענית גזעית, את מכירה את אלו — קנאיות. אז אם תשמעי נביחות, תדעי שהיא מגינה עלינו מפני הנמייה המפלצתית, הפשיסטית, ייקח אותה האופל אל קרביו החשוכים, זה תפקידה של האבירה. לא, אל חשש, היא לא נכנסת ל'בפנים', והיא חברה טובה לחיות הלול ולכל חיות הבית, זה אפילו מוזכר בשמה ותוארה. ותדעי לך, יש לה את האף הכי טוב בעולם, אין ריח שהיא לא מכירה!

אוי, סליחה, איך שכחתי. זקנה טיפשה שכמוני, הרי את כאן כדי להכיר את מר צ'רצ'יל הצעיר, ואני מקרקרת אותך לדעת! ארנבון חתיך ומשגע, ואם יותר לי להוסיף; גם חכם, נאה ובעל הליכות. זה ידוע שהשיניים שלו הכי חזקות בטבע, אין דבר שהן לא יכולות לכרסם! את עם הפרווה הלבנה והצחה כשלג שלך והוא עם הפרווה האפורה הבהירה והאוזניים הארוכות, שנראה ממש כמו ארנב בר. חי נפשי, לא יכולה לחשוב על זיווג הולם יותר. אוי, והגורים שיהיו לכם... אני כל כך שמחה בשבילכם.

זכרי, שמי הוא מטילדה. אני זקנת הלהקה! ואני אשמח לעמוד לרשותך בכל דבר ועניין.

תזכירי לי את שמך, ויקטוריה אמרת?