אדון הסליחות

הקדמה

תחילתו של ספר זה ברצון לגשר בין האנושי לאלוהי. לא בגלל שחסרים ניסיונות אנושיים כאלה, אלא בגלל שלא ידעתי אם קיים ניסיון אלוהי כזה. תהיתי אם יכולה להיות הבנה בין צדדים כה שונים, כה רחוקים, עד כדי נתק ביניהם. וריחמתי על האלוהי, על העל-נצחי, המנותק והבודד, ורציתי ליצור תקשורת.

 

אבל, כשכתבתי את הספר, הבנתי שאנחנו, בני האדם, חיים בהוויה של ניתוק, של חיבור אגבי ומזדמן, לעומת העל-נצחי בעל הארג השלם והמשתנה, ה - everpresent. לכן, אולי, בשאיפה האנושית אל הנצחי אנחנו מוצאים חיבור כה טבעי אחד עם השני - כיוון שזה מה שחסר לנו כל כך.

 

אך, אני מקדים את המאוחר. בבסיס הכתיבה נמצא החיפוש אחר האמת, ובזמן החיפוש נותנים אמון בקוראים ובדמויות. כי כמו בפער שבין האנושי לעל-נצחי, הקוראים והדמויות מנסים להבין ולשנות אחד את השני, עד שנשאלת השאלה, האם חד הם?

 

גם זו שאלה שכדאי לחיות עמה.

 

"פּוֹעֵל יְשׁוּעוֹת צוֹפֶה עֲתִידוֹת

קוֹרֵא הַדּוֹרוֹת רוֹכֵב עֲרָבוֹת

שׁוֹמֵעַ תְּפִלּוֹת תְּמִים דֵּעוֹת

חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ רַחֵם עָלֵינוּ"

מתוך "אֲדוֹן הַסְּלִיחוֹת"

 

פרולוג - השיר שעבר

החום עדיין תלוי באוויר, למרות שהשמש כבר שקעה מאחורי הגבעות. בית הכנסת הקטן בלע את כולם לתוכו - שישים נפש, אולי פחות. הקירות, מכוסים בכתב יד עתיק בצבעי זהב וכחול דהויים, נשאו עדויות לדורות. השטיחים הפרסיים, דקים ממאות רגליים, מחבקים את רצפת האבן הקרירה. ריח של ורדים ויסמין מבושם צף באוויר - ניחוח שמרים דמארי הזקנה הכינה בעצמה, כמו שאמה עשתה בתימן, לפני שהכל השתנה.

נעמה אלבז ישבה ליד אמה בעזרת הנשים, רגליה הקטנות לא נגעו ברצפה. היא הניחה אצבע על סדק דק בקיר, עקבה אחריו במבט. הסדק התפצל, התפצל שוב, יצר דפוס שנראה כמעט מכוון.

"תפסיקי להתעסק," לחשה אמה.

למטה, הגברים התאספו סביב התיבה. החזן, רבי שלום כהן, עמד בטלית לבנה, כפות ידיו מונחות על ארון הקודש. הוא סגר את העיניים לרגע. נשם עמוק. אצבעותיו רעדו מעט.

ד"ר יוסי גבע עמד בשורה האחורית, מנותק מעט. הוא הגיע לכאן בשביל אמו, לא בשביל אלוהים. אך משהו בחום האבנים, בריח הבושם, בשקט הכבד שלפני התפילה - גרם לו להישאר. הוא הניח יד על הקיר, הרגיש את המרקם המחוספס תחת כף ידו.

אורי חלמיש המשורר ישב בפינה, מחברת קטנה על ברכיו. הוא לא התכוון לכתוב - הוא התכוון רק להיות. אך האצבעות שלו תמיד היו חסרות מנוחה.

 

החזן רבי שלום פתח את פיו.

הצליל הראשון יצא איטי, זהיר - כמעט חושש. תו אחד, נמשך, מתעקל. לא כמו התפילות האשכנזיות שיוסי זכר מהאוניברסיטה - חדות, גיאומטריות. זה היה משהו אחר. ניגון עיראקי עתיק, שעבר מסבא לאב לבן, חמישה דורות מבגדד ועד לכאן.

הקול של רבי שלום עלה, התפתל, ירד. מיקרו-אינטרוולים שאוזן מערבית לא יכולה לתפוס לגמרי. הוא שר לא למען היופי, אלא למען הדיוק - כל פיתול היה חלק מהקוד שקיבל.

"א-דון... ה-סליחות..."

ואז - הקהילה הצטרפה.

לא יפה. לא מתואם. קולות זקנים, שבורים. קולות צעירים, חסרי ביטחון. אישה אחת בעזרת הנשים שרה בצליל גבוה, אחרת בקול עמוק. הילדים מלמלו את המילים בלי להבין.

אך היה שם משהו.

יוסי הרגיש את זה ראשון - רטט פיזי בגופו. לא מטאפורה - ממש. כאילו התדרים של הקולות מצאו תהודה בתוך כלוב הצלעות שלו. הוא הניח יד על חזהו, הרגיש את הפעימות. מהר מדי.

נעמה הביטה למעלה ואמרה בקול שקט: "אמא."

"מה, מותק?"

"יש משהו."

"מה?"

אך נעמה לא ידעה איך להסביר.

 

הניגון התפתל עוד ועוד. חזרות. אותו דפוס מלודי, פעם אחרי פעם, בסולמות שונים. כמו מדרגות שמטפסות, אך לעולם לא מגיעות למעלה. פרקטל של צליל - אותו מבנה בכל קנה מידה.

מרים הזקנה שרה בעיניים עצומות. היא זכרה את הניגון הזה ממקום אחר - לא מכאן. מתימן. מהילדות. סבתה שרה אותו בלילות קרים. הניגון היה גשר - גשר דרך זמן, דרך מוות, דרך הכל.

אורי כתב בלי להסתכל על המחברת. המילים זלגו מתוך מקום שלא היה שלו:

חוטים
נמתחים
קשרים
מתהדקים

הוא לא ידע מאיפה זה הגיע.

 

והנה - הרגע.

הקהילה הגיעה לשורה: "טוֹב וּמֵטִיב לַבְּרִיּוֹת יוֹדֵעַ כָּל נִסְתָּרוֹת."

ולפתע - שקט.

לא שקט רגיל. לא הפסקת נשימה בין פסוקים.

שקט מוחלט. כאילו העולם עצר.

 

נעמה ראתה את זה ראשונה.

חוטים של אור - כסופים, זהובים, שקופים - נמתחו מכל אדם במקום. מהחזן, מהרב, מאמה, מכולם. החוטים עלו, נפגשו באמצע האוויר, התארגו לדפוס מורכב. לא אקראי - מתוכנן. כמו תחרה אינסופית.

היא רצתה לצעוק, אך הקול שלה לא יצא.

 

מרים הזקנה הרגישה נוכחות. לא קרה. לא מפחיד. חם. עטיפתי. כאילו מישהו שאהבה מזמן, מישהו שכבר איננו, עומד ממש מאחוריה. מחבק. היא לא העזה להסתובב.

 

יוסי הרגיש את הרטט בגופו מתעצם. הכל רעד - הצלעות, הלב, העור. הוא פתח את העיניים במבט פתוח, ניסה להבין. משוואות זרמו במוחו - תדרים, הרמוניות, תהודה קוונטית - אך שום דבר לא הסתדר. זה לא אמור לקרות.

 

החזן רבי שלום ידע.

פשוט ידע.

הניגון, הניגון שעבר חמישה דורות, שעבר בעל פה מסבא שלו בבגדד - הגיע למשהו. חצה משהו. השפיע על משהו.

הוא לא ידע מה. אך הוא ידע שכן.

 

אורי בכה בלי להרגיש את הדמעות. המחברת נפלה מידיו. משהו בניגון פרץ דרך כל ההגנות שלו - השנים של ציניות, של ריחוק, של "אני רק משקיף מהצד". עכשיו הוא היה בפנים. לגמרי בפנים.

 

הרב עמד קפוא. שפתיו עדיין זזו במילים, אך מוחו היה במקום אחר. הוא הרגיש את הקהילה - כל אחד ואחד - כאילו הם חלק אחד. לא סתם מטאפורה של "כלל ישראל". ממש. פיזית. הוא הרגיש את כאב הברך של זקן בשורה השנייה, את הרעב של ילד קטן, את הבדידות של אישה גרושה בפינה.

הכל היה אחד.

 

מבט עין האל: דפוס התהדק בסריג. שישים קשרים,
כל אחד מורכב מאינסוף חוטים קטנים, סונכרנו לרגע יחיד. תדר. תהודה.

הם חשבו שהם שרים לחוץ - לשמיים,
למעלה. אך אין חוץ. אין מעלה.
הם שרו לתוך הארג עצמו.

והארג - תמיד רגיש לדפוסים חזקים -
התכוון. הידק. השיב.

לא בקול. לא במילים.
במבנה.  

 

השקט נמשך שניות. אולי שלוש. אולי עשר. אולי נצח.

ואז - החזן נשם. והמשיך.

קולו היה שונה עכשיו. לא רועד יותר. עמוק יותר. בטוח יותר.

הקהילה הצטרפה, אך כבר לא אותו דבר. משהו השתנה. הם ידעו שהם ידעו, גם אם לא ידעו מה.

 

התפילה המשיכה. כל נדרי. העמידה. הכל כרגיל. כביכול.

אך כשהקהילה יצאה לאט מבית הכנסת, בשקט הכבד של ערב יום כיפור, כל אחד נשא משהו איתו.

נעמה אחזה ביד אמה חזק. "ראית?" לחשה.

אמה הסתכלה בה. "מה?"

"את החוטים."

אמה לא ידעה מה לענות.

 

מרים הזקנה עמדה בחוץ, נשענת על מקלה. היא הביטה לשמיים. הכוכבים עוד לא יצאו, אך השמיים התכהו. היא חייכה. בפעם הראשונה מזה שנים ארוכות - היא חייכה באמת.

 

יוסי עמד ליד מכוניתו, מפתחות ביד. הוא לא ידע אם להתחיל לנסוע. משהו בגוף שלו עדיין רועד. הוא הוציא טלפון, רצה לרשום משהו - תדר? הרמוניה? - אך האצבעות שלו היו חסרות אונים.

 

אורי ישב על ספסל האבן מחוץ לבית הכנסת. המחברת בידיו. הוא קרא את מה שכתב בזמן התפילה. לא זכר לכתוב את זה.

הארג שר לעצמו
דרכנו
אנחנו הקול
שהעולם משתמש בו
כדי לדעת שהוא קיים

הוא קרא שוב. ושוב. לא הבין. אך ידע שזה נכון.

 

הרב עמד לבדו בבית הכנסת הריק. כיבה את הנרות, אחד אחד. כשהגיע לנר האחרון, הוא עצר.

"תודה," הוא לחש. לא ידע למי.

 

בלילה ההוא, כל אחד מהם חלם.

לא אותו חלום - אך משהו משותף. דפוסים. חוטים. קשרים. כולם מחוברים.

נעמה ראתה את העולם כולו מלמעלה - שטיח אינסופי של אור.

מרים דיברה עם אחותה שנפטרה לפני ארבעים שנה. לא בקול - במחשבות.

יוסי הבין משוואה שעבד עליה שנים. הפתרון פשוט היה שם, ברור.

אורי כתב שיר שלם בחלום. כשהתעורר, לא זכר אותו - רק את התחושה שהוא היה מושלם.

הרב ראה את כל הקהילה שלו, כל אחד ואחד, כדפוס אחד גדול. יפהפה. שלם.

 

למחרת בבוקר, העיירה התעוררה אחרת.

לא משהו שניתן היה למדוד. לא רעידת אדמה, לא אות מהשמיים.

אך משהו עבר.

משהו נשמע.

אפילו אם אף אחד לא ידע מה זה אומר.

 

חלק ראשון - הארג

פרק 1 - תפילה ודפוס

א.

החזן רבי שלום לא הלך לישון.

הוא ישב במטבח, כוס תה נענע מתקררה לפניו. אצבעותיו תפסו את הידית, שחררו, תפסו שוב. מחוץ לחלון, העיירה שקטה. שעה וחצי אחרי חצות. יום כיפור התחיל כבר - אסור לו לשתות. אך הוא לא רצה את התה. רצה רק להחזיק במשהו.

הניגון עדיין הדהד באוזניו.

לא הצליל החיצוני - זה כבר דעך. אלא משהו פנימי יותר. כאילו הניגון נחרט בתוך העצמות שלו, ממשיך לרטוט. הוא העביר יד על גרונו, הרגיש את הסחוס הקטן של מיתרי הקול. רכים מדי, לאחר שעות של שירה.

"סבא," לחש לחלל הריק, "מה עשיתי?"

הניגון הזה - הוא זכר את הפעם הראשונה ששמע אותו. בן שש היה, יושב על רצפת בית הכנסת בבגדד. סבו, חזן גם הוא, שר את אדון הסליחות בדיוק כך - עיניים עצומות, ידיים רוטטות קלות בצדדיו. הילד שלום חשב אז שהסבא מדבר עם מישהו שאף אחד אחר לא רואה.

"זה ניגון עתיק," אמר לו הסבא אחר כך, בעברית שבורה עם מבטא בגדאדי כבד. "מסבי שלי קיבלתי. הוא מאביו. חמישה דורות, שלום. אולי יותר. אף אחד לא זוכר יותר. אבל הניגון זוכר."

"מה זה אומר, סבא? הניגון זוכר?"

הסבא חייך, קמטי פניו התעמקו. "הניגון נושא משהו. לא רק מוזיקה. משהו אחר. תבין כשתהיה גדול."

שלום היה גדול עכשיו. שישים ושלוש. ועדיין לא הבין.

אך הערב - משהו קרה.

הוא הרגיש את זה ברגע שהגיעו לשורה "טוב ומטיב לבריות". כאילו הניגון מצא משהו, התחבר למשהו. כמו מפתח שנכנס למנעול אחרי אלף ניסיונות כושלים. קליק. והדלת נפתחה.

אבל לאן?

הוא הביט בכוס התה. הקיטור כבר לא עלה. הנוזל כהה, אטום. הוא ראה את ההשתקפות שלו על פני המים - פנים זקנות, עייפות. האם דמיין הכל? האם כולם דמיינו ביחד?

אך אי אפשר לדמיין ביחד. לא זו דרך הדמיון.

רבי שלום קם, ניגש לחלון. ברחוב החיצון, אור רחוב בודד הבהב. פעם, פעמיים, שלוש. הוא התבונן בהבהוב. לא קבוע. כמו קוד מורס. אבל אקראי.

או שאולי לא אקראי?

הוא ניער את הראש. עצר. די.

אבל הניגון המשיך לרטוט בתוכו. והוא ידע, בוודאות שלא ידע להסביר, שהוא לא היחיד שלא ישן הלילה.

 

ב.

יוסי ישב מול המחשב הנייד במטבח אמו. המסך הקרין אור כחלחל על פניו. הוא הקליד, מחק, הקליד שוב.

תדר יסודי: A4 440(Hz)‎

הרמוניות: 2:3 (pure fifth), 3:4 (pure fourth)

מיקרו-אינטרוולים: ~20-30 cents deviation

דפוס חזרה: כל 7.3 שניות

 

המספרים היו שם, על המסך, אבל הם לא אמרו כלום. הם היו סתם - מספרים.

"לעזאזל," הוא מלמל.

הוא סגר את המחשב. פתח אותו שוב.

הבעיה לא הייתה המתמטיקה. המתמטיקה הייתה יפה - תהודה קולקטיבית, סנכרון נוירולוגי, גלי אלפא משותפים. זה הכל הגיוני לגמרי. קבוצה של אנשים, שרה באותו תדר, יכולה ליצור תופעה של coherence זמנית. זה מתועד. יש על זה מחקרים.

אבל מה שקרה היה משהו אחר.

הוא הרגיש את זה בגוף - לא רק בתודעה. כאילו התאים שלו עצמם רטטו. כאילו ה-DNA התיישר. לא מטאפורה - תחושה פיזית. והחישובים שלו לא יכלו לתפוס את זה.

יוסי קם, פתח את המקרר. אור צהוב שטף את המטבח. בקבוק מים, גבינה, ירקות. הוא עמד כך, בוהה פנימה, מבלי לראות באמת.

אמו ישנה בחדר השני. הוא שמע את הנשימה שלה - עמוקה, קבועה. היא הייתה שם, בתפילה. גם היא הרגישה משהו? הוא לא שאל. לא ידע איך.

הוא סגר את המקרר. חזר למחשב.

פתח דף חדש. התחיל לכתוב:

הצעת מחקר: תהודה קולית כגורם לקוהרנטיות קוונטית במערכות ביולוגיות מורכבות

תקציר:

אני מציע לחקור את ההשפעה של תדרים קוליים מסונכרנים על מבני microtubule במוח האנושי. היפותזה: בתנאים מסוימים, קולות אנושיים יכולים ליצור...

 

הוא עצר.

מה בעצם? ליצור מה?

הוא מחק הכל.

התחיל שוב:

אני לא יודע מה קרה.

אבל זה היה אמיתי.

זה היה פיזי.

ואני צריך להבין איך.

 

הוא הביט במשפטים. לא מדעיים. לא אקדמיים. אבל אמיתיים.

הוא שמר את הקובץ. לא ידע למה. אולי כדי שיהיה לו עדות, מאוחר יותר, שזה באמת קרה.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*