כך היינו

הקדמה / אסי דיין

1.5.2007

אני מודה שנשמתי לרווחה. היה זה כשרותי איש כסית הביאה לי עותק של ספרה המטה-ביוגראפי "זהירות מהדלת" (שמו הקודם של הספר).

רותי היתה נשואה למויש'לה איש כסית, אולי הטוב שבידידי, שהלך לעולמו כאילו נפטר בטרם עת מכל הפנאי הזה

ותוך חוסר התחשבות בחבריו שנשארנו, כפי שנהג לומר:

"לקחת הכל... אבל במידה".

אז חשבתי שרותי כתבה ספר סטייל "השם-יקום-דמו" ואני אאלץ "לאהוב" את הספר בגלל מויש'לה. ...אבל לשמחתי גיליתי שהמדובר בסופרת ולא אשתו-של, אשר כתבה תיאור מבריק, מדויק ומעורר התפעמות של התקופה, האנשים והנופים, של מי שהשקיפה על מחוזות חייה וחיי מנקודת ראות של מי שמעז, כפי שניסח אנדרה ג'יד:

"הכתיבה הטובה תחילתה בשיגעון וסופה בהיגיון".

רותי לא מוותרת על הגובה המוחלט של העיניים המתבוננות בדור וחצי של אנשים שלקחו את חייהם ופיזרו אותם בין התפל לנעלה, בין האסור והאסור יותר... ורותי מצליחה להיזהר מהתווית ה"מיתולוגית" של הנוער-אובד-העצות הזה ואחר כך האנשים שייסדו את ארץ השטות והתלות הזאת שבה רותי עצמה כותבת את חייה לא בצל-של ולא על-יד-כאילו ובערך... אלא בדיוק נמרץ של חולשותיה האנושיות, ועוצמת הסופר כשהוא ממריא מן הביוגראפי אל האובייקטיבי והנישא, בעיקר בצורה שבה היא ניגשת לעלילה הסוערת, המסוממת, היומיומית הטריוויאלית והכמעט באנאלית של "כל המרד הזה" שאיש מאיתנו לא ידע בדיוק במי, על מה ולמה זה נחוץ. ואכן, "זהירות מהדלת" (או כפי שמופיע בכתובים כאילו הנאצים כתבו בכניסה ל'מקלחות" "זהירות מדרגה") הוא הכינוי הנכון לתחושת העל-זמניות שהספר יוצר בקורא, אפילו כשהוא עדיין מבכה את מות ידידו היקר, אבל מאושר לדעת שהשאיר אחריו אשה ברוכת כישרון שיותר מראוי לראות את ספרה על מדף הספרים שלנו.

דבר העורכת / נורית פלד-קירשטיין

הוא אחד הספרים הארוכים שערכתי עד כה.

הוא ליווה אותי בחודשים האחרונים והיה לי עולם מקביל שבו הייתי נוכחת לגמרי, כמעט בגופי, בד בבד עם עולמי שלי.

הוא הוציא ממני רגשות בעוצמה אחרת, כלומר, אין זה מחזה נדיר לראות אותי בוכה או צוחקת או מחזיקה את הלב מול טקסטים שאני עורכת, אבל פה הכל היה באקסטרים. כל הרגשות ה"רגילים" היו שם וגם כל הדקויות ביניהם.

אני לא זוכרת מתי הכנסתי להקדמה דברי שבח כמו אלה שכתב על הספר הזה אחד הגאונים שיצרו פה, אסי דיין.

אני לא זוכרת מתי הצטערתי ככה שהעבודה נגמרה.

התאהבתי בו. לגמרי.

פרק 1.

אני רוצה לעזוב

מיכל, מנהלת חברת הנסיעות הגדולה שבה עבדתי, הסתכלה עליי ולא האמינה למשמע אוזניה.

“מה אמרת?”.

“אני רוצה לעזוב”.

חייכתי כששמעתי את המילים הללו יוצאות מפי. לבי הלם מהתרגשות. זהו, הדברים נאמרו, עכשיו זה אמיתי. מיכל שקעה בכורסתה, עדיין לא מאמינה.

“מה פתאום לעזוב?”.

“נגמר לי הדלק”.

בדקתי בעיניה. קיוויתי שלא תכעס.

“אני בכל זאת לא מבינה. למה?”, היא תלתה בי זוג עיניים כחולות ומשתאות.

“אני רוצה להיות בבית”.

שתיקה. מיכל המשיכה להביט בי בלי לומר מילה.

“הקצבתי לעצמי חצי שנה ללא עבודה”.

“אז לפחות קחי חופשה ללא תשלום. יש לך שלושה ילדים לפרנס בבית, שיהיה לך לאן לחזור”.

ידעתי שהיא זקוקה לי במשרד, לקראת עונת התיירות הבוערת, וחששתי מתגובתה.

“אני יודעת שזאת התאבדות כלכלית מבחינתי”, השבתי, מנסה להעביר בעיניי את כל אסירות התודה והחום שאני רוחשת לה.

“אז למה לא חופשה ללא תשלום?”, היא התעקשה.

“לא יודעת. החלטתי לא לפחד. אני רוצה לנשוב עם הרוח, לא להיות יותר כבולה לשום מסגרת. אפילו מוועד הבית אני מתפטרת”.

היא צחקה והעבירה את ידה בשערה הזהוב, תנועה שנהגה לעשות כל פעם שנהיה לה חם מדי.

"עדיין לא הבנתי למה", היא התעקשה לקבל תשובה ברורה.

"אני כותבת ספר".

פניה אורו. סוף-סוף הדברים התבהרו.

"אני מעריצה אותך ומקנאה בך על אומץ לבך".

היא באה לקראתי בחיבוק גדול ואמרה: "אני אוהבת אותך".

כל שנותיי בחברת הנסיעות הרגשתי שיצאתי מחיי לפרק זמן מוגבל. גיליתי להפתעתי שאני יכולה להשתלב במסגרת, לבוא בכל בוקר לאותו מקום, לקבל תלוש משכורת, מתנות לחג, להיות שייכת. לשחק את המשחק. בד בבד השתדלתי להיות אמא, עקרת בית, מפרנסת וראש צוות כמיטב יכולתי. ניסיתי למלא את החלל הגדול שהשארת, מויש’לה שלי.

ועכשיו קטעים שלמים מחיינו, רגעים אבודים שהיו וכמעט נשכחו, חוזרים אליי ומציפים אותי כמו שיר שמתנגן בי ואיני יכולה להרפות.

פרק 2.

נוה עמל

אבי היה אומר עליי, “רותי היא צבר אמיתי — עוקצת מבחוץ ומתוקה מבפנים”.

הוריי עלו לארץ ממרוקו, וכשנולדתי היו עדיין עולים חדשים. אמא דיברה איתנו בצרפתית, אבא דיבר בעברית אבל פנה לכולם בלשון זכר, וכך בעצם המצאנו בבית מין שפה חדשה, מוזרה ומצחיקה, שהיתה תערובת של שתי השפות. לאה ורפאל מייארא נולדו במרקש, ובגיל צעיר עברו עם משפחותיהם לקזבלנקה. שם נישאו והקימו משפחה. לבסוף, באביב 1948, עלו ארצה בסיוע הסוכנות היהודית, יחד עם אחיותיי אסתר ושולמית ואחי מאיר. אני נולדתי על אדמת הקודש, וכך זכיתי להיות הצברית היחידה במשפחה שלנו.

אמי נולדה כליאה ביטון. כשהיתה בת שלוש התייתמה מאמה, ובגיל שש, לאחר שאביה נישא בשנית, עקרה עם משפחתה לעיר קזבלנקה. אחיה הבוגרים מצאו אותה לעתים נחבאת מתחת לשולחן, מתייפחת: “גם אני רוצה לקרוא: ‘אמא! אמא!’ כמו כל הילדים בחוץ”.

כשהגיעה לגיל שמונה התייתמה גם מאביה.

גם אבי, רפאל מייארא, התייתם מאביו בגיל צעיר ועבר לקזבלנקה. קומתו היתה ממוצעת, מבנה גופו רזה, ופניו השחומים היו צרובי שמש בשל עבודתו כגנן. בעבודה חבש כובע רחב שוליים, ולפני שובו הביתה החליף לכובע מצחייה. אופניו היו איתו תמיד; גם כשהלך ברגל החזיק אותם לצדו. חלפו שנים רבות עד שהצלחתי להבין את אבא שלי, שלא היה ככל האבות ואפילו כתב בכתב רש”י. הוא הביע אהבה בדרכו המיוחדת והשקטה, וכילדה פירשתי את זה כחולשה מצדו. לא ידענו לפענח רגשות, ובעיקר לא ידענו לדבר על רגשות. אבא דאג לכל צרכינו וקיבל אותנו כמו שאנחנו, ללא דרישות וללא תנאים. הוא ואמא היו אנשים קשי יום שניהלו בית מרוקאי מסורתי וחם, ולא חסר לנו דבר.

חייתי בחממה אוהבת, מוקפת במשפחתי.

בגיל שלוש חליתי בשפעת, ובעקבות טעות של רופא קיבלה אמי בעבורי פתילות למבוגרים. איבדתי את ההכרה ומצאתי את עצמי בבית החולים. המדיניות של אותה התקופה היתה שההורים לא נשארים עם הילדים, וכך מצאתי את עצמי בחדר קטן, עומדת במיטת תינוק, מחזיקה בסורגי המיטה ובוכה בכי מרורים. פני אבי הגיחו מדי פעם מבעד לחלון חדרי, מנסה לעודד את רוחי, אבל בכיי לא נדם. המשכתי למרר בבכי, צורחת: “פרדון, אבא, סליחה”, והוא שוב נעלם. לא הבנתי על מה ולמה נענשתי. ביקשתי מהרופא שיחזיר לי את אבא. “דוקטור, אבא קורא לי!”.

איש לא נענה לתחינותיי קורעות הלב. לעולם לא אשכח את תחושת הפחד, את חרדת הנטישה שליוותה אותי שנים רבות. בעטתי בצלחת הפלסטיק התכולה שבה ניסו להגיש לי סלט ירקות. אמי, שיתמותה המוקדמת הפכה את מצוקתי לבלתי נסבלת עוד יותר מבחינתה, שחררה אותי מבית החולים על אחריותה, הצמידה אותי חזק לסינרה, וניסתה להחזיר לי את ביטחוני העצמי באמצעות חום גופה. לימים שאלתי אותה מדוע לא ראיתי את פניה בחלון החדר.

“לא רציתי שתראי אותי בוכה”, ענתה.

גדלתי בשכונת נוה עמל בהרצליה, ילדה קטנה ותלתלים זהובים לראשה, משקיפה מן הצד על העולם בעיניים ירוקות גדולות, פעורות קמעה. גרנו בצריף שוודי מוקף בדונם אדמה של הגינה הכי יפה בשכונה, בזכותו של אבי הגנן. הגינה היתה מקור גאוותנו. היו לנו עצי גויאבות, קלמנטינות, תפוזים, אגסים, רימונים, חושחש, והיה צמד עצי האבוקדו המפורסם. אבי טען שעץ אבוקדו בודד אינו יכול להניב פרי ללא בן זוג, ולכן שתל אותם זה לצד זה. היה גם עץ לימון שנתן פרי בכל ימות השנה לכל השכונה. הסתובבתי בין עצי הפרי ועקבתי בסקרנות אחר אבי חרוך השמש עובר מעץ לעץ ומבצע ניתוחים בגזע העץ כמומחה כירורגי. לתרכובת של שני עצים יחד קרא אבא “הרכבה”.

אהבתי את ימי החורף הגשומים. את הבטטות שזה עתה נתלשו מהאדמה הרכה ועשו דרכן אל תנור האפייה. בעודן מעלות אדים מהבילים פיזרנו עליהן סוכר חום ואכלנו בכפית. גם המופלטה המרוקאית המתיקה לנו את ימי החורף.

“אמא, את מכינה מופלטה?”, הייתי שואלת.

“כן, רוצה לעזור?”.

אמא היתה לוקחת קמח רגיל, שופכת אותו לקערה, מוסיפה מים עד שמתקבל בצק סמיך, אחר כך מעט מלח, וממתינה כחצי שעה. לי היא הורתה לי לנקות את השיש ולמרוח אותו בשמן. זה נשמע לי מוזר ומפליא, אבל עשיתי כדבריה בצייתנות, כמובן. אמא היתה תולשת מהבצק חתיכה בגודל של כדור טניס ומושחת אותו בשמן שעל השיש. תוך כדי היתה פותחת את הבצק באצבעות הידיים עד שנוצר עיגול שטוח, שגודלו כגודל צלחת בינונית.

“תתרחקי מהאש”, פקדה אמא.

היא הניחה את הבצק על המחבת החם, הפכה אותו ועליו הניחה בצק נוסף, ועוד אחד, ולאחר כשש או שבע חתיכות התחילה הכל מהתחלה. אבא היה אחראי על התה. הוא נהג לשים שיבא בתוך קנקן מרוקאי עם עלי תה וסוכר ולתוכו מזג מים רותחים, כיסה וחיכה. זה היה טקס שלם ומותח, ואבא הקפדן והדקדקן לא הרפה מהקנקן ושמר עליו מכל משמר.

“אבל אבא, התה מוכן”, הייתי מנדנדת לו.

“עוד רגע, תן לו להתבשל”, היה אומר בתגובה.

“אבא?”, המשכתי להציק לו אחרי עוד כמה דקות של מתח.

הוא היה מוזג כרבע כוס מגובה עשרים סנטימטר, מתבונן ופוסק: “לא! עוד לא מוכן!”, ומחזיר את התה לקנקן.

“נו?”, סירבתי להרפות.

“רגע, חכה”.

“אבא, צריך להגיד ‘חכי’ ולא ‘חכה’. אני בת, לא בן”.

“מה זה חשוב?”, היה אבא מפטיר בביטול, “הכל אותו דבר”.

המתח מורט העצבים נשבר רק כשאבא החליט שהתה מוכן סוף-סוף. אז היה מוזג לכוסות המוכנות את המשקה המבעבע.

“עכשיו רואים? זה טוב”, קבע בשביעות רצון.

“המופלטה מוכנה!”, קראה אמא. “רותי, תביאי את הדבש”.

אמי התמוגגה מכל נגיסה שלי במופלטה. פי היה רווי דבש. אוכל מעולם לא עמד בראש סדר העדיפויות שלי ולא היה משאת נפשי. אכילה מבחינתי היתה משימה מייגעת. אמא אמרה תמיד, “לך אתן לאכול ראשונה, ותשתדלי לא להישאר אחרונה”.

ברגע שהפנתה לי את גבה הייתי מעיפה את האוכל שלי אל הצלחת של אבא. הוא היה מחזיר אותו לצלחת שלי בהזדמנות הראשונה, כועס, אך מעולם לא בגד בי ולא הסגיר אותי. תמיד נשארתי אחרונה ליד השולחן.

אחותי ואני התחלקנו בצעצועים. קופסת קרטון ובתוכה צעצועים ובובה אחת.

“בואי נשחק אבן נייר ומספריים, הזוכה מבין השתיים”, הציעה שולמית.

בפעם הזאת אני ניצחתי, אבל אחותי מצאה עד מהרה נחמה בין ענפי התירס, שם ישבה על שרפרף וקלעה צמות מהסיבים הדקיקים העוטפים את התירס. השתעממתי והתקרבתי כדי לבדוק לאן נעלמה שולמית. שורה של בובות תירס, מי עם צמה, מי עם שתיים, זנב סוס קשור בסרט, שתי קוקיות, ועלי הפרי הנוקשים גלשו על כתפיהן כמעין הינומה.

“גם אני רוצה לקלוע צמה”, ביקשתי בקנאה.

“את, קיבלת את הבובה”.

למרות שקיבלתי את הבובה האמיתית ואחותי התפשרה בבובות תירס הן נראו לי מעניינות יותר, ואני כעסתי.

“עיניים של חתול! עיניים של חתול!”, הקנטתי אותה. צבע עיניה הכחול הזכיר לי את צבע עיני חתולי החצר.

“דוקטור, אבא קורא לי! דוקטור, אבא קורא לי!”, שולמית הקניטה בחזרה, משועשעת. מאז האשפוז שלי בבית החולים בגיל שלוש, כשהשאירו אותי שם לבד, בוכייה ומבוהלת, זו היתה הבדיחה המשותפת שלה ושל אבא. זה תמיד העלה דמעות עלבון בעיניי, ושולמית התרככה במהירות.

“טוב. בואי קחי לך תירס”.

“שול! שול!”.

אנחנו שומעות את השכנה שכינינו “מרסדס המשוגעת”. “שול”, כך היא נהגה לקרוא לאחותי, שולמית, שצחקה בכל פעם שמרסדס המשוגעת קראה כך בשמה. מרסדס נהגה לכבס במשך שעות חולצה אחת ויחידה, בקערה שהציבה בין רגליה על מדרגה בחזית ביתה. חולצה פרחונית גדולה ממידותיה חשפה את כתפה, חצאיתה המופשלת חשפה את העובדה שאינה לובשת תחתונים, וסיגריה נצחית היתה תחובה בזווית פיה.

“שול!!!”.

אהבתי את מרסדס. היא היתה האישה הכי מעניינת בשכונה כולה. משכילה וחכמה וטובת לב. דיברה שבע שפות על בוריין.

ערב אחד, הורי העירו אותנו בהתרגשות בשעה מאוחרת כדי לחנוך את הרדיו הראשון שהגיע לביתנו. המכשיר, מתוצרת “בן גל”, הועמד אחר כבוד על רהיט תואם שנקנה במיוחד. אבא הקשיב לחדשות, לא הבין מחצית מהנאמר, אבל כולנו היינו בשקט מוחלט ועקבנו בחרדת קודש אחר הקולות שבקעו מתוך קופסת הפלאות.

מכשיר נוסף שכינס את כולנו סביבו היה תנור הנפט. בערבים ישבנו כולנו סביב התנור הדולק שאותו מילאנו אצל מוכר הנפט שגר בסוף הרחוב. אמא ואחותי הבכורה אסתר סרגו ואני הייתי משחילה את גופי הקטן לתוך חישוק שכינינו הולה-הופ ומתנועעת בתנועות סיבוביות מהירות להפליא.

“תראו”, הייתי מכריזה, “אני יכולה להגיע עם החישוק כמעט עד הרצפה, בלי שייגע”.

אחי מאיר, שהיה נער שקט ומופנם שמעולם לא יצא מכליו, הביט בי בהשתאות בעיניו הירוקות כשראה אותי מגיעה עם החישוק עד הקרסול. הוא דחק באמי לצפות בחזיון, ואני המשכתי להפגין וירטואוזיות ולהשוויץ.

מדי יום שלישי, אמי העמידה את דוד הכביסה על פרימוס דולק, שם שפשפה את הבגדים על הקרש. את היום הזה אפיין מרק השעועית שהתבשל לאטו על אש קטנה. אמא שהתה רוב שעות היום בגינה, ואני יכולתי להשתעשע בחוץ כהרגלי, ליהנות מעיניה האוהבות התרות אחריי ולהתפנק כאוות נפשי.

“אוי, אוי... נכנס לי משהו לרגל”, בכיתי. כאב לי, ואמא היתה לידי, מרוכזת בי, יכולה להציץ לי ברגל.

“רותי, למה הורדת נעליים? בואי אנעל לך אותן וכך תוכלי להסתובב בחופשיות”.

לא הייתי היחידה שהסתובבה בגינה בחופשיות. היו שם גם תרנגולות ואווזים שעיכסו להנאתם כאילו העולם שייך להם. אחד האווזים היה יצור מרושע ולא סבל אותי בכלל. הוא תמיד רדף אחרי, ניסה להשיג אותי במנוסתי והיה צובט בכוח בירכיי הקטנות ולא מרפה, עד שאמא היתה שומעת את הצרחות שלי ונחלצת לעזרי. האווז המסוים הזה היה על הכוונת שלה זמן רב.

“אמא, האווז הרשע הולך אחרי. תקראי לו”, הייתי מבקשת ממנה.

“אל תחששי ממנו”, היתה מרגיעה אותי. “אני פה עכשיו, אוי לו אם ייגע בך”.

היא המשיכה לכבס אבל עיניה לא משו מהיצור האכזר.

יום אחד הוא רץ אחרי וחנק אותי. עוד באותו הערב, ללא שהיות מיותרות, כבר עלו ניחוחות אווז צלוי מן המטבח.

“שולמית, תקראי לאחיך שיכניס את העפיפון ויבוא לשולחן. איפה רותי?”.

“נרדמה”, ענתה אחותי אסתר.

“אוי ואבוי, היא נרדמה בלי לאכול, איך לא שמתי לב שהיא נרדמה?”.

אני שומעת את אמי המיוסרת. איך יכולה היתה לשים לב? ברגע שנעלמתי מטווח ראייתה נשכבתי ועשיתי את עצמי ישנה. אמי ניגשה למיטתי עם צלחת של אווז צלוי ותפוחי אדמה אפויים. היא הושיבה אותי במיטה ותמכה בי, ראשי וגופי רפויים, ובקושי הצליחה לאחוז בי ולהאכיל אותי בו בזמן.

“אסתר, בואי תעזרי לי להחזיק אותה, ואני אתן לה לאכול”.

זה כל מה שהייתי צריכה. שאמי תאכיל אותי. אלה היו רגעים קסומים בשבילי, ובהם, למרבה הפלא, נהניתי לאכול.

התעוררתי שמחה ומאושרת לקול רעמים וברקים. קפצתי ממיטתי והצמדתי את ראשי לזגוגית החלון, פרצופי מעוך בתוך הזכוכית, בוהה בגשם, עד שהתכסתה בהבל פי. יצאתי לגינה. פוקסה הכלבה קידמה אותי בברכת בוקר טוב. השמש דחקה עצמה מבין העננים, לא מוותרת על מקומה ועל זכותה להיראות, והאירה את עלי העצים הנוטפים, שבהקו ביופיים אחרי שהגשם זיכה אותם במקלחת ראויה לשמה, והעניק לי באותה הזדמנות עוד קצת חדוות חיים.

שבת בבוקר היתה השעה הכי מתוקה בשבוע. כולם ישנים עדיין. אור קטן בקע מכיוון המטבח. רצתי יחפה ופתחתי בשקט את דלת המטבח. פני אבי ששמע את טפיפות רגלי אורו לקראתי. המטבח הבהיק בניקיונו כמדי שבת, ערימת כלים שטופים ניצבה מעל הכיור. זה היה הבוקר שאחרי ליל הסדר. בפעם הראשונה בחיי הצלחתי לגנוב את האפיקומן, וכעת הרגשתי ככלת פרס נובל מינימום. אבי אסף אותי לחכו ושנינו שתינו תה מתוק עם נענע וטעמנו ממאפה הבית. יצאנו למרפסת כשאני בזרועותיו, ואבא אמר בגאווה: “את יודעת, אתמול, אני זה שנתן לך לגנוב את האפיקומן”.

זו היתה דרכו להביע את אהבתו. אבל האשליה המתוקה שלי נהרסה ברגע אחד.

ימי החופש המאושרים בחיי היו כשנסעתי עם אמא לתל אביב. לבשתי חצאית פליסה פרחונית וחולצה לבנה עם שרוולים קצרים ותפוחים, גרביונים לבנים ונעלי לק שחורות. אמא קלעה לי צמה וקשרה אותה בסרט לבן, מגוהץ ומעומלן בקשירת פרפר.

האוטובוס היה מגיע מלא עד אפס מקום. לא פעם קרה שעד לתחנת רמת אביב עמדנו דחוסים ונושפים זה על זה.

“תחזיקו את התיק עם הפתח כלפי פנים”, נהגה אמי להזכיר לנו.

הסוטים והכייסים למיניהם נהגו לחגוג על חשבון הצפיפות. הם תמיד ניסו לגעת באמי, ולא ידעו שלא כדאי להסתבך איתה ושאוי למי שנתקל בה. ללא שום הקדמות מיותרות היא היתה מסתובבת וחובטת בפרצופו של הסוטה בגב התיק שלה, וגם עמדה על כך שיירד בתחנה הקרובה. לא יכולנו להתאפק מלצחוק כשסיפרה, במלוא הרצינות, על עוד מקרה של מישהו שניסה להתחכך בה.

“הסתובבתי והעפתי לו את התיק בפרצוף, טרראאפפפ”.

כשראתה אותנו מתגלגלות מצחוק, גם הכעס שלה התחלף בהומור.

הכרתי כל שביל ונתיב בנסיעה לתל אביב. אם התמזל מזלי הייתי מתיישבת באחד המושבים המכסים את גלגלי האוטובוס, ורגלי הקטנות נחו בשלווה על המשענת המקומרת, עד לגשר המפחיד שמעל נחל הירקון. כשהגענו אליו הייתי נצמדת אל אמי בחוזקה.

“מה קרה?”, היתה אמא שואלת.

“אני פוחדת שהגשר ייפול”, הייתי עונה, רועדת מפחד. לוחות העץ של הגשר נרעדו מכובד משקלו של האוטובוס העמוס בנוסעים לעייפה. אבל ההתרגשות שבכל נסיעה ונסיעה לתל אביב נשארה תמיד.

אמא נפרדה מאיתנו בפינת רחוב בן-יהודה ושדרות קרן קיימת. אחי מאיר ואני הלכנו מערבה לכיוון בריכת גורדון, כשלפתע עצר אותי אחי על המדרכה שליד הכניסה לרחוב ארנון.

“רותי, את יודעת שבבית הזה ממול גר ראש הממשלה?”.

עוד לא הספקתי לעכל את דבריו והוא הוסיף, “תסתכלי, הוא ברגע זה יוצא מביתו. זה ראש הממשלה שלנו, דוד בן-גוריון!”.

קפאנו במקומנו נרגשים. ראש הממשלה בכבודו יצא בצעדים מהירים מהבית ונכנס למכונית, שבה המתין הנהג עם דלת פתוחה. המשכנו לכיוון הבריכה, משולהבים.

החופש הגדול עדיין בעיצומו. אני מתפנקת. ריח טוב של אמא נושב בחדר. היא לבושה בחצאית צרה עם שסע מאחור וחולצה עם מחשוף צנוע. גופה מלא ונשי, פניה חיוורות מעט ושפתיה משוחות באדום.

“כולם אומרים שאת יפה”, סיפרתי לה.

אמי צחקה, חתמה על לחיי נשיקה רכה ואדומה, ומיהרה בשביל לכיוון השער.

“אסתר, קטפי גם מהפלפלים, אני רואה שהם כבר הבשילו. צלי אותם על האש, ואחרי שיתקררו קלפי אותם, חתכי לרצועות ותוסיפי שמן, שום, מלח ופלפל שחור ומעט לימון, ותביאי אותם לים יחד עם האוכל. אנחנו ניפגש אחרי שאסיים לעבוד”. אחותי הבכורה כבר טורחת במטבח.

אסתר עומדת במכנסיים קצרים וחולצה טריקו המבליטה את חזה השופע יחסית לבנות גילה. שערה חלק וכהה, עיניה גדולות וחומות ועצמות לחייה גבוהות. היא גדולה ממני בשבע שנים.

אמא מתמהמהת לפני לכתה לעבודה. שולמית אחותי, הגדולה ממני בארבע שנים, מחזיקה בחיקה בחצר גור כלבים ומניקה אותו בחלב מבקבוק. תלתל זהוב סורר השתלשל על מצחה.

“שולמית, אל תשכחי להכניס את הקרח למקרר כשיגיע. אתמול שכחתם אותו בחוץ והוא נמס”.

אחותי לא הלשינה על אחי, שאתמול היה תורו להכניס את הקרח.

“טוב, אני חושבת שלא שכחתי כלום, אז להתראות. רק עוד דבר אחד: כשהחלבן יעבור, קחו רק שני בקבוקים היום”.

הלכה לכיוון השער. קמתי במהירות ממיטתי, התחבאתי מאחורי פרצה בגדר החיה שבגינתנו כדי לעקוב אחר אמי, עד שראשה נעלם במורד הרחוב.

הנחתי יד על הראש ובירכתי את אמי לשלום. “אמא יקרה, תלכי בשלום ותחזרי בשלום. אמן ואמן”.

“רותי, איפה את?”, קראה אחותי שולמית.

“אני באה”, רצתי לקראתה, מקווה שלא תגלה את סודי.

“תנגבי את הלחי, יש לך סימן מהנשיקה של אמא”, הביטה בי בעיניה הגדולות והתכולות וחייכה.

“אה, באמת?”, היתממתי. וכך, במשך כל אותו היום העירו לי, אבל אני השארתי את הנשיקה של אמא על הלחי.