אני פה

מבוא

חלק מהסיפורים הם מספר צעדים אחורה וחלקם קדימה. חלקם לא צועדים לשום מקום ושלווים במקומם. שלווים עם האנשים שאיתם, ושלווים עם המקום שבו הם נמצאים, בלי השוואה לאחרים.

חלק מהסיפורים נכתבו כתרגילים לסדנת הכתיבה של נעה ידלין מבית הספר "המגירה". תודה רבה לנעה ולחברי הסדנה שהיוו כל כך הרבה השראה ותרמו לשיפור ולחידוד הכתיבה!

חלק מהסיפורים נכתבו בארץ ישראל, חלק באוסטריה, אחד בירדן ואחד באוסטרליה.

בארץ זו הייתה תקופה של מסעות קצרים לאחר מסע ארוך ששזר את הספר הקודם שלי – מפריח בועות. החזרה לארץ הייתה בהפתעה, בשל דרכון זר שלא היה בתוקף. לאחר חודש של התאקלמות, העשייה אותתה לי שהיא רוצה עוד. באותם מסעות קצרים היו חיפוש ומציאה של מה כן ומה לא. אהבת הארץ והאנשים שבה, שאיתם הקשר הוא העיקר. החיפוש אם לעבור לגור בדרום, בצפון, או לחזור למרכז, הוביל אותי לא לגור בשום מקום ספציפי. מצאתי שגרה נעימה יחד עם העבודה במועדון הצלילה והגלישה ריף הרצליה (נכון שזה לא אילת, אבל כן, יש שם ריף!). למרות חוסר הוודאות של תוכניותיי העתידיות, הייתי בנוכחות מלאה, שנפתחה רבות הודות למעגלי השירה של Unite in Babylon.

המודעות לכל הדברים המדהימים האלו ולכל האנשים המדהימים הללו עלתה, ואיתה ההרגשה שאני חווה הרבה יותר (מבעבר), גם אם החוויות קרו באותם מקומות שהכרתי כל כך טוב.

לאוסטריה הגעתי על מנת להגשים מטרה גדולה שהייתה אצלי בראש שנים רבות – לעשות עונת סקי. תחילה הגעתי לחברה שגרה בווינה, שם נהניתי מהעיר הגדולה והמעולה הזאת. משם הגעתי לעיירה קטנה ליד סנט אנטון, שם מצאתי הוסטל זול, עוד מלפני תחילת העונה. הייתי האורח היחידי בהוסטל. הערב שבו הגעתי היה ערב הפתיחה של המקום. זו הייתה הזדמנות מעולה להכיר אנשים רבים, שחלקם אולי גם יוכלו לעזור לי בחיפוש העבודה. הרי כל הפניות ששלחתי לא נענו, או שלא נענו בחיוב. קיבלתי הצעות לשטוף כלים או לסדר מוצרים על המדפים בסופר, ולא הייתי רחוק מלהשיב בחיוב בהתחשב בכמות האנשים שחיפשו עבודה באותו הזמן ובהתחשב בעובדה שלא דיברתי גרמנית. בכל זאת היה לי חשוב להגיע דווקא לסן אנטון, ולא רק בגלל שאני אוהב שניצל ולעשות סקי, אלא גם כי משם היה לי את אחד הזיכרונות הטובים מחופשת הסקי המשפחתית, שבה אחותי ובעלה היו הצוות הצעיר.

עשיתי סיבוב לסן אנטון, תחילה בחיפוש אחר מקום שיוכל להדפיס את קורות החיים שלי, מה שהתברר כמשימה לא קלה. העיירה עוד הייתה ריקה מתיירים. לבסוף, מרכז המידע הסכים להדפיס לי עשרים עותקים לבקשתי. תכננתי לעבור בכל הברים והמסעדות בעיירה וגם לטפס לאלו שעל ההר. האידאל מבחינתי היה למצוא עבודה במשך הערב או הלילה, ככה שהיום יהיה פנוי לסקי. וגם שתספק לי מגורים. חלפתי על פני בר של הופעות חיות. נראה טוב, חשבתי לעצמי. נכנסתי. הפנו אותי לקבלה של המלון שמעל. בום! על הניסיון הראשון! הבוס בדיוק היה שם ולקח אותי לסיבוב בחדר שמירת המעילים של הבר והמועדון בדלת ליד. עבודה במשך הלילה, ארוחות ומגורים כלולים.

חוץ ממני רוב הצוות דיבר בגרמנית, ככה שלא נותרה לי כמעט ברירה אלא לדבר גם בגרמנית, מה שגם היה אחת המטרות שלי בהתעקשות על אוסטריה.

ככה העברתי את החורף בעיירת הסקי. גלישה מרובה, עם עבודה מרובה והתעסקות עם שיכורים, שהורידה את הרצון לשתות אלכוהול למרות האווירה השתויה של העיירה. עם הזמן, הכרתי עוד ועוד אנשים והתחברתי עם חלקם יותר ויותר. העיירה וההרים היו למקום המוכר והנוח החדש שלי.

בסוף אחד הערבים בעבודה, טינה הגיעה לקחת את המעיל שלה, דיברנו ולבסוף היא הסכימה לתת לי את המספר שלה. הזוגיות איתה התפתחה לכזאת שתגרום לי להישאר...

העונה נגמרה בהפתעה, בשל נגיף קורונה, יחד עם בידוד וסגר על העיירה. ההפרדה ביני לבין טינה, שגרה בעיירה הסמוכה, הייתה מעיקה, אך האווירה במגורי העובדים שמרה על כוחה, ובמגבלות ההגבלות לפעמים זה הרגיש כמו חג, באופן אירוני מאוד למצב.

אז... הודות להרבה זמן פנוי, הרבה זמן שפיניתי לכך והרבה מסעות וסיפורים קטנים־גדולים, נשזר הספר הזה, שיהיה לשלאגר שחבל על הזמן, אני בטוח!

— סיפור הזוי

— המציאות עולה על כל דמיון, או הדמיון על המציאות

 — תובנות זה פה

חלק ראשון

שוב חיפושים

ג'ק ספארו בפֵּטרה

פגשתי את האיש הזה כבר כמה פעמים, וגם בפעם הקודמת הוא לחשש כל מיני "ג'ק ספארו" ו"שודדי הקאריביים" לחברו, לידי וליד רא'אד אחי, ג'ק ספארו המקורי.

באותה פגישה מזדמנת, הוא הגיע עם ג'ק ספארו מודפס על חולצתו! החולצה ללא ספק צדה את המבט של רובנו, אך הוא לא הישיר מבט בחזרה. בתחילת היום לובש החולצה התעקש ברוגע לטפס לאחת מנקודות התצפית. הוא נתקל בנערים שאנחנו מציבים בתחילת הדרך בשביל למנוע את מעבר התיירים ולכפות עליהם מדריך מקומי בתשלום, אך לאחר שיחה קצרה הם פשוט נתנו לו לעבור. בפסגת נקודת התצפית ישב לו סולימאן, מטאטא את החול, פורש שטיחים וגובה ג'ייד אחד על מנת להיכנס לחנות. ממש לפני לובש החולצה הגיח מערבי שביטל לחלוטין את החנות של סולימאן, "זו לא החנות שלך, זו פיסת אדמה בשמורת טבע, וכבר שילמתי כניסה!"

"אף פעם לא ראיתי תייר כל כך חצוף. אני גר פה ואלה החנות שלי והאדמה שלי, אז יאללה עוף מפה לפני שאני מעיף אותך," החזיר לו סולימאן בעצבים שנדלקו מהכבוד שנפגע. בתרבות הזו כבוד הוא הכול. המערבי עוד איים שיזמין משטרה, אבל סולימאן עודד אותו שיעשה כך, "השוטרים מכירים בחנות שלי, אבל אם אתה רוצה, תעשה את זה מלמטה, אז יאללה יאללה!"

"דונט יאללה מי!" החזיר לו המערבי הרחב בטיפשותו. סולימאן כבר הרים מגרפה באוויר, ורק אז לובש החולצה התערב, "שוויה שוויה, תירגעו. אתה, אדוני המערבי, רד למטה בבקשה. למרות שאתה לא מסכים עם מה שקורה פה, תזכור שאתה לא מפה, כבד את התרבות של המקומיים. ואתה יא חביבי סולימאן, הבנאדם לא מכיר איך זה פה. עזוב, אל תיפגע, תחשוב על הרושם שאתה משאיר על כל האורחים שלך שצופים במחזה." שניהם נרגעו. סולימאן הציע ללובש החולצה לעלות לחנות, אך לא היה לו אפילו ג'ייד אחד. "אם תביא לי את החולצה שלך אתן לך להיכנס, ואפילו אקח אותך בעצמי לנקודת תצפית גבוהה יותר!" בענווה, לובש החולצה סירב להצעה.

מרחוק ראיתי אותו צועד בעיר שלנו בביטחון, מתמקח בשביל חבריו ומשיג מחירים של מקומיים, כאילו העובדה שג'ק ספארו מתנוסס על חולצתו עושה אותו שייך. אולי הוא באמת מכיר את המקום. בשעה שאחי הקטן וחברו סעיד הסתובבו עם המונית, הוא נעצר מולם והשקיף לאופק, כנראה כדי לאמוד את המרחקים. במקום לשאול אותו אם ירצה לעלות על החמור, אחי ירה, "ג'ק ספארו, אעהה?!"

"באמת תהיתי מה הקטע עם ג'ק ספארו פה. נדמה לי שכולם דומים לו," ענה לובש החולצה בעדינות. הוא שמח שסוף־סוף קיבל תגובה ישירה על חולצתו.

"ג'ק ספארו גנב את המראה שלנו! ככה גם אבות אבותינו נראו!" ענה אחי כמי שנפגע מההשוואה. לובש החולצה המשיך בדרכו, מהורהר. נראה שהטון התקיף של אחי גרע מהתשובה. הוא בטח חשב לעצמו, "על מה הוא מגן? למה הוא כל כך כעוס בקשר לנושא?"

"יום אסל יום בסל," זרק לו אח אחר, וזה החזיר לו, "יום אסל יום אסל."

"לא לא, היום יום בסל."

"למה בסל?"

"ראיתי אותך אז נהיה לי בסל..."

אותו האח סיפר לי שראה אותו עוזר לזקני הקבוצה שאיתה הגיע, בשעה שתמך בהם במהלך הטיפוס למקדש העליון. כשכבר כמעט הגיעו, פרץ קדימה עם חבר בן גילו, ויחד קיפצו כמו יעלים בין נקודות התצפית שבקצה העיר, כאילו אלה היו טיפוסים קלילים של מטרים ספורים. הם לא התעכבו שם יותר מדי, אבל בהחלט נראה שהעריכו את המקום שאליו הגיעו. כשחברו חזרה לקבוצתם הבין־לאומית, התיישבו על הספסל שלידי ונחו למרגלות המקדש החצוב. לא הבנתי בדיוק מה הקטע של הקבוצה הזאת, שמצטלמת עם דגל שלא שייך לשום מדינה. אחד מחברי הקבוצה ענה לצרפתייה שהזמנתי למערה שלי, "זאת קבוצת אספרנטו! כולם פה מלאומים שונים ומארצות שונות. זאת השפה שהייתה אמורה להיות בין־לאומית ולהחליף את האנגלית. היא כל כך קלה שאולי עוד תעשה זאת, אבל עד אז זאת דרך טיול ומפגש בין אנשים חדשים שדוברים ולומדים את השפה."

לובש החולצה וחברו נשארו לשבת על הספסל שלידי, בשעה ששאר הקבוצה התחילה בדרכה חזרה. נראה היה שהם בכושר להשיגם בקלות. שוחחתי איתם מעט, בלי להזכיר את החולצה ואת הדמיון הרב של ג'ק ספארו אליי. הוא באמת דומה! יש מצב שהחבר'ה הושפעו מהסרט ולא להפך?

"אהה, הלו!" הצרפתיות כמעט ברחו לי! "בואו בואו, התה עליי, נעשה לכן גם כמה תמונות עם המקדש," אמרתי ולבשתי את מעיל הג'ון סנואו שלי תוך כדי. אין מצב שאני לא מביא אותן למערה, חשבתי לעצמי.

אחד המוכרים בצד הדרך סיפר לי שלובש החולצה ומדריך הקבוצה עצרו אצלו בחנות. הם שוחחו איתו בנעימות ואף הציעו לכל הקבוצה לקנות אצלו. היה נראה שהם קרובי משפחה; הדמיון הוא כמעט כמו זה שבינינו לבין ספארו. "יום אסל יום בסל, היום יום אסל!" בישר להם המוכר, וכך נפרדו בלבביות.

מעט לאחר מכן מעדה אחת מחברות הקבוצה אך קמה מיד. היא המשיכה ללכת, אך בקצב איטי יותר. לובש החולצה עבר ליד בני דודים אחרים שאחראים על הגמל טאקסיז. "בוא שב איתנו, ג'ק ספארו," חייך אליו הבכור שבהם. יחד, הם ישבו על הסלעים הגבוהים בצד הדרך. "אם תחכה רק עוד קצת, אולי תראה את ג'ק ספארו המקורי." דקות בודדות חלפו, ואכן הגיע אחי הבכור רא'אד. לראשו תלתלים ארוכים שרופים, בלונדיניים בקצותיהם. בנדנה אדומה, אייליינר שחור סביב העיניים ועל הריסים ועוד כמה תכשיטים וראסטות מבצבצות. "אני אביא לך ג'וינט תמורת החולצה הזאת," אמר ועצר את כל שיירת הגמלים עמוסת התיירות.

"לא תודה, אני לא מעשן, וכרגע זאת החולצה היחידה שיש לי," השיב בחיוך.

אחי המשיך לבהות בחולצה ולהוביל את השיירה בלי לומר עוד מילה. טיפש אחי! מה הוא יחשוב על זה שג'ק ספארו המקורי רוצה לקנות חולצה שעליה מתנוסס ג'ק ספארו משודדי הקאריביים?! לובש החולצה נפרד ודילג מטה בחינניות על מנת להשיג את הקבוצה שאיחרה לנהג, בן דודי הרחוק. בן דודי התעצבן על כך שלא עמדו בזמנים על חשבון זמנו. הוא התלונן לבוס שלו כדי שיבוא לנזוף במדריך. "מישהי נפגעה ברגלה, אז התעכבנו," ענה המדריך לבוס הנוזף, שהתקפל מיד לאחר הסיבה המוצדקת. "יאללה כולה שעה וחצי, מה אתה בוכה?" שחרר הבוס לבן דודי, והוא נכנס לפרופורציה ונרגע.

ממש לפני שיצאו מפטרה, צמד חברים קרובים שלי עצרו את לובש החולצה. האחד הציע גם הוא לקנות את החולצה, תמורת ג'וינט או תמורת מה שלא יהיה. לובש החולצה סירב שוב. החבר השני הציע לו שבפעם הבאה יגיע עם סטוק של חולצות כאלו וימכור אותן כאן. הוא ענה להם, "אולי כך אעשה, אך לא אמכור אותן, אחלק אותן ללא תמורה חומרית," והשאיר את השניים מבולבלים וגם אותי כשסיפרו לי את הסיפור. מה יש לו לקנות ואז לחלק בלי רווח? כנראה הוא לגמרי מושפע מהדמות הפלוּפׇּה של ספארו.

אחייני בבית המרקחת סיפר לי שהוא הגיע עם הבחורה שנפגעה ברגלה, שהוא דאג לה והתעקש לשלם על ההוצאות הרפואיות. מה יש לו שהוא ככה? אף פעם לא פגשתי מישהו שרק רוצה להיפטר מהכסף שלו... פתאום הבזיקה בראשי סיטואציה שאירעה לפני כמה שנים: בחור צעיר רכב על אחד הסוסים של חמי בכניסה לאתר. אותו בחור דהר במהרה וכמעט ברח עם הסוס, חמי ביקש שישלם יותר תמורת חופש הרכיבה שקיבל. אותו בחור לא היסס ונתן לו את הסכום שננקב. דקות אחדות אחר כך אביו של הבחור, שהתברר שהוא מדריך של אחת הקבוצות, הופיע ושאל מי זה שהרכיב את בנו.

"זה מחיר מופקע, תחזיר את הכסף."

"לא מופקע, לא לקחתי ממנו את המחיר הזה."

"שקרן!" ושם זה התחיל להתלהט. חמי, שכבודו נפגע, כבר בא לתקוף את המדריך, אך הבחור שהרכיב על סוסו נעמד ביניהם וביקש משניהם שיעזבו את זה. המשטרה הגיעה יחד עם כמות חברים מרובה שהיו מוכנים לעזור לחמי במקרה הצורך, או במקרה שהמשטרה לא הייתה שם... לבסוף, פשרה על מחיר ביניים חתמה את התקרית. הבחור הוא אותו בחור לובש החולצה! אמיץ מצידו להגיע לפה שוב. איך הוא כה שלֵו? כבוד ואגו לא מניעים אותו, אך עם זאת הוא מכבד את כל מי שסביבו. נראה שהבין כמה דברים, או שכמה ברגים אצלו התרופפו.

בשעת ערב סגרתי את היום עם איסמעיל והלכנו לשווארמייה האהובה והמוכרת במרכז העיר. שני מספרי טלפון, אחת צרפתייה, אחת רוסייה, שבע כאפיות ועשרות גמלים, סוסים וחמורים של בני דודי שהרכיבו שעות נוספות. פעם היה לי משונה להגיע לעיר העמוסה והמפתה מהקהילה של המערות שבה גדלתי. שם אנחנו ארבעים משפחות בלחץ. עם הזמן התחלתי לאהוב את האקשן שקורה פה, תמיד יש משהו פתוח! יש אור גם בלילה! ולא אוסיף על החשמל שיוצא מהקירות. אני ואיסמעיל הזמנו את הקבוע שלנו במחיר הקבוע שלנו – מגש מלא בגלילי שווארמה חתוכים לרולים, צ'יפס והקרם הזה שעושה הכול טעים, מגיע עם קטשופ ומיונז בשקיות קטנות לדרך! בערך באמצע המגש הגיח חברו של לובש החולצה, ואחריו גם הוא. אחרי כל אותם סיפורים התפתחה אצלי אהדה קלה כלפיו שהחליפה את הכעס על ההשוואה ועל לבישת החולצה המתריסה. "שבו איתנו, תתכבדו, ואם תרצו להזמין תגידו שיעשו לכם את המחיר שלנו." סעדנו יחד מהמגשים המפנקים והחלפנו חוויות החיים. השניים התעניינו מאוד במערה שלי, התעניינו גם כשסיפרתי להם על החברות האירופאיות שאירחתי ושהחליטו להישאר כמה חודשים. "אם אני רוצה, יש חברה כל יום," החזרתי להם בכנות. הם צחקו ונראה שפקפקו מעט, אך אחרי שבחנו את המראה שלי שוב, הנהנו ביראת כבוד. השניים עוד שאלו שוב על הדמיון לספארו, בעיקר התעניינו באיפור השחור סביב העיניים. "זה סופג את אור השמש ומסב את האור מעינינו, ואילו החומר שאותו אנחנו מורחים על הריסים מונע מהחול להיכנס לעיניים, בדיוק כמו הריסים הארוכים של הגמלים."

ניסיתי להוסיף את לובש החולצה באינסטגרם אך פתאום האינטרנט שלי חדל לפעול, "רק שילמתי על ארבעה־עשר ג'יגה! מי הם חושבים שהם?!" דאגתי שהשניים יראו, וחשפתי את השברייה שלי שהייתה מוחבאת תחת המעיל הפרוותי, שאותו העתיקו למשחקי הכס ושבו הלבישו את ג'ון סנואו. קמתי חיש וחברי הצטרף אחרי שנפרד מהשניים במהירות.

דודי, בעל המסעדה ממול, סיפר לי שהשניים הגיעו גם אליו ואכלו כמה מנות בשותף. הוא אמר שהם ציפו לקבל את הכול כמנה אחת, יעני פלטה עם הכול. כנראה הם אהבו את הפלטה שהראינו להם. בכל מקרה כשלובש החולצה נעמד לשלם, היו חסרים לו כמה מטבעות. הוא ביקש לחזור בעוד כמה דקות ולהביא את החסר מהמלון, אך דודי ויתר לו ואיחל להם לילה טוב. בחיים לא שמעתי שדודי ויתר למישהו על כסף. עד היום הוא זוכר לי את התרי זוזים שמצאנו יחד, שאותם לקחתי אליי.

שמעתי מהחברה הפורטוגזית שלי, שטיילה באפגניסטן, שראתה שם אנשים שמתאפרים כמונו לשם הגנת העיניים מפני תנאי המדבר. אני שמח שהיא סיפרה לי זאת, כי כבר התחלתי לפקפק מי התחיל את האופנה, ג'ק ספארו או אנחנו. בשבילו זו אופנה, בשבילנו זו דרך חיים.

באותו הלילה חלמתי חלום. בחלום אני וכל משפחתי שידועים באותו מראה כזה של ספארו, שללא ספק נראה מעולה, עמדנו בשורה, ופתאום אחד צעד קדימה מחוץ לשורה. זה היה ג'ק ספארו! ספארו הלך מלפנינו כמפקד ואז מאחורינו כתופס מחסה. הוא ניגש אליי בהתנדנדות ובתנועות הידיים הקלאסיות שלו ושאל אותי, "מה זה משנה מי התחיל מה?"

"מה זאת אומרת?! זה המראה שלנו, זה מה שמייחד אותנו. כולם יודעים שהמקורי, הראשון או זה שמכתיב אופנות מקבל יותר כבוד מזה שמחקה אותו."

"אז אתם התחלתם, מה זה משנה כל הכבוד־לא־כבוד הזה? ואם כבר, אז כבוד אמיתי מקבלים בלי לחפש."

הוא בהה באופק. "עזוב אותך, בוא לכמה דרינקים בטורטוגה!" הוא קרץ וזרק לי את החולצה שאותה לבש לובש החולצה. לבשתי אותה בגאווה ויחד שטנו לטורטוגה.