קרנאקי בלש רפאים 1 - החדר השורק

קרנאקי נופף לעברי בחיבה באגרופו כשנכנסתי באיחור. לאחר מכן הוא פתח את הדלת אל חדר האוכל והכניס את ארבעתנו, גֶ'סוֹפּ, אָרְקרָייט, טיילור ואותי, לאכול ארוחת ערב.

כמו תמיד אכלנו לשובע, וכמו תמיד, קרנאקי היה שקט למדי במהלך הסעודה. בסופה, התיישבנו במקומותינו הרגילים עם יין וסיגרים בידינו, וקרנאקי, לאחר שהתרווח בכורסתו הגדולה, פתח ללא הקדמה.

"ממש עכשיו חזרתי מביקור נוסף באירלנד", הוא אמר. "וחשבתי שאתם תתעניינו בחדשות שהבאתי איתי. חוץ מזה, אני חושב שהדברים יהיו יותר ברורים לי אחרי שאספר את כל הסיפור. עם זאת, אני קודם כול חייב לומר לכם שעד עכשיו אין לי שמץ של מושג מה התרחש. נתקלתי באחד המקרים המשונים ביותר של רדיפה על טבעית, או מעשה קונדס, שאי פעם נקרה בדרכי. עכשיו תקשיבו.

ביליתי את השבועות האחרונים בטירת אֵיְסְטְרִי, כשלושים ושניים קילומטרים צפון מזרחית לגּוֹלְוֵי. קיבלתי מכתב לפני כחודש ממר סיד ק. טָאסוֹק, אשר כפי שהתברר, קנה אותה לאחרונה ועבר לגור בה, והופתע לגלות שרכש נדל"ן משונה למדי.

כשהגעתי, הוא פגש אותי בתחנה על עגלה קלה דו גלגלית, והסיע אותי אל הטירה, שאותה, אגב, הוא כינה 'הצריף'. גיליתי ממנו שהוא 'מתכלב' שם עם אחיו הקטן ואמריקאי נוסף, שעשה רושם של חצי משרת, חצי בן לוויה. נראה היה שכל המשרתים עזבו בבת אחת, כמו שאומרים, ועכשיו הם עשו הכול באופן עצמאי, בעזרתם של כמה שכירים.

במאמץ משותף, שלושתם פרסו שולחן דל, ובמהלך הארוחה טאסוק סיפר לי את כל צרותיו. זה היה עניין יוצא דופן לחלוטין, שונה מכל מה שיצא לי להתמודד איתו, אפילו לעומת חקירת הזמזום שהייתה גם היא מוזרה מאוד.

טאסוק פתח היישר מאמצע הסיפור. 'יש לנו חדר בצריף הזה', הוא אמר, 'שומעים בו שריקה נוראית לגמרי, כאילו הוא רדוף. השריקה יכולה להתחיל בכל רגע, אתה אף פעם לא יודע מתי, והיא ממשיכה עד שהפחד אוחז בכולך. כל המשרתים ברחו, כמו שאתה יודע. זו לא שריקה רגילה, וזו לא הרוח. חכה עד שתשמע את זה'.

'כולנו נושאים אקדחים', אמר הילד וטפח על כיס המעיל שלו.

'עד כדי כך?' שאלתי, והילד המבוגר יותר הנהן.

'היא אולי חלשה', הוא ענה, 'אבל חכה שתשמע אותה. לפעמים אני חושב שזה איזה שד, וברגע הבא אני בטוח שמישהו עובד עליי'.

'למה?׳ שאלתי. 'מה יש להרוויח מזה?'

'אתה מתכוון', הוא אמר, 'שבדרך כלל יש סיבה טובה לעבוד על אנשים בעזרת תכסיסים מתוחכמים. אז אני אגיד לך. יש אישה במחוז הזה שקוראים לה העלמה דוֹנָאהיוּ, והיא הולכת להיות אשתי בעוד חודשיים מהיום. היא יפיפייה שאין דברים כאלה, וממה שאני רואה, הכנסתי את הראש לקן צרעות אירי. יש כאן קרוב לעשרה אירים צעירים, חמי מזג, שחיזרו אחריה בשנתיים האחרונות, ועכשיו כשהגעתי וסגרתי את הסיפור מבחינתם, הם עצבניים עליי מאוד. אתה מתחיל להבין לאן זה הולך?'

'כן', אמרתי. 'במעורפל, אבל אני לא מבין איך זה קשור לחדר'.

'אז ככה', הוא אמר. 'כשסגרתי את הכול עם העלמה דונאהיו, חיפשתי מקום לגור, וקניתי את הצריף הקטן הזה. זמן מה לאחר מכן, בזמן שאכלנו ארוחת ערב, סיפרתי לה שהחלטתי להתמקם כאן. ואז היא שאלה אותי אם אני לא מפחד מהחדר השורק. אמרתי לה שכנראה זרקו לי אותו בחינם כתוספת, כי זו פעם ראשונה שאני שומע עליו. כמה מהידידים שלה היו שם וראיתי אותם מחייכים אחד לשני. גיליתי, אחרי שחקרתי קצת, שכמה אנשים קנו את המקום הזה בעשרים ומשהו שנים האחרונות. והוא תמיד הועמד למכירה שוב אחרי תקופת הניסיון.

טוב, אז החבר'ה התחילו לעקוץ אותי קצת, והציעו התערבות אחרי ארוחת הערב, שאני לא אישאר שישה חודשים במקום הזה. הבטתי על העלמה דונאהיו פעם או פעמיים בשביל לוודא שאני מבין נכון את הטון של השיחה, אבל ראיתי שהיא לא התייחסה לזה כאל בדיחה, בכלל לא. סיבה אחת לכך הייתה נימת הלעג באופן שבו הם זרקו לי הערות, וסיבה נוספת הייתה האמונה שלה שאכן יש משהו בכל הדיבורים על החדר השורק.

אבל אחרי ארוחת הערב, עשיתי מה שאני יכול בשביל להחזיר להם. קיבלתי את כל ההימורים שלהם ווידאתי שהתנאים ברורים והסכומים גבוהים. נראה לי שכמה מהם הולכים להיפגע חזק אם אני לא אפסיד, ואני לא מתכוון להפסיד. זה כל הסיפור'.

*ההמשך זמין בספר המלא*