מבוא
ההתגייסות ללגיון הזרים כפתרון הצלה
סיפורו של הרברט טראוב משקף מסלול הישרדות מפתיע, ארוך, מסוכן ועתיר הרפתקאות בשירות לגיון הזרים של צבא צרפת (La Légion Étrangère) במשך חמש שנים. הוא מעיד על יכולתו, כמו יכולתם של יהודים רבים אחרים, לנצל כל פרצה וכל אפשרות במלחמתם לחיים כפתרון הישרדות, להציל את חייהם ובתוך כך להשיב את הכבוד היהודי. הוא מפריך שוב את הטענה שהיהודים נשארו סבילים לנוכח השואה המתרחשת ומזכיר שהם לחמו בכל החזיתות.
המחבר חי בילדותו ובנעוריו באושר בווינה עד סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית באנשלוס (Anschluss) בחודש מרס 1938. כמו משפחות יהודיות אחרות, גם משפחת טראוב התאפיינה בראיית הנולד, בתושייה וביכולת החלטה מהירה בהתאמה מתמדת למצבים משתנים. לאחר פוגרום נובמבר 1938 ("ליל הבדולח") החליטו הוריו של הרברט לברוח מאוסטריה לבלגיה ובה ניסו לשקם את חייהם מן ההריסות. המשפחה זכתה לאתנחתא קצרה עד שעולמה שוב התהפך עליה. בזמן השהות בבלגיה, ההורים גם ניצלו את ההזדמנות לשלוח את בתם הבכורה לילי לפלשתינה, וההחלטה הבטיחה את הצלתה של הנערה. הם נשארו עם בנם הרברט אך נאלצו לברוח שוב עם פלישת הגרמנים המשולשת להולנד, לבלגיה ולצרפת ב־10 במאי 1940. בנדודיהם הגיעו עד דרום צרפת, ושם נלכדו בטבעת המתהדקת של הרדיפות והמצוד אחר יהודים מצד הגרמנים בעזרתם של אנשי ממשל וישי (Vichy), שקם בצרפת לאחר הכניעה לכובש הגרמני ביוני 1940. התקנות לגירוש זרים מצרפת נחקקו כבר בתקופת הרפובליקה השלישית, עוד לפני פרוץ המלחמה, אולם הרדיפות התעצמו בראשית ספטמבר 1939, עם מעצרם וכליאתם במחנות הסגר של יהודים בעלי אזרחות זרה, בייחוד אזרחים לשעבר ב"מדינות אויב" שצרפת הכריזה עליהן מלחמה: גרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה. החל מיוני 1942 הורחבו המעצרים לכלל האוכלוסייה היהודית, בעלי אזרחות זרה וצרפתית כאחד, והובילו לשילוחם של העצורים "למזרח": למחנות ההשמדה בפולין.
לאחר שהות קצרה במחנה הסגר בדרום צרפת נפטרה אֵם המשפחה בגלל תנאי הכליאה הקשים, תת־תזונה ותשישות כללית, שהביאו להידרדרות במצבה הבריאותי ולקריסת מערכות. לאחר פטירתה נעצרו הרברט ואביו, כל אחד בנפרד, וגורשו בשילוח לאזור צפון צרפת בדרכם לדרנסי (Drancy), מחנה המעבר המרכזי שממנו יצאו השילוחים למחנות ההשמדה במזרח אירופה. אולם עלה בידו של הרברט לקפוץ מהרכבת הנוסעת ולחזור לעיר הנמל מרסיי (Marseille) ובה, בעזרת מכרים, הוא התגייס ללגיון הזרים. הלגיון היה זרוע של צבא צרפת ששורותיו פתוחות למתנדבים בעלי אזרחות זרה.
לגיון הזרים — היסטוריה וייצוגים
לגיון הזרים של צבא צרפת הוקם ב־1831, שנה לאחר כיבוש אלג'יריה בידי הכוחות הצרפתיים, כיבוש המסמן את ראשיתה של התקופה האימפריאלית של המדינה. הלגיון היה חלק מצבא אפריקה, שהיה מורכב גם מיחידות של מגויסים מקומיים (אלג'ירים, מרוקאים ושאר בני מושבותיה של צרפת באפריקה). המטה הכללי שלו ישב באלג'יריה, בעיירה סידי־בֶּל־אָבֶּס (Sidi-Bel-Abbès). הלגיון השתתף ברוב הכיבושים של צרפת ביבשת אפריקה ובדרום־מזרח אסיה, בעיקר בהשתלטות ב־1887 על האזור שֶׁכּוּנה הודו־סין. הלגיון נועד לשמש חיל משמר המופקד על שמירת הסדר בקולוניות וכלי לדיכוי התקוממויות ילידיות, כלומר "פציפיקציה" (pacification) של שטחים כבושים על־פי המונחים הצרפתיים דאז. אבל בתור צבא לוחם בעל כוח התקפי הוא השתתף גם במערכות הצבאיות של צרפת בקרים נגד רוסיה הצארית (1853–1856) ובמקסיקו (1862–1867). קרב קמרון ( (Camerone במלחמה זו נתן ללגיון את סמלו ואת מורשת הקרב שלו, המבוססים על ערכים של מסירות הרואית והקרבה עילאית.1 הלגיון ידוע כיחידה שהשלימה את דיכוי המורדים של הקומונה הפריזאית ב־1871 במלחמה בין צרפת לגרמניה. הוא לחם גם בשתי מלחמות העולם של המאה העשרים. בראשית דרכו הורכב הלגיון רק מחיל רגלים, אבל בזמן מלחמת העולם הראשונה הוא צויד ביחידת פרשים, ובמלחמת העולם השנייה — ביחידות שריון ותותחנים.
מתנדבים זרים מכל העולם התגייסו ללגיון הזרים, ובדימויים העממיים עורר שמו לעיתים אסוציאציות שליליות, בעיקר בשל יחסם האכזרי של חייליו לאוכלוסיות ילידיות ולאסירים. הלגיון נתפס כצבא של שכירי חרב שקלט לשורותיו הרפתקנים למיניהם או נמלטים מן החוק ולעיתים אפילו רוצחים, אנשים שלא בחלו באמצעים כדי להשליט סדר. אחד הכללים של הלגיון קבע שמירה על אלמוניות חייליו, כלל שאִפשר למספר ניכר של מגויסים לאמץ זהות בדויה כדי למחוק את עברם. הרברט טראוב מחק אף הוא את מוצאו היהודי ושירת בלגיון כחייל מן השורה מרגע גיוסו ב־1942 עד שחרורו לאחר חמש שנות שירות. בחיבורו הוא מדגיש שנאלץ לאמץ זהות חדשה כדי להתקבל ולשרוד. שינוי הזהות לוּוה בפחד מתמיד להיחשף ודרש הקפדה מתמדת על פרטי עברו המומצא.2
יש לציין כי לשורות הלגיון התגייסו גם נרדפים פוליטיים, כמו במקרה של הרברט טראוב. לקראת סוף שנות השלושים של המאה הקודמת נקלטו בו גם יהודים שברחו מאימתו של היטלר וגם ספרדים רפובליקנים שברחו מאימתו של הגנרל פרנקו. גיוסם ללגיון הזרים הגן עליהם מפני גירוש. מצד אחר, לאחר תום מלחמת העולם השנייה מצאו מקלט בשורות הלגיון אנשים ששיתפו פעולה עם הגרמנים בתקופת הכיבוש של ארצם כמו גם חיילים ששירתו בוורמכט ובס"ס אשר היו מעוניינים להלבין את עברם ולחמוק מהעמדה לדין, כפי שהרברט טראוב מתאר.3
על־אף הדימויים השליליים עורר לגיון הזרים גם לא מעט פנטזיות רומנטיות בזכות הילת ההרפתקנות שריחפה סביבו וההקרבה ההרואית של חייליו על בסיס הקוד המוסרי ואתוס המסירות שמפקדיו ניסו להנחיל לחייליהם. הווי הלגיון הזין לא פחות ממאה סרטים, שכמה מהם מבוססים על יצירות ספרות — נובלות ורומנים. הסרט הראשון המהלל את מוסר הלגיונר הוא Beau Geste (מחווה יפה), הפקה שעלתה לאקרנים כבר ב־1926, עוד בתקופת הקולנוע האילם, וזכתה לכמה גרסאות נוספות.4 באחת הגרסאות המאוחרות של סרט זה, מ־1939, כיכב גרי קופר (Gary Cooper) בתפקיד הלגיונר ובאחרונה משנת 1977 כיכב מייקל יורק (Michael York). את תפקיד הלגיונר בקולנוע גילמו מיטב השחקנים המפורסמים, החל בג'ון ויין (John Wayne) וברט לנקסטר (Burt Lancaster) בהוליווד וכלה בז'אן גָבַּן (Jean Gabin), ז'אן־פול בלמונדו (Jean-Paul Belmondo) ואלן דלון (Alain Delon) בקולנוע הצרפתי. אלה מציגים לרוב את הלגיונר כגיבור חיובי. גם הרברט טראוב משיב ללגיון הזרים את כבודו האבוד ומדגיש את תרומתו הרבה לניצחון בעלות הברית על הנאצים.
יהודים בלגיון הזרים
נשאלת השאלה אם אפשר לאמוד את מספר היהודים ששירתו בלגיון הזרים של צבא צרפת בזמן מלחמת העולם השנייה. ההערכה היא שעם הכרזת המלחמה מצד צרפת ובריטניה בראשית חודש ספטמבר 1939, התנדבו לשורותיו של צבא צרפת בין 15,000 ל־20,000 יהודים זרים ששהו במדינה כדי להילחם נגד גרמניה הנאצית.5 הם רוכזו ברובם ביחידות לוחמות שהיו מסונפות ללגיון הזרים והשתתפו במערכה הצבאית במעמד של "מגויסים מתנדבים למשך תקופת המלחמה" (engagés volontaires pour la durée de la guerre, EVDG או prestataires). אבל הלחימה הסתיימה עד מהרה עם חתימת הסכמי שביתת הנשק בין צרפת לגרמניה ב־22 ביוני 1940. מגויסים אלה אומנם שוחררו מן השירות הצבאי, אבל רובם הועברו לפלוגות העבודה של עובדים זרים (Groupements de Travailleurs Étrangers, GTE), כי בינתיים קם ממשל וישי בהנהגתו של המרשל פיליפ פֵּטאן (Pétain), שהמשיך את המדיניות המפלה נגד זרים וכבר ב־3 באוקטובר 1940 פרסם את "מעמד היהודים" (Le Statut des Juifs). איתו נכנסו לתוקף גזרות אנטי־יהודיות חדשות. אותו "מעמד היהודים" קבע מחדש את מעמדם של היהודים בצרפת ונתן משנה תוקף למעצרם ולכליאתם של יהודים זרים במחנות הסגר. הוא קבע את חובת הרישום לכלל האוכלוסייה היהודית ושלל ממנה את הזכות לשרת במשרות ציבוריות, בהן גם השירות הצבאי, בלי התחשבות בדרגותיהם או באותות הגבורה שקיבלו על הצטיינותם בשדה הקרב בעבר. השירות בצבא צרפת כבר לא הגן על היהודים מפני גירוש, והחל מיולי–אוגוסט 1942 שולחו רוב היהודים ששירתו בפלוגות העבודה לעובדים זרים, אשר לחמו קודם לכן במערכה נגד גרמניה ב־1939–1940, למחנות השמדה במזרח. כמה אלפים הוגלו עוד קודם לכן, עם רפובליקנים ספרדים, מעבר לים התיכון למחנות לעבודות פרך של וישי שהוקמו במדבר סהרה. הם נוצלו ככוח עבודה לבניית קו הרכבת שהיה אמור לחבר בין דקאר (Dakar) בניגריה לחוף האוקיינוס האטלנטי ובין אלג'יר לחוף הים התיכון. נוסף על הקמת קו הרכבת החוצה את הסהרה, עבדו המגורשים במכרות לכריית פחם. אליהם צורפו גם כ־3,000 יהודים מאלג'יריה וממרוקו שנעצרו בעקבות פרסום "מעמד היהודים" והחלתו במושבות. חמישה מחנות עונשין מסוג זה הוקמו בדרום אלג'יריה, והידועים בהם היו גֶ'לפָה (Djelfa) וקוֹלוֹמבּ־בֵּשאר (Colomb-Béchar). עוד 14 מחנות היו בדרום מרוקו, בהם בֶּרגוּאֶנט (Berguent)6 ואִים־פוּט (Im-Fout). האסירים סבלו מתנאים תת־אנושיים תחת משמעת נוקשה, לרוב בהשגחתם של חיילי לגיון הזרים שהיו ידועים באכזריותם.7
הרברט השתתף בקרבות לשחרור צרפת ואירופה מהמשטר הנאצי
להרברט טראוב, ההצטרפות ללגיון הייתה מעין פתרון הצלה, אבל הפתרון הזה היה כרוך בסיכונים אין־ספור ליפול בקרבות הרבים שבהם השתתף. אולם הוא ראה בלחימה השתתפות במאמץ של העולם הנאור למגר את הנאציזם, וגם נקמה על מות הוריו ועל רצח היהודים בידי הגרמנים. בשביל טראוב, השירות בלגיון שימש חוויה מעצבת וגם תחליף לבית שאבד. השירות היה לו מעין תקופת חניכה ומעבר מהנעורים לבגרות. בפרספקטיבה של הזמן הרב שעבר ונגד ההאשמות על כך שהיהודים היו סבילים לנוכח הרדיפות, התגייסותו של טראוב היא עוד הוכחה לכך שיהודים לחמו בכל החזיתות. טראוב השתתף בכל המערכות שהביאו לשחרור אירופה משליטתה של גרמניה הנאצית והפשיזם האיטלקי, והוא לא היה היחיד, כפי שנראה בהמשך הדברים.
השתתפות היהודים בתנועות ההתנגדות ובלחימה
טבילת האש של טראוב בלגיון הזרים החלה עם פרוץ הקרבות לשחרור אלג'יריה ומרוקו. בהקשר זה, הציבור הרחב אינו מודע דיו לתרומתם של יהודים בכלל להצלחת "מבצע לפיד" (Operation Torch), הפלישה של בעלות הברית לצפון אפריקה בליל 8 בנובמבר 1942. כהכנה לקראת נחיתת כוחות בעלות הברית, השתלטו כ־400 סטודנטים על מתקני צבא ומוקדי שלטון של ממשל וישי בעיר אלג'יר, בירת אלג'יריה. שמונים אחוזים מהמורדים היו מתנדבים יהודים! הם החזיקו במקומות אסטרטגיים אלו עד הגעתם של כוחות בעלות הברית שחיכו בלב ים. הפלישה מנעה את השתלטות גרמניה הנאצית על יבשת אפריקה ואפשרה לאחר מכן את איגוף כוחותיו של הגנרל הגרמני ארווין רומל (Erwin Rommel), שנלחמו נגד הבריטים. הצלחת המבצע פתחה את שערי צפון אפריקה לפני בעלות הברית, ומשם נסללה הדרך לפלישה לסיציליה ולאיטליה בשנת 1943 ולאחר מכן לדרום צרפת. "מבצע לפיד" פתח לפני בעלות הברית את שערי אירופה.
בראש המחתרת היהודית באלג'יריה במלחמת העולם השנייה עמד צעיר בשם ז'וזה אבולקר (José Aboulker), ששמו ידוע רק למעטים, בניגוד למרדכי אנילביץ המוּכּר לרוב בוגרי מערכת החינוך הישראלית וגם מונצח בשם של רחוב כמעט בכל עיר בישראל. אולם המחתרת שבראשה עמד אבולקר, אשר פעלה באלג'יריה, אפשרה את אחת התפניות החשובות ביותר במלחמת העולם השנייה — פלישת כוחות בעלות הברית לעיר אלג'יר ולשאר שטחי צפון אפריקה. ז'וזה אבולקר סירב לדבר על תפקידו, והפעם היחידה שחרג משתיקתו הייתה בנובמבר 1992, במלאות חמישים שנה ל"מבצע לפיד", אז הסכים להתראיין לשבועון הצרפתי הנודע Le Nouvel Observateur. לא במקרה הוא בחר בשבועון הזה כבמה להפרת שתיקתו: העורך המיתולוגי של השבועון, ז'אן דניאל (Jean Daniel), ששם משפחתו המקורי היה בן־סעיד, נמנה בצעירותו עם חברי המחתרת היהודית באלג'יריה.8
יש להדגיש גם את הצטרפותם של יהודים רבים לתנועת ההתנגדות שהקים הגנרל שארל דה גול (Charles de Gaulle) בלונדון, תנועת צרפת החופשית (Les Forces de la France Libre, FFL), ואת תרומתם לעיצוב הממשלה הזמנית באלג'יריה לאחר שחרור צפון אפריקה. דה גול צוטט כמי שחזר ואמר שבראשית דרכו הוא ציפה להצטרפותם של חברים שיבואו בעיקר "משורות הכנסייה, אך קיבל רבים יותר מספסלי בית הכנסת", כלומר הצטרפו אליו אנשי התנגדות יהודים רבים יותר מנוצרים. הוא התכוון לראשונים שהגיעו אליו כגון המשפטן רנה קאסן (René Cassin), פייר מנדס־פרנס (Pierre Mendès France), שנבחר לראש הממשלה ב־1954,9 הסופר רומן גארי (Roman Gary), העיתונאי ז'אן־לואי קרֶמיֶה־בּריאק (Jean-Louis Crémieux-Brilhac) ועוד. אף־על־פי שעיתונות המחתרת ותוכניות "רדיו לונדון" לא הדגישו די את רדיפות היהודים, כפי שטוענת ההיסטוריונית רנה פוזננסקי, הם דווקא קראו להושיט עזרה ליהודים ולהגן עליהם בזמן האקציות הרצחניות של יולי–אוגוסט 1942, ושורות הרזיסטנס קיבלו יהודים בזרועות פתוחות.10
לא זו בלבד שיהודים פעלו באחוזים גבוהים בתנועות המחתרת וברשתותיה בצרפת החל משנת 1940, אלא הם גם נמנים עם מייסדיהן. היו שלוש תנועות התנגדות גדולות לא־קומוניסטיות. רֵמוֹן אוֹבּראק (Raymond Aubrac), סמואל בשמו המקורי, נמנה עם מייסדיה של תנועת ליבֵּרָסיוֹן (Libération). ז'אן־פייר לוי, ז'ורז' אלטמן וההיסטוריון מארק בלוך נמנו עם מייסדיה של תנועת פראן־טירֶר (Franc-Tireur, "קלע חופשי"). בנימין קרֶמיֶה (Crémieux) היה פעיל בקוֹמבָּה (Combat). שלוש התנועות הללו התאחדו ביולי 1943 וכך נוצרה "תנועת הרזיסטנס המאוחדת", וזו פעלה בשטח צרפת תחת חסותו של דה גול.
הקביעה שיהודים באחוזים גבוהים השתתפו במחתרת תקפה במיוחד למחתרת של המפלגה הקומוניסטית. התופעה הושתקה עד שידורו בטלוויזיה הצרפתית של הסרט Les terroristes à la retraite ("הטרוריסטים בגמלאות") של במאי בשם מוסקו לוי בוקו (Mosco Levi Boucault) בשנת 1985. הסרט חושף שיהודים היו הרוב ביחידות הלוחמות של FTP-MOI בעיר הבירה פריז בשנים 1941–1944. הארגון הלוחם המחתרתי FTP-MOI (הקלעים החופשיים והפרטיזנים של כוח העבודה של המהגרים) צמח משורות הפלג היהודי של המפלגה הקומוניסטית ונקרא FTP על־פי ראשי התיבות Francs-Tireurs et Partisans — "ארגון הקלעים החופשיים והפרטיזנים", שלחמו לחימת גרילה לפי מודל הפרטיזנים הסובייטים. הארגון החל את פעילותו המזוינת עם פלישת הוורמכט לשטחי ברית־המועצות ביוני 1941 וגייס לוחמים למחתרת הקומוניסטית מציבור המהגרים ויוצאי הבריגדות הבין־לאומיות, בהם מספר ניכר של יהודים. הם לחמו בגרמנים גם בעיר הבירה וגם בערים בולטות של צרפת כגון ליוֹן (Lyon), טוּלוּז (Toulouse) וגרֵנוֹבּל (Grenoble) וכן באזורים הכפריים (מאקי, Maquis).
בצבאות הסדירים של בעלות הברית לחמו כ־1.5 מיליון יהודים במלחמת העולם השנייה. במקרים רבים עלה שיעור היהודים הלוחמים בצבאות אלו על חלקם היחסי באוכלוסייה. כ־500,000 חיילים יהודים לחמו במסגרת הצבא האדום. כ־120,000 מהם נהרגו בקרב וכ־80,000 שבויי מלחמה יהודים נרצחו בידי הגרמנים. יותר מ־160,000 לוחמים יהודים בכל דרגי הפיקוד זכו באותות הצטיינות ויותר מ־150 יהודים זכו באות ההצטיינות "גיבור ברית־המועצות" — אות הכבוד הגבוה ביותר שניתן בצבא האדום.
כ־550,000 חיילים יהודים לחמו במסגרת צבא ארצות־הברית. הם שירתו בכל החזיתות, באירופה ובאוקיינוס השקט. כ־10,000 מהם נפלו בקרבות ויותר מ־36,000 לוחמים זכו בעיטורי הצטיינות. חיילים יהודים השתתפו בשחרור המחנות.
עם פלישת הגרמנים לפולין לחמו כ־100,000 יהודים בשורות צבא פולין — עשרה אחוזים מכלל הלוחמים בצבא — כשיעור היהודים בכלל אוכלוסיית פולין. בקרבות ההגנה על פולין נפלו, נלקחו בשבי הגרמנים או הוכרזו נעדרים כ־30,000 יהודים (כ־11,000 מהם נפלו בעת ההגנה על ורשה). אלפי יהודים שירתו גם במגוון כוחות פולניים שלחמו נגד הנאצים בצבאות בעלות הברית. יש להוסיף לרשימה זו את היהודים שלחמו בשורות תנועות הפרטיזנים ברחבי אירופה, ובייחוד ביוגוסלוויה.
יחידות מיוחדות של יהודים מארץ־ישראל התארגנו בצבא הבריטי, דוגמת הבריגדה היהודית. בשנים 1939–1946 שירתו כ־30,000 יהודים ארץ־ישראלים בצבא הבריטי.11 כולם היו מאוחדים בחתירתם להכניע את היטלר ואת גרמניה הנאצית כדי להביא לעולם טוב יותר.
ז'אנין לבנה פרנק
1 ראו את דבריו של הרברט טראוב בנושא זה בעמ' 134 להלן.
2 למידע כללי על לגיון הזרים הצרפתי ראו Zosa Szajkowski, Jews and the Foreign Legion (Ktav Pub & Distributors Inc., 1975). המחבר הוא היסטוריון שהיגר לצרפת בשנות השלושים של המאה העשרים והוא עצמו התגייס ללגיון הזרים של צבא צרפת. הוא השתתף במערכה הצבאית נגד גרמניה הנאצית בפרוץ המלחמה, נפצע והצליח להגיע לארצות־הברית ב־1941.
3 ראו בעמ' 184 להלן.
4 את הסרט ביים הרברט ברנון (Herbert Brenon) על בסיס נובלה מאת הסופר הבריטי פ"ק ורֶן (P.C. Wren) שהתפרסמה ב־1924.
5 בעניין זה ראו את המאמר Jacob Oliel, “Les camps de Vichy en Afrique du Nord (1940–44),” Revue d’Histoire de la Shoah 1 [198] (2013), pp. 227–244. ההיסטוריון ז'וסה ז'קובסקי המצוטט לעיל נוקב במספר 25,000 יהודים. עם פרוץ המלחמה מנתה קהילת היהודים הזרים בצרפת כ־160,000 נפש.
6 מחנה בֶּרגוּאֶנט היה היחיד מסוגו במרוקו, והוחזקו בו רק יהודים יוצאי ארצות אירופה.
7 על גורל הקהילות היהודיות בצפון אפריקה בתקופת מלחמת העולם השנייה ראו חווי בן ששון, אביה סולומון חובב, יעל ריצ'לר־פרידמן, יהודי צפון אפריקה בתקופת השואה, יד ושם, ירושלים תשס"ו.
8 ראו יאיר שלג, "המחתרת היהודית הנשכחת", הארץ, 18 בנובמבר 2007; אליעזר היון, "הסיפור שלא סופר: המחתרת האלג'יראית שניצחה את הנאצים", YNET, 27 בינואר 2015; וראו גם Haïm Saadoun, “La résistance du 8 novembre 1942 en Algérie,” Revue d’Histoire de la Shoah 2 [205] (2016), pp. 385–400.
9 פייר מנדס־פרנס כיהן כראש ממשלת צרפת במשך שנה אחת בלבד, אך שנה זו הייתה דרמטית משום שבה נחלה צרפת מפלה צבאית בקרב המכריע בדיֶן בּיֶן פּוּ (Dien Bien Phu) בהודו־סין. בעקבות זאת נאלץ מנדס־פרנס לפתוח במשא ומתן על נסיגת הכוחות הצרפתיים מהאזור, תהליך שהסתיים עם חתימת הסכמי ז'נווה ב־1962.
10 ראו רנה פוזננסקי, תעמולה ורדיפות: סיפורה המורכב של הרזיסטנס ויחסה ליהודים, יד ושם, ירושלים 2021.
11 על חיילים יהודים בצבאות בעלות הברית ראו yadvashem.org/he/holocaust/about/combat-resistance/jewish-soldiers.html.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
