הוריה דמוקרטית

מבוא: מהי הוריה דמוקרטית?¹

מהי הוריה דמוקרטית?
השאלה הזו מעסיקה אותי זה שלושה עשורים, שבהם אני משמש מחנך בחינוך הדמוקרטי. במסגרת עבודתי מילאתי תפקידים של חונך, מלמד לספרות (מכאן ואילך אשתמש במילה מלמד במקום מורה, מסיבות שאבהיר בהמשך) ורכז למידה בבית הספר הדמוקרטי בחדרה — בית הספר הראשון מסוגו בארץ. כמו כן אני מדריך פדגוגי ומרצה בכמה מסלולים אקדמיים להכשרת מלמדים דמוקרטית. במהלך השנים הללו עסקתי בשאלת ההוריה הדמוקרטית כמלמד וכמכשיר מלמדים.

אם כך מהי הוריה דמוקרטית? מהי משמעות המילה הוריה?

המילה הוריה נולדה משום הקושי בקישור בין חינוך דמוקרטי לתיבה "הוראה", שלה נלוות משמעויות של פקודה, צו או תַּקנה. בשל כך התחלתי להשתמש בתיבה "הוריה", תיבה המִתקשרת למילים "הורות" ו"היריון". לטעמי, מילה זו מבטאת נכונה את תפקידו של המלמד בחינוך הדמוקרטי. השינוי הסמנטי קטן, אך מהותי: הוא מרחיק את המונח ממשמעותו המצווה, ואולי אף הפוקדת, ומקשר אותו לאופי המצמיח והמטפח של עבודת המלמד ולרגישות ולאהבה שהיא מצריכה.

מהי הוריה דמוקרטית? מה הקשר בין הוריה לבין דמוקרטיה?

התנועה של החינוך הדמוקרטי קיימת כרעיון כבר כ־2,500 שנה, מאז חי סוקרטס באתונה, בספרות היא מוכֶּרת כ־250 שנה — מאז פורסם "אמיל" של רוסו, וכמציאות חינוכית — מזה כ־150 שנה — מאז הקים לב טולסטוי את בתי הספר שלו. השיח המשמעותי שלה עם מערכת החינוך בכללה קיים כ־100 שנים, מאז פרסם ג'ון דיואי את ספרו דמוקרטיה וחינוך, והוקמו בתי הספר של מחנכים כג'ורג', ליין, ניל, מקרנקו וקורצ'אק.

הקֶשר בין הוריה לדמוקרטיה ניכר כבר בלידתן של שתי התורות הללו, הדמוקרטיה והחינוך הדמוקרטי, באתונה, במאה ה־5 לפני הספירה. אני סבור כי בבסיסה של הדמוקרטיה, שנולדה מתוך מעשיהם ומחשבתם של מנהיגים דוגמת סולון, קלייסתנס ופריקלס, עומדת מהות שהיא גם שורשו של החינוך הדמוקרטי: שיח ציבורי המושתת על חירות, שוויון ואחווה. החירות מתבטאת באפשרות להביע דעה, להטיל ספק ולהשפיע; השוויון בא לביטוי במעמד שווה של המשתתפים בשיח הציבורי, ומתוך השוויון והחירות צפויה להיווצר אחווה של הכלל. המהות לא הייתה רק אבן יסוד לדמוקרטיה האתונאית, אלא גם עמדה בבסיס האופן שבו חינך סוקרטס, שבעיניי הוא אבי החינוך הדמוקרטי,² את לומדיו. החירות, השוויון והאחווה, ערכיה של הדמוקרטיה, הם בסיסו של החינוך הסוקרטי, שכן הם עומדים בבסיס הדיאלוג של סוקרטס עם לומדיו: החירות להביע דעה, שהיא בסיס הדיאלוג, השוויון של השותפים לדיאלוג, מלמד ולומדים, לידת הדיאלוג מאחווה, והעצמת האחווה של מלמד ולומדים. ערכים אלה עומדים בבסיס החינוך הדמוקרטי מאז, הם הערכים שהולידו את החינוך הדמוקרטי בכל גלגוליו, ומהם נובעת מטרת־העל של התפיסה החינוכית הזו — חינוכו של הדמוקרט.

הוריה דמוקרטית — כיצד?

בתוך הקורפוס של התנועה החינוכית הזו ניתן למצוא שני סוגי התייחסויות לשאלת דרכי הפעולה של המבוגר כמלמד, שהוא, על־פי הגדרת מילון אבן שושן (אבן שושן ג', 924), "מלמד, מי שמקנה ידיעות לאחרים"

בבתי הספר של החינוך הדמוקרטי, שהיו ברובם אלטרנטיבה לחינוך הציבורי הממוסד, מיעטו להתייחס למבוגר כמלמד, כפי שאמר א"ס ניל, מייסד בית הספר "סאמרהיל" (Summerhill): "אין לנו שיטות הוראה חדשות, משום שאין אנו מרבים להעריך את ההוראה" (ניל, 2003, 12). בתי הספר הללו ראו בלמידה משהו שהוא רחב הרבה יותר מאשר קניית ידיעות. הלמידה, כך חש ניל, קשורה לכלל חייו של אדם ולכלל פעולותיו של הלומד בבית הספר. אי לכך, תפקידו של המבוגר בבית הספר של החינוך הדמוקרטי רב־גוני מאוד. תפקידו מבוסס על סוגים שונים של מפגשים ודיאלוגים עם הילדים — במשחק, בשיחה, בניהול משותף של חיי בית הספר, וכד'. בתוך המכלול הזה נדחק לשוליים תפקידו של המבוגר כמלמד, תפקיד שבחינוך הכללי הוא ליבה של העבודה החינוכית.

התיאורטיקנים של החינוך הדמוקרטי — הוגים כגון קרל רוג'רס, ג'ון דיואי, נל נודינגס ואחרים — הרבו לעסוק בתפקידו של המבוגר כמלמד. זאת בעיקר משום שההוגים והחוקרים הללו כיוונו את דבריהם לאנשי חינוך בבתי הספר הציבוריים, שהמפגש העיקרי שלהם עם הלומדים הוא בכיתה, וההוריה היא הכלי העיקרי שלהם לסייע ללומד למצוא את חירותו. זהותם של הנמענים בשיח הזה משתמעת, למשל, מדבריו של קארל רוג'רס, הפסיכולוג ההומניסט, שספרו חופש ללמוד הוא אחד הטקסטים החשובים של החינוך הדמוקרטי: "אני מאמין שכל מלמד וכל מחנך היה מעדיף לטפח למידה חווייתית ומשמעותית במקום למידת סְרָק, אולם הגישה המקובלת השלטת ברוב בתי הספר מצמצמת את הסיכוי ללמידה משמעותית. ישנן ברירות — דרכים מעשיות לטפל בכיתה או בקורס, הנחות והשערות אחרות שעליהן ניתן לבסס את ההוראה..." (רוג'רס, 1973, 6).

עם זאת, הן בתי הספר הן התאורטיקנים שאלו אותה השאלה לגבי ההוריה: כיצד ניתן לזַמֵּן באופן שווה לכלל הלומדים ידע על העולם ועל עצמם, בדרך שאינה "מקנה" את הידע אלא מאפשרת להם להשתמש בו כאמצעי לחיפוש חלומותיהם ויכולותיהם מתוך חירות ומתוך אחווה, שמהותה היא הקשבה ונתינה לאחר?

זו השאלה העומדת לדיון בספר שלהלן.

אדון בה מתוך התייחסות לאמירותיהם של התיאורטיקנים של התנועה, ומתוך התייחסות לניסיון שנרכש בעבודתם של מלמדים ובלמידתם של לומדים בבית הספר הדמוקרטי. מתוך השיח שבין שני אלה אבחן את הצעתו של החינוך הדמוקרטי להוריה, ואעשה זאת באמצעות שש שאלות הנובעות ממהותו.

1 יצא לאור לראשונה כמאמר שנכלל בספר "הדרכה במבט חוקר" (רייכרט, 2011).

2 אף שהתנגד לדמוקרטיה כמשטר, בעיניי היה סוקרטס דמוקרט במהות אישיותו ובתפיסת עולמו.

החינוך הדמוקרטי וההוריה

החינוך הדמוקרטי ובית הספר הדמוקרטי
החינוך הדמוקרטי הוא החינוך של חברת בני־החורין. בתהליך החינוכי שהוא מְזַמן הוא חותר לשלב את חירותו של היחיד עם הערבות ההדדית של החברה הדמוקרטית. כאמור, התנועה של החינוך הדמוקרטי הופיעה לראשונה באתונה הדמוקרטית, והגיעה לשיאה בדמוקרטיה הפוסט־מודרנית. ההתפתחות של התנועה מתבטאת במעבר מחינוכו של היחיד החופשי אל חינוכה של קהילת בני־החורין, שביטויה המובהק הוא בית הספר הדמוקרטי. אציג את התפתחותה להלן:

עד סוף המאה ה־19 התמקדה התנועה בשחרורו של היחיד, כפי שעולה מן העשייה והכתיבה של שלוש הדמויות הבולטות והמשפיעות של התנועה עד ראשית המאה ה־20:

1) בשיח החינוכי של סוקרטס, שהתהלך בחוצות אתונה הדמוקרטית של המאה ה־5 לפני הספירה וביקש לשחרר את בני־שיחו מדעותיהם הקדומות באמצעות דיאלוג.

2) בשיח החינוכי שמקיים המְּספר של רוסו בספרו אמיל, שפורסם בצרפת של המאה ה־18 על סיפה של המהפכה הצרפתית, שיח המשחרר את לומדו של המְּספר, בן־דמותו של רוסו, בכך שהוא מגונן עליו מפני השפעתה המצמיתה של החברה.

3) בשיח של הסופר והמחנך לב טולסטוי, ברוסיה המתעוררת מן הפיאודליזם של אמצע המאה ה־19, עם בני האיכרים שלמדו בבתי הספר שהקים, שעל דלתותיהם נכתב בשלט: "היכנס וצא בְחֵירות".

עם חילופי המאות ה־19 וה־20 השתנה המוקד של התנועה לחינוכה של החברה הדמוקרטית, משום שהדמוקרטיה הפכה מחזון למציאות פוליטית אוניברסלית. נוצרה דמוקרטיזציה של החברה.

כאמור, מתחילת דרכה היו עקרונותיה של התפיסה החינוכית הדמוקרטית עקרונות הדמוקרטיה: חירות היחיד, והאופן שבו היא משוחחת עם השוויון והאחווה, שהם בסיסיה של הקהילה הדמוקרטית. עקרונות הדמוקרטיה הפכו למציאות פוליטית אוניברסלית החל מן המהפכה הצרפתית, שיַּחד עם המהפכה האמריקנית הפכה את החזון הדמוקרטי למציאות, וחרתה את העקרונות הללו על דִגלה. לאסוול וקפלן (אייזנשטדט, 1956) מגדירים דמוקרטיה בהתייחס לשלושה מאפיינים, המתקשרים לסיסמה המכוננת הזו, והם ממהויות תפיסת החינוך הדמוקרטי עוד מראשית דרכו:

1) חירות — המוגדרת על יסוד של אחריות. האחריות לעשייה מוטלת על היחיד העושה. האני הוא העושה, והוא השופט אם מעשיו תואמים את האחריות. האחריות לא הוטלה בדרך של כפייה, אלא נעשתה חלק מהשקפת האני, והסמכות, שבאה בעקבות האחריות, נקבעת על סמך בחירה מרצון.

החינוך הדמוקרטי ביטא את העיקרון הזה בשיחותיו של סוקרטס, שמטרתן הייתה להביא את בן־שיחו לדעת את עצמו ואת העולם כשהוא חופשי מהדעות הקדומות שנכפו עליו.

2) זכויות אדם היוצרות אחווה ומשפט — ההכרעות של בעלי הסמכות נבחנות בהתייחס לתנאים הנובעים מזכויות טבעיות, שהכול חייבים לקיימם.

החינוך הדמוקרטי ביטא את העיקרון הזה בקריאה של הדובר באמיל של רוסו להגנה על חירותו של אמיל, לאמיל יש זכות טבעית לחירות, שיש להגן עליה מפני המנסים לפגוע בה באמצעות החומה של החינוך השלילי.

3) שוויון והיעדר משוא פנים — הסמכות מבוססת על יסודות שהכול יכולים לגשת אליהם במידה שווה. החינוך הדמוקרטי ביטא את העיקרון הזה בקריאה של טולסטוי למחנך להיזהר מלהפוך לאדם שהאחרים תלויים בו, שהוא היודע, הוא מחזיק הידע, מתוך התפיסה של שוויון בסיסי המתקיים בין מלמד ולומד, שלפיה אל לו למלמד להתנשא על פני לומדו.

העקרונות האלה הפכו ברורים ומוחשיים יותר בחינוך הדמוקרטי החל מהתקופה שבה הפכה הדמוקרטיה למציאות פוליטית אוניברסאלית. כך בחיי הקהילה הדמוקרטיים, שאפיינו את בתי הספר של אנשי חינוך בולטים בתנועה בתקופה זו, דוגמת ו"ר ג'ורג', הומר ליין וא"ס ניל, כך בדגש על המשפט כמגן על זכויות האדם בבתי היתומים של יאנוש קורצ'אק, וכך באמירתו המפורשת של ג'ון דיואי שהדמוקרטיה אינה רק שיטת בחירות, אמצעי לבחור נציגי ציבור, אלא תפיסת עולם. לשיטתו, תפקידו של החינוך צריך להיות הפנמת ערכי הדמוקרטיה אל לב ליבו של האזרח. כדי להיות מדינה דמוקרטית, על אזרחי המדינה לעצב תרבות דמוקרטית, וזהו תפקידו של החינוך. עקרונות אלה עיצבו את החינוך הדמוקרטי מראשית המאה ה־20 ועד ימינו. הם באים לידי ביטוי באופן המובהק ביותר בתצורה החינוכית הקרויה "בית הספר דמוקרטי", שהופיעה בשנות ה־60 של המאה ה־20:

ייחודו הוא בדגש שהוא שם על זכויות אדם ועל מחויבות מהותית לקשר שבין הלומד לבין קהילת הלומדים. בבסיסו עומדת התפיסה שמימוש זכויותיו של הלומד והגשמת צרכיו יִקרו באופן הנכון ביותר בתוך קהילת לומדים דמוקרטית. השקפה זו נוסחה ניסוח ראשוני בבית הספר "סאדברי ואלי", אשר הוקם במסצ'וסטס שבארצות הברית בסוף שנות ה־60 של המאה ה־20 על־ידי דניאל גרינברג ואחרים; ובאופן מובהק בבית הספר הדמוקרטי בחדרה, שהקים יעקב הכט בשנות ה־80 של אותה המאה. האחרון היה ועודנו ממחולליה הבולטים של מהפכת החינוך הדמוקרטי. בישראל פועלים כיום כשלושים בתי ספר דמוקרטיים, מכון דמוקרטי לדמוקרטיזציה של החינוך והחברה ותוכניות להכשרת מלמדים לחינוך הדמוקרטי אשר מופעלות בסמינר הקיבוצים ובמכללת קיי ובאוניברסיטת תל אביב. נוסף על כך קיימות ערים ומועצות מקומיות (כמו למשל נשר, מע'אר, הרצליה וירושלים) אשר מנהיגות תהליכי דמוקרטיזציה ברוח התפיסה שמוביל המכון הדמוקרטי. בעולם נוכל למצוא כיום מאות מרחבים חינוכיים דמוקרטיים, החל בבית הספר וכלה באקדמיה.

המבנה של בית הספר הדמוקרטי מבטא ויוצר את האידיאה הדמוקרטית, בבחינת הוויה היוצרת את התודעה: במרכזו עומד הלומד החופשי, המהווה חלק מקהילת לומדים חופשיים המבוססת על זכויות האדם. צורתו הברורה מַבנה את הקהילה ואת היחסים בינה לבין הלומד, והיא מבוססת על שלושה עקרונות: 1) למידה פלורליסטית; 2) דיאלוג בין מבוגר וילד; 3) ניהול דמוקרטי. עקרונות אלה יוצגו להלן באמצעות האופן שבו הם מתבטאים בבית הספר הדמוקרטי בחדרה (בתי ספר דמוקרטיים אחרים מבטאים את העקרונות הללו בדרך שונה בצורתה, אך לא במהותה):

למידה פלורליסטית: העיקרון שעומד בבסיס מבנה הלמידה הוא מתן אפשרות חופשית ללומד בבית הספר לתכנן כיצד ינצל את זמנו. בית הספר מעמיד בפניו אפשרויות למידה רבות, שמתייחסות לאינטליגנציות שונות ולמגוון דרגות התפתחות. הבחירה בין האפשרויות האלה וההתמדה בלמידה נתמכת בשיח עם החונך (שתפקידו יוצג להלן). לומד אינו חייב לבחור באף אחת מהן, והוא יכול לבלות את זמנו בכל דרך שעולה על דעתו (כל עוד אינו עובר על חוקי בית הספר הנחקקים בתהליך דמוקרטי). קהילת הלומדים הדמוקרטית היא מרחב שמאפשר מפגש חופשי של אנשים, מבוגרים וצעירים, ומספק הזדמנויות רבות ללמידה מתוך עשייה והתנסות, הלומד נע בתוך המרחב באופן חופשי ופועל בתוכו כראות עיניו.

מבנה הלמידה מאפשר למבוגר פעילויות מסוגים שונים, שבאמצעותן הוא יכול לסייע ללמידה של הילדים. גם למבוגר יש מידה של חופש בבחירה בין סוגי הפעילויות השונים, כל עוד הוא ממלא את תפקידו, שהוא, כאמור, סיוע ללמידה של הילדים.

בפני הלומדים עומדות כמה אפשרויות למידה:

א. המערכת — בראשית השנה מתפרסמת מערכת שיעורים במגוון רחב של נושאים, רמות ושיטות לימוד. הלומדים יכולים להיכנס ולבדוק את השיעורים המוצעים ולאחר מכן לבנות את המערכת המתאימה להם. אין מקצועות חובה בבית הספר, והשיעורים מתנהלים על־פי רוב במתכונת רב־גילית. לכל שיעור יש חוקים שקובע מראש יוזם השיעור, בין שהוא מבוגר או צעיר, ומי שבוחר להשתתף בו, חייב לעמוד בהם.

ב. מרכזי למידה ופעילות — בבית הספר ישנם כמה מרכזי למידה שפועלים במשך כל היום, ולומד יכול לפעול בהם גם ללא תיאום מראש. את המרכזים מאייש צוות מלמדים, והם כוללים עזרים ללימוד עצמי. בבית הספר פועלים למשל מרכזי אומנות, קרמיקה, מחול, מוזיקה, מחשבים, חממה, וידיאו ועשיינות.

חונכות — כל לומד בבית הספר בוחר מבוגר שילווה אותו במסע הלמידה האישי שלו. המבוגרים שממלאים את התפקיד הזה נקראים חונכים. אלו הם מבוגרים שעובדים במשרה מלאה בבית הספר, ניחנו בתכונות המתאימות, ומקדישים זמן להתמקצעות בתפקיד.

ניהול דמוקרטי — המבנה הארגוני של בית הספר הדמוקרטי בחדרה הוא מבנה דמוקרטי המבוסס על עקרון הפרדת הרשויות — בבית הספר קיימות שלוש רשויות: הרשות המחוקקת, הרשות השופטת והרשות המבצעת. לומדים, מלמדים והורים מתפקדים כחברים שווי זכויות ברשויות השונות, ופעילות זו תופסת חלק חשוב בתהליכי הלמידה בבית הספר.

א. הרשות המחוקקת

הרשות המחוקקת בבית הספר נקראת "פרלמנט". בפרלמנט חברים כל הלומדים, אנשי צוות בית הספר והורי הלומדים. הפרלמנט מתכנס אחת לשבוע ומנהל אותו צוות של מבוגרים וצעירים. בפגישות הפרלמנט נקבעים כל חוקי בית הספר — מחוקי המשחק בחצר, דרך צורת קבלת המלמדים והלומדים, ועד חלוקת תקציב בית הספר. החוקים נקבעים על־פי הצבעת רוב של כל חברי הפרלמנט שנוכחים בדיון. כל חוקי הפרלמנט כפופים לחוקי המדינה ואין לאיש או לגוף בבית הספר הזכות להטיל וטו על החלטת הפרלמנט.

ב. הרשות השופטת

הרשות השופטת בבית הספר מורכבת משני גופים: ועדת פת"ק (פתרון קונפליקטים) וועדת ערעורים.

בגופים אלה, לומדים, הורים ומלמדים שנבחרו בבחירות דמוקרטיות מתפקדים כשופטים. כל אדם בבית הספר, ללא הבדל גיל או תפקיד יכול לתבוע או להישפט.

1. ועדת פת"ק — כל אדם בבית הספר יכול לבקש את התערבותה של ועדת פת"ק כאשר הוא חש שזכויותיו נפגעו או במקרה של מחלוקת או מעבר על חוקי בית הספר. חברי הועדה שומעים את שני הצדדים, ולאחר דיון נותנים את פסק דינם.

2. ועדת ערעורים — אם פסק הדין של ועדת פת"ק אינו מקובל, באפשרותו של אחד הצדדים לערער עליו בפני ועדת ערעורים, שמתפקדת כבית דין עליון של בית הספר. ניתן לערער בפני הוועדה גם על חוקים של הפרלמנט שפוגעים בעקרונות הדמוקרטיה או מתנגשים בחוקים אחרים.

ג. הרשות המבצעת

הרשות המבצעת מגולמת בוועדות.

בסיומה של כל שנה נערכות בחירות לכל מרכיבי הרשות המבצעת של שנת הלימודים הבאה. כל לומד, מלמד או הורה רשאי לבחור ולהיבחר לכל תפקיד ביצועי.

להלן כמה דוגמאות למרכיבי הרשות המבצעת:

— ועדת תקציב — אחראית לבניית תקציב בית הספר ולהגשתו לאישור בפרלמנט.

— ועדת קליטת לומדים — אחראית לקליטת לומדים בבית הספר.

— ועדת מלמדים — אחראית לקבלת מלמדים ולקבלת משובים על עבודת המלמדים. בסמכותה גם לפטר מלמדים.

— ועדת אירועים — אחראית לארגון כל האירועים בבית הספר, מציון ימי חג ומועד לאומיים ועד ימי חג בית־ספריים, דוגמת יום זכויות האדם.

— ועדת טיולים — מתכננת ומנהלת את טיולי בית הספר.

— ועדת מערכת — אחראית לקיום דיאלוג עם המלמדים והלומדים, שבעקבותיו מורכבת המערכת.

— הנהלה — נבחרת אחת לארבע שנים בידי גוף המיועד לכך, המורכב מנציגי האוכלוסיות השונות בבית הספר.

בית ספר דמוקרטי מזמן אפוא למידה מתוך חיים בתוך קהילת לומדים דמוקרטית, שהיא קהילת אנשים חופשיים הלומדים מתוך חופש, מכבדים זה את זכויותיו של זה ומאפשרים בכך זה את חירותו של זה, קהילה שעצם החיים בה הם למידה. זכויות האדם הם הבסיס לחייה של הקהילה, והם שמאפשרים חיים בצוותא של בני־חורין, כשעצמאותו וחירותו של האחד אינה פוגעת בזו של האחר, אלא להפך — תומכת בה. הקהילה מורכבת מלומדים ומלמדים, כשההבחנה ביניהם היא הבחנה של מטרה:

מטרת הלומד בקהילה היא ללמוד כיצד יוכל לבנות ולרכוש כלים שיעזרו לו להגשים את מטרותיו. החיים בקהילה הדמוקרטית מלמדים אותו לכבד את זכותו של האחר להגשים את מטרותיו שלו ולגדול מתוך הדיאלוג איתו ועם הקהילה.

מטרת המלמד היא ללוות את הילד בדרכו ולסייע לו, תוך שהוא מכבד את זכויותיו כאדם.

בשל כך בית הספר הדמוקרטי מבטא באופן המובהק ביותר את ההתמודדות עם השאלה כיצד ניתן לחנך את בן־החורין בתוך קהילת בני־חורין, התמודדות שבסיסה בניית קהילת לומדים חופשית המבוססת על זכויות האדם, וזימון של הליך חברות משחרר שמהותו היא הכרה בזכויות האדם.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*