שנה וחצי וארבעה ימים

פרק ראשון:

חדר ארונות

"אני לא יודעת איך את סובלת את העיר הזאת," יערה נכנסה בסערה, הצמידה אליי את הלחי לנשיקה והמשיכה להתלונן בלי לעצור לנשום. "הנהג הוריד אותנו בפינת מלצ'ט כי הוא נתקע מאחורי משאית זבל. משאית זבל! את קולטת?" העוזרת האישית שלה השתרכה מאחוריה ונראתה מבועתת. יכולתי להבין למה. היא החזיקה ערמה של קולבים לשמלות, מכוסים בבד שחור, וניסתה להפגין מקצועיות לקראת המשימה שנכפתה עליה — להפוך אותי לבת זוג ייצוגית.

"לא קיבלת את ההודעה שלי? אני חושבת שעולה לי החום, עדיף שאני אישאר היום בבית," אמרתי בפרצוף סובל.

יערה גלגלה עיניים. "קיבלתי את ההודעה. קחי אדוויל או משהו. עומרי אמר לי שאם את לא תבואי גם הוא לא יבוא, ואם הוא לא יבוא — זה מה שיהיה כתוב על המצבה שלו."

היא עלתה במדרגות בנחישות של מי שלא באה לבזבז זמן. בלית ברירה הלכתי אחריה. הובהר מעל לכל ספק שערב ההתרמה השנתי של עמותת ALS ישראל לקידום המחקר ותמיכה בחולים ובבני משפחותיהם, בניצוחה של יושבת ראש אגודת הידידים אסתר שקולניק, הוא חשוב מכדי לוותר על נוכחותי בו — זה היה ברור ברגע שיערה התייצבה אצלי בכבודה ובעצמה. לאירועים החשובים היא או אסתר היו מגיעות אליי עם שמלה אחת, או חמש, דואגות שלא אבחר בעצמי שום דבר. אם הן היו שולחות את השמלות עם שליח, או גרוע מזה — עם אחת העוזרות שלהן — הן ידעו לצפות לשפעת מסתורית שתתקוף אותי באופן בלתי צפוי.

היא התעלמה מהבגדים על המתלים הארוכים בארונות שהקיפו אותנו, רובם עדיין עם התווית עליהם. קניתי אותם בחנויות שפעם לא העזתי להיכנס אליהן מרוב שהן היו יקרות מדי. הם היו כל מה שחלמתי פעם לקנות — הדפסים בצבעים חמים, רקמת חרוזים ובדים מנצנצים. אף אחד לא אמר לי שזה לא המראה הנכון, שהבגדים האלה נראו זולים גם אם הם עלו לי המון כסף, במושגים שלי כמובן. הם לא רצו לפגוע, וכנראה גם העדיפו שלא להתאמץ יותר מדי. את כל מה שהיה שווה משהו נעמי היתה מסדרת על המדפים הבולטים, את מה שלא היא היתה מחביאה. מה היא היתה בדיוק — סוג של מנהלת משק בית, אם עוד נוהגים לקרוא לזה ככה — איש לא טרח להסביר לי כשעברתי לגור פה. הם הציגו אותה פשוט כנעמי. אני קראתי לה "זאת שכל הזמן שם".

היא היתה באמצע שנות החמישים לחייה. אסתר היתה שולחת את העובדות המבוגרות יותר לבית שלי ושל עומרי, מסיבות מובנות. היא נהגה להעסיק עובדות לתקופות ארוכות, אבל החליפה אותן בלי למצמץ ברגע שהן התרגלו לראות אותה כיצור אנושי, ובמקומן הופיעו גרסאות צעירות יותר שלא ידעו את נפשן לידה.

העוזרת האישית של יערה הקפידה לא לחייך בשום שלב לאף אחת מאיתנו. היא שלפה ביעילות מהמדפים את כל זוגות הנעליים שיעברו את אישורה, ואז סידרה אותם בשורה על האי הענקי במרכז החדר. כל הטקס היה מרתק אם הייתי מתבוננת בו מהצד, אבל הוא היה מורט עצבים כשאני זאת שעומדת במרכז החדר ומחכה שמישהו ישאל לדעתה. "חשבתי כבר מה ללבוש," אמרתי ליערה. היא הנהנה בתשומת לב, אבל המשיכה בשלה. "יש כמה אירועים החודש, בואי כבר נתכנן," היא הציעה באדיבות, "תראי לי על מה חשבת." הלו"ז לחודש הקרוב כלל חניכת אגף חדש שהמשפחה תרמה לבית החולים רמב"ם ופתיחת תערוכה במוזיאון תל אביב שמציגה את אוסף האומנות שלהם. היא באה עם תוכנית פעולה סדורה, כך התברר. היא תיתן לי את ההרגשה שאני יכולה ללבוש את מה שאני אוהבת, ואז תכוון אותי באלגנטיות למה שהיא הביאה. נחרדתי מהמחשבה שזו תוכנית שנהגתה בפורום משפחתי רחב יותר.

היא פסלה שמלה אחרי שמלה, לפעמים מיד ונחרצות ולפעמים אחרי הרהורים וקימוטי מצח. "לא יודעת," היא עצרה כדי לחשוב ורפרפה באצבעותיה על שמלת מעטפת עם דוגמת מעוינים עדינה. "אני חושבת שהם מיצו לגמרי את הדגם הזה. הם צריכים פשוט להפסיק למכור את הליין הזה ולהמציא כבר משהו חדש."

"מה עם זאת?" הצבעתי על שמלה יפה כל כך שהייתי רוצה ללבוש אותה לכל האירועים הבאים בזה אחר זה.

"את זה תזרקי," היא פסקה. "את נראית כמו עינת משירות לקוחות שמחפשת כרטיסים זולים לפסטיגל."

"למה? זה וינטג'!" מחיתי.

"תקשיבי, זה שאיזו מסכנה קנתה את זה ואז תרמה את זה לביגודית של ויצו, לא עושה את זה וינטג'," היא אמרה בכובד ראש.

"הנה, זה מתאים," העוזרת שלה הגישה לה שמלה שחורה ארוכה, ויערה הנהנה בהתלהבות. היא התאימה לה תיק קטנטן שעומרי קנה לי פעם בניו יורק, שממדיו הזעירים הפכו אותו לחסר תועלת לחלוטין.

"לא, נו, הוא לא נוח. ואין בו מקום לכלום," ניסיתי לפנות אל ההיגיון שאולי עוד נותר שם.

היא נחרה בבוז. "מה את, מרי פופינס? מה את כבר צריכה?" היא השלימה את המראה המסוגנן עם נעליים שאקלל אחרי עשרים דקות של עמידה לכל היותר, ואז התפנתה לשאול על מה שעניין אותה. "נו, מה עם הבחור החדש בסטודיו? הוא כבר ברח או שעוד לא?"

***

הסטודיו היה דירת גלריה ענקית ברחוב טשרניחובסקי עם תקרות גבוהות ורצפה מצוירת. משפחת שקולניק היתה הבעלים של הבניין כולו ושל שלושת הבניינים הסמוכים. עד לפני שנתיים שכר את הסטודיו הזה צייר שלא הצליח לעמוד בתשלומי שכר הדירה וגם סבל מבעיות נפשיות שהסתיימו בניסיון אובדני, שנסיבותיו נשמרו תחת ערפל כבד של גרסאות סותרות. משפחת שקולניק הפגינה גדלות נפש והציעה למשפחתו לקנות את כל הציוד והציורים בסכום שכיסה שלושה חודשי שכירות, ועוד נשאר מספיק כדי שהמשפחה תוכל להתמסר לטיפול בו במוסד פרטי במשך כחצי שנה לפחות. בדיוק באותו הזמן אני הראיתי סימנים ברורים של משבר קיומי משל עצמי. איתמר היה כבר בן שלוש והוחלט שהגיע זמנו להיפרד מצי של מומחיות לגיל הרך שאסתר העסיקה ובמקום זה להמשיך את לימודיו הגבוהים בגן פרטי דו־לשוני ומופרך לחלוטין, שגם אותו היא בחרה. הודעתי לעומרי שאני רוצה לחזור לעבודה הקודמת שלי כמגיהה בעיתון, ואולי אפילו להתקדם קצת למשהו מעניין. המידע עבר בצינורות המקובלים, והוחלט ככל הנראה שלא להעמיד אותי על טעותי המביכה ובמקום זה לנהל את האירוע בחוכמה ולהציע לי לעבוד מהסטודיו הפנוי כעורכת לשון עצמאית בעלת לקוח אחד בלבד — קונצרן התרופות והמכשור הרפואי הבין־לאומי שקולניק ביו־מדיקל. החברה המשפחתית שילמה היטב והעמיסה עליי כמה דוחות כספיים, חוברות הדרכה וחומר שיווקי כדי לשמור אותי עסוקה ורגועה, עד המשבר הבא.

והמשבר הבא אכן הגיע. הייתי בודדה, משועממת וחסרת מנוחה, ולכן כשהצעתי להשכיר פינת עבודה בסטודיו לשותף או שותפה, עומרי סבר שזה פתרון מניח את הדעת שצפוי לקנות לכל הפחות כמה חודשים של שקט. זו היתה שיטה שעבדה — להניח לי לרוב ולזרוק לי עצם בכל פעם שחוסר השקט הזה הופך לבעיה.

פרסמתי מודעה והצעתי מקום בחלל עבודה משותף תמורת תשלום צנוע. מהמתעניינים ביקשתי לשלוח קורות חיים ולמלא שאלון על הרגלי העבודה שלהם ועל העדפותיהם האסתטיות: האם הם זקוקים לשקט מוחלט, לחברה או למוזיקה? האם הם מעדיפים לאכול בחוץ או להשתמש במטבח המשרדי? האם הם נוהגים להביא ספלים מהבית? לתלות תמונות איומות להשראה? קיבלתי מגוון תשובות משעממות מאנשים סבירים לחלוטין שלא היתה שום סיבה טובה לדחות אותם על הסף. אבל אז הגיע רן דבורי, לבוש בחולצה מקומטת ובסנדלים, והסביר שהוא התפטר מעבודתו כשותף בכיר במשרד עורכי דין כדי לכתוב את רומן הביכורים שלו, ושאשתו הבהירה לו שעדיף שיעשה את זה כמה שיותר רחוק ממנה. הוא נראה כמו קריקטורה של גבר במשבר גיל ארבעים, וידע להכין קפה לא רע בכלל. אמרתי לו שאשלח לו חוזה בהקדם האפשרי.

"בדקת שהוא לא עיתונאי שמנסה לדוג פרטים על המשפחה?" עומרי שאל אותי בעדינות, אבל לא חיכה לתשובה. המועמד נבדק ואושר, וליתר ביטחון היה מי שהחליט להזמין אותו למשרדי הנהלת החברה לחתום על חוזה רב־סעיפים ולהבהיר לו מול מי הוא עומד. כולם ידעו שיש לי נטייה ליפול על אנשים זרים לחלוטין ולספר להם את סיפור חיי. אלמלא הנטייה הזאת לא הייתי פה היום.

גם אני נבדקתי ואושרתי. כשאני ועומרי התחלנו לצאת ברצינות, משפחת שקולניק שלחה אליי את שלמה חסון, החוקר הפרטי שעובד אצלם, איש אמונם למשימות שאני לא יכולה אפילו לדמיין. הוא נשלח לברר עליי לאורך ולרוחב, לאמוד את פוטנציאל הנזק שאני יכולה להסב ולאתר עניינים שכדאי להפנות ליועץ התקשורת שלהם לצורך מסגור מוצלח יותר. עומרי סיפר לי שהוא קרא את הדוח, שהיה עבה משמעותית מהרגיל בנסיבות כאלה. הוא סירב לגלות לי מה נכתב בו, אבל הודה בחיוך משועשע שזה היה מעניין מאוד.

אני מכירה את שלמה, הוא כנראה עשה עבודה יסודית. הוא בטח גילה על הפעם שכמעט עצרו אותי על סחר בסמים, כשבאו לעצור מישהו שאני אפילו לא זוכרת את שמו, שישנתי אצלו כי הייתי שיכורה מכדי לחזור הביתה; על התלונה במשטרה שהגשתי על ניסיון רצח נגד השכנה המטורפת בדירה בלוינסקי, שהחליטה שהדרך הטובה ביותר למנוע מאיתנו לעשן במרפסת שמתחת לדירה שלה היא לחתוך את צינור הגז בתקווה לפוצץ את הבניין על יושביו. הוא גם בטוח ידע שעזבתי את החוג למתמטיקה לטובת פסיכולוגיה, רק כדי לסיים בסוף תואר בלשון עברית ובתולדות האומנות; הוא גם גילה ודאי על כל העבודות ההזויות שעבדתי בהן, הדירות המזעזעות שהחלפתי כמעט כל שנה, הטיסות שתמיד נסגרו ברגע האחרון, באיזו בריחה אימפולסיבית ממשהו; הוא ידע על כל הפעמים שבהן היה לי יותר מזל משכל, וללא ספק גם על נמרוד, המרצה לשעבר, גיבור סיפור הפרידה המתועב בהיסטוריה, שגרם לרצף חריגות סטטיסטיות ואירועים לא צפויים שכתוצאה מהם מצאתי את עצמי בפריז בלילה בלי שום מלון פנוי, צועדת לתוך המלון הכי יקר בשדרות מונטיין, ישר לתוך הרדאר של עומרי שקולניק ותסביך האבירות שלו.

הייתי כנראה אמורה להיות מוטרדת מהפגיעה בפרטיות, אבל הרגשתי מוחמאת. אין הרבה אנשים שהתעניינו בי ביסודיות כזאת ובסופו של דבר נתנו חותמת של כשרות. שלמה הצליח לשכנע את משפחת שקולניק שאני ילדה טובה מרמת אביב, למרות הכול, ושאפשר להציג אותי כנצר למשפחת אומנים בעלי פנסיה מסודרת וקריירות עבר כמנהל הקונסרבטוריון וכסולנית בבלט הישראלי, ובעיקר שלא ניסיתי לשכב את דרכי אל אצולת הממון של ישראל. אם שלמה היה בא אליי ישירות, הייתי מספרת לו סיפורים שהוא לא היה מאמין. הייתי מספרת לו איך ניסיתי ולא הצלחתי לשכב את דרכי לתחתית מצעד חלאות המין האנושי. יום אחד אני בעצמי איכנס למשרדו ואשכור את שירותיו כדי לברר מה קרה בסוף לנועה כהן, אחות ובוגדת, שנעלמה אל תהום הנשייה של השמות הגנריים ולא עשתה מאז שום דבר שאפשר לקרוא עליו בפייסבוק.

המכונית אספה אותי בדיוק כשהמאפרת סיימה והבייביסיטר הגיעה. הדרך להיכל התרבות מהבית שלנו ברחוב רש"י קצרצרה, ובכל זאת עומרי שלח את הנהג שלו לאסוף אותי. הסתכלתי מהחלון על תל אביב שבה גרתי כל חיי. לפעמים כשאני הולכת ברחובות של השכונה שלנו אני יכולה כמעט לטעות ולהרגיש שאני עוד שם ממש, בחיים הקודמים שלי, בדירה באלנבי שלמקלחת שלה היתה דלת שבורה ובמקומה תלינו וילון חרוזים, או בדירה ברחוב פרץ חיות עם השותפה המשוגעת שהתעקשה שכל אחד ישתמש בנייר טואלט משלו והשותף שעישן יותר ממה שהוא אכל — כמה מטרים מהבית לשימור בשווי ארבעים מיליון שקל שבו אני גרה היום.

בחיי הקודמים הייתי הולכת ברגל, גונבת סיגריה עם קפה לפני שמתחילה ההופעה, עוברת דרך תחנות אוטובוס וברים, מכולות שכונתיות ופחי אשפה. את עומרי אוספים מהבית ומורידים איפה שצריך, ומישהו תמיד מצפה לו ונערך לקראתו. מיד צץ אולם ישיבות מאולתר או חדר רחצה והתארגנות. מיד מופיעים בקבוקי מים קרים, תה צמחים או צלחת פירות שנזרקת לפח בשלמותה. אני יודעת כי אני הייתי מאלה שמגישים ואז מפנים את האשפה.

בהיכל התרבות כולם יפים וחגיגיים, בייחוד עומרי, שנראה נינוח בחליפה כמו תיכוניסט על ערסל בפסטיבל בומבמלה. "איכס, זה מקרוּנים של כנסים," הוא רטן מול צלחת של עוגות קטנות מעוצבות. אני הייתי מתעלפת במקום אם באחד מהכנסים העלובים שהוזמנתי אליהם היו מגישים מקרונים. היו שם רוגלך מהבת מצווה שלי.

הנעליים לחצו לי, והמתח המצטבר התחיל לגבות את המחיר בצורת כאב ראש שהלך והתפשט מכיוון הרקות למרכז המצח. כמה שניסיתי, עדיין לא הצלחתי ליהנות מלהיות זבוב על הקיר בשמלה של ראלף לורן עם יין יקר. הייתי כבר בכוס השלישית, אבל כשמקפידים להיצמד לכוס אחת וליין באותו צבע במשך ערב שלם, אף אחד לא יכול לספור כמה באמת שתיתי.

משלא נראה שהערב מתקרב אל סיומו בקצב מהיר מספיק, עברתי לצפות בנוכחים. זה היה ריטואל קבוע. תחילה הייתי מחפשת אישה שנוח לה. מי נראית כאילו היא לובשת את הבגדים מבפנים, משוחררת לחלוטין מהצורך באישור כי הוא יודעת שהוא נתון לה? אני הייתי רגילה להיות יפה, ועדיין לא הרגשתי נוח בשום שלב. זאת לא יכולה להיות מישהי שנוח לה, חשבתי כשחלפה מולי אישה צעירה בשמלת סטרפלס צמודה. אין סיכוי שהיא לא חושבת עכשיו על כל מה שיכול להשתבש. בטח משהו לוחץ מדי או רפוי מדי איפה שהוא. היא בטוח אוספת כל שבריר מבט מתפעל שיפצה על זה שהיא לא אכלה אלוהים יודע כמה זמן. גם את זה הכרתי היטב. זה חתום בגוף ואפשר לראות את זה, אם יודעים להתבונן.

ניסיתי לאתר גם מישהו שדומה לי, או לפחות למי שהייתי פעם. מצאתי בודדים, אם כי מישהו שילם להם כדי להיות שם. מאחורי הבר עמד מישהו שנראה כמו שדמיינתי שאני נראית בעיניו. הוא נראה לרגע כמו מישהו שהייתי יכולה לשבת איתו לבירה ואז לסיים את הלילה בדירה שלו בפלורנטין, אבל אז הוא אמר, "בבקשה, גברתי," והרגע עבר.

"הנה אחותך, באיחור של שעה," אמרתי לעומרי כשיערה נכנסה, גבוהה ומרהיבה ונראית כאילו נוח לה. היא איתרה מיד את הצלמים ואת העיתונאים שצריך לדבר איתם, ומילאה את תפקידה בהצטיינות. יובל בעלה הקפיד לעמוד לצידה ולהיות מצולם רק מהצד הטוב שלו, זה שלא גורם לך לבדוק בחוסר נוחות אם הארנק שלך עדיין במקום. בניגוד אליי, יובל תפס את הנישואים לבת משפחת שקולניק כהזדמנות להמציא את עצמו מחדש ולמחוק כל זכר לילד הביישן מקריית מוצקין. יש לו כמויות בלתי נתפסות של רעב ואמביציה. רוב הזמן זה מעייף לצפות בו, אבל מדי פעם זה גם מזכיר לי את מה שאסור לשכוח — לעולם לא לרצות משהו ככה, לעולם לא לרצות משהו שאפשר לקחת ממך בבת אחת ובלי התראה מראש.

בין לבין אני מקשיבה לשיחות ולפרטי רכילות שמעוררים בי בהלה וסקרנות במידה שווה. אלה פתחו את הנישואים; הוא עוד מחפש והיא כבר היתה עם חצי עיר. אלה ששם פוליאמורים כבר שנים; יש לו חברה. הוא קנה לה דירה בדובנוב, ליד המשרד שלו. טרם פגשתי סיפור ממש גרוע על מישהו שלא רציתי שיהיה ארוך ומפורט יותר ככל האפשר. ממחמאות אי אפשר ללמוד שום דבר, אבל מרכילות מרושעת אפשר ללמוד המון, אם לא על המסופר אז לפחות על המספר.

גם את ההערות הקטנות אני מתייקת איפה שהוא במוח לשימוש עתידי — איזו מסעדה יומרנית הגישה יין בורדו בכוס הלא נכונה, איזה איש עסקים מצליח הגיע לאירוע עם עניבה צרה מדי. אני מעולם לא ידעתי את הדברים האלה, ובזמן שאני לומדת — כמה טעויות כבר עשיתי בעצמי בלי לשים לב?

***

בלילה, אחרי שהמונית פרקה אותנו בבית ואחרי שיצאתי מהבגדים היפים שהסריחו מבושם וממאמץ ונשבעתי לשרוף את הנעליים, קרסתי על הספה בחצר האחורית של הבית — מהרחוב אי אפשר לראות אותה או לדמיין אפילו שהיא קיימת לצד גושי הבטון של תל אביב — גינה ענקית עם עצי פרי, עציצים, תאורת גן רכה ומרחבים. המקום היחיד בבית הענקי הזה שגורם לי להרגיש טוב יותר.

עומרי מצא אותי במקומי הקבוע, מגלגלת ג'וינט במיומנות שלא הפסיקה להרשים אותו. הוא נישק אותי על הראש ושאל אם אני רוצה לשתות איתו משהו לפני השינה. אם הוא היה שם לב לחמש כוסות היין ששתיתי, ספק אם הוא היה חושב שעוד אלכוהול הוא רעיון טוב בשלב זה. הוא גם לא שאל אם נהניתי. הוא יודע שלא. עומרי יכול לזהות את המבט המבוהל שלי מקצה החדר ולהתנחם בו. ככה הוא צריך אותי. הוא צריך לראות את המבט הזה מפעם לפעם כדי לוודא שאני לא נטמעת בעולמו עד שלא נשאר לו עוד שום מקום לברוח אליו משם. לכן הוא שולח את אחותו כמו פחדן כדי שהיא תלמד אותי איזו שמלה לבחור.

הוא לקח ממני את הג'וינט ושאף ממנו שאיפה עמוקה. קל כל כך להתאהב בו, וקשה כל כך להכיל את החרדה שנלווית לאהבה הזאת. ההורים שלי האמינו שנישואים הם התחייבות הדדית להסתדר, אם לא לאהוב ממש, עד שאחד מכם מת. בעולמו של עומרי אנשים יכולים להתגרש פעמיים עוד לפני גיל ארבעים אם הם סבורים שרף גבוה של אושר וסיפוק הוא חלק מזכויות האדם הבסיסיות שלהם, ומשוכנעים שהם זכאים לחתור להשגתו בכל מחיר, אחרת מה הטעם להכול? לפעמים עדיף להפסיק לפחד מהסוף ולהתחיל להתאושש ממנו, שנים לפני שהוא מגיע באמת, אולי עוד לפני שהוא מתחיל בכלל. יום אחד אני אהיה נשואה ולמחרת אני פשוט אחליק החוצה בלי לשים לב. טובי אנשי המקצוע בשירות משפחת שקולניק ילוו, יגשרו, ייצגו ובסופו של דבר גם יארזו. הסכם הממון הנדיב שעליו חתמתי ממילא הסדיר את הכול מראש. אני אהיה מסודרת כלכלית כל חיי, ושנינו תמיד נישאר ההורים של איתמר. זה יהיה נקי, כירורגי, אבל אני רציתי אהבה שלא דורשת ממני להיות דרוכה כל הזמן. רציתי לחיות עם עומרי כמו ההורים שלי, לחזור בדממה רועמת הביתה בשישי בערב עם עגלת תינוק וכלי ריק של פשטידה ולדעת בביטחון מוחלט שזה רק אני והוא וזהו, אולי לא באותה סירה אבל לא לבד בים.