מה הסיפור: ב-1956 ישראל הגיעה להישגים בטחוניים יוצאי דופן – האם היא הצליחה גם למנף אותם להישגים מדיניים?
קל/ כבד: כבד מאוד.
למה כן: אחרי מחקר בן 13 שנים, ד"ר לוינסון חודרת לעומק מורכבות הלחצים שהופעלו על ההנהגה הישראלית, מבפנים ומבחוץ.
למה לא: איזה יופי, הנה מלחמה אחת שמזמן לא עסקנו בה.
השורה התחתונה: החלק המעניין יותר בספר יוצר קישור מבריק בין מה שקרה בתום מבצע קדש, לבין מה שקורה עכשיו בתום מלחמת 7 באוקטובר.
רן בן נון ההמלצה היומית 18/11/2025 לקריאת הסקירה המלאה >
פתח דבר
אִמרה ידועה של קרל פיליפ גוטפריד פון קלאוזביץ, מי שנחשב לאחד מאבות תורת הלחימה המודרנית, קובעת כי לכל המלחמות תכלית מדינית כלשהי, וכן ש"המלחמה אינה אלא המשך המדיניות בתוספת אמצעים אחרים". בפרפרזה על אִמרה זו אפשר גם לומר כי המערכה המדינית אינה אלה המשכה של המלחמה באמצעים אחרים. ואם אכן כך, צריך לנתח את המערכה המדינית כשלב מרכזי ונוסף של המלחמה שקדמה לו. ספרה החשוב של ד"ר יפה לוינסון מתמודד בדיוק עם אתגר זה. לוינסון מנתחת את המערכה המדינית שמתרחשת בהמשכה של מלחמת סיני. היא מביאה סיפור מרתק הבוחן מי הם "הגנרלים" מקבלי ההחלטות של מערכה זאת ומה הייתה מפת הקרב שלה, מהם היעדים העיקריים שנקבעו למערכה המדינית, וכנגזרת מכך כיצד הוגדרו האתגרים והמכשולים שאיתם היה צריך להתמודד. לוינסון מתמודדת עם שאלות אלו קודם כול בנוגע למערכה המדינית כשלעצמה, אבל היא נותנת להן רובד משמעות נוסף וחשוב עד מאוד כאשר היא לוקחת צעד אחורה ובוחנת את המערכה הצבאית והמדינית כמקשה אחת. בהקשר זה היא מנסה לאתר שינויים במעגל מקבלי ההחלטות ובתהליכים של קבלת ההחלטות. חשוב אף יותר, היא מנסה לבדוק האם חלו שינויים בהגדרת היעדים ומדדי ההצלחה של המערכה המדינית לעומת זו הצבאית, ואם אכן כך - מה היו הגורמים לכך. שאלות אלו מאתגרות אותנו, הקוראים, לבחון מחדש לא רק את מלחמת סיני לאור המערכה המדינית שאחריה, אלא כל מערכה צבאית, על פי יכולתם של מקבלי ההחלטות להביא בחשבון את המערכה המדינית כשלב נוסף והכרחי של המערכה הצבאית. זהו אם כך ספר חובה לכל מי שמבקש לבחון את "התמונה הגדולה" של המלחמה, זאת שחלקים גדולים ממנה מתרחשים בשדה הקרב המדיני.
פרופ' עופר שיף
אוקטובר 2024
הקדמה
ברצוני להודות לכל מי שיבחר לקרוא ולהתעמק במה שספר זה מציע. נטלתי על עצמי משימה לא קלה, שארכה 13 שנים. האתגר העיקרי שאיתו התמודדתי ברמה יומיומית היה למצוא את הזמן לחקור לכתוב ובה בעת לעבוד במשרה מלאה. הקוראים היקרים יוכלו לחוות ולהיחשף לעובדות חדשות ומרתקות על התקופה שבה דן הספר.
לספר יש שלושה פרקים:
מנהיגותו ועמידתו של בן גוריון בכל חודשי המשבר המדיני עוברת כחוט השני בכל פרקי הספר ומודגשת בסיכומו.
הספר טומן בחובו מחקר אינטנסיבי ביותר שנעשה בארץ ובחו"ל, מחקר ייחודי, שלמרבה האירוניה מתכתב עם מלחמת "חרבות ברזל", או בשמה החדש "מלחמת תקומה". רצועת עזה של שנת 1956 מהווה ציר מרכזי בספר - מדינת ישראל יצאה למלחמת סיני אחרי שורה של פעולות חבלה נגד יישובי דרום הארץ של חוליות "פדאיון" שיצאו מרצועת עזה. זה כשני עשורים לפני המלחמה הנוכחית יישובי העוטף והנגב המערבי חוו התקפות טרור שיצאו מרצועת עזה, כאילו לא עברו עשורים רבים מאז מלחמת סיני.
בסוף אוקטובר 1956 ההנהגה בראשות בן-גוריון יצאה למלחמת סיני וכבשה את סיני, רצועת עזה ומיצרי טיראן, ומייד לאחר מכן מדינת ישראל נקלעה למאבק מדיני קשה, שנמשך כארבעה חודשים אינטנסיביים, ובמסגרתו ארצות הברית, ברית המועצות והאו"ם דרשו מישראל לסגת מסיני ומרצועת עזה ללא תנאים.
התקופה שקדמה למלחמת סיני נחקרה לעומק. מאמצע שנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת נושא זה הפך לשדה מחקר פורה. אישים רבים שהיו קרובים לאירועים והגיעו מרקע צבאי פרסמו ספרים ומאמרים ששפכו אור בעיקר על התקופה שקדמה למלחמת סיני וגם על המלחמה עצמה. אחרים חקרו את אותם ההיבטים על סמך תיעוד ארכיוני, והיה גם הסגל בשירות הדיפלומטי שחלק מאנשיו תיעדו את פועלם בספרים.
עובדות אלה הציבו בפניי אתגר לא מבוטל, כאשר לרשותי עמד התיעוד הארכיוני, שבמסגרתו קיוויתי כל העת להגיע לתיעוד שישפוך אור חדש על המאבק המדיני, לו קראתי בספרי "המלחמה" שאחרי מלחמת סיני.
סוגיית מערכת סיני על כל היבטיה מלווה אותי ומעוררת בי עניין רב מאז לימודי לתואר שני, אז דנתי במערכת סיני והשפעתה על יחסי מדינת ישראל אל מול ארצות הברית, ברית המועצות והאו"ם, בפרספקטיבה על העשור 1966-1956.
נסיבות אישיות שנמשכו כשני עשורים מנעו ממני את המשך העיסוק במערכת סיני. באותם שני עשורים התמקדתי בעבודתי השוטפת כמורה, מחנכת ומרצה והובלתי פרויקטים שתרמו להעצמתם וקידומם של תלמידיי בתיכון, בעל-תיכוני ובאקדמיה.
בתקופה שבה לא עסקתי בנושא חוקרים רבים המשיכו לחקור את מערכת סיני על כל היבטיה, ברם, כאשר שבתי לחקור את סוגיית מערכת סיני מהיבטים פוליטיים, מדיניים ודיפלומטיים ניצבתי מול משימה מאתגרת במיוחד.
המשימה לא הייתה קלה כלל ועיקר, אך לבסוף מצאתי סוגיה שעליה כתבו עמודים בודדים בספרים, וברוב המקרים לא עסקו בה, והיא נגעה למאבק המדיני של מדינת ישראל על הנסיגה מהשטחים שכבשה בעקבות מלחמת סיני. המאבק התחולל אל מול ארצות הברית, ברית המועצות והאו"ם. העמקת החקר בסוגיית המאבק המדיני הייתה מרתקת, מעניינת ומאתגרת. כמו כן, הביקור בארכיונים הרבים בארץ ובארצות הברית העניקו לי חוויית למידה מרתקת ואפשרו לי להגיע למחוזות ידע בלתי נדלים.
בתום מחקרי המקיף קיבלתי החלטה לפרסם אותו כספר כדי לשתף ככל האפשר את ציבור הקוראים בתיעוד המחדש, בסיפורים האישיים והאנושיים, ביחסי הגומלין בקרב האישים בהנהגה בתקופה שבה דן הספר, ויתר על כן, רציתי לשתף את קהל הקוראים באנקדוטות שניתן למצוא רק לאחר חיפושים יסודיים ביותר בארכיונים, שגורמים לא פעם לחוקר לרצות לצעוק "כאן נמצא אוצר!". חשתי הכרח לשתף ולהנגיש את האוצרות הללו לציבור הרחב ולא רק לסטודנטים שוחרי מדע ההיסטוריה.
ספר זה מספק מידע רב, בעיקר על רקע המצב שבו נתונה מדינת ישראל היום מול רצועת עזה, רצועה שמאז הקמת המדינה מהווה אתגר לכל הנהגה פוליטית, מימי בן-גוריון ועד ימינו אלה. מדינת ישראל התלבטה בשאלה מה לעשות עם הרצועה מבחינה ביטחונית ואזרחית לאחר כיבושה בעקבות מלחמת סיני.
היו קולות שקראו להחזיק ברצועה על תושביה ופליטיה לצד קולות ששללו מכול וכול אפשרות זו, הן מההיבט הפנים פוליטי והן בשל הלחץ הבין-לאומי שהופעל על מדינת ישראל. הקורא של ספר זה יוכל לעמוד על הדמיון והאתגרים שרצועת עזה זימנה למדינת ישראל מאז ומעולם. ברם, אחרי שנים רבות של חקר, לעניות דעתי, יש לנקוט משנה זהירות בכל הנוגע לאמרה שנזקרת לא פעם לחלל האוויר: "ההיסטוריה חוזרת". פעמים קיימות נסיבות דומות אך עדיין העובדות סביב האירועים של אז והיום פושטות ולובשות צורה ויש לנתח אותן בפרשנות מחדשת ובראייה עכשווית, תוך התבססות על תובנות הנגזרות מאירועי העבר.
ד"ר יפה לוינסון
אוקטובר 2024
מבוא
המאבק המדיני בעקבות מלחמת סיני:
נובמבר 1956 עד מרץ 1957
מלחמת סיני התנהלה מ־29 באוקטובר עד 5 בנובמבר 1956. יעדי המלחמה האופרטיביים, על פי בן־גוריון, היו שלושה: שני הראשונים נגעו לשבירת הכוח הצבאי של נאצר בסיני וברצועת עזה, למען שיקום ביטחון היישובים בישראל, ובעיקר בדרומה. נאצר הפך את מדבר סיני לבסיס התקפה על ישראל, והיו בו בסיסים צבאיים שהיו מכוונים לשם כך. מרצועת עזה יצאו חוליות הפדאיון לפגע ביישובי הדרום. היעד השלישי, שהיה חשוב ביותר מההיבט הכלכלי - היה פריצת המעבר שנאצר סגר לישראל במְצרי טיראן, ופתיחת נתיב המעבר בין אילת לים סוף, שיאפשר את פיתוח נמל אילת ופיתוח הקשרים עם אסיה ואפריקה.1 אף שלוש שנים לאחר המערכה הצבאית שב בן־גוריון והדגיש את היעדים שעמדו לנגד עיניו בהחלטה לצאת למלחמת סיני: "מטרתו של מבצע זה הייתה: להשמיד את קני ההתקפה עלינו ולהבטיח את חופש השייט בים סוף".2 לצד היעדים האופרטיביים, היעד האסטרטגי ארוך הטווח של ישראל היה חילוצה מבידודה המדיני והשגת ברית, או לפחות חיזוק מערכת היחסים עם מעצמות המערב. על רקע זה, הברית הצבאית עם צרפת ובריטניה תפסה מקום חשוב בשיקוליה של ישראל לצאת למלחמה, אבל מערכת היחסים עם ארצות הברית הפכה לשיקול המרכזי בהחלטות השונות שקיבלה ישראל בעת המערכה המדינית. מדינת ישראל אומנם נחלה ניצחון מרשים במערכה הצבאית, אבל האתגר האמיתי נגע ליכולתה לתרגם הישגים צבאיים אלו למימוש היעדים במישור המדיני, בעיקר בכל הנוגע למערכת היחסים עם ארצות הברית. הספר הנוכחי עוסק במערכה המדינית שניהלה מדינת ישראל עוד במהלכה של המערכה הצבאית, ונמשכה עד ראשית חודש מרץ 1957, עם השלמת הנסיגה מכל השטחים שכבשה. מטרת המחקר שעומד ביסודו של ספר זה היא לבחון את האתגרים שהציב המשבר המדיני הבין־לאומי שנוצר בעקבות המלחמה, ולנוכח זאת את דרכי התמודדותה של ישראל עם אתגרים אלו בתקופת המערכה המדינית.
במהלך המערכה המדינית הופעלו על ישראל לחצים בין־לאומיים כבדים להסיג את כוחותיה לאלתר מהשטחים שכבשה. מנקודת מבט ישראלית, חלק ניכר מהאיום שהציבו לחצים אלו נבע מכך שארצות הברית היא זו שיזמה והובילה, באמצעות נציגה באו"ם הנרי קאבוט לודג', את ההחלטות שתבעו את הסגת כוחותיה של ישראל אל קווי שביתת הנשק.3 יש להבין לחצים אלה על רקע "המלחמה הקרה" שניהלו ארצות הברית וברית המועצות. לשתי המעצמות היו אינטרסים במזרח התיכון, והמתח ששרר ביניהן השפיעו על המדיניות כלפי ישראל. לדוגמה, מייד עם פרוץ מעשי האיבה בין ישראל למצרים, ב־29 באוקטובר 1956, אמר נשיא ארצות הברית דווייט אייזנהאואר שעל ארצות הברית לגשת לאו"ם "דבר ראשון על הבוקר", לפני שהסובייטים יעשו זאת.4 על רקע זה יש להבין את השימוש של ארצות הברית בזירת האו"ם להפעלת לחצים מדיניים על ישראל. כבר ב־30 באוקטובר היא העלתה הצעת החלטה במועצת הביטחון של האו"ם לדרוש מישראל להסיג את כוחותיה לאלתר. בריטניה וצרפת, שהיו בעלות בריתה של ישראל במלחמת סיני, הטילו וטו וההצעה האמריקנית נפלה.5 וטו זה הביא לכך שכל ההחלטות הבאות שקראו לישראל להסיג את כוחותיה נידונו באספה הכללית של עצרת האו"ם, שם לא הייתה לבריטניה וצרפת זכות וטו, ולעומת זאת היה רוב אפרו־אסיאני שהצביע באופן אוטומטי נגד ישראל. כך למשל, ההחלטות מ־2, 4, ו־7 בנובמבר 1956 היו החלטות נוקשות יותר, והן נועדו להפעיל לחצים מדיניים כבדים על ישראל להסיג את כוחותיה.6 אם כך, המערכה המדינית העיקרית שניהלה ישראל הייתה מול מכבש הלחצים שהופעל עליה בהובלת ארצות הברית, בתוך ההקשר הכללי של המלחמה הקרה. מערכת לחצים זו כללה גם את זירת האו"ם, הסובייטים, מצרים ומדינות ערב. הספר יבקש לבחון כיצד העריכה ישראל את האתגרים שהציבה מערכת לחצים זו, למן 5 בנובמבר 1956 עד 1 במרץ 1957, עם הודעתה של שרת החוץ גולדה מאיר בעצרת הכללית של האו"ם על נסיגת ישראל מהשטחים האחרונים שהחזיקה.
חלק מרכזי בספר תופס הניסיון להעריך עד כמה הצליחה ישראל לממש את היעדים המוקדמים שהציבה לעצמה בתמורה לנסיגה, ואם במהלך המערכה המדינית השתנו יעדים אלו והשתנתה התפיסה הישראלית באשר להגדרת ההצלחה בהשגתם. אבא אבן, ששימש שגריר ישראל בוושינגטון ונציג ישראל באו"ם, היטיב להבחין בין היעדים האופרטיביים שבחלקם הגדול לא הושגו ובין היעדים האסטרטגיים ארוכי הטווח שבהם ישראל נחלה לדבריו הצלחה. כך לדוגמה, באשר ליעד של "שבירת קיני הפדאיין וחיסול אימת הצבא המצרי שרבצה לפתחנו",7 אמר אבן שאומנם ישראל לא הצליחה להשיג את מטרתה הראשונית, קרי התחייבות אמריקנית או בין־לאומית כתובה שלא יהיו יותר התקפות של פדאיון, אך המציאות שלאחר מלחמת סיני הביאה בפועל לשקט יחסי בגבול הדרומי, ולפיכך אפשרה לישראל לממש את היעד המקורי של עצירת מתקפות הפדאיון גם ללא התחייבות כתובה. כדברי אבן, "תבוסתו הצבאית [של נאצר] פותחת פרק חדש באיזור [...] ועיקר מגמתו לפי שעה תהיה להתחמק מהתמודדות כלשהי בזירת הקרב".8 כמו כן, לפי אבן, מעמדו של נאצר באזור התערער בקרב מדינות ערביות כמו ירדן, לבנון וערב הסעודית, שהתחזקו בהן מגמות אנטי־מצריות והן העדיפו לשתף פעולה עם ארצות הברית, כך שמבחינת נאצר יציאה למערכה צבאית נוספת נגד ישראל בטרם ישקם את כוחו ויוקרתו באזור לא עמדה על הפרק. נוסף על כך, חל שיפור במעמדה הבין־לאומי של ישראל: האחריות למניעת המשך התקפות הפדאיון נתפסה כעת כמוטלת על האו"ם ודעת הקהל העולמית גילתה הבנה רבה יותר למצוקותיה הכלכליות והביטחוניות; סכנת בידודה של ישראל חלפה עם נסיגתה מהשטחים;נחלשה ההשפעה הסובייטית באזור, והתחזק מעמדה של ארצות הברית, שתקעה יתד באזור באמצעות גיוס מדינות ערביות ל"דוקטרינת אייזנהאואר". התייחסות דומה הייתה גם ליעדים המקוריים של הבטחת חופש השיט: אף שישראל לא השיגה את כל דרישותיה המקוריות בסוגית חופש השיט, המעצמות הימיות הכירו במְצרי טיראן כנתיב מים בין־לאומי, וכפועל יוצא יצרה ישראל קשרים בתחומים מגוונים עם מדינות באפריקה ובאסיה וזכתה לעשור של שגשוג כלכלי.9 מטרתו המרכזית של הספר היא לבחון את דפוסי ההתמודדות הישראלית עם האתגרים המשתנים שהציבה לפניה המערכה המדינית. אבקש לבחון אתגרים אלו ואת דפוסי ההתמודדות איתם על רקע יחסי הכוחות ומערכות הלחצים בשתי זירות: בזירה הישראלית הפנים־פוליטית ובזירה הבין־לאומית. לטענתי, הדיון בהתמודדויות הישראליות עם האתגרים בשתי זירות אלו, וההתכתבות ביניהן, שופכים אור חדש על המאבק המדיני שניהלו ההנהגה הישראלית ובראשה בן־גוריון.
הפרק הראשון בוחן את התנהלות ההנהגה הישראלית במערכה המדינית על רקע מערכות היחסים בזירה הישראלית הפנים־פוליטית. טענתי המרכזית בפרק זה היא שהאתגר המרכזי שהציבה הזירה הפנימית בפני בן־גוריון, כמי שהוביל את המאבק המדיני, היה להשיג הסכמה רחבה וחזית פנימית אחידה מול מערכת הלחצים החיצונית, ואחר כך סביב ההחלטה על הנסיגה, וזאת למרות יריבויות פנים־פוליטיות וההתנגדות לנסיגה של שתי חברות הקואליציה מפ"ם ואחה"ע. אשר על כן, פרק זה מתמקד בדרכי הפעולה שנקטה ההנהגה הישראלית בראשות בן־גוריון כדי להגיע להסכמה רחבה בזירה הפנים־פוליטית, הן בהתמודדות המתמשכת מול הלחצים החיצוניים והן בקבלת החלטת הנסיגה. ארבעה תחומים נוגעים להשגת ההסכמה הפנימית הרחבה שחתר אליה בן־גוריון בעת ניהול המערכה המדינית החיצונית:
א. המארג הפוליטי ויחסי הכוחות: בפתחו של הפרק הראשון אציג את המתחים, האינטראקציות ומאבקי הכוח שהתקיימו בקרב הסיעות העיקריות שהרכיבו את הקואליציה בראשות מפא"י ("אחדות העבודה־פועלי ציון" ומפ"ם). מאבקי כוח אלו היו קשורים חלקם במשקעי העבר וחלקם התעוררו על רקע היציאה למלחמת סיני והצורך להכריע על הנסיגה מהשטחים שנכבשו. אבקש לבחון את התמודדותו של בן־גוריון עם מאבקי כוח פנימיים אלה בעיקר על רקע חתירתו לעכב את מימוש הנסיגה עד להשגת היעדים שהיו חשובים לישראל, דהיינו הרחקת הפדאיון מיישובי הדרום והבטחת חופש השיט לישראל. לשם כך היה עליו להתמודד עם חילוקי הדעות בקרב סיעות הקואליציה על עצם הנסיגה ועל התנאים לה. למשל, מפ"ם שהתנגדה ליציאה למערכת סיני התנגדה גם לנסיגה מרצועת עזה, ואחה"ע התנגדה לנסיגה מכל השטחים. נוסף על כך, הדרג הצבאי בראשות הרמטכ"ל משה דיין, שלא כבן־גוריון, סבר שרק המשך הישיבה בשטחים תמנע את שיבת אנשי הפדאיון לרצועת עזה ותבטיח חופש שיט לישראל. לפיכך, הוא ניסה לפעול בקרב מקבלי ההחלטות שלא להוציא אל הפועל את החלטת הנסיגה. דיין השתתף בכמה פורומים של מפא"י, לעיתים בבגדים אזרחיים.
ב. השינוי בדפוס קבלת ההחלטות בעת המערכה המדינית לעומת המערכה הצבאית: בתקופה שקדמה למלחמת סיני כלל ההליך של קבלת החלטות התייעצויות קצרות ודיונים סודיים בפורומים מצומצמים. עיקרי הנימוקים של ההנהגה בראשות בן־גוריון להימנע מדיונים פתוחים ורחבים נגעו לצורך בשמירה על סודיות בסוגיות כמו חיפוש בעלת ברית למערכה וגיוס נשק, והיותה של מדינת ישראל בראשית דרכה, ללא ניסיון רב בהליך קבלת החלטות בתחום הפוליטי־מדיני. לטענתי, בעת המערכה המדינית הנהיג בן־גוריון דפוס קבלת החלטות שונה בתכלית. נערכו דיונים ארוכים ופתוחים בכל הפורומים הפוליטיים: בוועדות מדיניות, במרכזי המפלגות, בוועדות חוץ וביטחון של כל סיעה, בוועדות חוץ וביטחון של הכנסת, במליאת הכנסת ובישיבות ממשלה. אבקש להסביר את ההבדל בדפוס קבלת ההחלטות בין שתי התקופות באופי השונה של המאבק בעת המערכה המדינית. ההנהגה בראשות בן־גוריון נדרשה לתמרן בין הצורך העיקרי להשיג הסכמה רחבה ולהציג חזית אחידה מול הלחץ המסיבי בזירה הבין־לאומית לנסיגה ובין הצורך הטקטי להבליט את חילוקי הדעות, ובכך להעביר מסר בזירה הבין־לאומית בנוגע לקשיים שבהם הייתה נתונה ההנהגה מבית באשר להחלטה הסופית על הנסיגה. לבחינת דרך התמרון של בן־גוריון בין שני צרכים אלו אציג את השיטות ואת דפוס קבלת ההחלטות שהוא הנהיג בעת המערכה המדינית. בעיקר אבקש לבחון עד כמה הייתה לחברים בקואליציה יכולת להשפיע על דרך קבלת ההחלטות בתקופת המאבק המדיני - או שמא בהרחבת הדיונים ופתיחתם היו כדי להציג את הקשיים מבית שבהם הייתה נתונה ההנהגה בדרך להחלטה על הנסיגה. באותו הקשר אבחן גם את מידת ההשפעה על הליך קבלת ההחלטות של מי שהיו חברי כנסת ולא נשאו בתפקידי שרים, ביניהם יגאל אלון, ישראל גלילי ויצחק טבנקין מאחה"ע, ומאיר יערי ויעקב חזן ממפ"ם.
ג. ההתמודדות בזירה הפנים־פוליטית10 על רקע ההחלטות על סדר הנסיגה והטקטיקה של משיכת זמן: אחת השאלות המרכזיות שהתחבטה בה ההנהגה הייתה מאילו שטחים נסוגים קודם ומאילו שטחים צריך לעכב את הנסיגה.11 הווה אומר, מהו השימוש היעיל ביותר בשטחים כקלפי מיקוח כדי להשיג את היעדים שהיו דרושים למדינת ישראל. לשם כך נזקקה ישראל לטקטיקה של משיכת זמן וניהול הסברה מסיבית בקרב מנהיגים ומובילי דעת הקהל העולמית. בפרק הראשון אבקש לבחון את התנהלות ההנהגה הישראלית בזירה הפוליטית הפנימית על רקע חתירתה למשוך זמן ולהבטיח לעצמה יכולת תמרון מרבית בהחלטה על סדר הנסיגה.
ד. שלמות הקואליציה אחרי הנסיגה: שאלה מסכמת של הדיון נוגעת לכך שהקואליציה לא התפרקה על אף חילוקי הדעות הנוקבים ומאבקי הכוח שהתנהלו בקרבה, וכי בסופם של חילוקי דעות אלו התקבלה החלטה על הנסיגה ללא חלק ניכר מהערבויות שדרשה ישראל. בבירור סוגיה זו אבקש לבחון מה אפשר ללמוד מכך על תפקידם של חילוקי הדעות הפנימיים בתוך הקואליציה - עד כמה הם מלמדים על דפוס ההתמודדות של ההנהגה הישראלית בניסיונה לגבש יעדים, ולעיתים לנסחם מחדש לנוכח האקלים הבין־לאומי.
הפרק השני מתמקד בלחץ המסיבי שגורמים בין־לאומיים הפעילו על ישראל כדי שתסיג את כוחותיה מהשטחים שכבשה. לבד מעצם הצגת הלחצים שהופעלו על ישראל, אני מבקשת לבחון את מערכות היחסים הבין־לאומיות והערכתה של ההנהגה הישראלית לגבי חומרת הלחצים הללו. הטענה העיקרית שתידון נוגעת למודעות הישראלית לפער בין היעדים החיוניים שהגדירה ישראל במאבקה המדיני ובין יעדי מדיניות החוץ החיוניים שהגדירה ארצות הברית במדיניותה באזור המזרח התיכון. לממשל אייזנהאואר היו שני יעדים עיקריים: הרחקת הסובייטים מהמזרח התיכון, וקידום "דוקטרינת אייזנהאואר" בקרב מדינות ערב במרחב המזרח התיכון. ההנהגה הישראלית הייתה מודעת היטב לשני יעדים אלו שממשל ארצות הברית מעוניין לקדם גם במחיר פגיעה ביעדים הביטחוניים והכלכליים שנתפסו חיוניים בעיני ישראל. כפי שאבקש להראות בדיון בפרק השני, המודעות הישראלית לפער זה היא גם הבסיס לניתוח דרך ראייתה של ישראל את האיום מברית המועצות וחתירתה בעידן המלחמה הקרה12 להשתלט על אזור המזרח התיכון תוך כדי קיום יחסים קרובים עם מדינות ערביות קיצוניות ובראשן מצרים. ההנהגה הישראלית הייתה מודעת היטב להשפעה של התמיכה הסובייטית במדינות ערב, בפרט במצרים, על המדיניות האמריקנית ועל הניסיון לאלץ את ישראל לסגת ללא תנאים מוקדמים.
על רקע זה אבקש להציג את סוגי הלחץ שנקטו גופים שונים בזירה הבין־לאומית כלפי ישראל. הקטגוריה הראשונה כללה לחצים שהפעילו המעצמות, ובעיקר ארצות הברית. המניע לכך היה ההתנגדות הגורפת של ממשל אייזנהאואר לשימוש בכוח שהפעילה ישראל כדי לפתור את הסכסוך עם מצרים. מכיוון שהעריך שערעור היציבות במזרח התיכון משרת את ברית המועצות, דרש הממשל האמריקני שלא "לתגמל" פעולות כוחניות כמו אלה שביצעה ישראל, גם אם לכאורה הייתה להן הצדקה. לשם כך פעלה ארצות הברית באמצעות האו"ם וקידמה הצעות החלטה ששיקפו את העקרונות לאי־שימוש בכוח ביחסים הבין־לאומיים. אי לכך הפעיל ממשל אייזנהאואר לחץ נוסף על ישראל בכך שסירב להידבר עם ההנהגה הישראלית ישירות, אלא רק באמצעות האו"ם, וזאת עד 11 בפברואר 1957. דוגמה נוספת לסוג הלחצים שהפעיל הממשל האמריקני היא האיומים בסנקציות אם ישראל תעמוד בסירובה לסגת מהשטחים שכבשה. מקצת הסנקציות התקיימו בפועל בלי שהממשל הכריז על כך רשמית, כך למשל הקפאת הלוואות שהובטחו לישראל, הפסקת הדיון על מענקים לשנה שקדמה למלחמת סיני ולשנה החדשה ועיכוב המשא ומתן על קניית עודפי מזון מאמריקה. לצד לחצים אלו אפשר להוסיף גם את הלחצים ה"חיוביים" שהפעיל ממשל אייזנהאואר על ישראל, למשל ניסיונו לצרף את ישראל ל"דוקטרינת אייזנהאואר", אם כי בתנאים פחותים ממה שהוצע למדינות ערב. כך גם פרסום תזכיר דאלס מ־11 בפברואר 1957, שכלל את ההכרה של הממשל האמריקני בחופש השיט של ישראל בהצהרה אך לא כלל מתן ערובה כתובה כפי שדרשה ישראל. בה בעת, עם פרסום התזכיר, ארצות הברית נאותה להידבר ישירות עם ההנהגה בישראל, ולא רק באמצעות האו"ם. ברית המועצות אף היא לא טמנה ידה בצלחת. היא השמיעה איומים על עצם קיומה של מדינת ישראל באמצעות איגרות ששלח ראש ממשלת ברית המועצות ניקולאי בולגנין אל בן־גוריון. ברית המועצות אף הציעה לארצות הברית שיתוף פעולה צבאי נגד צרפת, בריטניה וישראל. לחצים הופעלו על ישראל גם ממצרים וממדינות ערב, כחלק מניסיונן לתמרן בין שתי המעצמות, ארצות הברית וברית המועצות, תוך כדי ניצול התחרות ביניהן במסגרת המלחמה הקרה. מערכה מרכזית לפעולתן של ארצות ערב התקיימה בזירת דעת הקהל העולמית. באמצעות העיתונות והרדיו, מצרים ומדינות ערב, בשיתוף עם ברית המועצות, הובילו מערכה בדעת הקהל נגד ישראל.13 פעולה נוספת שנקטו נגעה לחרם שהטילו על מדינות שקיימו קשרים כלכליים עם ישראל. מדיניות החרם כוונה גם למדינות באסיה ואפריקה שישראל עמלה במשך שנים לקיים איתן יחסים כלכליים. הפעלת לחץ על ישראל הגיעה גם מהאו"ם ומהמזכ"ל דאג האמרשלד. לחץ זה בא לידי ביטוי בשורה של החלטות שהתקבלו בעצרת הכללית שדרשו מישראל לסגת מהשטחים שכבשה, תוך שאיימו בסנקציות אם לא תעשה כך. היבט חשוב נוסף במערכת הלחצים שהופעלה באמצעות האו"ם היה סירובו של מזכ"ל האו"ם להפריד בין בעיית רצועת עזה לבעיית המְצרים, כפי שישראל דרשה. כמו כן, המזכ"ל הוציא כמה דוחות שגינו את ישראל על אי־עמידתה בהתחייבותה לנסיגה מ־8 בנובמבר 1956. בספרות המחקר בארץ וגם בקרב חלק מההנהגה הישראלית היו טענות נגד המזכ"ל שהוא נהג איפה ואיפה נגד ישראל, ועשה זאת ממניעים אישיים ואולי אף אנטישמיים. שלא כהערכות אלו, אני מבקשת לבחון את התנהלות המזכ"ל על רקע מערכת היחסים המורכבת בין המדינות החברות באו"ם, והאופן שבו בחר הממשל האמריקני, לצורכי מדיניות החוץ שלו, להשתמש באו"ם ובעקרונות המשפט הבין־לאומי שלהם היה מחויב המזכ"ל.
הפרק השלישי עוסק בתגובות הישראליות לסוגים השונים של הלחצים שהופעלו על ישראל, עד לביצוע הנסיגה הסופית מהשטחים שכבשה בראשית מרץ 1957. עיקר מטרתי בפרק זה היא להראות כיצד השפיעו ההערכות הישראליות בנוגע לחומרת הלחצים והאיומים השונים על דפוסי ההתמודדות הישראלית. טענתי העיקרית היא שמאפיין חשוב בדפוס התגובה הישראלית היה ניסיון להמעיט בחשיבות הפער בין ישראל וארצות הברית על ידי הדגשת האינטרסים החיוניים המשותפים לשתי המדינות. לעיתים ישראל אף ניסתה להציג את המדיניות הישראלית כתורמת לזו האמריקנית ומשרתת אותה. ישראל פעלה במגוון דרכים בניסיון להפיק רווחים מדיניים חיוניים תמורת הנסיגה, מבלי להבליט את הפערים בין האינטרסים שלה לאינטרסים של ממשל אייזנהאואר. במסגרת זו גם צריך להבין את הבדלי הדגשים בין בן־גוריון לאבן. לכאורה, בן־גוריון התעקש על כל פסיק במאבק על האינטרסים הישראליים, ואילו אבן שם דגש על חשיבות היחסים עם ארצות הברית. בפועל, כפי שאבקש להראות, על אף הבדלי דגשים אלו שני האישים היו שותפים להבנת החשיבות האסטרטגית של היחסים עם ארצות הברית, ובהתאם גם למאמץ המשותף להתמודד עם הפער שבין האינטרסים הישראליים ובין יעדי המדיניות האמריקנית.
בסיכום הפרק השלישי14 אבקש לדון בשאלת הסיכויים והסיכונים שהיו כרוכים בהחלטת הנסיגה. כפי שאנסה להראות, דיון זה מחבר בין שני ההיבטים של המערכה המדינית - ההתמודדות הפנים־פוליטית וההתמודדות בזירה הבין־לאומית. ההסכמה הפנים־פוליטית הרחבה שהשיג בן־גוריון להחלטת הנסיגה התבססה על דיון פנימי רחב בחשבון הסיכויים והסיכונים שהיו כרוכים בה. ההערכה הישראלית שגובשה באשר לסיכויים ולסיכונים שכרוכים בהסכמה לנסיגה היא שעמדה במרכז ההתמודדות הישראלית עם הלחצים בזירה הבין־לאומית בעת המערכה המדינית.
במוקד פרק הסיכום של ספר זה תעמוד שאלת מנהיגותו של בן־גוריון מזוויות נוספות. אתמקד באפיון מנהיגותו הדומיננטית של בן־גוריון, בהתבסס על מחקרים קודמים, עדויות של עמיתיו למפלגה ולקואליציה, יריביו הפוליטיים ואישים שהיו קרובים אליו. יידונו השאלות אם בן־גוריון תכנן מראש את הנסיגה מהשטחים או שמא רק נאלץ לעשות זאת בלית ברירה, ואם הנסיגה נתפסה בעיניו כהחמצה או כניצול נכון של השטחים שנכבשו לשם השגת היעדים המדיניים של ישראל. לסיום תידון גם השאלה עד כמה סייעה החלטת הנסיגה להשגת היעד האסטרטגי העיקרי של ישראל, קרי, שיפור היחסים בין ישראל לארצות הברית, ועד כמה היא שיקפה הפנמה של מגבלות הכוח שחלות גם על מנהיג דומיננטי כבן־גוריון.
ספר זה הנו ייחודי בכך שהוא מתמקד כולו במערכה המדינית שלאחר מלחמת סיני. מחקרים קודמים שעסקו בתקופה שלאחר המערכה הצבאית עשו זאת בדרך כלל בצורה חלקית וכמעט ללא התייחסות להתמודדות הפנים־פוליטית ולאופן שזו הייתה קשורה להתמודדות הישראלית בזירה הבין־לאומית. דברים אלו נכונים במיוחד באשר לדיון בסוגיית הנסיגה מהשטחים שנכבשו במלחמת סיני. חוקרים שנתנו משקל רב יחסית לסוגית הנסיגה15 מיעטו להתייחס לוויכוח על הנסיגה מההיבט הפנים־פוליטי, וגם כאשר השתמשו בפרוטוקולים של ישיבות ממשלה16 הם כמעט לא הציגו תיעוד ארכיוני שעוסק בוועדות המדיניות של מרכזי המפלגות או תיעוד מישיבות ועדות החוץ של מרכזי המפלגות המובילות. ניתן לומר שהמחקרים על התקופה עסקו בעיקר בהתמודדות בזירה הבין־לאומית.
לפיכך יש לראות את החידוש שמציג ספר זה כנוגע ברובו להתכתבות בין הזירה הפנימית והזירה הבין־לאומית של המאבק המדיני, ולמה שאפשר ללמוד ממנה על דפוסי ההתמודדות של ההנהגה הישראלית בעת המערכה המדינית. דוגמה בולטת לכך אפשר לראות בדיון על יחסו של בן־גוריון לשטחים שנכבשו בסיני ולרצועת עזה. מחקרים שונים דנו בסוגיה זו, ובכללם בן־גוריון עצמו.17 מקצתם הרחיקו עד לניתוח יחסו של בן־גוריון עוד ב־1949 לסוגיית רצועת עזה והפליטים.18 רבים מהחוקרים ביקשו להעריך את שאיפותיו הטריטוריאליות של בן־גוריון במלחמת סיני.19 הסברה המקובלת במחקר היא שבן־גוריון ביקש בשלבים הראשונים לספח את סיני למדינת ישראל - סברה שאבקש לאתגר בהיבטים מסוימים. אולם עיקר החידוש שאבקש להציג בהקשר זה נוגע למסגרת הדיון - לבחינת היחס של בן־גוריון לשטחים שנכבשו לנוכח ההתמודדות שלו ושל עמיתיו בהנהגה הישראלית עם הפער בין יעדי מדיניות החוץ האמריקנית ובין היעדים שישראל ראתה כחיוניים. לטענתי, גם בהנחה שבשלב ראשון היו לבן־גוריון ציפיות אחרות בנוגע לשטחים הכבושים, הוא שינה את גישתו והתאים את עמדותיו למציאות המשתנה שנוצרה אחרי המערכה הצבאית.20 עיקר הניתוח שאני מביאה בהקשר זה נוגע לתהליך שבו מתוקף הנסיבות שנוצרו בזירה הבין־לאומית הפנים בן־גוריון שישראל לא תוכל להוסיף ולהחזיק בשטחים שכבשה, ובאותה נשימה לשמר את יחסיה עם ארצות הברית. סוגיה נוספת שאני מרחיבה את הדיון בה ומציעה נקודת מבט חדשה נוגעת למאמצי ההסברה של ישראל. על רקע החשיבות שראה בן־גוריון במאמצי ההסברה בולט מיעוט ההתייחסות והניתוח המחקרי בסוגיה זו.21 הניתוח המפורט שאני מביאה בוחן את מאמצי ההסברה כחלק מדפוס התמודדות כולל שביקש להגיע לראשי הממשל האמריקני בתקופה שסירבו להתדיינות ישירה עם ישראל, שלא דרך האו"ם. כחלק מדיון זה אני מבקשת לבחון עד כמה מאמצי ההסברה של ישראל היו בגדר "תעמולה", או שמא יש לבחון זאת כחלק מהמאמצים של ישראל להדגיש נקודות שיש בהן קרבת אינטרסים וערכים בין ישראל ובין ארצות הברית.
אני מרחיבה ומפרטת גם בסוגיה הנוגעת למאבקי הכוח בין הדרגים המדיניים, הפוליטיים והצבאיים סביב הוויכוח על הנסיגה.22 חשוב להדגיש ולומר שספרות המחקר עסקה בסוגית היחסים הבין־אישיים ובעיקר במאבקי הכוח בין דיין הרמטכ"ל ובין בן־גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, אבל עשתה זאת בדרך כלל בקשר לתקופה שקדמה למלחמת סיני. חוקרים שונים, ובהם מרדכי בר־און, דוד טל, מוטי גולני, יעקב טובי, יוסי גולדשטיין, שבתי טבת ומשה דיין עצמו עסקו במאמציו של דיין לשכנע את בן־גוריון לצאת למלחמה יזומה עוד בשנת 1954. בתוך כך הם גם נדרשו למעורבותו של דיין בעניינים מדיניים ופוליטיים ולא רק בעניינים צבאיים. הם גם עסקו בשאלה עד כמה השפיע דיין על בן־גוריון בנקיטת מדיניות אקטיביסטית בכל הנוגע להחלטה לצאת למלחמה ולעיתוי קבלתה של החלטה זו.23
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
