ההרגלים הנסתרים של הגאונים

הקדמה

לפגוע במטרה הנסתרת 

הגאונות מקיפה אותנו כיום מכל עבר, מ"דלפק הגאונים" בחנויות של אפּל ועד למוצרים של בייבי איינשטיין שנועדו להפוך את ילדינו לחכמים יותר. כוכבת הריאליטי קים קרדשיאן נקראת "גאונה עסקית", ובעלה, קניה וֶסט, נחשב ל"טיפוס מפוקפק שהוא גם גאון". סרטים עלילתיים בני זמננו מציגים את סיפור חייהם של אישים נודעים — אלן טיורינג, מרטין לותר קינג, אברהם לינקולן, סטיבן הוקינג וסטיב ג'ובס — והם מוצגים בהם כגאונים. וישנם גם שחקנים זוכי אוסקר כמו דניאל דיי־לואיס ואדי רדמיין, שמגלמים את האנשים המבריקים הללו באותם סרטים. האם גם הם גאונים? השחיין מייקל פלפס נחשב לבעל "גאונות תנועתית". כוכבי הטניס רוג'ר פדרר ורפאל נדאל חובטים "חבטות גאוניות". יו־יו מא כונה "צ'לן גאון". בית הספר למנהל עסקים של אוניברסיטת נברסקה באומהה מציע קורס שנתי שכותרתו "הגאונות של וורן באפט". ב־23 במאי 2019 עמד דונלד טראמפ מול מצלמות טלוויזיה בבית הלבן והכריז על עצמו כעל "גאון יציב בטירוף". החרה החזיק אחריו מנהיג קוריאה הצפונית, קים ג'ונג און, שכינה את עצמו "הגאון של כל הגאונים".

איך אפשר להסביר את "ההשתוקקות לגאונות", כפי שכינתה זאת הסופרת ג'ורג' אליוט (מרי אן אוונס) ב־1872?¹ בבסיס השימוש הפופולרי הנרחב שאנו עושים בביטוי זה עומדת שאיפה רצינית, ארוכת ימים ואנושית ביותר להבין את הלא נודע. כדי לעשות זאת אנחנו מפשטים דברים, ואת היכולת הסבוכה של רבים מההוגים הקודמים אנחנו מתמצתים לדמות אחת — "הגאון". לעתים קרובות הגאון נצבע בגוון של מושיע, ובכך מעניק לאנושות תקווה לעתיד טוב יותר. בו בזמן, הגאון מספק נחמה — הסבר, אפילו תירוץ, לחסרונותינו שלנו. "טוב, נו, מה הפלא, היא גאונה!" ובכל זאת אנחנו תוהים: איך מתבצע הקסם הזה? מה חבוי מתחת לפני השטח? אם נתעלם לרגע מהמיתוסים שאופפים את האנשים יוצאי הדופן הללו, כיצד נראו או נראים החיים וההרגלים שלהם באמת? ומה נוכל ללמוד מהם?

ב־1951 רופאים בבית החולים הכללי מסצ'וסטס חיברו את המוח של אלברט איינשטיין למכשיר EEG ועקבו אחרי תנודת המחט בניסיון למצוא את המקום שבו שוכנת הגאונות.² לאחר מותו של איינשטיין ב־1955, פתולוג בעל יוזמה בשם ד"ר תומס הארווי, בוגר ייל, שלף את המוח שלו ופרס אותו ל־240 פרוסות יפות, כדי שהוא ועמיתיו יוכלו לבחון אותן.³ ואף שכל פינה, גומחה וסדק במוחו נחקרו, חוקרי מוח עדיין לא מצליחים להתחיל להבין איך התנהל תהליך החשיבה היצירתית שלו. פתולוגים משטרתיים בזלצבורג ניסו להשוות את הגולגולת של וולפגנג אמדאוס מוצרט לדנ"א של בני משפחה שלו בבית הקברות סבסטיאן הקדוש שבעיר.⁴ אבל עד כה, הגנום של מוצרט נותר חמקמק. בדומה לכך, מדענים במילאנו מפשפשים בדנ"א של לאונרדו דה וינצ'י, אבל שוב, לא אותר עד כה שום "גֶן של גאונות".⁵ למה אנחנו לא מופתעים? גאונות כרוכה בשורה ארוכה של תכונות נסתרות שבאות לידי ביטוי, כך שאין דרך לצמצם את כולן למיקום אחד ולתהליך מסוים במוח או בכרומוזומים שלנו. השאלה, כיצד תכונות של אנשים יוצאי דופן חוברות יחדיו ליצירת גאונות, תישאר בגדר תעלומה. מהן התכונות האלה ואיך אפשר לטפח אותן — אלה השאלות שהספר הזה עוסק בהן.

*

אבל ראשית: מהי גאונות? תלוי את מי שואלים ומתי. ליוונים הקדמונים היו כמה מילים לציון גאונות, ובהן "דֶמוֹן" ("שד" או "רוח") ו"מאניה" (פרץ יצירתי שתוקף משורר ברגעי השראה). המילה "גֶניוּס" מקורה בשם העצם בלטינית genius, שפירושו "רוח שומרת", בדומה ל"מלאך שומר". ביוון וברומי העתיקות לכל אחד היתה רוח שומרת, שלמרבה הפלא לא היתה שייכת לו. מ־genius הלטינית צמחה המילה בצרפתית génie, שאחת ממשמעויותיה היא "שד", בין השאר בגלל הדמיון שלה למילה הערבית "גִ'ין", ומילה זו חדרה גם לשפה האנגלית. חשבו על השד שמחכה להגיח ממנורת הקסמים בסרטי "אלאדין" של וולט דיסני. חשבו גם על הנרות שעל עוגת יום ההולדת שלכם ועל המשאלה שאתם מביעים. מימי הרומאים, הנרות והמשאלות שימשו כמנחה שנתית מקודשת לשד הפרטי של כל אחד, כדי שהרוח השומרת עלינו תפעל לטובתנו במהלך השנה הקרובה.

יש רק מעט אנשים שחיו בימי הביניים ונתפסים כגאונים. השמות העיקריים שקופצים לראש הם דנטה אליגיירי, ג'פרי צ'וסר וז'אן ד'ארק. האם האורות כבו בעידן שמכונה לעתים "עידן האפלה"? לא. הגאונות פשוט נוכסה בידי הכנסייה הקתולית ו"מותגה מחדש". בעידן הקלאסי אנשים הביעו משאלות באוזני הרוח השומרת שלהם. בימי הביניים הם התפללו לכוח רוחני שנקרא על שמו של קדוש, וביקשו ממנו לא רק ישועה אלא גם מרפא לחולי או מציאה של מסרק שאבד. היצירות הגדולות של התקופה — למשל הקתדרלות הגותיות הנישׂאות — היו פרי עבודתם של אנשים שנותרו ברובם עלומי שם ופנים, שפעלו בהשראת כוח אלוהי עליון, האל של הנוצרים.

עם בוא הרנסנס, הוגים פורצי דרך עלי אדמות חזרו לזכות בשמות ובפנים: לאונרדו, מיכלאנג'לו, רפאל וּויליאם שייקספיר היו רק מעט מבין אותם גאונים. כמה משוררים וציירים איטלקים זכו לכינוי il divino, למשל "לאונרדו השמימי". עכשיו גם להם, כמו לקדושים, יוחסו כוחות נשגבים, כאילו הם חצאי אלים. הידיים שלהם היו יכולות לעצב את הרעיונות שצצו במוחו של אלוהים. אבל בעידן הנאורוּת של המאה השמונה־עשרה חלה הפרדה בין הגאונות לאלוהים. אלוהים נסוג לאחור והותיר את הגאונות אך ורק בידיו של האינדיווידואל. גאונות היתה עכשיו לעניין אימננטי לחלוטין — שהאינדיווידואל נולד איתו וטומן בחובו.

הנפש הרומנטית של המאה התשע־עשרה חוללה שוב שינוי בחזות הגאונות, והפכה אותה לדבר מה מעוות ולפעמים אף ביזארי. דמיינו אדם חריג, בודד, מרושל ואקסצנטרי, שסובל למען האמנות שלו. מיד יצוץ במחשבתכם לודוויג ואן בטהובן, הדוגמה המושלמת לגאון המיוסר. הוא היה משוגע במקצת, וללא ספק נראה כך, והוא שר לעצמו בקול בעודו מתרוצץ ברחובות וינה. בערך באותה תקופה צץ ד"ר פרנקנשטיין המשוגע (ברומן הנודע של מרי שֶלי), ואחריו הגאון המעוות קווזימודו (ב"הגיבן מנוטרדאם" של ויקטור הוגו). מאוחר יותר, פנטום מבריק ומעורער בנפשו רדף את גשרי העץ של האופרה בפריז — עוד דוגמה לגאון המעוות.

כיום, כשאנחנו רואים ציור של נורה דולקת מעל דמות בקומיקס או בסרטים מצוירים, אנו מבינים שהיא מסמלת את "הרעיון המבריק" של אותה דמות. למעשה, ביטוי הגאונות הזה — יצירתה של נורת החשמל המודרנית — היה תוצר של מעבדת המחקר הראשונה בארצות הברית, "מעבדת ההמצאות" של תומס אלווה אדיסון במֶנלוֹ פארק, ניו ג'רזי.⁶ כיום, פרסֵי נובל לפיזיקה, כימיה ורפואה מוענקים בדרך כלל לשניים או שלושה אנשים בכל קטגוריה, מה שמרמז שבתקופתנו הצוות המדעי החליף את מקומו של איינשטיין האחד והיחיד.

העובדה שהמושג "גאון" שינה את פירושו לעתים קרובות כל כך לאורך השנים, מאותתת לנו שגאונות היא מושג תלוי זמן ומקום. גאונות היא כל מה שאנחנו, בני האדם, רוצים שהיא תהיה. "גאון" הוא כל מי שאנחנו בוחרים לכנותו כך. טהרנים יתנגדו לגישה הנזילה והפופוליסטית הזאת. האם אין בנמצא יופי מוחלט או אמת מוחלטת? האם הסימפוניות של מוצרט והמשוואות של איינשטיין אינן אוניברסליות ונצחיות? מתברר שהתשובה היא לא — תלוי את מי שואלים. אמנם המוזיקה של מוצרט (1791-1756) עדיין זוכה להערכה ולכבוד באולמות הקונצרטים במדינות המערב, אבל אין לה השפעה מיוחדת על אזרחי ניגריה, למשל, שיש להם צלילים אהובים וגיבורים מוזיקליים משלהם, למשל חלוץ האפרוֹבּיט פֶלה קוּטי (1997-1938). ההסבר של איינשטיין על אודות כוח הכבידה הוא בסך הכול אחד מבין ארבעה הסברים שמָשלו בכיפה מאז היוונים הקדמונים. קשת הגאונות בתחומי האמנות והמדע משנה את צורתה ואת צבעיה בהתאם לתרבות שהיא מאירה ובידי כל דור חדש שפוגש בה. עד לאחרונה, ההיסטוריה של הגאונות במערב כללה בעיקר "גברים דגולים" (כלומר גברים לבנים), ונשים ואנשים שאינם לבנים נדחקו לשוליים. אבל נטייה זו הולכת ומשתנה, וכל אחד מאיתנו זכאי להחליט מה נחשב בעיניו להישג אנושי יוצא דופן.

כמעט כל ההגדרות במילונים למילה "גאונות" כוללות את המילים "אינטליגנציה" ו"כישרון". בפרק הראשון נבחן מיהו ומהו אדם "אינטליגנטי". באשר ל"כישרון" כמרכיב הכרחי של גאונות, עלינו להיפטר מיד מן התפיסה השגויה הזאת. כפי שנראה, כישרון וגאונות הם דברים שונים ביותר. הפילוסוף הגרמני ארתור שופנהאואר דיבר על כך בתבונה ב־1819: "אדם שניחן בכישרון הוא כמו קַלָע שפוגע במטרה שאיש אינו מסוגל לפגוע בה; אדם שניחן בגאונות הוא כמו קַלָע שפוגע במטרה שאיש אינו רואה".⁷ אדם מוכשר פועל במיומנות בעולם שקיים בסביבתו המיידית. גאון, עם זאת, רואה את מה שנסתר מעיני כולנו. ב־1998 אמר סטיב ג'ובס בריאיון למגזין ביזנסוִויק, ש"קורה לעתים קרובות שאנשים לא יודעים מה הם רוצים עד שאתה מראה להם".⁸

כבר ב־1919 חזה ניקולה טסלה את הרדיו, רובוטים, חימום סולרי וטלפון חכם סלולרי "שלא יהיה גדול יותר משעון".⁹ כיום, שני שלישים מהאנשים בכדור הארץ מחוברים לטלפון האינטרנטי שטסלה חזה. ב־1995, בזמן שג'ף בזוס עבד בקרן גידור בניו יורק, הוא הבחין שהתעבורה ברשת עלתה במהלך השנה הקודמת פי 2,300; הוא גם הבין שנסיעה מחנות לחנות אינה דרך יעילה לרכוש מוצרים. כך נולד אצלו החזון של "אמזון", והוא התחיל במכירת ספרים. כעבור 20 שנה הפכה החברה שלו לשוק האיקומרס הגדול בעולם, והיא מוכרת כמעט כל מוצר אפשרי. מתברר שהקבוע היחיד בעולם הוא השינוי, ושגאונים יודעים לחזות אותו.

כדי שאדם ייחשב לגאון, על פי ההגדרה בת זמננו, עליו לא רק לפגוע במטרה הנסתרת אלא גם להיות הראשון שיפגע בה. למקוריות יש חשיבות. אבל זה לא תמיד היה כך במערב. ביוון העתיקה, למשל, חשבו שהיכולת לחקות שירה הומרית היא אות לגאונות. בדומה לכך, מאז ימי קדם הסינים העריכו דברים חדשים על פי המידה שבה הם שאבו את המיטב מן העבר. בני המערב התחילו לשנות את תפיסתם בסביבות 1780. החל מהפילוסוף עמנואל קאנט, שחשב שגאונות היא "ההפך המוחלט מרוח החיקוי",¹⁰ ועד למחוקקים אנגלים, צרפתים ואמריקאים שעסקו בחוקי פטנטים, מקוריות הפכה לנייר הלקמוס לבחינת הישגים יוצאי דופן. מקוריות גם מאפשרת הגנה על קניינם הרוחני של אינדיווידואלים. האמונה המערבית בַּ"אדם שבונה את עצמו במו ידיו" ובַ"אינדיווידואליסט נטול הפשרות" מקורה בתקופה הזאת, והיא מתיישבת יפה עם התפיסה המסורתית של גאונות במערב. אבל האם מקוריות גאונית מגיעה מהחברה או מהאינדיווידואל? אולי עלינו למצוא הגדרה שונה לגאונות בכל תרבות ובכל תקופה בהיסטוריה.

כדי לבסס את מסגרת הדיון בספר זה, הרשו לי למסור לכם את ההגדרה שלי נכון להיום: גאון הוא אדם בעל כישורים מנטליים יוצאי דופן, שעבודותיו או תובנותיו המקוריות משנות את פני החברה בדרך משמעותית כלשהי, לטובה או לרעה, באורח חוצה תרבויות וחוצה זמנים. בקצרה, הגאון הגדול ביותר גורם להשפעה הגדולה ביותר על המספר הגדול ביותר של אנשים על פני התקופה הארוכה ביותר. אמנם חייהם של כל בני האדם שווים בערכם, אבל יש אנשים שמשפיעים על העולם בעוצמה רבה יותר. אני מדגיש את המילים "משנות את פני החברה" בהגדרה שלי, מפני שגאונות היא יצירתיות, ויצירתיות כרוכה בשינוי. כמובן, המשחק הזה מחייב שני צדדים: הוגה מקורי וחֶברה שתקבל את רעיונותיו.¹¹ לפיכך, אילו חי איינשטיין באי נטוש והיה בוחר לא לתקשר עם אחרים, הוא לא היה גאון. אילו בחר לתקשר עם אחרים אבל הם לא היו מקשיבים לו, או שהיו בוחרים שלא להשתנות, אז שוב, הוא לא היה גאון. אם איינשטיין אינו מחולל שינוי, הוא אינו איינשטיין.

כשאנחנו מביאים בחשבון את חשיבותה של היצירתיות, אנחנו מבינים שאנשים רבים בימינו שמכונים "גאונים" הם בסך הכול ידוענים. כדי לזהות גאונים אמיתיים נוכל להתחיל בלהסיר מהרשימה את רוב השחקנים, השחקניות ואנשי הבמה. מוכשרים ככל שהם, אנשים שמבצעים משהו שכבר עוצב בידי אדם אחר — תסריטאי או מלחין, למשל — אינם גאונים. יצירתיות ויצירה הם המפתח, ומשום כך קניה וֶסט, ליידי גאגא ובטהובן יכולים להיחשב לגאונים, אבל לא יו־יו מא. ההבחנה הזאת תקפה לגבי רוב הספורטאים: פלפס ופדרר מרשימים אותנו בשבירת שיאים, אבל הם אינם מקבלים נקודות זכות על יצירתיות. אנשים אחרים המציאו את התחרויות שהם משתתפים בהן. אבל מה עם קוסמים פיננסיים ומיליארדרים דוגמת וורן באפט? אין צורך לציין שצבירת כסף אינה שקולה ליצירת שינוי. כסף הוא דלק לגאונות, אבל אינו גאונות כשלעצמו. הגאונות טמונה בשאלה מה נעשה בכלים שהכסף מאפשר.

אם נסיר את כל ההישגים שרק מתחזים לגאונות, נוכל להתמקד במעשיהם של גאונים אמיתיים, על פי ההגדרה שלעיל. אבל מה שהופך אדם ל"גאון אמיתי" לא תמיד קל לזיהוי; לעולם לא תהיה בנושא תמימות דעים. בספר זה אני כולל ברשימה אחת את ג'ף בזוס, ג'ק מא (היזם הסיני המקביל לבזוס), היזם ריצ'רד ברנסון והלוחמת לביטול העבדות הארייט טאבּמן, כך שייתכן שאני פורס רשת רחבה מדי. סביר שלא תסכימו עם כל אמירותי על גאונות או על הקביעה מיהו גאון ומי לא. אם אינכם מסכימים — כל הכבוד! כפי שנראה, חשיבה לעומתית היא אחד ההרגלים הנסתרים של גאונים.

* 

הספר הזה נכתב לאחר חיים שלמים של התבוננות ומחקר. במהלך הקריירה שלי הייתי מוקף באנשים מוכשרים במידה יוצאת דופן בדבר זה או אחר — מתמטיקה, שחמט, מוזיקה קלאסית, כתיבה יוצרת ותחומים אחרים. אבל גיליתי שאני עצמי איני מוכשר במיוחד בשום דבר, אני ברמה של ציון 85 ולא יותר. אדם שהוא עילוי וניחן בכישרון מיוחד לדבר מה, יכול פשוט לעשות אותו ולא לדעת למה ואיך. ולא לשאול שאלות. אדרבה, הגאונים שפגשתי נראו עסוקים מדי בפעילות הגאונית שלהם, ולא הקדישו מחשבה לסיבות לגאונותם. אולי רק לא־גאונים כמוני יכולים לנסות להסביר גאונות.

"מי שלא יוצר — מבצע, ומי שלא מבצע — מלמד", זאת המנטרה של בית הספר הגבוה למוזיקה איסטמן, שבו התחלתי את לימודי כפסנתרן קלאסי. היות שלא יכולתי להלחין או להתפרנס כפסנתרן על במות, עברתי ללימודים גבוהים בהרווארד, שם עשיתי דוקטורט והפכתי למורה ולחוקר של תולדות המוזיקה הקלאסית — מוזיקולוג, כפי שקוראים לזה. בסופו של דבר מצאתי עבודה באוניברסיטת ייל, שם לימדתי את שלושת הבי"תים של המוזיקה הקלאסית: באך, בטהובן וברהמס. אבל הדמות המרתקת ביותר שפגשתי התחילה דווקא באות מ': מוצרט. הוא היה מצחיק, מלא להט, שובב ומוכשר להפליא, כתב מוזיקה נפלאה ונראה אדם הגון למדי. אחת הנסיעות שלי לפירנצה עודדה אותי לחקור את לאונרדו דה וינצ'י. עד מהרה הבנתי שלאונרדו ומוצרט נהנו מגורמים משותפים רבים שמאפשרים גאונות: כישרונות טבעיים יוצאי דופן, אומץ, דמיון עשיר ופעיל, מגוון רחב של תחומי עניין וגישה של "להמר על כל הקופה" בכל הנוגע לחיים ולאמנות.

האם יש עוד גאונים שהגורמים האלה תקפים לגביהם? התחלתי לבדוק את שייקספיר, המלכה אליזבת הראשונה, וינסנט ואן גוך ופבלו פיקאסו. בסופו של דבר, חבורת המוחות הדגולים האלה היתה הבסיס לקורס לתלמידי תואר ראשון שלימדתי בייל, ונקרא "טיבה של גאונות". עם כל שנה שעברה נרשמו לקורס הזה עוד ועוד סטודנטים. כפי שאפשר לצפות, הסטודנטים בייל לא נהרו לקורס כדי לשמוע מהי ההגדרה של גאונות או כדי להתעמק בהיסטוריה של המושג לאורך השנים. כמה מהם רצו לגלות אם הם גאונים כבר עכשיו ומה צופן להם העתיד. רובם רצו לדעת איך גם הם יוכלו להפוך לגאונים. הם שמעו שחקרתי שורה של גאונים, מלואיזה מיי אלקוט ועד לאמיל זולא, ושזיהיתי תכונות דומות ביניהם. וכמוכם, הם רצו לדעת מהם ההרגלים הנסתרים של אותם גאונים.

אבל מהם? הנה הצצה מוקדמת שמסכמת את הנושא העיקרי של כל פרק בספר: 

• מוסר עבודה (פרק 1)

• חוסן נפשי (פרק 2)

• מקוריות (פרק 3)

• דמיון ילדותי (פרק 4)

• סקרנות בלתי נדלית (פרק 5)

• תשוקה (פרק 6)

• יצירתיות בשל קשיי הסתגלות (פרק 7)

• מרדנות (פרק 8)

• חשיבה פורצת גבולות (פרק 9)

• חשיבה מהופכת (פרק 10)

• התכוננות (פרק 11)

• אובססיה (פרק 12)

• הירגעות (פרק 13)

• ריכוז (פרק 14)

נוסף על כך, במהלך פרקי הספר אני מציע תובנות מעשיות בכל הנוגע לגאונות, למשל:

• מנת משכל, מנטורים ולימודים באוניברסיטאות יוקרתיות זוכים להערכת יתר.

• לא משנה כמה הילד או הילדה שלכם "מחוננים", לא תעשו להם כל טובה אם תתייחסו אליהם כאל עילוי.

• הדרך הטובה ביותר להגיע לתובנה מבריקה היא לעסוק בפעילות מרגיעה ויצירתית: לצאת לסיבוב ברגל, להתקלח או להיכנס למיטה לשינה טובה ולהשאיר ליד המיטה דף ועט.

• כדי להספיק יותר, אמצו לכם שגרת עבודה יומית.

• כדי לשפר את סיכוייכם להיות גאונים, עברו לעיר גדולה או לעיר אוניברסיטאית.

• כדי לחיות חיים ארוכים יותר, גלו מה מלהיב אתכם.

• לבסוף, אזרו אומץ, מפני שאף פעם לא מאוחר מדי ליצירתיות; יש מי שפורחים מוקדם, למשל מוצרט או פיקאסו, ויש מי שפורחים מאוחר, דוגמת ג'וזפה ורדי או הציירת סבתא מוזס.

בסופו של דבר, הקריאה בספר הזה כנראה לא תהפוך אתכם לגאונים. אבל היא תאלץ אתכם לחשוב על הדרך שבה אתם חיים את חייכם, מגדלים את ילדיכם, בוחרים את בתי הספר שהם ילמדו בהם, מחלקים את הזמן ואת הכסף שברשותכם, מצביעים בבחירות דמוקרטיות, ובעיקר — על הדרך שבה אתם בוחרים להיות יצירתיים. פענוח ההרגלים של הגאונים שינה אותי ואת השקפת העולם שלי. אולי קריאה מדוקדקת בספר הזה תשנה גם אתכם.

פרק 1

כישרון מולד או עבודה קשה?

וכמה חשוב האיי־קיו? 

"אין תשובה! אין תשובה! אין תשובה!" כך זימרו מאה תלמידי תואר ראשון להוטים שבאו לשיעור הראשון ב"קורס הגאונות" שלי, כפי שביקשתי מהם לעשות. סטודנטים בדרך כלל רוצים תשובה שהם יוכלו להכניס לכיס כשהם יוצאים מהאולם ואז יוכלו להשתמש בה מאוחר יותר במבחן, אבל הרגשתי שחשוב להבהיר את העניין הזה כבר בהתחלה. על השאלה הפשוטה, מה מניע גאונות — תורשה או סביבה — באמת אין תשובה.

הסוגיה הזאת תמיד מעוררת מחלוקת בשיעורים שלי. הטיפוסים הריאליים (תלמידי מתמטיקה ומדעים) חושבים שגאונות היא תוצאה של כישורים טבעיים; הורים ומורים אמרו להם שהם נולדו עם כישרון מיוחד לחשיבה כמותית. הספורטאים (חברי הנבחרות של האוניברסיטה) חושבים שהישגים יוצאי דופן תלויים אך ורק בעבודה קשה: קשה באימונים, קל בקרב; מאמנים לימדו אותם שההישגים שלהם הם תוצאה של אינספור שעות אימונים. מקרב תלמידי מדעי המדינה, השמרנים חושבים שגאונות היא מתת אל; הליברלים חושבים שהיא תוצאה של סביבה מטפחת. תורשה או סביבה? לכל צד יש תומכים בקרב הסטודנטים שלי. בדומה לכך, גם גאונים במהלך ההיסטוריה צידדו כל אחד בעמדה אחרת.

אפלטון אמר שהיכולת לעשות מעשים יוצאי דופן היא מתת של חוזי עתידות ושל אֵלים.¹² אבל נראה ששייקספיר האמין בכל לבו ברצון חופשי וביוזמה עצמאית כשכתב: "האַשְמה, ברוטוס יקר, היא לא בכוכבים שלנו אלא בנו" ("יוליוס קיסר").¹³ מצד אחר, חוקר הטבע האנגלי צ'רלס דרווין הכריז באוטוביוגרפיה שלו ש"רוב התכונות שלנו מוּלדות".¹⁴ סמוך יותר לזמננו, הפילוסופית הצרפתייה סימון דה בובואר הכריזה, "אדם לא נולד גאון אלא נעשה גאון".¹⁵ המטוטלת נעה לכאן ולכאן: יכולת טבעית לעומת עבודה קשה.

גאונים נוטים לא לזהות את הכישרונות הנסתרים של עצמם ולהשאיר את הזיהוי לאחרים. ג'ורג'ו וזארי (1574-1511), הביוגרף הנודע של אמני הרנסנס הגדולים, השתאה מהכישורים המוּלדים של לאונרדו דה וינצ'י וכתב: "לפעמים, באורח על־טבעי, מורעפים על גוף אחד כל כך הרבה יופי, חן וכישורים, שבכל אשר הוא הולך, כל מעשיו כה נשגבים עד שהוא מותיר הרחק מאחור את כל שאר האנשים ונחשף ברבים כגאון שנמסרה לו מתת אל (כפי שאכן קרה)".¹⁶ אחד הכישורים שלאונרדו ניחן בהם היה יכולת הבחנה ויזואלית יוצאת דופן. הוא ידע "להקפיא תמונה" של חפץ בתנועה — מוטת הכנפיים של ציפור במעופה, רגליים של סוס דוהר המתרוממות מן האדמה, אדוות של נהר זורם. "השפירית עפה בעזרת ארבע כנפיים, וכאשר הכנפיים הקדמיות מתרוממות, האחוריות נמוכות", ציין לאונרדו ברישומיו בסביבות 1490.‏¹⁷ מי העלה על דעתו?

היריב הראשי של לאונרדו, מיכלאנג'לו, ניחן בזיכרון צילומי ובתיאום מושלם של עין-יד. אלה אפשרו לו לצייר קווים ביחסים פרופורציונליים מדויקים.¹⁸ טסלה ידע ללמוד מהר מפני שגם לו היה זיכרון אֵידטי, והוא ידע לצטט, בין השאר, כל שורה מ"פאוסט" של יוהן וולפגנג פון גתה. וסילי קנדינסקי, וינסנט ואן גוך, ולדימיר נבוקוב ודיוק אלינגטון, נולדו כולם עם סינסתזיה; כשהם שמעו מוזיקה או ראו מילים או מִספרים, הם ראו לנגד עיניהם צבעים. גם ליידי גאגא כזאת. "כשאני כותבת שירים", היא סיפרה ב־2009 בריאיון בגארדיאן, "אני שומעת מנגינות ושומעת מילים אבל גם רואה צבעים; אני רואה צלילים כמו קיר של צבעים".¹⁹

ב־1806 סבל לודוויג ואן בטהובן מאחת מהתפרצויות הזעם האופייניות לו, והוא נבח לעבר קרל מקס רם המעלה, הנסיך ליכְנוֹבסקי, "אדוני הנסיך, אתה מה שאתה רק מפני שנולדת במקרה למי שנולדת; אני מה שאני בזכות עצמי. היו ותמיד יהיו אלפי נסיכים; בטהובן יש רק אחד".²⁰ לכך נוכל לענות, במלוא הכבוד, "אמת ויציב, לודוויג, אבל גם אתה נולדת במקרה למישהו. אביך וסבך היו מוזיקאים, וסביר שירשת מהם, בין השאר, את השמיעה האבסולוטית ואת הזיכרון המוזיקלי שלך".

שמיעה אבסולוטית עוברת בתורשה מדור לדור, אף שהיא יכולֶת שיש רק לאחד מעשרת אלפים, בקירוב. מייקל ג'קסון, פרנק סינטרה, מריה קארי, אלה פיצג'רלד, בינג קרוסבי, סטיבי וונדר, דמיטרי שוסטקוביץ' ומוצרט, ניחנו כולם בשמיעה אבסולוטית. מוצרט נולד עם זיכרון פונוגרפי יוצא דופן (זיכרון לצלילים) וגם עם זיכרון מוטוגרפי, מה שאומר שהיה ביכולתו להניע את ידיו מיד לַמקום או לסולם הנכון בכינור, בעוגב ובפסנתר, ולהתאים צלילים מוזיקליים במוחו אל המקומות שיחוללו אותם. כל כישוריו המוזיקליים ניכרו כבר כשהיה בן שש. את זה אפשר להסביר רק דרך תורשה.

לשחיין מייקל פלפס, שזכה ב־23 מדליות אולימפיות, יש גוף של כריש ולפעמים הוא אף מתחרה בכרישים.²¹ אבל פלפס נולד עם יתרון ארגונומי: יש לו הגובה המושלם לשחייה (1.93 מ'), יש לו כפות רגליים גדולות במיוחד (סנפירים), וזרועות ארוכות במידה חריגה (משוטים). בדרך כלל, כפי שניכר באדם הוויטרובי הנודע של לאונרדו, מוטת הזרועות שווה לגובה; אבל מוטת הזרועות של פלפס (שני מטרים) ארוכה יותר בשבעה סנטימטרים. ובכל זאת פלפס, כפי שנטען לעיל, אינו גאון. עם כל כישרונותיו, הוא לא עשה דבר לשינוי תחרות השחייה ולא השפיע על שום אירוע במשחקים האולימפיים.

סימון ביילס, שהניו יורק טיימס מכנה "המתעמלת האמריקאית הגדולה בכל הזמנים", היא מקרה אחר.²² היכולת האתלטית הנדירה שלה שינתה את פני תחום ההתעמלות. ב־9 באוגוסט 2019 היא היתה הראשונה אי־פעם שביצעה בירידה מהקורה תרגיל של שתי סלְטות ושני ברגים (״דאבל דאבל״), וכן את אלמנט ה"טריפל דאבל" בתרגיל הקרקע, ובכך העלתה את מספר התרגילים הקרויים על שמה לארבעה. עם כל תרגיל חדש השופטים נדרשו להוסיף "דרגת קושי" חדשה. בניגוד לשחיין פלפס, המתעמלת פורצת הדרך ביילס נמוכה (1.42 מ'), קומפקטית ושרירית ביותר. כתוצאה מכך היא מיטיבה להתקפל פנימה בזמן קפיצות וסלטות עם בורג, ובכך לצבור מהירות. "יש סיבה שנולדתי עם מבנה כזה, אז אני מתכוונת להשתמש בו", היא אמרה ב־2016,^‏23 והתייחסה למבנה גופה הקומפקטי. אבל במקביל, היא הדגישה בשיעור מצולם באתר מאסטר־קלאס ב־2019, "הייתי צריכה להתמקד בדברים הכי בסיסיים שיש, למשל לעשות את התרגילים, לעשות את כל התרגילים הבסיסיים, לעשות את העבודה המנטלית, כדי שאוכל להגיע למקום שאני נמצאת בו היום".²⁴ תורשה או סביבה?

*המשך הפרק זמין בספר המלא*