האדמו"ר מתקוע

"מי שפגש את רבי נחמן [מברסלב], חי איתו, אולי זכה לחוויות של אש [...] אבל מה הוא משאיר לחסידים? [...] העולם הרעיוני שאפשר להקפיא אותו בספר. הוא משאיר לנו את הרוח שלו".

(מנחם פרומן, שיעור על ליקוטי מוהר"ן)

שער הספר 

מן החדרים ומן החצר התקבצו הילדים. בסלון הבית המתין להם אבא, הרב מנחם פרומן, ומולו נערכו בשורה. הטקס, שאותו הכירו היטב, החל: אבא קרא בקול רועם, והילדים ענו אחריו בשעשוע:

אפילו יהיו כל העולם דתיים, אנכי וביתי נעבוד את ה'! 

הטקס הביתי התבסס על פסוק מקראי, אך הוענקה לו תפנית מפתיעה. במקרא מצהיר יהושע שגם אם כל העם יבחרו לעבוד אלוהים אחרים, הרי שהוא ומשפחתו יישארו נאמנים לאל - "וְאָנֹכִי וּבֵיתִי נַעֲבֹד אֶת ה'". ואילו אצל פרומן התהפך התנאי: אפילו יהיו כולם דתיים, ימשיך הוא לעבוד את האל. רצונו לומר, עבודת האל צריכה להיות חופשית מאידיאולוגיה ומקיבעון מחשבתי. לעתים דווקא בקרב אנשים דתיים, רוויי שיח ערכי ובוטח, קשה לעבוד את האל באמת.

התורה, ההלכה והקיום האנושי היו עבור פרומן משחק, ולכן גם התייחס אליהם ברצינות רבה. פרומן ראה בשחקן אדם שמוותר על ה'אני', על תאוותיו, ומתמסר למי שהוא רוצה וצריך להיות. השחקן מתייחס למציאות בענווה, ונותן מקום לחוסר הידיעה ולחוסר השליטה; מתוך כך הוא משיל מעליו כל יומרת שליטה וכוחניות, ומפַנה מקום לאלוהים. הגדיר זאת יפה אודי ליאון: 

מנחם (פרומן) היה שחקן [...] בשחקן ראה את האדם הדתי בשיאו. היכולת של האדם להשתחרר מכבלי אישיותו וזהותו, להמית את עצמו, ולו לזמן קצר, ולחיות באמת כאישיות אחרת - היתה בשבילו תמצית החירות, כי מנחם היה חופשי. 

כללו של דבר: הדתיות של פרומן היתה דתיות אנטי־דתית, והאידיאולוגיה שלו אנטי־אידיאולוגית; הוא היה איש של פרדוקס. 

••• 

הרב מנחם יהושע פרומן (2013-1945) היה רבהּ של ההתנחלות תקוע, ופעיל שלום שתמך בהקמת מדינה פלסטינית, ובהפיכת ירושלים לבירה מאוחדת לשני העמים. הוא האמין שהדת היא הגורם העיקרי לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ולכן עליה להיות גם הפתרון לסכסוך. פרומן האמין שאת השלום צריכים להוביל אנשי דת יהודים ומוסלמים, ואף עם הנהגת חמאס שמר על קשרים קרובים.

פוליטית שילב מן השמאל ומן הימין, ובקצב אחיד מחא כף ימין אל כף שמאל: ש - נפתחות הידיים, לום - נסגרות במחיאה. מתגבר הקצב: ש־לום! ש־לום! ימין ושמאל קרבים זה אל זה, וברווח שביניהם עושה האל שלום. מילדות היה איש שמאל, צמחוני אדוק, נוטה אל רעיונות תנועת 'ברית שלום', מבית מדרשם של מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן וגרשם שלום. כשבגר הצטרף לישיבת מרכז הרב, שם נעשה חובש כיפה ושומר הלכה, הוסמך לרבנות והיה חבר מזכירות גוש אמונים. התנגד לפינוי ימית וגוש קטיף, ואת רוב זמנו הקדיש ללימוד ולתפילה מתוך הקפדה הלכתית חמורה. עם זאת, גם בשנות כהונתו כרבה של ההתנחלות תקוע המשיך לכתוב שירה ולחבר מחזות, נמשך אל הפילוסופיה והספרות, אהב את התיאטרון וגינה בקביעות אלימות יהודית נגד פלסטינים. הוא סלד מכללי נימוס ומשיחות הבאי, חי בתנופה דרמטית ולא חדל מביקורת עצמית.

האיש שדחה כל משנה סדורה ושבר תבניות פוליטיות, דתיות ותרבותיות - הותיר אחריו אין־ספור תובנות, סיפורים וזיכרונות, אך אף לא ספר הגות קוהרנטי אחד. גם כשהסכים שילקטו אחדים מטורי הדעה שלו ויוציאום כספר, התקשה לקדם זאת. ציין העורך איתמר ברנר, כי פרומן "לא מצא את הפנאי לעבור עליהם [על המאמרים] ולאשר את פרסומם, ואולי לא רצה למצוא", אולי "חשש מהקיבוע המתחייב מהמעבר מדיבור לכתיבה". לבסוף, רק לאחר שנפטר יצא לאור הספר, ואף זאת בהסתייגות רבתי, לפיה "המדיום הכתוב אכן מצליח להעביר רק קמצוץ מגודל החוויה שבמפגש החי עם דמותו רבת העוצמה".

אלפי דפים בכתב ידו נמסרו לספרייה הלאומית, לאחר מיון ראשוני בלבד, ומבלי שאיש מהמשפחה יעבור על הדברים בעיון. פיסות־פיסות נדחסו אל הארגזים: שברי דברים, תוכניות גדולות שמעולם לא יצאו לפועל, מכתבים, טיוטות לטורי דעה ובהן מחיקות אין קץ, שירים ומחזות, ואף מחשבות אינטימיות על אהבה, כאב וחופש. הכאוס שמבצבץ מארגזי ארכיון פרומן וריבוי הטיוטות הבוסריות מסמלים את חייו הסוערים ויוצאי הדופן. 

••• 

במהלך הכתיבה פגשתי אנשים רבים שפקפקו ביכולת להעלות את סיפור חייו של פרומן על הכתב. רבים סיפרו לי כיצד אמר להם פרומן דבר והיפוכו. אחרים תיארו את דמותו החיה וטענו שגדולתו היתה התורה שבעל־פה שלו: מחוות הגוף, קול התפילה, בת השחוק, הידיים הנשואות אל על. היו שהתמקדו בשתיקותיו, בשינה שקפצה עליו תמיד בעת קריאת הזוהר בלילות. "עיקר השיעורים שלו היה מה שלא נאמר בהם", כתב עליו תלמידו מנחם קלמנזון והוסיף, "האיש שאסור לומר עליו כלום". יש משהו נועז, פרומני ממש, בכתיבת סיפורו של מנחם פרומן כסיפור בעל היגיון - עם התחלה, אמצע וסוף. הוא עצמו בוודאי היה מבטל את הספר כעפר הארץ. בהתחלה כועס, אחר כך - קרוב לוודאי - צוחק.

"המשפחה עצמה לא תכתוב את סיפורו של אבא", הודיע לי אחד הבנים. "זה יהיה עבורנו רצח אב". ועם זאת, הם יודעים שבחלוף השנים ילכו הזיכרונות ויתפוגגו אם לא ייאספו. "אני שכחנית", אמרה לי הדסה, אלמנתו, בנזיפה עצמית. בעבר החלה לכתוב ביוגרפיה, אך הדבר מעולם לא הבשיל. לא הם כתבו את הסיפור של פרומן - אבל קיוו שיום אחד הוא ייכתב. 

••• 

הספר שלפניכם נכתב מתוך הכרה בכאוס ובמשחקיות שליוו את פרומן בכל אשר הלך. הוא מנסה לעשות לפרומן את מה שעשה הוא לרבי נחמן מברסלב ולזוהר - להישיר מבט אל הפרדוקס, הוויטליות, הארוס והיעדר המשנה הסדורה, ולנסות בכל זאת לומר משהו. כך גם ראה פרומן את עצמו: ה'סטרא אחרא' של רבי נחמן מברסלב ושל הזוהר - מנסה לספר סיפור, לבנות מהלך, מתוך ידיעה שסופו כישלון. זהו ניסיון להציג בפני הקוראים תמונה ממשית, גם אם היא עומדת על פי תהום ואל תהום היא שבה. 

••• 

את הספר כתבתי כאקדמאי, אך לכתיבה בחרתי סגנון לא אקדמי בעליל. משובצים בספר ציטוטים, נתונים ופיסות מידע שנאספו על ידי בעמל רב במשך כמה שנים. עשרות ראיונות, ניתוח קפדני של כל הארכיון, צפייה בסרטונים, האזנה להקלטות, וכמובן קריאת השירים, המחזות, טורי הדעה והמאמרים התורניים שפרסם פרומן לאורך חייו. על מנת לאפשר לקוראים חוויה של קריאה רציפה, בחרתי להימנע מהסגנון האקדמי המקובל של הפניות ביבליוגרפיות והרחבות בהערות שוליים. במקום זאת, כתבתי בצורה חופשית, סיפורית, ובנספח נפרד - בסוף הספר - צירפתי את המקורות העיקריים שעליהם התבסס המחקר.

הספר עומד על שני צירים: הציר הכרונולוגי והציר התמטי.

הציר הכרונולוגי, ראשיתו בלידתו של פרומן בשנת 1945 בכפר חסידים, ואחריתו בפטירתו ממחלה, כשהוא במחיצת אוהביו, בשנת 2013 בתקוע. ציר זה הוא הציר המרכזי:

ילדות בכפר חסידים ובבית הספר הריאלי בחיפה; יציאה לשירות ללא תשלום בכפר רופין; גיוס לשירות פעיל בנח"ל המוצנח והמשך משימת ההגשמה בגרעין נח"ל בקיבוץ האון; שירות מילואים במלחמת ששת הימים; מעבר לירושלים כסטודנט באוניברסיטה העברית וכתלמיד בישיבת מרכז הרב; נישואים להדסה מיטווך מקיבוץ לביא; שירות מילואים במלחמת יום הכיפורים ונפילת חברו הקרוב יוסי יונאי; נדודי משפחת פרומן הצעירה עד להשתקעותם בתקוע בשנת 1980; כעשור של משברים בדמות הנסיגה מימית, פטירת הרב צבי יהודה קוק, פטירת הוריו של מנחם ודודתו היחידה, פרשיית המחתרת היהודית וההתפטרות ממזכירות גוש אמונים, כישלון ישיבת 'מקור חיים', שאליה צורף ושממנה פוטר, ואכזבות אישיות שנוגעות לניסיונות הגישור בין העולם הדתי לחילוני; מעבר לעיסוק פוליטי ביוזמות שלום משלהי שנות ה־80 - אשר המשיך באופנים שונים עד לפטירתו; ימי המחלה, אירועי תורה־שירה והמוות עצמו.

הציר התמטי, שאותו שיבצתי במקומות המתאימים על הרצף הכרונולוגי, נוגע בעיקר להגות: דגשים הגותיים שונים בשלבים שונים בחייו של פרומן - הללו נעים בעיקר בין תורת הרב אברהם יצחק הכהן קוק, לתורת רבי נחמן מברסלב ולספרות הזוהר; הקרע הפנימי שקינן בו, כשהוא שייך ולא שייך לכמה עולמות תרבותיים, רוחניים ופוליטיים שונים - וניסיונותיו להתמודד עם הדבר מעשית ורעיונית; דמותו המורכבת כאיש משפחה וכרבה של תקוע; השורשים הקבליים שעומדים ביסוד פעילותו הפוליטית ובכלל זאת פגישותיו עם מנהיגי חמאס; והעניין שמצא במוות, שנים רבות לפני שחלה.

ריבוי הפרטים וריבוי המקורות מזמין שיבושים עובדתיים וגם פרשנויות אלטרנטיביות. אני פתוח לשמוע היכן שגיתי, ואם אשתכנע שכך קרה אשמח לתקן את הדברים במהדורות עתידיות של הספר ככל שהדבר יעלה בידי. 

••• 

ספר זה נכתב מעמדה של סקרנות והערכה והוא איננו ספר מגויס בסגנון 'סיפורי צדיקים'. הוא לא נכתב על פי בקשת משפחת פרומן - ואף אחד מבני המשפחה לא עבר על תכניו בטרם פורסם. עם זאת, קול המשפחה, התלמידים, השכנים, האוהבים והמתנגדים - נשמע היטב מבין דפי הספר. רבים מהם שיתפו בזיכרונות ובתובנות בגילוי לב, וכמעט תמיד הפצירו בי שאתאר את האמת על יופייה ועל כיעורה המשמשים בערבוביה. לאורך הספר בחרתי בכינוי 'מנחם' על מנת לשמור על פמיליאריות שמתאימה לסיפור אנושי בגובה העיניים, מבלי להאדיר את דמותו מצד אחד ('הרב מנחם'), או להתנכר אליה מצד אחר ('פרומן').

תודה שלוחה לבני ולבנות משפחת פרומן ובייחוד לרבנית הדסה, "אִשָּׁה חֲכָמָה [...] הָאִשָּׁה הַתְּקוֹעִית" (שמואל ב יד); שלמה ספיבק, תלמיד מובהק וחכם לב; לפרופסורים בועז הוס, צחי וייס, איאן מקונגל, רייצ'ל פלדמן, מנחם קלנר ואבינועם רוזנק; לאחותי ד"ר רינה בקשי; לחברַי ד"ר יהודה יזרעאלי, ד"ר יואל שפיץ, עו"ד בן רומברג, נועם מייזליש, שיר פרץ, אריאל שטיינברג ואלישיב בנימין; לעמיחי ברהולץ ולהוצאת 'ידיעות ספרים' על הליווי הקשוב ועל האכסניה. לרונית מיכליס על עריכת הלשון ולדוב אברמסון על עיצוב הכריכה. לטל, אשת בריתי, "תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה", ולשני ילדינו - אורי אסתר ודניאל צבי. אציין בגעגוע את זכרו המבורך של חברי, ד"ר חיים כצמן ז"ל, חוקר ומוזיקאי, מורה ואיש רוח, איש שהשלום שלו. ב־7 באוקטובר 2023 נרצח בקיבוץ חולית אשר אהב. 

••• 

אני מזמין אתכם להצטרף למסע בשבילי חייו של פרומן, שבמובנים רבים הם גם שבילי חיינו במדינת ישראל בעת הזאת. בתקופה לא־שגרתית ובמרחב לא־שגרתי שבהם אנו חיים, דמותו הבלתי שגרתית של פרומן עשויה להתגלות כרלוונטית מתמיד. בין שנסכים עמו ובין שלאו, טוב להקשיב לקולו הרועם, שעודנו מהדהד על פני האדמה. הבה נתחיל.

"באמת אמרו, אין אדם רואה וּמשֹיג אלא פעם אחת: בילדותו".

(ביאליק, סָפִיחַ)

1

שורשים 

"את חיי אני חב לחמאס", נהג הרב מנחם פרומן להכריז.

תלמידיו, רובם מן הציונות הדתית המתנחלית, נעים במקומם במבוכה, ממתינים שיסביר רבם את פשר הדבר. אבל הוא, שקימץ במילים על עצמו, כבר הפליג אל מילות ספר הזוהר הפתוח לפניו.

למה התכוון?

ובכן, עלינו לשוב אל הראשית. לא לראשית הזמן - רגע הולדתו של פרומן, אלא לראשית המקום - מקום הולדתו, כפר חסידים אשר בעמק זבולון. 

••• 

הֶמְיַת לב גאתה בקרב מאות חסידי יַבְּלונה בפולין, בעת קריאת התורה, שבת פרשת כִּי־תִשָּׂא. בהשמיע בעל הקורא את הבטחת האל כי ילך בקרב עמו בבואם לארץ ישראל, וכי "הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת, אֲשֶׁר לֹא נִבְרְאוּ בְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הַגּוֹיִם", ידעו הכול כי אליהם מכוונת הברית, ואליהם מכוונות הנפלאות. בבוקר המחרת, יום ראשון, 15 במרס 1925, יעזבו מאה משפחות ראשונות ובראשן האדמו"ר מיבלונה, רבי יחזקאל טאוב, נין ונכד לרבי יחזקאל מקוזמיר, את העיירה ופניהם מזרחה; אל ארץ הקודש. 500 משפחות נוספות הצטוו להמתין ביבלונה עד יכוננו החסידים החלוצים שבט ונחלה בישראל, או אז יצטרפו הנותרים.

לא בנקל הוביל רבי יחזקאל את צאן מרעיתו מגבולות פולין. הכול ידעו כיצד רבי אברהם מרדכי אלתר, ה'אמרי אמת' מגור, הזהירו לבל ייסע. השתתפותו של רבי יחזקאל בקונגרס הציוני היתה בעיני האדמו"ר מגור לצנינים, והתחברותו עם הציונים, 'החופשיים', היתה בעיניו סימן מבשר רעות. משבחר רבי יחזקאל לעלות ארצה, גברה עוד התנגדותו של האדמו"ר מגור, "היה כאן לפני איזה שבועות המכונה 'רבי מיבלונה'", כתב עליו בזלזול והוסיף, "הבטיח כי לא יתחבר עם חופשיים", אך "כפי הנשמע אינו כן".

החסידים עצמם מעולם לא עבדו את האדמה, וגם זקנים וילדים מצויים בקרבם. האם יצליחו להתגבר על מכשולי הטבע והזמן? האם לא נידונה ההרפתקה לכישלון מראש? קולו של אביו, שאך שנים אחדות חלפו מאז עלתה נשמתו לגנזי מרומים, הוא שהניע את רבי יחזקאל והמריצוֹ לצאת אל מסע שאחריתו מי ישורנו. "מוטב להיות פועל פשוט בארץ ישראל, מאשר רבי לחסידים בגלות", היה אומר לבנו. כמה חבל שלא זכה לראות את רבי יחזקאל אוחז בזה ובזה: פועל פשוט ורבי לחסידים, בארץ ישראל. הנה קם הדבר ונהיה: בעמק זבולון, בין הר הכרמל להרי גליל, הוקם הכפר. בתחילה נקרא שמו בישראל 'נחלת יעקב' - על שם רבי יעקב טאוב, אביו הגדול של רבי יחזקאל. מקץ שנה, עם הצטרפות חסידי קוז'ניץ, נקרא 'כְּפַר חֲסִידִים'. צריף הצטרף לצריף, גני ירק החלו צצים מכל עבר, ומה נהדר היה מראה החסידים, בציצית ופאות, עובדים את אדמת הקודש.

אך עד מהרה באו צרות, ועליהן נוספו צרות אחרות שהשכיחו את הראשונות. בעיות כלכליות, מיתת ילדים מן המלריה וטלטלות רוחניות. האדמו"ר הנערץ, רבי יחזקאל, התקשה להחזיק הכול לבדו. ביטחונו היה רב, והוא רכש ולווה, הפציר וקידם, אף נסע לארצות הברית, בניגוד לרצון חסידיו, לגיוס כספים כושל. רבי יחזקאל זה, שהילך תמיד נגד הזרמים, חזה כיצד חסידיו הקרובים פונים לו עורף, רוגזים על התנהלותו הכלכלית הרשלנית, אבלים על המתים, ותוהים שמא בכל זאת צדק האדמו"ר מגור. מהם קראו, "נתנה ראש ונשובה פולין", וכך טיפין טיפין עזבו. יחידים ומשפחות, בששון הובלו, וביגון ואנחה נסו.

המום ושבור ניסה רבי יחזקאל למנוע בעדם לעזוב, אך לשווא. האגדה מספרת שאחד החסידים בא לרבו להודיע שהוא עוזב. בכה הרבי ואמר, "אתה העשירי שנותר, ועשרה יהודים הם 'עוילֶם', ציבור. אם יישאר 'עולם' של חסידים, יבואו אלפים ורבבות מפולין, אך אם תעזוב יישארו הם בארץ הגזירה". אך החסיד עזב, ומן הנותרים היו שנטשו את רבם, אחרים נטשו את קיום המצוות ונפטרו מסממני חסידותם. כך נוצר 'עולם' חדש בכפר חסידים: ספק מפא"יניקים, ספק חסידים, נוסעים בטרקטור בשבת ומעשנים במקטרת, אך ממשיכים להתפלל ואף ללמוד תורה. 'את עולמנו אז נקימה', כן, בהחלט, אך מבלי 'עולם ישן עדי היסוד נחריבה'.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*