מיליארדרים בחליפה 3 - אורות נוצצים ולילות קיציים

1

אמה

"הייתי אומרת שאני בהלם, אבל למען האמת? זה בכלל לא מפתיע אותי," אומרת וויני, החברה הטובה ביותר שלי, ועיניה מצטמצמות לעברי מעבר לשולחן הקטן בבית הקפה.

אני מקמטת את אפי כשאני מנסה להחליט אם להיעלב מהתגובה שלה. "תקשיבי, אני יודעת שההיסטוריה שלי עם עבודות לא ממש מזהירה, אבל העבודה הזאת הייתה גרועה אפילו יותר מהקודמות. הבוס שלי, שתכף בן שישים, לא הפסיק לבקש ממני לעשות אצלו בבית עבודות פרטיות." אני לוגמת לגימה ארוכה מהקפה הקר שלי, נזכרת במבטים המצמררים שהוא תמיד שלח לעברי. "עבודות פרטיות בבית שלו? זה נשמע לא טוב, וויני."

וויני מושכת בכתפיה ומהנהנת בהבנה. "אני יכולה לנסות לסדר לך עבודה אצלנו במלון בישופ־מור." קולה מתוק, וברור לי שהיא רק מנסה לעזור כשהיא מציעה לי עבודה ברשת המלונות שהיא מנהלת עם בעלה, ארצ'ר מור. אבל לעבוד במשרה נוספת שאני לא מתחברת אליה? זה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות.

אני נשענת לאחור בכיסא המרופד של המסעדה היוקרתית שהיא הזמינה אותי אליה. "זה נחמד מצידך, ווין, אבל אני חושבת שהגיע הזמן שאגלה מה אני באמת רוצה לעשות עם החיים שלי, במקום להמשיך לדלג ממשרה למשרה." אני נאנחת ומייחלת בליבי שהחברים שלי לא היו מרגישים צורך להציע לי עבודות.

"אולי את פשוט צריכה הפסקה. לקחת צעד אחורה ולהחליט מה את רוצה לעשות — תחשבי על זה כמו על שנת חופשה. שלך פשוט תהיה מאוחרת קצת משל רוב האנשים."

אני מנידה בראשי. וויני מתכוונת רק לטוב — אין בה אפילו טיפת רוע. היא כנראה האדם המתוק ביותר שאני מכירה. אבל למרות הכוונות הטובות, המילים שלה צורבות מעט. נמאס לי להיות היחידה בחבורה שלנו שאין לה מושג מה היא רוצה לעשות עם החיים שלה. וויני התחתנה עם ארצ'ר, והשניים הקימו יחד אימפריה. מרגו התחתנה עם בקהאם סינקלייר, והשניים הפכו לזוג עוצמתי — הוא מנהל אימפריית אבטחת סייבר והיא אומנית מבוקשת. אפילו קמדן, שהוא כמו אח בשבילי, ממשיך להציע לי לעבוד בגלריות שלו, אף על פי שברור שאני האדם האחרון שצריך להפקיד בידיו יצירות אומנות יקרות. גם פיפה, בת זוגו של קמדן, שהפכה לאחת החברות הטובות ביותר שלי, ניסתה לשכנע אותי לעבור לקולורדו ולעבוד במאפייה שלה.

"אני מרגישה שכל החיים שלי, מאז שסיימתי את הלימודים בקולג', היו כמו חופשה אחת ארוכה. עברתי בעקבותייך ובעקבות מרגו לקליפורניה. אחר כך חזרתי איתכן לניו יורק. כל מה שאני עושה זה ללכת אחרי אחרים." אני מנסה לא לאפשר לעצבות לחלחל לקולי, אבל אני בת עשרים וחמש ואבודה. אני לא רוצה להרגיש כמו כישלון, אבל קשה שלא, כשהחיים של כולם סביבי מסודרים. אני פוגשת את מבטה, מנסה להיראות בטוחה בעצמי יותר ממה שאני באמת מרגישה. "אין לי מושג מה לעשות עם החיים שלי, עכשיו שללכת אחרייך זו כבר לא אופציה."

וויני מהרהרת בדבריי ובוהה בי במבט הזה שאני מכירה טוב מדי. היא כנראה האדם היחיד בעולם שאני יכולה לשתוק בחברתו שתיקה נינוחה. אני יודעת שכשהיא תהיה מוכנה לדבר, היא תדבר. זה פשוט עלול לקחת רגע.

לבסוף, היא מכחכחת בגרונה ומעבירה את ידה בעדינות על מפת השולחן הלבנה. "למה שלא תיסעי לאנשהו? תטיילי איפשהו? תמיד אהבת לפרסם פוסטים על הטיולים שלנו. את יכולה לפתוח בלוג על מסע לגילוי עצמי."

אני פולטת צחוק ספקני, עיניי נפערות כשאני מביטה בה. "קודם כול, בלוגים כבר לא קיימים, ודבר שני, אני לא מתכוונת לפתוח בלוג שמבוסס על זה שאין לי מושג מה לעשות עם החיים שלי. זה פתטי."

היא מנופפת בידה באוויר, לא מתרגשת מזה שפסלתי את הרעיון שלה על הסף. "אז תשכחי מהבלוג ותיסעי, תתרחקי קצת. תמצאי את עצמך... ואולי בדרך תגלי מה את רוצה לעשות. אני יודעת שזה נשמע קלישאתי, אבל החיים לפעמים מלאים בקלישאות, אמה. אם את רוצה, את יכולה להישאר בבית שלנו בהמפטונס. עברו חודשיים מאז שקנינו אותו, והרבה דברים שהזמנתי התעכבו ורק עכשיו מתחילים להגיע. את יכולה לעשות לי טובה ולחתום על המשלוחים כשהם יגיעו."

"את יכולה לשכור כל אחד בשביל שיעשה זה, וויני. את לא צריכה להציע לי את זה רק כי את מרחמת עליי."

היא מנידה בראשה. "אני לא שוכרת אותך לעשות כלום. זאת לא עבודה. זו הזדמנות לגור במקום בחינם בזמן שאת מחליטה מה הצעדים הבאים שלך."

אני בוהה בחברתי הטובה ותוהה אם כדאי לי לקבל את ההצעה שלה או לא. אחרי שהתפטרתי מעבודה נוספת, אין לי באמת מחויבויות שמצריכות שאישאר בניו יורק. אני יכולה לנסוע לאן שאני רק רוצה. וההמפטונס לא נשמע רע בכלל. נסענו לשם מספר פעמים כולנו יחד, ותמיד היה מדהים. אני בטוחה שבקיץ יהיה אפילו מהנה יותר, כי זאת העונה הכי פעילה שם.

"אני רואה שאת מתה להגיד כן," החיוך על פניה של וויני מתרחב כשהיא מבינה שהיא צודקת.

אני מגלגלת עיניים, נשענת קדימה ומניחה את מרפקיי על השולחן. "זה נראה לי לא אחראי להגיד כן. אני לא אמורה להתראיין לעבודה חדשה או משהו? זה לא מה שאנשים בוגרים עושים?"

עכשיו תורה של וויני לגלגל עיניים — אני לא רואה אותה עושה את זה לעיתים קרובות. "שילכו לעזאזל כל ענייני המבוגרים, אֵמ. זה רק קיץ אחד והזדמנות לגלות מי את. להעמיד את עצמך בראש סדר העדיפויות זה אולי הדבר הכי בוגר שתעשי אי פעם."

אני צוחקת ומרימה גבה לעברה. "הנישואים הפכו אותך לפילוסופית? לעזאזל, וויני, זה היה עמוק."

היא משליכה עליי מפית בד, לחייה מאדימות ממבוכה. "אני סתם מנסה להעביר מסר. את עדיין צעירה ולוהטת בטירוף, יש לך מספיק זמן להבין מה את רוצה לעשות עם החיים שלך. אולי קיץ בהמפטונס ישנה את החיים שלך בדרכים שאת אפילו לא מצפה להן."

אני שותקת לרגע, חושבת ברצינות על דבריה. אני מקווה שהיא צודקת. תמיד הייתי החברה הכיפית, הרווקה, זו שחיה את הרגע. אבל אני מוכנה להתחיל לתכנן את העתיד שלי — אני רוצה להשתקע ולגלות מה אני רוצה לעשות עם שארית חיי.

המילה 'לנצח' תמיד הפחידה אותי, אבל עכשיו, כשכולם סביבי מצאו את הגרסה שלהם לזה, אני מבינה שאולי גם אני רוצה לגלות. אולי כמה חודשים בהמפטונס יהיו בדיוק מה שאני צריכה.

2

אמה

האחיזה שלי בידית המזוודה מתהדקת כשהמונית נעצרת בכניסה לביתה של וויני בהמפטונס. שפתיי מתעקלות, וחיוך רחב מתפשט על פניי כשאני מביטה על הבית.

"זה יעשה את העבודה," אני ממלמלת לעצמי, מתבוננת בבית שיהיה שלי לקיץ הקרוב, עד שנהג המונית קוטע את מחשבותיי.

"את עורכת מסיבה?" הוא שואל, מושיט לי תיק בד עם שלושה בקבוקי יין.

אני מושכת בכתפיי. "אלה בשבילי."

הוא מרים גבה ובוחן אותי במבט ספקני.

אני נושפת אוויר ומנסה להפיג את המבוכה. "אל תשפוט אותי, סיימון. אמרת שקוראים לך סיימון, נכון?" אני מוסיפה, מקווה שלא טעיתי בשמו.

"כן, סיימון." הוא מסתובב כדי להוציא את שאר המזוודות שלי מתא המטען.

מהרגע שסיימון אסף אותי משדה התעופה הבנתי שהוא לא מחבב אותי במיוחד. עמדתי על המדרכה, עם עגלת מזוודות עמוסה עד אפס מקום. הייתי אמורה להגיע ללונג איילנד לפני שעות, אבל משום שהטיסה שלי נדחתה פעמיים, הגעתי רק עכשיו, כשהשמש כבר שוקעת.

לא אתן לשעה המאוחרת ולנהג מרוגז להרוס לי את מצב הרוח. יש לי שלושה בקבוקי יין שעלו לי כסף רב מדי, ובית ענקי וריק שעומד לרשותי. שום דבר לא עומד לקלקל לי את החגיגה.

"שמעתי שפמברוק עורכים הלילה מסיבה יוקרתית ואקסקלוסיבית," הוא מציין ונאנח קלות כשהוא מניח את אחת המזוודות על הקרקע בכבדות.

"באמת?" אני שואלת, מסוקרנת. ביקרתי במועדון 'פמברוק הילס' — אחד ממועדוני הקאנטרי היקרים ביותר במדינה — פעמים רבות עם חבריי, אבל מעולם לא הלכתי לבד. אני לא בטוחה שייתנו לי להיכנס בכלל, אבל זה בהחלט יכול להיות ערב כיפי...

"כן," סיימון עונה. "אשתי אוהבת לספר לי איפה כל האירועים מתקיימים בכל ערב, אבל היא אף פעם לא רוצה לצאת מהבית כדי ללכת אליהם בעצמה."

"אין שום דבר רע בלהישאר בבית," אני לוקחת ממנו את המזוודה האחרונה. לא חשבתי איך אני אמורה להכניס את כולן לבד לתוך הבית של וויני, אבל אני יודעת שלבקש מסיימון עזרה זו בקשה מוגזמת.

"בכלל לא," הוא מסכים. "אבל את צעירה, את צריכה ללכת לכל המסיבות השוות. אם אשתי, טרינה, הייתה כאן, היא הייתה מתעקשת שתלכי."

אני מטה את ראשי הצידה. "היה לי יום ארוך של נסיעות. וחוץ מזה, לא הוזמנתי למסיבה."

סיימון סוגר את תא המטען בטריקה חזקה. "משהו אומר לי שתמצאי דרך להיכנס." הוא מעיף מבט בערמת המזוודות שלי. "ואולי תנסי לארוז פחות בפעם הבאה?" הוא קורץ ומרכך קצת את ההערה שלו.

אולי טעיתי לגבי סיימון.

"אף פעם לא ידעתי לארוז בצורה פרופורציונלית," אני עונה במשיכת כתפיים. אני חייבת בגד לכל סיטואציה ואוהבת שיש לי אפשרויות. אני תמיד אורזת מעל ומעבר. גם כשאני משלמת מראש על מזוודות, זה עדיין לא מספיק, ואני משלמת קנס נוסף על משקל עודף.

סיימון מניד בראשו. "לילה טוב. תשמרי על עצמך." לפני שאני מספיקה לענות, הוא כבר נכנס למונית ונוסע, משאיר אותי עם כל המזוודות לבד.

***

וויני: מקווה שהגעת בשלום. תעדכני אותנו כשתתמקמי!

מרגו: אמ, זו הדרך של וויני להגיד שהיא דואגת לך

וויני: אני? דואגת? מה פתאום 

אמה: את תמיד דואגת. הגעתי ואני נהנית מכוס יין. שוב תודה שעזרת לי עם משבר רבע החיים שלי, ווין!

וויני: אם תצטרכי משהו, תודיעי לי. ותדאגי לצאת וליהנות!

מרגו: זה הרגע שבו וויני מתחילה להקליד נאום על גילוי עצמי...

וויני: הייתי חייבת למחוק את כל מה שהקלדתי רק כדי להוכיח לך שאת טועה

אני לוגמת מהיין, מביטה במסך הטלפון ומחכה להודעה הבאה מהן. הבית ריק בהיעדר החברות שלי. תמיד ביקרתי בהמפטונס איתן.

בכל הזדמנות אחרת, בק, קמדן וארצ'ר היו יושבים בפינת האוכל, משוחחים על ענייני עסקים משעממים כל־כך שבחיים לא הייתי טורחת להקשיב להם. וויני ומרגו היו שקועות במגזינים של עיצוב פנים, מתכננות את הפרויקט הבא שיעצבו יחד. ופיפה כנראה הייתה שותה יין ישר מהבקבוק איתי או שהייתה תקועה במטבח, אופה משהו חדש ומכריחה את כולנו לטעום.

אני נושמת עמוקות, מניחה את הטלפון כשהמסך עם הפנים כלפי מטה על השיש ומנסה להדחיק את תחושת הבדידות. אני חושבת שחלק מהעניין בקיץ הזה בהמפטונס הוא שאני חייבת ללמוד להסתדר לבד עם עצמי ולהבין מי אני באמת. אין כמו להגיע לתחתית, להתרסק לגמרי, ורק אז לגלות שאין לך מושג מי את או מה תעשי עם שארית חייך.

הטלפון שלי רוטט על השיש, אבל אני לא הופכת אותו. אולי זה הסימן הראשון שהקיץ הזה, הקיץ שבו אני אמורה למצוא את עצמי, באמת מתחיל. הפעם אישען פחות על החברות שלי. וויני ומרגו הן החברות הטובות ביותר שיכולתי לבקש. הכרתי אותן בקולג', בתקופה שבה הייתי זקוקה נואשות למישהו שיקבל אותי כמו שאני ויראה לי איך זה להיות אהובה וחשובה. אפשרתי לבחירות שלהן להכתיב את מסלול חיי. נסעתי איתן ללוס אנג'לס אחרי הקולג', וכשהן החליטו שהגיע הזמן לשוב הביתה, חזרנו לניו יורק.

הקיץ, אני רוצה להבין לאן אני רוצה להגיע — ומי אני רוצה להיות. אני רוצה ללמוד לאהוב את עצמי. ואני רוצה שהשינוי יתחיל הלילה.

אני מביטה על בקבוק היין שכמעט התרוקן, אוחזת בצוואר הבקבוק, מצמידה את הפיה לשפתיי ולוגמת במהירות. תוך מספר שניות הוא ריק לחלוטין. "אהה," אני מנגבת את שפתיי בגב כף ידי.

אני מרימה את הטלפון מהשיש, פותחת את המצלמה ומכוונת אותה אליי. אולי אני לא נראית הכי חמודה בעולם, אבל אני מלאת השראה — ואולי וויני צדקה בעניין התיעוד.

אני פולטת נשימה מתוחה ומחייכת למצלמה. "זה כנראה הדבר הכי מטופש שעשיתי אי פעם," אני ממלמלת ותוחבת קווצת שיער בלונדיני מאחורי האוזן. "אבל לנסות דברים חדשים זה כל העניין בלצאת מאזור הנוחות, נכון?"

אני משתתקת, מחכה לתשובה לפני שאני מבינה שאני מדברת למסך — אף אחד לא יענה. אני מנענעת בראשי וצוחקת. "קוראים לי אמה, והחיים שלי הם סוג של בלגן." אני עוצרת שוב, מטה את ראשי הצידה ומסיטה את מבטי מהמצלמה לרגע. "טוב, זה יותר מסתם 'סוג של', אני בלגן מהלך. אבל אני מנסה לעשות סדר בחיים שלי, אז חשבתי לתעד את התהליך. הסרטונים האלה יהיו כמו יומן, כדי שיום אחד, כשאסתכל אחורה — בתקווה אחרי שאצליח למצוא איזון — אוכל לראות כמה רחוק הגעתי."

במהלך עשר הדקות הבאות אני מברברת את סיפור החיים שלי, ומתארת את כל מה שאני מתכננת לעשות בקיץ הזה. אני אמיתית יותר מאשר לו הייתי פיכחת לגמרי, אבל יש בזה משהו מרענן. לשים את כל הפחדים שלי על השולחן ולתאר איך אני מתכוונת להתמודד איתם לפני שאני עוזבת את ההמפטונס.

בסיום הסרטון, אני קלילה מתמיד. אני עדיין לא יודעת מה צופן העתיד, אבל לפחות עושה משהו בנידון. ההרגשה טובה כל־כך שאני מחליטה לצאת לבלות. אין לי מושג אם יכניסו אותי למסיבה היוקרתית והסגורה במועדון, אבל לא יזיק לנסות.

אני מצלמת סרטון אחרון לקהל, שכולל רק אותי, שבו אני מספרת שהחלטתי לצאת הלילה ושאעדכן אותם בהמשך. אני משאירה את הטלפון על השיש ורצה לחדר שבו אשהה כדי להתחיל להתארגן.

אין לי מושג לאן הלילה יוביל אותי, אבל אני רוצה ללבוש משהו לוהט בטירוף — הופעה שתעניק את האשליה שאני שייכת למקום יוקרתי כמו מועדון הקאנטרי של פמברוק הילס.

ונראה לי שאני יודעת בדיוק מה אלבש.

הלילה הוא הלילה הראשון של קיץ מדהים — ובתקווה, הקיץ שישנה לי את החיים.

אני מוכנה לצאת לדרך.