סיפורי ילדים

העולם הוא עגול

איש אחד, שלא היה לו עוד מה לעשות, שכבר לא היה נשוי, וכבר לא היו לו ילדים, וגם לא עבודה, העביר את הזמן שלו בחשיבה מחדש על כל מה שידע.

הוא לא הסתפק בידיעה שיש לו שֵם, הוא גם רצה לדעת בדיוק למה ומאיפה. לכן במשך ימים הוא דפדף בספרים ישנים, עד שמצא בתוכם את השם שלו.

ואז הוא אסף יחד את כל מה שידע, והוא ידע את מה שאנחנו יודעים.

הוא ידע שצריך לצחצח שיניים.

הוא ידע ששוורים מסתערים על יריעות בד אדומות ושבספרד יש מטדורים.

הוא ידע שהירח מקיף את כדור הארץ ושאין לירח פנים, שאלֶה לא עיניים ואף, אלא מכתשים והרים.

הוא ידע שיש כלי נשיפה, כלי קשת וכלי הקשה.

הוא ידע שצריך לבייל מכתבים, שצריך לנהוג בצד ימין, שצריך להשתמש במעברי חצייה ושאסור להתעלל בחיות. הוא ידע שלוחצים ידיים לברכת שלום, ושמסירים את הכובע כשמברכים לשלום.

הוא ידע שהכובע שלו עשוי לֶבֶד ושמקורו של הלֶבֶד בשׂיער גמלים, שיש גמלים חד־דבשתיים וגמלים דו־דבשתיים, שלגמל צעיר קוראים בֶּכֶר, שיש גמלים במדבר סהרה ושבסהרה יש חול.

את זה הוא ידע.

הוא קרא את זה, סיפרו לו על זה, הוא ראה את זה בקולנוע. הוא ידע: בסהרה יש חול. אומנם הוא אף פעם לא היה שם, אבל הוא קרא על זה. והוא ידע גם שקולומבוס גילה את אמריקה מפני שהאמין שהעולם עגול.

העולם הוא עגול, את זה הוא ידע.

מאז שיודעים את זה, העולם הוא כדור, ואם הולכים תמיד קדימה בקו ישר, מגיעים בחזרה למקום שממנו יוצאים.

רק שלא רואים שהעולם עגול, ולכן הרבה זמן אנשים לא רצו להאמין שזה ככה, כי כשמסתכלים על העולם, הוא ישר, או שהוא עולה או יורד, הוא מכוסה בְּעצים ובנויים עליו בתים, ובשום מקום הוא לא מתכופף ונהפך לכדור. ובמקום שהוא היה יכול לעשות את זה, בַּים, שם הים פשוט נפסק, הוא נגמר בקו, ולא רואים איך הים מתכופף ואיך העולם מתכופף.

זה נראֶה כאילו בבוקר השמש עולה מתוך הים ובערב היא שוקעת בחזרה לתוך הים.

אבל אנחנו יודעים שזה לא ככה, כי השמש עומדת במקומה, ורק העולם, העולם העגול, מסתובב בכל יום סיבוב אחד.

את זה כולנו יודעים, וגם האיש ידע את זה.

הוא ידע: אם הולכים תמיד קדימה בקו ישר, אחרי ימים, שבועות, חודשים ושנים מגיעים בחזרה לאותו מקום. אם הוא יקום עכשיו מהשולחן שלו ויתחיל ללכת, מאוחר יותר הוא יגיע בחזרה לשולחן שלו, מהצד השני.

ככה זה, וזה ידוע.

"אני יודע," אמר האיש, "שאם אני אלך תמיד קדימה בקו ישר, אני אגיע בחזרה לשולחן הזה."

"אני יודע את זה," אמר האיש, "אבל אני לא מאמין שזה ככה, ולכן אני חייב לבדוק את זה."

"אני אלך קדימה בקו ישר," קרא האיש שלא היה לו עוד מה לעשות, כי מי שאין לו מה לעשות, יכול באותה מידה ללכת קדימה בקו ישר.

אבל הדברים הפשוטים ביותר הם הקשים ביותר. האיש אולי ידע את זה, אבל הוא לא הראה שום סימן לכך, וקנה לעצמו גלובוס. הוא מתח עליו קו מכאן וסביב־סביב ובחזרה לכאן.

אחר כך הוא קם מן השולחן, יצא ועמד מול הבית שלו, הסתכל לכיוון שבו רצה ללכת, וראה שם בית אחר.

הדרך שלו עברה בדיוק בתוך הבית ההוא, ואסור היה לו לעקוף אותו מסביב, כי הוא היה עלול לאבד את הכיוון.

ולכן המסע שלו עוד לא היה יכול להתחיל.

הוא חזר לשולחן שלו, לקח דף נייר וכתב עליו: "אני צריך סולם ארוך." ואז הוא חשב על זה שמאחורי הבית מתחיל היער ושכמה עצים עומדים באמצע הדרך הישרה שלו ושהוא יהיה חייב לטפס עליהם, ולכן הוא כתב בדף שלו: "אני צריך חבל, אני צריך אביזרי טיפוס לרגליים."

כשמטפסים אפשר להיפצע.

"אני צריך תיק עזרה ראשונה," כתב האיש. "אני צריך מעיל גשם, נעלי הרים ונעלי טיולים, מגפיים ובגדי חורף ובגדי קיץ. אני צריך עגלה בשביל הסולם, החבל ואביזרי הטיפוס, וגם בשביל תיק העזרה הראשונה, נעלי ההרים, נעלי הטיולים, בגדי החורף ובגדי הקיץ."

עכשיו בעצם היה לו הכול. אבל מאחורי היער עבר נהר. אומנם את הנהר חצה גשר, אבל הגשר לא היה בדרך של האיש.

"אני צריך אונייה," הוא כתב, "ואני צריך עגלה בשביל האונייה ואונייה שנייה בשביל שתי העגלות ועגלה שלישית בשביל האונייה השנייה."

*המשך הפרק זמין בספר המלא*