המפוכחות

שָֹרָה

האנשים שמסבירים לךְ שלפני המוות זיכרונותייך נפרשים לנגד עינייך, ברור שהם אף פעם לא מתו. אני, הדבר היחיד שנפרש לנגד עיניי זו תקרה דמוית שעם, אורות נאון חיוורים, וצלליות בחלוקים שדוחפות אותי במהירות מסחררת לעבר מעלית וצורחות מילים שאת משמעותן אינני מבינה. זיכרונות כבר אין לי. איננו מחטטים בעבר כשאין לנו עתיד. האמיני לי, הייתי רוצה שייפרשו לנגד עיניי, ולו כדי לזכות במעט זמן במחיצתך. הייתי רוצה לראות את ילדותי על מסך בשחור ולבן, אולי גם עם קפיצות ורעשים, כאילו הסרט של חיי צולם בשנות השלושים. הוא היה נקרא: "זיכרונותיה של שרה, סיפורו של שקר". הביאו את הפופקורן, עמעמו את האורות.

אבל לא. אין ולא כלום. מוח מושבת. פחד. שום תמונה אינה צצה. רק דבר אחד הוא בעל משמעות: כאן ועכשיו. הרגע הנוכחי. לראשונה בחיי אני באמת תופסת את המושג הזה. אני הוגה בו בפליאה, בזמן שהוא זורם לי מבין האצבעות, בכל דקה, גרגיר חול, טיפה של מים מלוחים. פיסת אוקיינוס, יקרה מפז, חמקמקה. כמה דקות של עתיד, זה כל מה שנשאר לי. ואַת לעולם לא תדעי את האמת. האמת שלי.

נכנסים למעלית.

אני אהפוך לידיעה בחדשות. זה ככל הנראה מה שיעלה בגורלי. ידברו עליי בארוחות הערב, בין הגבינות לקינוח. "את זוכרת את שרה?" אהיה צמרמורת בגב מכריי. זיכרון רע. ההוכחה הניצחת, המביכה, שזה קורה רק לאחרים.

יוצאים מהמעלית. אני מקיאה על החלוק הוורוד. אף פעם לא ידעתי מהו פחד, אמיתי, עד הרגע הזה.

One. Two. Three.‎. גופי מתנודד על שולחן ניתוחים. שק של כביסה מלוכלכת. גופה.

אף פעם לא ידעתי כאב אמיתי מהו, עד הרגע הזה.

תהרגו אותי. בואו נגמור עם זה. מוות לא יכול להיות גרוע יותר.

הקולות עמומים, מרוחקים. בגבי, תחושה של מתכת קפואה. אני שומעת את השחפים, את שאון הגלים. עורי לח ומלוח.

גרגיר אחרון של חול מסתחרר בין אצבעותיי. מחשבה אחרונה בשבילך.

The end.

הלוואי שהייתי מתה בשפת אמי. 

*

צד א':
המפוכחות

טיוטה

פרשת שֹרה לֵרוּאָה — 1992

כולנו נושאים באחריות מסוימת למה שקרה לשרה לרואה. אני עצמי השתתפתי בזה, אפילו שחלפו עשרים שנה עד שהבנתי והשלמתי עם התפקיד שמילאתי בסיפור הזה. לא אחשוף בפניכם את זהותי, זאת לא מטרתי, ובכל אופן אינני רוצה שתחשבו שאני מספרת את האמת כדי לפטור את עצמי ולטפול את האשמה על אחרים, או אפילו רק כדי לספר על עצמי. נדמה לי שהאמת צריכה להיכתב איפשהו. בשבילנו, בשביל שרה, ואולי גם בשבילכם. כדי שבהיעדר מחילה נוכל סוף־סוף לחיות עם מה שעשינו.

אף על פי שכולם כנראה יחשבו אחרת, היו לנו בעת ההיא אמות מוסר. לא מוסר מהסוג שהיה מונע מאיתנו לשקר למשטרה, למשפחותינו, אפילו לעצמנו. סוג המוסר שאנחנו ממציאים כשאנו בני חמש־עשרה ועדיין לא משלימים עם ההיעדר המוחלט של צדק בעולם הזה. בשמו של המוסר הזה אני כותבת לכם היום, אף שחלפו עשרים שנה מאז המאורעות.

התמונה שמצורפת לדפים האלה צולמה ימים אחדים לפני היעלמותה של שרה לרואה. משמאל לימין, תוכלו לראות את אנג'ליק, שלמרות שמה אין בה שום דבר מלאכי, מורגן, שהיום היינו מתייגים כ"בעלת פוטנציאל גבוה", ז'סמין, שבעיתונים ובדוחות המשטרה התפרסמה אחר כבוד כ"בתה של עוזרת הבית", ושֹרה לרואה. ובהנחה שלא ביליתם את עשרים השנים האחרונות בתרדמת חורף באיזה איגלו בגרינלנד, אין שום צורך להציג בפניכם את שרה לרואה.

אני בטוחה שתרצו לדעת מי אני, אבל אין לזה בעצם כל חשיבות. אנחנו ישות אחת, אנחנו "המפוכחות". בדיוק כמו שבדקדוק — וגם בחיים — הגברי מביס את הנשי, בסיפור שלנו ה"אנחנו" תמיד מאפיל על ה"אני", ולכן אני מרשה לעצמי לכתוב בשם כולנו.

איש אינו יכול לצפות שמישהו יזכור היום באופן מהימן לחלוטין מה בדיוק קרה בקיץ שבו נעלמה שרה לרואה. אשר לי, אני הוצאתי בשבוע שעבר מעליית הגג את ערֵמת מחברות הספירלה שלי שבהן נהגתי לכתוב את יומני האישי, פעילות שהתמסרתי לה באופן כמעט יום־יומי מכיתה ו' עד סוף הלימודים, וקראתי שוב את כל מה שקשור בתקופה הנדונה.

אבל בואו נתחיל מההתחלה.

הפעם הראשונה ששרה ואנג'ליק נפגשו לא הייתה בכיתה י'2, בתיכון ויקטור הוגו. בניגוד למה שנטען בתקשורת כשאנג'ליק נלקחה למעצר, הן לא שנאו זו את זו ממבט ראשון מאחר ש"היו שני הפכים". אנג'ליק ושרה הכירו בבית קברות כשהיו בנות שבע או שמונה. ונכון שהן לעולם לא היו מתקרבות אילו התקיימה אותה פגישה ראשונה בנסיבות אחרות. הן באמת לא חלקו דבר במשותף. ובזה אני מתכוונת ששרה הייתה בִּתם של בורגנים, ואילו הוריה של אנג'ליק היו שקועים עד צוואר בחובות כספיים. אבל בתי קברות הם סביבה ניטרלית ומעוררת חמלה, ולכן הן יכלו להכיר זו את זו ללא דעות קדומות. לשרה, בניגוד לאנג'ליק, הייתה סיבה טובה להיות באותו יום בבית הקברות בּובִיל־סוּר־מֵר: אמא שלה הובאה לקבורות. ואילו אנג'ליק הייתה שם, ואני מצטטת, כי היא "העריצה בתי קברות". הייתי אומרת שהתחביב הזה מטריד במידה מסוימת, אבל שרה לא ייחסה לזה חשיבות.

שרה הייתה אז בשלב האבל המכוּנֶה הכחשה. מדי בוקר הקיצה משנתה כשהיא משוכנעת שחלמה חלום רע, וגילתה בתדהמה ששוב התעוררה לצלצולו הצורם של השעון ולא בין זרועותיה החמימות של אמה. אביה, בֶּרנאר לרואה, נאלץ לגרור אותה מטקס האשכבה בעיצומה של התמוטטות עצבים. היא בכתה כל כך, שלא היה אפשר לשמוע את הכומר. סבתה קיבלה בהשלמה את הוצאתה מן הכנסייה, ושרה הסתלקה משם בריצה. צעדיה הובילו אותה בלי משים אל בית הקברות. אם מעולם לא ביקרתם בבוביל־סור־מר, דעו שבית הקברות הזה עומד על תילו. הוא שוכן על ראש מצוק לבן וגבוה הצונח בתלילות לעבר תעלת למאנש, לא רחוק מקאפּ־גְרִי־נֶה. בימים בהירים אפשר לראות משם את אנגליה.

במעיל גשם צהוב גדול ממידותיה, סמוך לאנדרטה מכוסה טחב, ישבה אנג'ליק ברגליים משוכלות על אחת המצבות. הרגש הראשוני שהתעורר בשרה למראה אנג'ליק היה קנאה עזה, כמו אגרוף בבטן, למחשבה שאמהּ ודאי גערה בה לפני צאתה והכריחה אותה ללבוש מעיל. לאנשים מסוימים עדיין הייתה אמא אוהבת שדאגה שלא יחלו בדלקת ריאות. לא לשרה. החיים היו כל כך לא הוגנים. שרה אמנם למדה עד מהרה שהוריה של אנג'ליק אינם מאלה שדברים פעוטים כמו דלקת ריאות מטרידים את מנוחתם, אבל באותו רגע, מעיל הגשם הגדול ממידותיה נראה בעיניה כמו סמל האהבה העצומה שזה עתה נגזלה ממנה. בכייה גבר. בחמת זעם השליכה חלוק אבן קטן לעבר אותה זרה שלא הייתה מודעת למזלה הטוב. אנג'ליק הסתובבה. היא בחנה את שרה ממושכות בזמן שזו התייפחה. ואז היא קמה מן המצבה, אספה אותה בזרועותיה וחיבקה אותה חיבוק אמיץ. היא הדיפה ריח ים וריח שוקו חם. שרה חשה שנשימתה מתרפה. רגע ארוך נותרה חבוקה בין זרועותיה של אותה ילדה קטנה, שהייתה זרה גמורה אך גם הראשונה שהציעה לה מראית עין של נחמה.

"מי מת?" שאלה אנג'ליק וסרקה במבטה את שמלתה וגרבוניה השחורים של בת שיחהּ.

"אמא," מלמלה שרה.

"אוי. מצטערת."

שקט השתרר, ושרה גמגמה בין שתי יבבות:

"את יודעת מי הייתה האישה הראשונה שחצתה את תעלת למאנש בשחייה?"

אנג'ליק הנידה בראשה. היא לא הבינה מה הקשר.

"גֶרטרוּד קרוליין אֵדֶרלה, ב־1926. אמריקאית. היא יצאה מקאפּ־גרי־נֶה והגיעה לדוֹבֶר בארבע־עשרה שעות ושלושים דקות. היא שברה את שיא העולם לגברים של אותם ימים בשעה וחמישים ותשע דקות. אמא שלי סיפרה לי את זה. היא ידעה מלא דברים מעניינים."

המידע אמנם לא ממש ריגש את אנג'ליק, אבל היא בהחלט התרשמה ממפגן התרבות, שהיה הזוי ובה־בעת חסר משמעות בהתחשב בנסיבות, והנהנה. היא אחזה בידה של שרה והתבוננה בה ברצינות תהומית.

"אני מצטערת, החיים באמת נוראים, במיוחד בשביל בנות. כמו שפאני אמרה לי, הפתרון היחיד שלנו הוא האחווה."

"מי זאת פאני?"

"אחותי הגדולה."

לשרה לא היה שמץ מושג מהי משמעות המונח "אחווה", אבל הוא נשמע כמו רצף של תווים, סולם מוזיקלי גדוש בתקווה שהיא בהחלט נזקקה לה בימים טרופים אלו, והיא שאלה את אנג'ליק:

"תוכלי לבוא איתי להלוויה?"

"כן, בטח!" קראה הילדה, כאילו זה עתה הציעו לה ללכת לאכול גלידה.

אנג'ליק שמחה על ההזדמנות לראות מת אמיתי. השתיים קרבו אפוא אל הבור הטרי שנכרה באדמה והמתין לבוא הארון. הן חיכו בשתיקה. מפעם לפעם מחתה אנג'ליק את דמעותיה של שרה בממחטת נייר משומשת שמצאה בכיסו של מעיל הגשם. ואז החלו הפעמונים לצלצל, והתהלוכה האפרורית של בני המשפחה הצועדים לפני הארון נכנסה אל בית הקברות כמעופם הקודר של עורבים.

"זה יותר מדי עצוב, אני משאילה לך את הווקמן שלי," לחשה אנג'ליק, "גנבתי אותו מאחותי."

בלי לחכות לתשובתה של שרה היא הרכיבה את האוזניות לראשה של חברתה החדשה, והגבירה את עוצמת הצליל.

וכך התחיל הכול: אנג'ליק, לבושה במעיל גשם צהוב כשמש שהגיע עד קרסוליה, אוחזת בידה של שרה מוכת היגון, וברקע מתנגן שירהּ של הזמרת הבלגית אַקסֶל רד "חושניות".

היום,
פאני

פאני אחזה בחוזקה בטלפון וקראה בפעם המאה את המסרון שקיבלה.

מספר לא מוכר: 09:43

אמא מתה אתמול.

הלוויה בשלישי ב־10:00.

פאני לא דיברה עם אחותה כבר שנים, אבל היא ידעה שאנג'ליק היא ששלחה את ההודעה. היא הזדקפה לאיטה. מבעד למחיצת הזכוכית במשרדה ראתה את עמיתיה מתרוצצים אנה ואנה בתזזיתיות של בוקר. אמא מתה. מתי ראתה אותה בפעם האחרונה? כשאוסקר חגג את יום הולדתו השלישי, לפני תשעה חודשים. מארי־קלֵייר הציעה לארח את נכדהּ למשך שבוע בקיץ, ופאני פרצה בצחוק. אחר כך, כשהבינה שההזמנה רצינית, היא סירבה בנימוס. היא אפילו לא זכרה איזה תירוץ המציאה. הן החלו להתווכח, ולא דיברו שוב מאז. ידיה רעדו עכשיו. אמא מתה. כדאי שתשאל מה עליה לעשות עכשיו. אולי כדאי שתדבר עם מישהו? לא. אין מערבבים בין עבודה לחיים פרטיים. עמיתיה של פאני לעבודה לא היו חברים. ועוד פחות מכך, מאז קיבלה קידום לתפקיד סגנית העורכת הראשית של העיתון, ואף עמדה להתמנות למנהלת האתר המקוון.

היא הרגישה שהיא זקוקה לקפה. בזהירות, כמו היה חפץ לוהט העומד להתפוצץ בכל רגע, הניחה את הטלפון על שולחנה המסודר בקפידה. היא חצתה את החלל הפתוח בתחושה משונה שהיא מתהלכת לאיטה בתוך אקווריום, לקולות הקרקוש של המקלדות.

"המכשפה תעשה שינויים באתר, זה בטוח, היא תפטר חצי מהצוות."

המשפט הכה בה בעוצמה, כמו בומרנג ישר לפנים. עוד שיחה על כוס קפה, שבה היא ללא ספק הייתה הנושא. אמהּ מתה ועמיתיה מכנים אותה מכשפה. תודה ויום טוב גם לכם.

השיחה בין נטלי לז'אן פסקה, כמובן, ברגע שהן הבחינו בה. פאני לחצה באדישות על הכפתור "אספרסו ללא סוכר" וחיכתה שהספל יתמלא. ניחוח עדין ונעים למדי של בהלה ושל קפה נישא באוויר. פאני שבה להסתגר במשרדה בלי לומר להן ולו מילה אחת — לא היה לה זמן לפטפוטים מהסוג הזה. וחוץ מזה, אמא שלה מתה — מה שאובייקטיבית היה הרבה יותר חמור מלהיקרא מכשפה על ידי שתי עמיתות קנאיות.

היא בכל זאת ניגשה לשירותים כעבור כמה דקות, והסתכלה במראה. היא לא השמינה. שמרה על הבי־אם־איי שלה מתחת לתשע־עשרה כבר שנים. האם מכשפה אמורה להיות שמנה? כנראה שלא, אבל היא בטוח אמורה להיות מכוערת. כל המכשפות מכוערות. היא בחנה את גווה הזקוף, את עיני השקד החומות שלה, עיניים רגילות אך מודגשות באיפור עדין ומדויק, את עורה החלק, את שמלתה הסגולה בעלת הגזרה המחמיאה. שום דבר בבבואה שבמראה לא הזכיר בשום אופן מכשפה. לא ייתכן שהעלבון יוחס למראה החיצוני שלה. האישיות שלה, תודה לאל, היא שהייתה תחת מתקפה. פאני משכה בכתפיה. נכון שהיא לא הייתה אדיבה במיוחד, וגם לא לבבית, מפאת קוצר זמן בעיקר, אבל מכאן ועד לקרוא לה מכשפה... שאפתנית, קשוחה, מקצועית — אלה מונחים שיכלו להתאים יותר.

היא שבה למשרדה, וברגע שחזרה לעבוד צלצל הטלפון שבו לא העזה לגעת מאז קראה את המסרון. פאני ענתה. זימון חירום לבית הספר של לילוּ, בתה החורגת. פאני ניסתה לברר במה מדובר, שאלה אם אפשר לדחות את הפגישה לשבוע הבא, אבל היועצת החינוכית הכריזה שזה מקרה דחוף.

"תני לי לארגן מחדש את היום שלי," נאנחה פאני. היא בלעה את הקפה שלה בלגימה אחת. היא עדכנה את העוזרת שלה (אוֹדרי? אַמְבְּר? היא אף פעם לא זכרה) על השינויים שיש לעשות בסדר היום שלה. רבע שעה לאחר מכן כבר הייתה בדרכה אל המטרו. אמא מתה. על המסרון הזה תחשוב שוב אחר כך. היא תענה לה בלילה, תתייעץ עם אסטבן. אסטבן תמיד ידע לעוץ עצה טובה. לעת עתה עליה להדחיק את האירוע ולהתמודד עם היום הזה שהלך ונעשה גרוע. היא עצמה את עיניה, התרכזה בנשימה ודמיינה שהיא מלטפת בחיבה את שערו של אוסקר. כשחשה מוטרדת, כשנשימתה נעשתה כבדה, רק הייתה צריכה לדמיין שהיא מחבקת את בנה הקטן, שואפת לקרבה את ריח הסבון שלו, לחיו חמימה ורכה כל כך. היא הרגישה שהמתח מתרפה. בשום אופן לא הייתה צריכה לחשוב עכשיו על אנג'ליק. זה לא הזמן להיכנס לפאניקה.