חופה שקטה

מבוא

קפטאו (cafetão) בפורטוגזית — סרסור. מקור המילה במילה היידית ״קפטאן״, אותו מעיל ארוך עשוי בד משי שחור וחלק שיהודים חסידים במזרח אירופה נהגו ללבוש. מי מביניהם שהיגרו לברזיל ונעשו סרסורים של נשים יהודיות שהביאו עימם, הקפידו ללבוש את מעיל המשי גם בארץ הטרופית, למרות החום הנורא.

בשנת 1982 נתגלתה בבניין המיועד להריסה מזוודה מלאה ביצירותיו של רודריגז נוגיירו, מנגני הגיטרה הטובים שהיו אי־פעם בברזיל. בין היצירות נמצאו במזוודה גם יומניו האישיים ובהם נחשף סיפורה של אסתרה סימנוביץ׳, אהובתו של נוגיירו שהייתה מבוגרת ממנו בעשר שנים ונמוכה ממנו בשלושים סנטימטר, על אף הגיבנת שבגבו. ברשימותיו של רודריגז נחשף חלקו של סיפור שקל יותר לא להאמין לו.

גיבורת הספר, אסתרה סימנוביץ׳, היא אחת מהנערות היהודיות שהובאו ממזרח אירופה לריו דה ז׳נרו במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה ועד סוף שנות השלושים של המאה העשרים, שם נאלצו לעבוד בזנות תוך איומים ופגיעה בגוף ובנפש. הן הורחקו מביתן ומשפחתן לעד ונודו על ידי הקהילות היהודיות שלא רצו כל מגע איתן. על אף הכול הצליחו הנערות לעשות את הבלתי ייאמן ובאוקטובר 1916 הקימו את ״אגודת הקבורה והחסד היהודית״. בכספים שאספה האגודה רכשו הנשים שטח אדמה והקימו בו בית קברות יהודי, כדי להבטיח שכל חברות האגודה שאולצו למכור את גופן יזכו לקבורה יהודית כדת וכדין. כמו כן ייסדה האגודה בית ספר דתי שבו רכשו ילדיהן חינוך יהודי ובשנות הארבעים רכשה בניין בעיר התחתית של ריו דה ז׳נרו ובו הוקם בית כנסת. אין תקדים למוסד סעד וגמילות חסדים כזה.

החברות בארגון קראו זו לזו ״אחיות״.

ספר זה מוקדש לאסתרה סימנוביץ׳ ול״אחיות״.

ולעלמה כהן ורדי — שאחרת זה לא היה קורה, תודה.

איזבלה

א. איזבלה

כמדי יום רביעי, בדרכה לעבודתה, חלפה איזבלה בסמוך לשער בית הקברות של ההן, זה המוזנח כבר שנים. בסמוך — אבל נזהרה לא להתקרב מדי, אולי כי רצתה להימנע ממגעו של עשב האולר, שעליו חדים וחורצים את העור כסכין, והוא מקיף את חומת בית הקברות כמעין מגן נוסף, אף שאינו מאיים על סוחרי הסמים העושים מה שעושים בין הקברים ובתוכם. או אולי, כמו רוב תושבי הסביבה, פחדה מהמכשפה היוצאת לתקוף עוברים ושבים אף שזאת יוצאת בעיקר בלילות ואיזבלה חלפה שם בבוקר. כך או כך, שמרה על מרחק.

על פי רישומים במשטרה המכשפה תקפה רק פעמים ספורות, אבל כדרכם של סיפורי אימה הם משכפלים את עצמם והפחד שרחש סביב בית העלמין חי וקיים.

איזבלה לא ידעה על דמעותיו של רודריגז שהרטיבו את קברה של אסתרה רק כמה שעות לפני שחלפה שם. איזבלה גם לא הכירה, וכמעט לא נותר איש שיוכל לספר לה, את סיפורן של הנשים הקבורות בבית העלמין. עם זאת, סיפורי מכשפות כל תושבי האזור ידעו לספר.

בין השביל שעליו צעדה ובין הגדר המתפוררת המקיפה את הקברים של ההן הפרידו כעשרים וחמישה מטר, ועל אף המרחק והעשב הגבוה רב הגוונים אשר שימש כהסוואה טובה, צדו עיניה של איזבלה שני בחורים ששכבו ללא תנועה למרגלות עצי המאניוקה. הבחורים היו שרועים וידיהם פשוטות לצדדים, ופניהם נעוצות בקרקע כמו ציור בגיר לבן על מדרכת אספלט.

איך ראתה את כל זה ממרחק של עשרים וחמישה מטר? ראתה. העיניים של איזבלה היו מעולות, כל כך מצוינות שחברותיה נהגו לומר שאת איזבלה לא החסידה הביאה לעולם אלא הקונדור.

״אני ראיתי אותם שוכבים ככה מתחת לעצים,״ איזבלה אמרה לבעלת הבית, פשטה ידיים לצדדים ושמטה את ראשה, מדמה גופה שרועה, כשזו הגישה לה משחת נעליים שקופה בקופסת פח עגולה וסימנה לה להחליף את המשחה שבה היא משתמשת.

״אבל זאתי,״ איזבלה החלה לומר דבר על משחת הנעליים ובעלת הבית רק קירבה לעברה עוד קצת את קופסת הפח שעליו איור של זוג רוקד בנעליים מבריקות, קירבה עוד קצת וסימנה בראשה, חוסכת לשתיהן את אותו דיון מלפני שבועיים.

איזבלה לקחה את הקופסה וחזרה לסיפור, ״ככה מתחת לעצים,״ ושוב פשטה את ידיה.

למען הדיוק, על פי הגדרתם הבוטנית עצי המאניוקה הם שיחים, אבל הגדרתם הבוטנית מעולם לא עניינה את איזבלה, ובטח לא כשסיפרה לבעלת הבית על המתים שפגשה תוך כדי צחצוח נעליה של הבת הקטנה.

״אני התקרבתי והתקרבתי והם שכבו ככה על הבטן כאילו זרקו אותם מהשמיים ישר, פיק, פיק, פאק,״ אמרה בשעה שניגבה את המצח במטפחת הבהירה שעל צווארה, ואז קשרה בה את שערה הארוך שהגיע עד מתחת לישבנה.

פעמיים בשבוע הקדישה איזבלה את אחר הצהריים לחפיפת השיער, שעה לחפיפה ועוד שעתיים לסירוק ולייבוש, כשהיא יושבת על שרפרף קש בפתח הבית שעל דרך העפר המקיפה את שכונת הפחונים. קרני השמש היו נופלות על המתכת הגלית, חוזרות אל שערה שיש לו גוון כמו שאין לאף אחת בעולם ומזרזות את ייבושו. איזבלה הייתה מפזמת יחד עם הטרנזיסטור שהניחה בין הרגליים המקופלות בישיבה מזרחית ובגב זקוף, ילדות השכונה היו עומדות סביבה, מביטות בה ובשערה בקנאה כזו השמורה רק לילדות בנות שש ולשיער נהדר כל כך. מדי פעם נתנה איזבלה את המברשת המוכספת שיהלומי זכוכית נעוצים בה לילדה אחת, ״הנה, עכשיו את יכולה לעשות קצת, אבל בזהירות,״ ולאחר כמה הברשות, ״זהו, מספיק,״ והאחרות מייד קפצו, ״גם אני, גם אני, גם אני.״ זה לא היה נמשך הרבה זמן, איזבלה הייתה מאבדת סבלנות כך פתאום. ״תעזבו אותי כבר,״ הייתה מרימה את קולה. ״מה אני בובה, משעמם לכן?״ ובליבה הייתה מתחרטת בו־ברגע, כשהילדות התרחקו, השאירו אותה לבד עם מברשת היהלומים בידה וחזרו לשחק בקפיצה על חבל.

״אפשר שנשמע מוזיקה? הטרנזיסטור, כבר תיקנו אותו?״

״בטח,״ בעלת הבית הביאה את המכשיר ״רק... אה, את יודעת, לא חזק מדי.״

איזבלה צחקה. ״מה, אני לא יודעת ש — ״

״כן, כן, בטח. אני רק מזכירה.״

איזבלה הייתה קצת איטית בכל מה שקשור לניקיון והרבה יותר זריזה במילים, ולמרות שבעלת הבית הייתה מאבדת מולה סבלנות לעיתים קרובות, הפעם לא — היא הקשיבה לסיפור, עקבה בעניין ובהסתייגות, כי אצל איזבלה כל נסיעה באוטובוס יכלה להפוך למסע מופלא שכמותו לא נשמע. האוטובוס היה בעצם כרכרה ונהג הכרכרה בן מלך יפה תואר שהגיש לה זר פרחים מייד כשעלתה, וכשהיא רצתה לשלם הניד את ראשו ״לא״ וזה רק בגלל שהתאהב בשערה, כך אמר לה ממש, ״נשבעת.״ איזבלה אמרה בלחישה ובעלת הבית הקשיבה והורידה שלושים אחוז מהתיאורים של איזבלה כדי להבין מה אולי התרחש במציאות, שם, בסמוך לבית הקברות.

״שלושה או שניים את אומרת?״

״שניים לפחות, אולי.״

איזבלה עצרה מדי פעם לקחת נשימה ולהישבע שוב בכל הקדושים והמשיכה לספר עד שאמרה, ״וזהו,״ ובעלת הבית הלכה וחזרה והניחה קנקן זכוכית ירוק ובו מים קרים שפלחי מלפפון ואגס שטו בהם עד שנרגעו המים.

״אז את חושבת שאלה היו סוחרי סמים?״

״אה, את שמה כאלה?״

״מה?״

״החתיכות מלפפון.״

״כן, אני חושבת שזה מוסיף טעם.״

״בטח,״ איזבלה פתחה עוד כפתור בשמלה.

״היא יושבת עלייך נהדר, השמלה, אני מייד כשראיתי אותה חשבתי עלייך.״

״בטח, אבל אני לא יודעת, אני חושבת שזה בטח סוחרי סמים,״ איזבלה ליטפה את בד השמלה. ״אמא שלי ממש ממש אמרה לך תודה.״

״כן, אמרת לי, אני שמחה.״

איזבלה זמזמה עם הרדיו וחיוך קטן על פניה. ״זה טוב ככה הנעליים?״ איזבלה נתנה בהן מבט ממושך, ספק שאלה ספק קבעה והחליפה אותן בזוג נעליים חומות של הילד, היא שלפה שתי פרוסות מלפפון ששקעו לתחתית הכוס לאט ובשלווה, ולעסה אותן במהירות שבה דיברה.

בעלת הבית חלצה את נעלי הבד והתכופפה תחת הספה לחפש את כפכפי האצבע.

״זה שמה,״ איזבלה הצביעה לעבר דלת החצר, ״זה את שמת שמה.״

״נכון, נכון, אני מבולבלת הבוקר.״ בעלת הבית פתחה את דלת המרפסת האחורית ויצאה אל כר הדשא שגמדי חרס (מטופשים, כך הגדיר אותם בעלה) פזורים עליו. ״איזבלה מותק,״ אמרה לה. ״אני לא מוצאת את ה — ״ שאר המשפט נעלם עם הצעדים המתרחקים על הדשא, כעבור רגעים חזרה פנימה, ״אני משאירה את הדלת פתוחה. מחניק פה,״ אמרה ונענעה את ידה כמניפה, ״את תשימי לב שאף אחד לא נכנס.״

ומי יכול להיכנס? את הבית מקיפה חומה, את השכונה כולה — גדר תיל, ויש שומר מפטרל ברחובות ויש שומר בכניסה לשכונה שגם שואל כל אדם שאינו מזהה את מי הוא מבקר ומבקש לראות תעודה ולעיתים מתחקר גם את אלה שהוא כן מזהה, כמו את איזבלה — למשל. הוא מורה לה לעצור וצוחק לעצמו כשהוא שואל את אותן שאלות ששאל לפני יומיים או שלושה.

״איך קוראים לךְ?״

איזבלה מפשקת רגליים ומניחה את ידיה על המותניים, ״השטויות שלךָ,״ נובחת עליו ובכל זאת אחרי רגע עונה בנחת, ״נסיכת האגם הקפוא,״ אלא אם כן היא מאחרת ואז צועקת, אבל לא בקול רם, ״נו די כבר, ארבע שנים אני באה ואתה לא זוכר איך קוראים לי, חתיכת סתום.״

״אצל מי את עובדת?״

״אני נסיכה, אני לא עובדת.״

השומר מחייך ונועץ עיניים בשדיים של איזבלה, ומעכב אותה עוד קצת ואיזבלה משועשעת לא פחות ממנו, בימים שהיא לא מאחרת.

על כל זה חשבה כשבעלת הבית אמרה לה, ״שימי לב שאף אחד לא נכנס.״ מי יכול להיכנס? וזו הסיבה שחייכה לעצמה וגם חשבה, איזו פחדנית זאתי, והחיוך נשאר גם כשאמרה, ״טוב, ככה זה, מי עוד מסתובב באזור שם — ״

״מה?״

״לא אני רק אומרת שמי עוד מסתובב שם ליד האלה, חוץ מהחתולים ההם, סוחרי סמים והילדים שהולכים אחריהם, מי עוד מסתובב באזור שמה, בטח רק כאלה ואפילו שהתקרבתי ועמדתי ממש ככה,״ איזבלה שלחה יד שחומה דקה קדימה, הצביעה אל עבר החלון שמולה, ״למשל, דוגמה, כמו שם החלון, ככה אני והם היינו ואני לא ידעתי אם הם מתים או בכלל חיים ואולי זו המכשפה.״

״מכשפה? באמת, איזה שטויות.״

״כן,״ איזבלה אמרה ועלבון בקולה, היא לא אהבה את נימת דיבורה של בעלת הבית כשהעירה לה ״איזה שטויות״. בכלל לא אהבה.

מה שאיזבלה לא ציינה כשסיפרה את סיפורה, הוא שכל זה נמשך פחות משנייה, כי כשהבינה מה היא רואה, ברחה משם בריצה והמשיכה לרוץ עוד כברת דרך עד שראתה את הביתן של שומר השכונה.

איזבלה עוד כעסה על ההערה של בעלת הבית עד שזו הורידה חתיכה מהבשר המשומר התלוי על אנקול לצד נקניק מעושן וחיתולי בד להכנת גבינות שמנת והגישה ישר לפה של איזבלה שפתחה אותו מייד. עם הלעיסה העלבון והמכשפה נשכחו מליבה.

״נו, מה את אומרת?״ שאלה בעלת הבית בלי לחכות שאיזבלה תגמור ללעוס.

איזבלה לעסה בהנאה לא מזויפת, ״ככה טוב, אני אומרת.״

״באמת?״

״ככה טוב, זה בדיוק כמו שאני אוהבת רק קצת פחות מלח.״

״פחות מלח אממ — ״

״אבל ככה טוב.״

בעלת הבית מיששה את חיתולי הבד וקירבה את האף, אחר סובבה את הבשר וזרתה עליו תבלין כתום. ״ראית שם דם?״

״אהה, את שמה גם כזה? אמא שלי לא שמה כזה.״

״אני כן, בעלי אוהב את הבשר מתובל מאוד.״

״אהה.״

״למה אמא שלך לא עושה ככה?״

״לפעמים אולי כן היא שמה אבל קצת,״ איזבלה ניגבה את שפתיה בכף ידה. ״לא דם, לא ראיתי בכלל דם,״ אמרה וניערה את ידה מפירורי הכתום, ״אבל הם לא זזו, לא נשמו, בגלל זה אני אומרת שאולי — ״

״טוב,״ בעלת הבית נאנחה שוב ושוב והוציאה את איזבלה משלוותה.

״כבר כל כך הרבה דברים קרו שם,״ אמרה ולקחה גם היא חתיכה מהבשר, ״כן קצת פחות מלח.״

״מה זה?״ איזבלה הרימה מבט ומברשת הנעליים חדלה מלהבריש.

בעלת הבית עשתה תנועה עם היד, מסמנת שהיא צריכה עוד רגע עם מה שיש לה בפה.

״אהה — ״

״אני אומרת שכבר קרו שם דברים, כל כך הרבה דברים.״

איזבלה הנהנה במרץ, ״בטח, זה מה שאני אומרת, ממש מתחשק לי עוד — ״

״בשמחה, אני אשים לך קצת בצלוחית, את בטוחה במה שראית?״

״נשבעת,״ אמרה וסימנה צלב על גופה ובעלת הבית, שהותקפה פעמיים על ידי חתולי הרחוב ואפילו נשדדה בשכונה המאובטחת שלה, ממש שני רחובות מביתה, החליטה ועשתה, היא התקשרה אל תחנת המשטרה שוב ושוב במשך דקות, עד שענו לה.

״אנחנו בדרך, הבית בתוך השכונה?״

״כן,״ ולאיזבלה לחשה כשהיא מכסה את השפופרת, ״השוטרים בדרך.״