קלוברלי פארמס 2 - קלואי

פרק 1

קלואי

אז

"אתה בטוח?"

"ברור שאני בטוח," אמר אוליבר בבוז. "כבר קפצתי מגגות הרבה יותר גבוהים מזה."

"כי נראה לי שהדרך למטה ארוכה מאוד."

הוא משך בכתפו. "אולי בשביל מישהי כמוך."

"מה זאת אומרת כמוני?"

אוליבר הביט בי במבט עקום ובחיוך שחצני, הרים את מרפקיו ונפנף בהם כמו תרנגולת.

"תפסיק עם זה!" צבטתי אותו בזרועו. הוא ידע שאני שונאת שקוראים לי תרנגולת או שפנה או תינוקת, או כל שם אחר שהוא נתן לי משום שפחדתי מגבהים. או מהחושך. או מסופות רעמים. או מנחשים. הוא היה ילד כזה שגרם לך לספר לו את כל הפחדים הסודיים שלך, ואז השתמש בהם נגדך. "אני לא תרנגולת."

"אז תקפצי."

"זה מה שאני מתכוונת לעשות." זקרתי את סנטרי לעברו והבטתי למטה מהגג של אסם העץ שבחווה הקטנה של המשפחה שלי. סוף אוגוסט, ארבע אחר הצהריים וחם יותר מכבשן — השמש אפתה את הבוץ שתחתנו למין עוגה קשה בצבע של שוקולד חלב. אוליבר ניסה לשכנע אותי לקפוץ, ואחר כך התערב איתי על הטמגוצ'י שלו שאני לא אעז.

אולי יכולתי לעמוד בפני השכנוע שלו — רק אולי — אבל ממש רציתי את הטמגוצ'י. ביקשתי כזה בחג המולד וקיבלתי ברבי במקום זאת, שכמעט מייד נתתי אותה לאחותי הקטנה פראני. (אחרי שהענקתי לה לילה קסום אחד עם קן. הברביות שלי היו בקטע של סקס.)

"באמת תיתן לי את הטמגוצ'י שלך?" שאלתי. אוליבר ואני מכירים מאז שנולדתי, ולכן ידעתי שאי אפשר לסמוך עליו. כל הרעיונות שלו תמיד הביאו עלינו צרות.

הוא גלגל עיניים. "אמרתי שאני אתן לך, לא? ואת לא תשברי את הרגל. אנחנו בגובה של בערך שלושה מטרים. אי אפשר לשבור רגל מגובה כזה."

נשכתי את השפה והבטתי שוב למטה. נראה לי שהגובה הוא יותר משלושה מטרים. יש לי בכלל סיכוי לנחות ברכות ולא להיפגע?

"ואתה גם תקפוץ?" שאלתי בנימה חשדנית.

"אם את קופצת, אני קופץ."

הנהנתי ואזרתי את האומץ הדרוש.

"יודעת מה? אני אקפוץ קודם," אמר אוליבר והתקדם לעבר הקצה.

"לא!" דחפתי אותו והוא כמעט עף למטה מהגג המשופע. הוא תמיד אהב להשוויץ. היינו בני אותו גיל, אבל הוא היה גדול יותר, חזק יותר ומהיר יותר — ולפעמים הוא היה ממש מניאק לגבי זה.

קראתי להורים שלו דודה נל ודוד סַבּוֹנִי (בהמשך תבינו למה), אבל לא היינו באמת בני דודים. פשוט בילינו יחד הרבה משום שהאמהות שלנו היו החברות הכי טובות מאז ומתמיד. הן היו בהיריון איתנו באותו הזמן וילדו בהפרש של יומיים. אוליבר היה מבוגר ממני, כמובן, ונדמה היה שהיומיים האלה משמעותיים מאוד. במחצית מהזמן לא יכולתי לסבול אותו — ובמחצית השנייה עשיתי את כל מה שיכולתי כדי להרשים אותו.

לפעמים לא הבנתי את עצמי.

"אז תעשי את זה כבר." הוא הציץ בשעון שלו. אוליבר פורד פמברטון תמיד ענד שעון. "אין לי את כל היום."

"בסדר." התקרבתי קצת יותר אל הקצה ונדנדתי את רגליי באוויר. "תספור עד שלוש."

"אחת." אוליבר נשמע זחוח וקצת משועמם, כאילו ידע שאני לא אעשה את זה.

"שתיים," אמרתי בהיסוס וקיוויתי שלא אקיא.

"שלוש." הוא השתתק לרגע. "ידעתי שלא תעשי את זה... אוי, שיט!"

קפצתי — ונחַתּי נורא בחבטה שאפשר לתאר כקול ריסוק חולני, ועם רגל מקופלת בצורה לא טבעית תחתיי. לפני שהספקתי בכלל לחוש כאב ולהתחיל לצרוח, גם אוליבר קפץ.

בום.

הוא נחת בדיוק לידי בתוך הבוץ, אבל הנחיתה שלו הייתה פחות חיננית משלי כי הוא ממש קפץ ראש.

הוא גנח כשאני התחלתי לצרוח. לא עבר זמן רב עד שההורים שלנו רצו לעברנו.

מתברר שאוליבר שיקר לגבי כמה דברים. הוא מעולם לא קפץ מגג לפני כן. לא היה לו בכלל טמגוצ'י. ולמעשה, אפשר בהחלט לשבור רגל בקפיצה מגובה של ארבעה מטרים.

אפשר גם לשבור את עצם הבריח, ולדעתי זה הגיע לו.

בסופו של דבר נזקקתי לניתוח שהותיר צלקת על רגלי הימנית, ובכל פעם שהסתכלתי עליה, התעצבנתי עליו מחדש. וגם על עצמי.

הלוואי שיכולתי לומר שזאת הפעם האחרונה שהוא הצליח לשכנע אותי לעשות משהו, שזו ההתערבות האחרונה שלי איתו, שזאת הייתה הפעם האחרונה שבה סמכתי על אוליבר פורד פמברטון.

אבל זה לא נכון.

אפילו לא קרוב לזה.

פרק 2

קלואי

כעת

"אין מצב שאתה רציני," הבטתי מעל שולחן המטבח באבא שלי, שהרס בזה הרגע את חיי באמצעות משפט אחד. "אתה מצפה שאני אעבוד בשביל אוליבר?"

"זה רק לשישה חודשים." אבא משך בכתפו ולקח פרוסת לחם, כאילו זה לא סיפור גדול שאצטרך מעכשיו לקבל הוראות מהאידיוט הזה במשך חצי שנה. "הוא חושב שזה הזמן הדרוש כדי להדריך אותך."

"שישה חודשים!" לקחתי לידי את כוס היין והחזקתי בה חזק.

"זה הגיוני, קלואי. את רוצה לפתוח מזקקה. הוא כבר מנהל אחת. והיא מצליחה מאוד בשנים האחרונות."

ידעתי הכול על המזקקה המחורבנת שלו — זה היה הרעיון שלי.

"אוליבר הוא כמו בן משפחה," אמרה אימא. "את מכירה אותו מאז שנולדת."

"זאת לא אשמתי." לגמתי מיין הרוזה שלי.

"אני חושבת שאוליבר נחמד," אמרה פראני, אחותי הצעירה, המתוקה הנצחית.

יריתי בה מבט קטלני. "את לא מכירה אותו כמוני."

"תזכירו לי, מי זה אוליבר?" שאל מאק, החבר של פראני. הם התארסו לאחרונה, אז רשמית הוא הארוס עכשיו. הוא עובד כמנהל הכללי של קלוברלי פארמס, העסק המשפחתי שלנו שכולל חווה, יקב, מלון ואולם חתונות. די הופתעתי שמאק לא היה מודע לעסקה שאבא שלי עשה. הוא השתתף בכמה פגישות שהיו לי עם אבא לגבי הקמה של מזקקה קטנה — פגישות שתמיד הסתיימו במפח נפש עבורי.

לא משנה כמה טענתי שמזקקה תהיה תוספת נהדרת לעסק הכולל שלנו ותוסיף לו פן מודרני, המציאות העגומה הייתה שאין לנו כסף.

"אוליבר הוא הבן של החברה הכי טובה שלי," אמרה אימא למאק בקול מלא חיבה. "והוא ממש מקסים."

"גם טד בנדי," הזכרתי לה.

"חכם, נאה, מצליח," היא המשיכה כאילו לא אמרתי כלום. "הוא ממש בנה את עצמו לבד."

"זה לא קשה כל כך כששם המשפחה שלך הוא פמברטון," מלמלתי ודקרתי במזלג שלי גבעול אספרגוס צלוי.

"פמברטון של חברת הסבונים?" שאל מאק.

"בדיוק." הפניתי את האספרגוס לעבר מאק. "ושמו האמצעי הוא פורד. כמה קשה להצליח כשאתה מגיע לא רק ממשפחת הון אחת, אלא משתיים?"

"באמת, קלואי," אימא נזפה בי. "נל אמרה שהוא השתמש בכסף הפרטי שלו כדי לפתוח את המזקקה."

נחרתי בבוז. "הכסף הפרטי שלו. כן, בטח."

"בדיוק כפי שאת השתמשת בכסף שלך בשביל הקולג'," אמר אבא בחיוך מעורר רחמים. "הכסף של המשפחה הוא הכסף של המשפחה. הכסף שלנו הוא פשוט כסף של סויר, לא של פמברטון. ואין יותר מדי ממנו," הוא צחק מהבדיחה שלו.

"זה שונה," טענתי. "נכון, אתם מימנתם לי את התואר הראשון, אבל אני מימנתי את השני, לא? לקחתי הלוואות כמו שעושה כל אדם נורמלי, ועבדתי בזמן הלימודים כדי שאוכל להחזיר אותן. אני עדיין מחזירה אותן!"

"ואנחנו גאים בך מאוד," אמר אבא ולגם מהיין שלו. "זאת סיבה נוספת לכך ששיתוף הפעולה עם אוליבר הוא רעיון טוב. את יודעת שהייתי מאוד רוצה שיהיה לנו את הכסף שאת צריכה כדי לפתוח פה מזקקה, אבל אין לנו. לא אם את רוצה לעשות את זה כמו שצריך. מאק יכול להעיד על כך."

מאק נראה אשם. "אני מצטער, קלואי, אני לא יכול לטעון אחרת. אם את רוצה להשתמש בציוד הנחושת היקר, ואת מעדיפה לעשות את זה במוקדם ולא במאוחר, אני חושב ששותף מנוסה זה רעיון טוב."

לא רציתי שום שותף מחורבן — הייתי עצמאית מאוד, ורציתי לעשות את זה לבד ולהוכיח לכולם שאני יכולה. אבל הסבלנות שלי, שאף פעם לא הייתה אחת ממעלותיי הגדולות, הלכה ואזלה.

הנחתי את היין על השולחן. "אוקיי, בסדר, שותף מנוסה זה רעיון טוב. אבל למה אוליבר מוכרח להיות השותף הזה?"

"אוליבר הוא הבחירה הטבעית," אמר אבא. "דיברנו קצת על הרעיונות שלך כשאימא ואני ביקרנו את נל וסבוני בחודש שעבר בהארבור ספרינגס. הוא היה שם. ואז פתאום, משום מקום, הוא התקשר אליי אתמול. אוליבר אמר שהוא חשב על זה ושיש לו הצעה בשבילי."

הלסת שלי נשמטה. לא ידעתי מה העליב אותי יותר — העובדה שאבא חלק עם אוליבר את הרעיונות שלי בלי להגיד לי, או ששניהם רקמו איזו עסקה מאחורי גבי וממש חטפו לי את הרעיון.

גברים טיפוסיים!

"מה ההצעה בדיוק?" דרשתי לדעת ובו־זמנית ניסיתי להישאר רגועה.

אבא סיים ללעוס, בלע, ולגם עוד לגימה מהיין לפני שענה. "אוליבר ילמד אותך את כל מה שאת צריכה לדעת לגבי העסק, וכשהוא יהיה בטוח שאת מוכנה, תחל השותפות ותפתחו כאן יחד מזקקה. והוא ישקיע מחצית מהכסף."

"זה נותן לו את כל השליטה," אמרתי בכעס.

"בכלל לא." הוא נשען אחורנית בכיסאו. "תראי, אם את לא

מעוניינת, את לא חייבת לעשות את זה, אבל אז לא תהיה מזקקה בקלוברלי. הבטחתי לאימא שלך להאט את הקצב ושאתחיל לחשוב על פרישה. היא כבר הזמינה לנו נסיעה בסתיו הקרוב, בדיוק אחרי שעונת התיירות נרגעת. בנקודה הזאת בחיי אני לא יכול לקחת על עצמי, אישית ופיננסית, פרויקט בהיקף כזה."

"הרופא אמר שהוא צריך להוריד ממנו מתחים," הוסיפה אימא וטפחה על כתפו. "יותר זמן פנוי. דיברנו על זה אתמול בלילה ואנחנו חושבים שזה מבריק. ההצעה של אוליבר נדיבה מאוד. את מעדיפה שנדחה אותה?"

"לא," הודיתי ושילבתי את זרועותיי על החזה. "אני פשוט חושבת שהייתם צריכים לדבר איתי לפני שאמרתם לו שאעשה את זה."

"את רצית את זה שנים, דימפלז¹," הזכיר לי אבא תוך שימוש בכינוי החיבה הישן שלי. "למה להיות עקשנית בעניין הזה? זה הפתרון המושלם. נכון, מאק?"

"אממ." מאק החוויר מעט מהמחשבה שהוא זה שצריך להכריע בוויכוח המשפחתי שלנו.

"אוי, קדימה, מאק," אמרתי בכעס. "אתה חלק מהמשפחה עכשיו, ואתה כבר יכול להכריע. אני סומכת עליך שתגיד את האמת."

מאק כחכח בגרונו. "טוב, אומנם אני לא מכיר את כל הפרטים של העסקה או את השותפות שאבא שלך מדבר עליה, ואני לא יודע שום דבר על אוליבר ועל העסק שלו, אבל אני יכול להגיד לך ששיתוף פעולה עם מישהו שיש לו ידע ואמצעים לעשות משהו כזה, זה רעיון הרבה יותר טוב מאשר ללוות כסף או לנסות גיוס המונים ולקפוץ פנימה בצורה עיוורת."

"בדיוק." אבא הנהן לעבר מאק. "דיברתי על זה גם עם הנרי דה סנטיס, והוא מסכים. אין לו שום רקע במזקקה, והוא גם עסוק מאוד בכרמים בעונה הזאת."

"כבר דיברת עם הנרי על זה?" הנרי דה סנטיס הוא היינן של קלוברלי. אני עובדת איתו הרבה מאז שנעשיתי האחראית על השיווק ויחסי הציבור של היינות שלנו, והמנהלת של חדרי הטעימה פה ובדאונטאון. הוא בחור נפלא ואנחנו חברים די טובים, ולכן הרגשתי נבגדת בכל כך הרבה רמות. כאילו כולם היו חלק מאיזה מועדון גברים שאני לא הורשיתי להיכנס אליו, אבל לו היה כוח להחליט על עתידי.

"הייתי חייב," המשיך אבא ומשך בכתפו. "אחרי הכול, להנרי תהיה הרבה פחות עזרה כשתעבדי עם אוליבר — אם זה מה שאת רוצה, כמובן." הוא לקח לידו את היין שוב. "אני לא אכריח אותך להסכים לזה."

בהיתי במצח מכווץ במזלג ובסכין שלי. אחר כך חתכתי חתיכת שרימפ, בעיקר כדי להעסיק את עצמי במשהו בזמן שאני שוקלת את הדברים. קן, הפסיכולוג שלי, לימד אותי את היתרון שבהמתנה קצרה לפני שאני יורה תשובות, אפילו רק שתיים או שלוש שניות. לא תמיד קל לי, אבל אני עובדת על זה.

"אני חושבת שזה רעיון טוב," אמרה אפריל, אחותי המבוגרת יותר שישבה לשמאלי. "למה לא לתת הזדמנות לשותפות עם אוליבר?"

למה לא? היו לי מאה סיבות, אבל שתי העיקריות הן:

1. אי אפשר לסמוך על אוליבר פורד פמברטון.

2. אי אפשר לסמוך עליי כשאני ליד אוליבר פורד פמברטון.

ובכל זאת, לקחתי את הזמן, לעסתי לאט ובלעתי. דבר נוסף שקן לימד אותי הוא להיות יותר אמפתית, לשים את עצמי בנעליו של האחר. אבא מבוגר, כמעט בן שבעים, והוא מתמודד עם עניינים בריאותיים. כולנו — אימא, ארבע האחיות שלי ועובדים ותיקים כמו מאק והנרי — הסכימו שהדבר הכי טוב בשבילו זה להאט את הקצב. עמוק בתוכי קיוויתי שהוא יעביר אליי כמה מסמכויות הניהול של קלוברלי. זה הצעד ההגיוני.

אני לא האחות הבכורה. סילביה היא הבכורה, אבל היא מתגוררת בסנטה ברברה עם בעלה והילדים. אני גם לא הבאה אחריה. זאת אפריל, מפיקת האירועים בקולברלי ועושה עבודה מעולה. מעולם לא שמעתי ממנה ציוץ על כך שהיא רוצה לעשות משהו אחר. חתונות ואירועים שונים של חברות מעסיקים אותה מאוד, והיא תמיד מקפידה לאמץ טרנדים חדשים. הבאה אחריה היא מג שמתגוררת בוושינגטון הבירה, שם היא עסוקה בטיפוס בסולם הפוליטי ובניסיון להשפיע, דבר שהיא חלמה עליו מאז ומתמיד.

ונשארנו פראני ואני. פראני היא הצעירה יותר, בת עשרים ושבע. לאחרונה היא הפסיקה לעבוד בקבלה של המלון ועברה לנהל עסק פרטי של עוגיות מקרון מתוך בית קפה בדאונטאון של טראוורס סיטי, במרחק עשרים דקות נסיעה מפה. היא גם התארסה לאב חד־הורי עם שלוש בנות צעירות, ועברה לגור איתם. עם העסק החדש שלה, העזרה בגידול שלושה ילדים ותכנון של חתונה, אין מצב שהיא תוכל לקבל על עצמה עוד תחומי אחריות בקלוברלי.

ולכן הגיוני לקדם אותי. אני מחויבת לחלוטין לעסק המשפחתי. אני בת שלושים ושתיים, רווקה, בלי הרבה סיכויים או תוכניות לשנות בקרוב את המצב — ההיסטוריה הרומנטית שלי עשירה בהתנהגויות אימפולסיביות והחלטות שהתחרטתי עליהן. יש לי טעם נורא בגברים, ועד שקן יוכל להסביר לי למה אני תמיד בוחרת באידיוטים על פני הבחורים הנחמדים, החלטתי להתנזר ממערכות יחסים.

עם זאת, הבנתי שאם אני רוצה להוכיח שאני יודעת לעבוד בצוות, שאני גמישה וחכמה, כזאת שרואה את התמונה הגדולה ואשת עסקים קרת רוח, עליי להתפשר ולא לתת לרגשות להשתלט עליי.

נשמתי עמוקות ולגמתי שוב מהיין.

"אני אוהבת את הרעיון של פשרה," פתחתי ואמרתי. "אני פשוט... מודאגת מכך שאוליבר ואני אולי לא מתאימים כשותפים."

אפריל גיחכה ממקומה לשמאלי, ומייד קירבה את כוסית היין לשפתיה כדי לנסות להסתיר זאת. איש בשולחן הזה לא מכיר את הסיפור המלא שלי עם אוליבר פורד פמברטון, אבל אפריל מכירה מספיק כדי לזהות את המוזרות שבמצב. בעטתי בקרסולה לפני שהמשכתי.

"למה לא?" שאלה אימא. "הייתם הייתם בלתי נפרדים פעם."

"כי אני עובדת חרוצה והוא תייר נצחי, מדלג בין יאכטות, עליז ופזיז, פלייבוי עשיר ואגואיסטי. זה למה."

"באמת, קלואי. אנשים משתנים. אוליבר אולי היה קצת פרוע בשנות העשרים שלו, אבל הוא ממש נעשה רציני בשנים האחרונות."

"אימא, אנחנו לא מסתדרים."

"אוי, שטויות." היא ביטלה את הדברים שלי בתנועת יד. "אולי רבתם מדי פעם כשהייתם צעירים יותר, אבל זה היה רק משום שאתם דומים כל כך — עקשנים ותחרותיים. אבל אתם מכירים מאז ומתמיד. הוא אפילו לקח אותך לנשף הסיום שלו בתיכון."

הסתכלתי עליה במבט תוכחה. "אימא שלו הכריחה אותו להציע לי. ואת הכרחת אותי להגיד כן."

"הייתם כל כך חמודים." היא נאנחה בעצב. "נל ואני תמיד חשבנו שאתם מושלמים יחד. חבל מאוד שאתם אף פעם לא... טוב, בכל מקרה, שניכם הרבה יותר בוגרים עכשיו."

התפתלתי קצת בכיסא שלי. "אני מניחה שכן, אבל עדיין לא שכחתי את הדברים המרושעים שהוא עשה לי כשהיינו קטנים."

"כמו הפעם ההיא כשהוא שכנע אותך שאת חולה במחלת הבוקיצה ההולנדית?" הקניטה אפריל.

"זה לא היה מצחיק," אמרתי בכעס לקול צחוקם של שאר הנוכחים בחדר.

"לא ידעתי את זה," אמרה פראני. "איך הוא עשה את זה?"

"הוא אמר לה שהנמשים על האף שלה הם סימן בטוח, ושאם יתחיל לגדול לה שיער על הרגליים היא חייבת למרוח עליהן חמאת בוטנים," אמרה אפריל, הבוגדת הזאת. "הוא אמר לה שזאת התרופה היחידה."

"אה, נכון." אימא שלי ניגבה את הדמעות מעיניה בעודה משתנקת מרוב צחוק. "שכחתי מזה. מצאתי אותה יום אחד במזווה מכוסה בסקיפי²."

"קראנו לה סקיפי כמה חודשים אחר כך," אפריל צחקקה.

"כל מה שאני ידעתי זה שהיא שברה את הרגל אחרי שהוא שכנע אותה לקפוץ מהגג של האסם," אמרה פראני. "וגם הוא שבר את עצם הבריח כשהוא קפץ אחריה, לא?"

אימא ניסתה להסדיר את נשימתה והניחה יד על החזה. "כן. אלוהים אדירים, חשבתי שאקבל התקף ללב כשראיתי את שניהם שוכבים שם."

"הוא לא רק שכנע אותי, אנחנו התערבנו — ואני ניצחתי, והוא מעולם לא שילם לי," אמרתי ברוגז, "כי הוא היה רמאי ושקרן ועמוק בפנים הוא בטח לא השתנה. בדיוק בגלל זה אני לא רוצה להיות השותפה שלו."

"זה גורם לי להרגיש טוב יותר לגבי מה שהבנות שלי עושות זו לזו," אמר מאק בחיוך והרים את בקבוק הבירה שלו.

"אני בטוחה שהבנות שלך לא שמו נחש מגומי מתחת לשמיכות של מישהו כשהן התארחו בבית הנופש של המשפחה," אמרתי. "ואז התחבאו מתחת למיטה כדי לראות כמה חזק הוא יצרח."

*המשך הפרק זמין בספר המלא*

הערות

1 מאנגלית: גומות חן

2 מותג מוכר של חמאת בוטנים