מבוא לתולדות המלחמה - כרך א

פתח דבר

הקורא העברי המתעניין בהגות צבאית חב חוב גדול לאיש הצבא, האלוף פרופ' יהושפט הרכבי ז"ל, חתן פרס ישראל למדע המדינה, על ספרו מלחמה ואסטרטגיה, שפרסם בשנת 1990. חיבור זה מציג דיון מקיף, ממצה ומסודר הדן במגוון התיאוריות העוסקות בגורמי המלחמה, במטרותיה, במאפייניה, בתורותיה, בצורות ניהולה ובדרכי סיומה. בכל אחת מהסוגיות האלה הפגיש הרכבי את הקורא העברי עם המסורות הקיימות במחקר העולמי לדורותיו, ובכך מילא חֶסר גדול בארון הספרים הצבאי הישראלי. זמן קצר לאחר פרסומו, קיבל מלחמה ואסטרטגיה מעמד של ספר מופת בחוגים הצבאיים ובעולם האקדמיה. מאז הוא מופיע בקביעות ברשימת קריאת החובה בקורסים הנלמדים במערכת הביטחון הישראלית ובמחלקות למדעי המדינה וליחסים בין־לאומיים במוסדות להשכלה גבוהה בארץ. באוניברסיטה הפתוחה, הספר עומד בבסיס הקורס מלחמה ואסטרטגיה, המוצע לתלמידי התואר הראשון.

עם זאת, המחקר אינו שוקט על שמריו. ככל שעובר הזמן, מורגש הצורך לעדכן גם חיבורים הנחשבים נכסי צאן ברזל בתחומם. צורך זה בולט מאוד בתחום המלחמה והאסטרטגיה עקב קיומם של שני תהליכים המתרחשים בו בזמן: האחד בתוך העולם הצבאי, והשני מחוצה לו. בתהליך הראשון כלולות התמורות (המוגדרות לעתים מהפכניות) המתחוללות בדרכי התנהלותן של המלחמות בימינו והצפויות להתחולל במלחמות העתידיות. תהליך זה ניזון בעיקר מהפיתוחים הטכנולוגיים המשפרים במידה ניכרת את יכולתם של מדינאים ומפקדים לפקח על הנעשה בשדות הקרב והמאפשרים להם לתכנן, לראשונה בהיסטוריה, ניהול מערכות צבאיות בזירת הסייבר (הסביבה הרשתית). התהליך השני הוא החידושים שחלו בדור האחרון בפיתוחן של תיאוריות בתחומי הסוציולוגיה, האנתרופולוגיה, המשפט והפילוסופיה. ישנם ממשקים בין התיאוריות האלה לחקר המלחמה, והחידושים האחרונים תורמים רבות להבנתה.

מטרתו הראשונה של הספר שלפניכם היא לאפשר לקהל הקוראים בעברית היכרות ראשונית עם ההתפתחויות החדשות האלה. נוסף על כך, בשונה מספרו של הרכבי, המתייחס אל תולדות המלחמה כאל מאגר ידע שניתן לשאוב ממנו דוגמאות היסטוריות להמחשת עקרונות ההגות הצבאית לדורותיה (הנושא שעמד במרכז התעניינותו של המחבר), נקודת המוצא של הספר שלפניכם היא בחינת ההיסטוריה של תופעת המלחמה בעזרת הכלים החדשים הקיימים היום במחקר, הפותחים צוהר לזיהוי שלל המרכיבים שאפיינו בתקופות שונות את העימותים האלימים שהתרחשו בין קבוצות מאורגנות של בני אדם והשפיעו על התפיסות ועל תורות הלחימה שלאורן התנהלו עימותים אלה.

הספר נועד לתרום למאמץ המבורך, ההולך ומתגבר באקדמיה בישראל, לאמץ את הגישה המכונה "ההיסטוריה הצבאית החדשה" (new military history) וליישם את תפיסותיה. גישה זו מסתייגת מההתמקדות המסורתית באירועים שהתרחשו בשדה הקרב, או ליתר דיוק במה שבחרו לספר לאחר מעשה מצביאים שנכחו בקרבת הזירה. כמו כן אין היא מסתפקת בעיון בהקשר המדיני של עימותים צבאיים אלימים, כלל יסוד שקבע אחד מענקי ההגות הצבאית האירופאית המודרנית, קרל פון קלאוזביץ (Carl von Clausewitz, 1830-1781), לפני יותר ממאתיים שנה. שאיפת החוקרים הדוגלים בגישת ההיסטוריה הצבאית החדשה רחבה הרבה יותר. באמצעות נקודות המבט המחקריות שפותחו מהשליש האחרון של המאה ה־20 ואילך בענפים שונים של מדעי ההתנהגות, החוקרים מבקשים להסביר את התנהלות המלחמות, על צורותיהן המגוונות והמשתנות, באמצעות מיקומן בתוך הקשרים שונים: חברתיים, ארגוניים, תרבותיים, כלכליים וטכנולוגיים.

מבנה הספר שלפניכם מבוסס על הגישה הזאת. אמנם ההתמקדות היא בתולדות המלחמה, אך לא בדרך כרונולוגית, שהייתה מחייבת לארגן את הפרקים השונים בהתאם לציר זמן אנכי מקובל ולספק תיאור רדוד בהכרח של רצף מערכות צבאיות משחר ההיסטוריה ועד ימינו. במקום זאת, הספר מציג דיון היסטורי במסגרת של ניתוח אנליטי רוחבי, המשקף את ההנחה כי ניתוח זה יעניק ביטוי הולם לנקודות המבט המחקריות החדשות ולתרומותיהן להבנת קצב השינויים שחלו מעת לעת בתופעת המלחמה. במבוא לספר מוצגים מושגי היסוד בחקר תולדות המלחמה ואבני הדרך העיקריות שחלו בהתפתחותו של תחום דעת זה. כל שער מתשעת השערים הבאים מוקדש לאחד המרכיבים הבולטים ברצף ההיסטורי, לדוגמה: המתח הקיים בין אסטרטגיות התקפיות להגנתיות; מגוון האפשרויות לגיוס לוחמים; ההסדרים החוקתיים האמורים לקבוע את מערכת היחסים שבין הדרגים הצבאיים לדרגים המדיניים הבכירים. הדיונים הנפרדים בסוגיות האלה נשענים על מבחר של דוגמאות היסטוריות, אך מטרתם העיקרית היא להציע הסבר לתמורות שחלו בכל מרכיב, מתקופה לתקופה וממקום למקום. הדבר נעשה באמצעות בחינת השפעת גורמים, כמו הסביבה הפוליטית, הטכנולוגית, הכלכלית והדיפלומטית, שעמדו ברקע פעילותם של צבאות ספציפיים, כמו גם המסורות התרבותיות בענייני מלחמה וניהולה שמהן המצביאים וחייליהם שאבו השראה.

זאת תבנית ההוראה שהשתמשתי בה בקורסים שלימדתי בנושא תולדות המלחמה במסגרות אקדמיות שונות. אף שמדי פעם התעורר הצורך לערוך שינויים תוכניים בחלק זה או אחר של קורסים אלה, מטרתם העיקרית - כמו זו של הספר שלפניכם - נותרה בעינה: לחדד את מודעוּת קהל התלמידים והקוראים לשלושה לקחים מרכזיים שניתן להפיק מן הנרטיבים ההיסטוריים.

הלקח הראשון, והחשוב ביותר, הוא כי המלחמה היא מעשה תועבה. במהלך ההיסטוריה גרמה המלחמה סבל, יגון, הרס ואובדן חיים במידה רבה יותר מכל פעולה אנושית אחרת. גם המלחמות הנחשבות הכרחיות לכאורה, ולכן מסווגות כצודקות ולגיטימיות, לא יימלטו מההגדרה הקולעת של הגנרל ויליאם טקומסה שרמן (William Tecumseh Sherman, 1891-1820), המפקד המהולל של כוחות הצפון במלחמת האזרחים של ארצות הברית: "כל מלחמה היא גיהינום". עבור אזרחי מדינת ישראל קיבלה האמירה הזאת משנה תוקף מ־7 באוקטובר 2023, בעקבות הזוועות שביצעו מחבלי החמאס במתקפת הטרור על יישובים, על מבלים במסיבת הנובה, על מוצבים צבאיים ועל אזרחים במרחב הנגב המערבי, אירוע שהצית את מלחמת חרבות ברזל, שעודנה נמשכת בעת סיום כתיבתו של ספר זה. חשיבות הפניית תשומת הלב אל הצד המכוער שליווה תמיד את מעשה המלחמה משתקפת בספר בהקדשת אחד מעשרת שעריו לניתוח המניעים של פשעי מלחמה, מחד גיסא, ולגורל המאמצים שהושקעו לאורך ההיסטוריה במניעתם, מאידך גיסא. בהקשר זה הושם דגש על השאלות המאתגרות בתחומי מוסר הלחימה, העולות מריבוי העימותים בימינו (בפרט באזורנו) בין צבאות סדירים לבין קבוצות של לוחמים לא מדינתיים (עימותים המכונים "המלחמות החדשות"), המרבים להשתמש באמצעי טרור כדי לפגוע בכוונה תחילה באוכלוסיות של לא לוחמים.

הלקח השני מסקירת תולדות המלחמה הוא האופי המשתנה של התופעה. אמנם קיימים מרכיבי מלחמה נצחיים ועקביים (כמו ביצוע פשעים נגד מי שאינם לוחמים), אולם מרכיבים אחרים משתנים מעימות לעימות. במובן זה, המלחמה נוטה כמעט לכל אורך ההיסטוריה לפשוט צורה וללבוש צורה חדשה, התואמת את השינויים הטכנולוגיים, הדמוגרפיים והתרבותיים שחלו בסביבה שבה היא מתרחשת. ניתן אפוא להניח שלא יקום גורם צבאי שיכריז כי נעלם הצורך לרענן ולחדש שוב ושוב את תורות הלחימה המקובלות, לעתים אף בעצם ימי המערכה. גם בהקשר זה סיפקה מלחמת חרבות ברזל תזכורת בדמות השימוש בכלי טיס בלתי מאוישים (כטב"מים), ובייחוד ברחפנים. אף שמכשירים אלה כבר נקלטו לצרכים שונים ביחידות נבחרות בצה"ל בטרם פרצה המלחמה, נראה כי רק במהלכה שופרו הדרכים לשילובם המיטבי במשימות תצפית, פיקוד ותקיפה.

הלקח השלישי מסקירת תולדות המלחמה הוא כי גם חקר המלחמה ותולדותיה מתאפיין בדינמיות. הביטוי לכך אינו מוגבל למחקרים פרטניים המציגים מידע חדש על אירוע היסטורי ספציפי. מלחמת העולם הראשונה היא דוגמה מאלפת לכך. במלאות מאה שנה להתרחשותה, פורסמו מאמרים מדעיים וספרים רבים שבהם גילויים חדשים, פרי מחקר שנעשה בארכיונים שעד אז לא נסקרו כראוי. רלוונטיים אף יותר הם פרסומים מכלילים, המציגים גישות חדשות לחקר עצם תופעת המלחמה וההשפעות של תוצאותיה. בקטגוריה הזאת כלולים למשל לימודי מגדר, המתמודדים עם התופעה המורכבת של נוכחותן או אי־נוכחותן של נשים בשדות הקרב, או חקר משווה של תרבויות שונות, הבודק את השפעותיהן של מסורות תרבותיות על סגנונות הלחימה של עמים שונים. רשת ההתעניינות התרחבה אף לתחום האפידמיולוגיה (מגפות כסיבה לפרוץ מלחמות ולדרכי סיומן) ולמנהל עסקים (שינויים בדרכי פיקוד על לוחמים בדרגות שונות). תחומים כאלה, שבחיבורים מסורתיים על היסטוריה צבאית זכו להתייחסות אגבית מעטה בלבד, נחשבים היום חיוניים להבנתה, ולכן נדון בהם בספר. ניתן לשער כי ככל שיעמיקו החוקרים ברב־הממדיות האופיינית למלחמה, ובייחוד בהתנהגות בני האדם הנשאבים (לרוב בניגוד לרצונם) לתוך החוויה המאתגרת הזאת, כך ירבו זוויות הראייה החדשות.

ההפניות הרבות בספר לספרות מחקרית קודמת מעידות על הישענותו על חוכמתם ועל עמלם של מלומדים אחרים, ובייחוד על ממצאיהם של חוקרים מודרניים (כמה מהם, יש לציין בגאווה, ישראלים), שכתיבתם סיפקה מקור בלתי נדלה של ידע והשראה ושימשה לי מודל לחיקוי. שורשיו של ספר זה נעוצים כאמור בקורסים בנושא תולדות המלחמה שלימדתי תחילה במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן, ולאחר מכן בחוג לממשל ופוליטיקה במכללה האקדמית אשקלון. ברצוני להודות למוסדות האלה על שסיפקו לי אכסניות נוחות, ולתלמידי על שתרמו רבות לגיבוש רעיונותיי. השתתפותם העֵרה בקורסים אימתה את אמירתו המפורסמת של האמורא הבבלי רבי חנינא: "הרבה למדתי מרבותי, ומחברי - יותר מרבותי, ומתלמידי - יותר מכולן".

הרעיון להסב את הרצאותיי לספר עלה בדעתי לאחר פרסום עולם במלחמה: יחסים בין העמים בשנים 1945-1900, שראה אור בשלושה כרכים בהוצאת למדא בשנת 2019. אני מברך על מעורבותה של פרופסור תמר הרמן, שכיהנה אז בתפקיד העורכת הראשית של הוצאת למדא עיון, על שטרחה להתאים את הצעתי הראשונית לספר על תולדות המלחמה לצורכי האוניברסיטה ועל שדאגה לנווט את הגרסאות המתוקנות בוועדות האישור המוסמכות. שמחתי לעבוד שוב עם צוותי הפיתוח וההוצאה לאור של האוניברסיטה, וזכיתי גם הפעם לחוויה נעימה ביותר, בייחוד לאור הקפדתם של כל העוסקים הרבים במלאכה על הוצאת מוצר שיענה על דרישות קהל הקוראים, הן מבחינה תוכנית והן מבחינה אסתטית. בהקשר זה לא יכולתי לקוות לעריכה ברמה מקצועית גבוהה יותר מזו שסיפקה, בסבלנות ובדייקנות, גב' יוליה גלפרין. יחד איתה נעזרתי רבות בהערותיהם המועילות והבונות של היועצים שנענו להזמנת האוניברסיטה הפתוחה לחוות דעה על טיוטות השערים השונים ובכך סייעו לי בהבנת פרשיות צבאיות סבוכות מסוימות. כמובן, אם למרות כל העזרה שקיבלתי, נפלו טעויות כלשהן בספר, האחריות עליהן כולה שלי.

אחרונה חביבה והחשובה לי מכול היא רעייתי, פרופ' טובה כהן, שסיפקה לי כתמיד אוזן קשבת ועין ביקורתית לכל אורך הדרך, שבמהלכה הייתה שותפה לי בכול - ובייחוד לסלידה ממלחמה.

סיוון תשפ"ה

יוני 2025

שער 1

תעלומת המלחמה

פרק 1

פרדוקס המלחמה

המלחמה היא תופעה חידתית - לדעת רבים זוהי הפעילות האנושית החידתית ביותר המוכרת לנו. בלב התעלומה מצוי פרדוקס: מחד גיסא, אי־אפשר לזהות גורם כלשהו מעשה ידי אדם שהיה אחראי במהלך ההיסטוריה לסבל, להרס ולאובדן חיים בהיקף רחב יותר מאשר המלחמה. רעה זו פוגעת, לכאורה ללא הבחנה, לא רק במשתתפים בה (המכונים "לוחמים"), אלא היא גובה מחיר גם, ולעתים בעיקר, מהבלתי מעורבים בה - גברים, נשים וילדים - שלא ביקשו להשתתף בה כלל (ראו איורים 1.2-1.1). מאידך גיסא, רק לעתים רחוקות מאוד בהיסטוריה נרתעו שליטים מהכרזת מלחמה עקב המודעות למחירה הנורא בדם וברכוש.

מחיר המלחמה

איור 1.1 פרנסיסקו גויה (Francisco Goya), שלושה במאי 1808, 1814, מוזיאון דה פרדו, מדריד. כיתת יורים של חיילים צרפתים מוציאה להורג תושבי מדריד שנחשדו בהשתתפות בהתקוממות נגד הכיבוש הצרפתי של ארצם במאי 1808

איור 1.2 ילדים בורחים מכפר בווייטנאם שכוחות ארצות הברית הפציצו (בשוגג ככל הנראה) בפצצת נפאלם, יוני 1972. הצלם ניק אוט, אז אזרח דרום וייטנאם, נתן לצילום את הכותרת: אימת המלחמה

מטרתו הראשונה של שער הפתיחה היא להדגים את היחס הדו־ערכי שגילה האדם במשך ההיסטוריה לתופעת המלחמה, ולהצביע על המניעים האפשריים לעמדות המנוגדות כלפיה. על בסיס דיון ראשוני זה נעבור לבחינתן של שלוש סוגיות:

• מדוע המלחמה קיימת? הצגת ההשערות המרכזיות בנוגע למקורות ההתנהגות המלחמתית של בני האדם;
• ממתי המלחמה קיימת? סקירת העדויות הפרה־היסטוריות למלחמות;
• איך תועדה המלחמה? התפתחותן של סוגות שונות בספרות ההיסטוריה הצבאית.

נקודת המוצא של השער הנוכחי היא העובדה שככל הידוע, מלחמות, בצורה זו או אחרת, התרחשו בכל מקום שבו חיו בני אדם ובכל עידן בתולדות האנושות. הלחימה אם כן אינה נחלתה או התולדה של תרבות אחת, אידאולוגיה אחת או דת אחת, וגם לא של משטר פוליטי אחד. נראה שזוהי תופעה אוניברסלית המסרבת להיעלם מן הנוף האנושי. ראיה אחת לדבר היא כישלון מאמציהם של אישים וקבוצות, בייחוד מראשית המאה ה־20, לבער אותה מן העולם (בדומה לעבדות למשל), לכל הפחות בחברות "נאורות" מודרניות. אבל אפילו בחברות כאלה ממשיכים להשמיע את הטיעון כי במקרים של איום ביטחוני קיומי, הנחשב נסיבות של "אין ברירה", השימוש בכוח צבאי אלים הוא זכותה, ואפילו חובתה, של כל מדינה או ישות פוליטית אחרת בעולם.

לכל אורך ההיסטוריה אמנם היו בודדים, ולעתים אף קבוצות שלמות, שסירבו להילחם אפילו במצבי חירום לאומיים, אשר הצדיקו לרוב את עמדתם באמצעות טיעונים מצפוניים המעוגנים באמונות דתיות. אך המונח פציפיזם, הנגזר מהמילה pax ('שלום' בלטינית) נכנס ללקסיקון רק באמצע המאה ה־19, תחילה בצרפת. יתר על כן, הוא זכה להד ציבורי בין־לאומי רחב רק לאחר שאימצו אותו אישים בעלי השפעה, כגון המנהיג ההודי מהטמה גנדי (Mahatma Gandhi, 1948-1869), אולם שפע של ראיות מעידות כי ההתנגדות לשימוש באלימות בכלל, ולמלחמה בפרט, מוקדמת הרבה יותר. באמצע שנות ה־60 של המאה ה־20, כאשר ההתנגדות להתערבות הצבאית האמריקנית בוויטנאם הייתה בשלביה המוקדמים, התפרסם בניו יורק קובץ של יותר ממאה כתבים אנטי־מלחמתיים שנאספו ממקורות מגוונים, החל מחיבורי הוגים סינים המתוארכים למאה ה־5 לפנה"ס וכלה בנאומי הכומר מרטין לותר קינג (Martin Luther King, 1968-1929), שהיה מהמנהיגים הבולטים של התנועה לזכויות האזרח בארצות הברית. כעבור שלושים שנה התפרסם קובץ נוסף, שסקר את הזרמים החדשים בהתנגדות מצפונית לשירות צבאי שהופיעו במדינות שונות (גם בישראל) לקראת סוף המאה ה־20 ¹

רוב העדויות לקיומה של מסורת אנטי־מלחמתית מתייחסות אליה בכובד הראש הראוי. נימה זו בולטת מאוד במקורות הנוצריים, כגון אלה המספרים על מעשי מקסימיליאן הקדוש (Saint Maximilian of Tebessa, 295-274 לספירה) שראשו נערף מיד לאחר שסירב לשרת בצבא הרומי, וסירובן של קבוצות פרוטסטנטיות שונות, כמו הקווייקרים (Quakers), לשירת בצבא ההולנדי במאה ה־17 ובצבא ארצות הברית מהמאה ה־18 ואילך. בנימה שונה לחלוטין מתייחסת לנושא הקומדיה המשעשעת הקלאסית ליסיסטרטה ('מפזרת הצבא' ביוונית עתיקה), שחיבר המחזאי היווני אריסטופנס (Aristophanes, 386-446 לפנה"ס) במאה ה־5 לפנה"ס, בעיצומה של ההתמודדות הארוכה והיקרה בין אתונה לספרטה, המכונה בעברית "המלחמות הפלופונסיות" או "מלחמות הפלופונס". המחזה מגולל סיפור בדיוני על ניסיונותיה של אישה בשם ליסיסטרטה להביא את ההתמודדות הארוכה והיקרה הזאת אל קיצה בדרך מקורית: היא משכנעת את הנשים בשני הצדדים לסרב לקיים יחסי מין עם בעליהן ומאהביהן עד שינהלו משא ומתן לשלום. בסוף המחזה משיגה ליסיסטרטה את מטרתה; הגברים אינם מסוגלים לעמוד בחרם שהוטל עליהם ואכן מפסיקים להילחם.

ליסיסטרטה. הביקורת המודרנית מטילה ספק בפרשנות המסורתית, המייחסת למחזה כוונות אנטי־מלחמתיות מובהקות, ומציעה קריאה שלפיה מטרת המחזה היא אמירה בעניין מעמד האישה בחברה. יחד עם זאת, במאה ה־21 קראו כמה קבוצות של נשים לחקות את מעשה ליסיסטרטה כדי להביא להפסקת שפיכות הדמים ומעשי אלימות אחרים בארצותיהן. את הדוגמה המפורסמת ביותר בתקופתנו סיפקה מדינת ליבריה, שבה ארגון בשם נשות ליבריה בפעילות המונית למען שלום, הצליח בשנת 2003 לשים קץ למלחמת אזרחים שנמשכה 14 שנה. על חלקה במאבק לא אלים זה זכתה מנהיגת המאבק, לימה רוברטה בואי (Leymah Roberta Gbowee), בפרס נובל לשלום בשנת 2011.

איור 1.3 כריכת תרגום המחזה ליסיסטרה, 1997, בהוצאת שוקן

כפי שיודגם בשערים הבאים של הספר, ביטויים לרגשות אנטי־מלחמתיים נעשו נפוצים הרבה יותר במאה ה־19 וה־20, בעיקר בעולם המערבי. גם בתקופה הזאת סיפקה הסביבה האמנותית במה פופולרית להבעת סלידה מן התופעה, כפי שניתן ללמוד מהצלחת השיר War בביצועו של זמר הנשמה האמריקני אדווין סטאר (Edwin Starr, 2003-1942). השיר הוקלט לראשונה בשנת 1970, בשיא המחאה הציבורית בארצות הברית נגד המשך מלחמת וייטנאם, זינק מיד לראש מצעד הלהיטים בצפון אמריקה ובבריטניה, ונשאר שם חודש שלם. סטאר שואל בשיר בבוטוּת, "מלחמה [...] בשביל מה זה טוב?" ועונה בהחלטיות שאין בה שום צורך - זאת גדולתו של השיר, וזאת הסיבה למעמד האיקוני שקיבל.

■ האם מוכרים לכם ביטויים המוחים על חוסר התועלת של המלחמה גם בתרבות הישראלית של ימינו? ■

חשובות ככל שיהיו יצירות דוגמת ליסיסטרטה ו־War בתור עדות למגמה אנטי־מלחמתית מתמשכת, בתרבות המערב לכל הפחות, אין להגזים במשקלן ובהשפעתן.

שתי נסיבות מרכזיות מחייבות זהירות בייחוס חשיבות יתר למסורת האנטי־מלחמתית.

• הראשונה היא הביקורת שהוטחה ביצירות מסוג זה, לא רק מפי פשוטי עם הששים אלי קרב, אלא לעתים אף מפי פילוסופים ואנשי מדע, ובהם שוחרי שלום;
• השנייה היא העוצמה הרבה הטמונה במסורות הפוכות רבות, אשר בניגוד גמור לאלה הפציפיסטיות, דווקא מהללות את המלחמה ורואות בה ביטוי כמעט נשגב לרוח האדם, בייחוד כאשר מחולל המלחמה הוא ממין זכר.

הגם ששתי תופעות אלה משתלבות לעתים, נדון להלן בכל אחת מהן בנפרד.

1.1 האומנם המלחמה רק הזיקה לאנושות?

עוד במאה ה־6 לפנה"ס הציע הוגה הדעות היווני הרקליטוס מאפסוס להתבונן במלחמה בעין מפוקחת, ולהכיר בעובדה שהחוויה הזאת מטיבה לעתים עם המשתתפים בה. לדבריו: "יש בודדים שהמלחמה מעלה לדרגה אלוהית בו בזמן שמאחרים היא עושה בני תמותה. נכון כי כמה היא הופכת לעבדים, אך אחרים נעשים על־ידה אנשים חופשיים".² בעולם המודרני ניתן למצוא ביטויי ביקורת חריפים הרבה יותר נגד הערכות חד־ממדיות של המלחמה, בייחוד בגרסתן הפציפיסטית. דוגמה בולטת לגישה הזאת מוצגת בספר ³War! What is it Good For? של איאן מוריס (Ian Morris, 1960-), היסטוריון יליד אנגליה, שכותרתו מפנה לשורה הראשונה בשירו של סטאר (War! What is it good for?). מוריס מקדיש את ספרו לבחינת המלחמה מחדש. מסקנותיו שונות בתכלית ממסקנותיו של סטאר, הסבור כזכור שהמלחמה חסרת תועלת ואויבת האנושות. מוריס לעומתו טוען כי לטווח הארוך התנגשויות אלימות בין קבוצות מאורגנות שירתו את האנושות, ואפילו הביאו בסופו של דבר לחיסכון בחיי אדם.

על מנת להצדיק את הטענה הזאת, מוריס פותח את ספרו בהפניית תשומת לב קוראיו למה שהוא מכנה "עובדה מדהימה": למרות מספרן העצום של המלחמות שהתרחשו מקדמת דנא, בני האדם היום עשירים יותר, מוגנים יותר, ואף נהרגים פחות מאי פעם בעבר. הנתונים שמוריס מציג נאספו ברובם בידי חוקרים אחרים בשנים האחרונות, והם מדברים בעד עצמם. במאה ה־20 לבדה התחוללו שתי מלחמות עולם; אירעו מקרי רצח עם (ובראשם שואת היהודים); ארצות הברית הפילה פצצות גרעין על שתיים מערי יפן - הירושימה ונגסקי - באוגוסט 1945; התחוללו מלחמות קטלניות נוספות, דוגמת מלחמת וייטנאם, מלחמות ישראל־ערב, מלחמות באפריקה ומלחמות הבלקן בשנות ה־90; התחוללו גם מלחמות פנים־מדינתיות (דוגמת מלחמת האזרחים בסוריה בתחילת המאה ה־21) ובנוסף אירעו התקוממויות רבות נגד שלטון זר. להפתעת רבים, בפברואר 2022, שלושים שנה לאחר קריסת ברית המועצות וסיום המלחמה הקרה, פתח צבא רוסיה במתקפה רבתי על אוקראינה, ובכך יזמה רוסיה את המלחמה הבין־מדינתית הראשונה על אדמת אירופה לאחר תום מלחמת העולם השנייה בשנת 1945. ההערכה היא כי כל המאבקים האלה גבו את חייהם של כמעט 200 מיליון בני אדם, ואף יותר מכך אם נחשיב את המתים ממחסור במזון ובתרופות שהתפתח עקב האירועים האלה. לכך יש להוסיף את רבבות, ולפעמים מיליוני, בני האדם שנאלצו לברוח מבתיהם עקב המלחמות, הפכו לפליטים, ורבים מהם נותרו חסרי כול. התופעה הזאת בולטת מאוד בתחילת המאה ה־21 בעקבות המלחמות בסוריה ובאפגניסטן, באוקראינה, ברצועת עזה ובגבול ישראל־לבנון.

עם זאת, שימו לב לנתונים האלה: מ־1900 ועד ימינו חיו בעולם כעשרה מיליארד בני אדם. תוחלת החיים עמדה על 80-70 שנה, ואיכות החיים של רוב האנשים עלתה על זו של אבותיהם ואבות אבותיהם. סך ההרוגים במלחמות במאה ה־20 עומד על 2-1 אחוזים מאוכלוסיית כדור הארץ לכל היותר. לשם השוואה, לפי החישוב השמרני ביותר, בתקופת האבן (שנמשכה לפי המשוער יותר משני מיליון שנה) שבה סכסוכים אלימים בין קבוצות היו מעשה שביום־יום, 20-10 אחוזים מן האוכלוסייה מתו בסכסוכים אלימים כאלה, כלומר פי עשרה יותר מאשר בימינו. השוואת עידן המלחמות הגדולות לעידן העתיק של הסכסוכים המקומיים היום־יומיים מוכיחה אפוא ירידה דרמטית בשיעור הנפגעים.

כפי שמסכם החוקר הישראלי עזר גת (1959-),⁴ ספרו של מוריס לא היה המילה האחרונה בנושא. גם לאחר פרסומו המשיכו היסטוריונים לבחון את ממצאיו, חלקם מעמדת תמיכה וחלקם מעמדת התנגדות.⁵ אולם מוריס לא הסתפק בהצגת נתונים סטטיסטיים יבשים. הסברו למצב שתיאר מרשים אף יותר מן הנתונים, אך גם מעורר מחלוקת. מוריס סבור שלפני כעשרת אלפים שנה, עם ראשית עידן הרחבת היקפי הלחימה, החלו המנצחים במלחמות בתהליך של הכללת המנוצחים בתוך תחומי שליטתם, שהלכו והתרחבו. בנוסף, שליטים הגיעו אז למסקנה כי שגשוג היחידות הפוליטיות (אימפריות) שעליהן שלטו מותנה בפיתוח ממשל סמכותי ככל האפשר. לכן הם הקפידו לדכא, לעתים באכזריות, מעשי אלימות בקרב נתיניהם. השלטת שקט, או לפחות אי־לוחמה, חיזקה את אחיזתם בשטחיהם ותרמה ליכולתם להרתיע מתחרים חיצוניים. אך לא היה זה מרשם קסם לשלווה ולשגשוג מתמיד; תולדות המעצמות הגדולות והאימפריות שיצרו באמצעות כיבושיהן היו רצופות אכזריות, מורדות ועליות. אולם מוריס סבור שבטווח הארוך, המלחמות הגדולות, הכיבושים ובניית האימפריות דיכאו את האלימות והביאו בסופו של דבר תועלת לנתיני האימפריות האלה. קיומן אִפשר לחלק הולך וגדל של האנושות לחיות בבטחה.

מוריס אמנם מודה כי מלחמה אינה מכשיר אידיאלי ליצירת חברה שלווה יותר, אולם הוא גם טוען שזו הדרך היחידה שמצאו בני האדם כדי לשרוד. רומא לא הייתה מסוגלת להשליט סדר באירופה בלי להרוג מיליוני גאלים והוּנים. בדומה לכך, השלום הפנימי הכמעט מושלם שארצות הברית נהנתה ממנו מסיום מלחמת האזרחים ב־1865 ואילך (אם נשים בצד לרגע את מקרי הרצח הרבים והמהומות שפרצו מעת לעת) היה תוצאה של טבח המוני שהתרחש הן בתקופת מלחמת האזרחים הן במהלך ההשתלטות על אדמות הילידים האמריקנים, שהושלמה לאחר סיום מלחמת האזרחים. במקרים אלה ובאין־ספור אחרים, בוודאי מוטב היה ליישב את הסכסוכים באמצעות משא ומתן מילולי ולא באמצעות שימוש בכוח אלים, אך הדבר לא קרה. במהלך ההיסטוריה רק יחידי סגולה מעטים גילו נכונות לוותר מרצון על חירויותיהם, לרבות החופש להרוג ולרושש זה את זה. הרוב המוחלט של האנושות עשה כך רק כאשר נאלץ להיכנע לכוח עליון, כזה שאפילו במשטרים תיאוקרטיים, הכפופים לחוקי הדת ומפרשיהם המוסמכים, מיוצג בדרך כלל על ידי שלטון אנושי חזק שנוצר באמצעות מלחמה.

חשוב לציין כי מוריס אינו טוען שמחקרו מצדיק את המלחמה, בוודאי לא מבחינה מוסרית. הוא סולד משפיכות דמים ואינו חוסך במילים כדי להוקיע את העריצות והרוע של כמה מבוני האימפריות האכזריים בהיסטוריה. רשימה זו אינה מוגבלת להיטלר ושותפיו בתוך גרמניה ומחוצה לה. היא כוללת דמויות רבות אחרות באירופה (דוגמת איוון [Ivan] 'האיום', שליט רוסיה בשנים 1584-1533) ובחלקים אחרים של העולם (דוגמת ג'ינגיס חאן [Genghis Khan, 1227-1162], מייסד האימפריה המונגולית - ראו הדיון בעמים רוכבי הסוסים בשער 3). מוריס אף אינו מנסה להשתמש בהצגת התועלת שהביאה המלחמה לאנושות ככיסוי ותירוץ לכאב שהיא גורמת לנפגעים ממנה. מטרתו היא להפנות את תשומת הלב לאופי הדואלי המורכב של המלחמה בהיותה פעולה אנושית האחראית לא רק לרע ולא רק לטוב, אלא לתערובת מסובכת של שניהם.

■ מה כוונת המושג "הדואליות של המלחמה"? נסו לזהות דוגמאות נוספות לתכונה זו. ■

בשנים האחרונות עולה מסר דומה ממחקרים שונים של היסטוריונים בני־זמננו, המצביעים על תרומת המלחמות להרבה מן המאפיינים החיוביים של העולם המודרני. ההיסטוריונית מרגרט מקמילן (Margaret MacMillan, 1943-) מאוניברסיטת אוקספורד בולטת באסכולה הזאת. מקמילן היא מומחית למלחמת העולם הראשונה. בספרה War: How Conflict Shaped Us, שפורסם לראשונה באנגלית ב־2020,⁶ היא כותבת כך: "האמת המטרידה היא כי המלחמה מולידה לא רק הרס אלא אף יצירה".⁷ ואכן, למרבה האירוניה שימשה המלחמה זָרז בתחומי רפואה שונים מצילי חיים. למשל, האפשרות לבצע עירוי דם בוצעה בהצלחה לראשונה בשדות הקרב של מלחמת האזרחים בספרד (1939-1936), והתקציבים הנחוצים לייצור המוני של פניצילין (שהתגלה כבר ב־1928) שהיו בתחילה עלובים, עלו במידה ניכרת רק לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, כאשר צבאות שונים דרשו מממשלותיהם להכיר בתרומתה של תרופה זו להחזרת חיילים שנפצעו בקרב ליחידותיהם.

חשובים כמעט באותה מידה הם השינויים לטובה שחלו בתחומים נוספים, שינויים שניתן לזקוף לזכות צרכים שהתעוררו לקראת מלחמות או במהלכן. הרשימה כוללת לא רק את ביקוע האטום (שהוא מקור אנרגיה בלתי נדלה) והמצאת האינטרנט, אלא גם את ההתקדמות לקראת שוויון חברתי במדינות המערב במאה ה־20. דוגמה בולטת היא השינוי שחל במעמד האישה בחברות מערביות, שחייב רבות לתרומת הנשים למשקי המלחמה בבריטניה ובארצות הברית בשתי מלחמות העולם (ראו איור 1.4).⁸ נוסף על כך, אסכולה כלכלית אחת לפחות דוגלת בגישה שלפיה תהליכים היסטוריים מעטים בלבד מסוגלים להתחרות במלחמות בתפקיד הגורם המאיץ את הקטנת הפערים בין עשירים לעניים והמגביר את שוויוניות החלוקה של משאבי החברה.⁹

איור 1.4 קריאה לנשים לעבוד במפעלים כדי למלא את מקומם של הגברים שגויסו לצבא ארצות הברית בזמן מלחמת העולם השנייה. בשנות ה־80 של המאה ה־20 ניתן לכרזה זו מקום מרכזי בתעמולה הפמיניסטית שקראה להעצמת נשים ולהכרה ביכולתן לבצע כל משימה

כל ההתפתחויות האלה הן כמובן לא יותר מאשר תוצאות לוואי של מלחמות ולא הישגים שנצפו מראש לפני פרוץ המלחמות. בוודאי אין לראות בהתפתחויות אלה הצדקה ליציאה למלחמה, אפילו בדיעבד, לא כל שכן אין לראות בהן הצדקה לסבל שנגרם בעטיה. אולם לדעת מקמילן יש בהן כדי למתן ולו במקצת כמה מטענותיהם של המתנגדים למלחמות, הנוטים להתייחס אליהן במונחים מוחלטים של שחור או לבן.

1.2 הפנים החיוביות של המלחמה

לזהירות ממתן משקל יתר למורשת האנטי־מלחמתית בתולדות האנושות תורמת גם עוצמתן הרבה של מסורות המהללות את המלחמה ורואות בה ביטוי כמעט נשגב לרוח האדם. לא נגזים אם נעריך כי כנגד כל מסורת פציפיסטית, המוקיעה מלחמה מכל סוג, יש מסורות הפוכות רבות פי כמה המפארות גיבורי מלחמה ומציגות אותם כמושאי הערצה. ספירה סטטיסטית פשוטה מראה כי לאורך ההיסטוריה שיעור יצירות האמנות המבטאות תיעוב כלפי הזוועות האופייניות למלחמה או התנגדות להתרחשותה קטן בהרבה משיעור היצירות המהללות את מעשה המלחמה ואת גיבוריה.

שורשיו של יחס חיובי זה למלחמה נטועים ככל הנראה עמוק בתולדות האנושות והתגלו בכל אחת מתרבויותיה. עדויות עתיקות לכך ניתן למצוא למשל בשירים אפיים, כמו האיליאדה של הומרוס (יצירה שחוברה ביוון, ככל הנראה במאה ה־8 לפנה"ס), המגוללת את סיפור מלחמת טרויה (ראו להלן), וכמו המהאבהארטה ההודית (יצירה בסנסקריט שחוברה בהודו בסביבות המאה ה־3 לפנה"ס), המתארת מלחמה גדולה שהתרחשה בימי קדם בצפון הודו בין שתי שושלות מקומיות. אבות האומה מוצגים ביצירות אלה ודומותיהן בתור דוגמה לחיקוי - גיבורי מלחמה המגלמים את התכונות האנושיות הנעלות ביותר. כך הדבר גם במקרא. פסוקים רבים מדגישים אמנם את השלום כערך נעלה וכמצב אידיאלי (“וכתתו חרבותם לאתים, וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה").¹⁰ אולם באותו הזמן מפוזרים בספרי התנ"ך תיאורים רבים, לרוב חיוביים, של אירועי מלחמה המיוחסים לדמויות מרכזיות, כגון אברהם, משה, יהושע, גדעון, שאול ודוד. בנוסף, אחד מתוארי האל במקרא הוא "איש מלחמה".¹¹

לתקדימים ספרותיים עתיקים אלה של שבח למלחמה ולגיבוריה נוספו במרוצת הזמן אין־ספור דוגמאות של יצירות אמנות גדולות שהשראתן היא חוויית המלחמה וההתמודדות איתה. עדויות מוקדמות לתופעה אמנותית זו הן פסלי השיש הענקיים שיצרו אמני יוון העתיקה, אשר היו מחווה לאלי הניצחון, והאנדרטאות שהקימו הרומאים לרגל הצלחות צבאותיהם בקרב. לא במקרה הוקמו מונומנטים דומים - כמה מהם אף זהים במכוון לדגם העתיק - בתקופות מאוחרות בהרבה, בידי משטרים שונים מאוד זה מזה, ובמקומות רחוקים זה מזה בעולם (ראו איורים 1.10-1.5).

בשבח הניצחון במלחמה: מוטיבים ויזואליים דומים בתקופות שונות ובמקומות שונים

איור 1.5 ניקה מסמותרקיה, המאה ה־2 לפנה"ס, שיש, מוזיאון הלובר, פריז. פסל יווני המתאר את אלת הניצחון (ניקה)

איור 1.6 פסל החירות, 1947, בודפשט. הוקם לציון שחרור הונגריה מהכיבוש הנאצי על ידי הצבא האדום

איור 1.7 שער טיטוס, 81 לספירה, רומא. הוקם לציון הניצחון על המורדים היהודים בירושלים והחרבת בית המקדש בשנת 70 לספירה

איור 1.8 שער הניצחון, 1836, פריז. הוקם לציון ניצחונות נפוליאון

איור 1.9 שער הניצחון, 1982, פיונגיאנג, צפון קוריאה. נחנך ביום הולדתו ה־70 של הנשיא קים איל סונג על מנת להאדיר את חלקו בהתנגדות הקוריאנית לכיבוש היפני בשנים 1945-1925

איור 1.10 שער הניצחון, 1989, בגדד. הוקם בתום מלחמת איראן-עיראק

ביטוי לתחושות דומות ניתן גם בסוגות אמנות נוספות. המלחמה העניקה השראה לאין־ספור מחזות וליצירות מפורסמות במוזיקה (למשל הסימפוניה השלישית של בטהובן [Beethoven, 1827-1770] ארואיקה, שהקדיש בתחילה לנפוליאון ב־1803), בציור ובפיסול. החוויה האנושית במלחמה מגולמת גם ביצירות מופת ספרותיות. כך למשל הרומן מלחמה ושלום של הסופר הרוסי לב טולסטוי (Lev Tolstoy, 1910-1828) עוסק במלחמה שפרצה לאחר שהצבא הצרפתי בפיקוד נפוליאון פלש לרוסיה בשנת 1812, והוא מדגיש את חשיבות הגבורה האישית בקרב. דוגמה נוספת היא הרומן למי צלצלו הפעמונים של הסופר האמריקני ארנסט המינגוויי (Ernest Hemingway, 1961-1899), העוסק במלחמת האזרחים בספרד בשנים 1939-1936 ומדגיש את קשרי הרעות בין חברי היחידה הלוחמת.

מאפיינים אלה הובלטו פעם אחר פעם גם בסרטי המלחמה הרבים שהופקו במדינות רבות מהעשור השני של המאה ה־20 ואילך. רבות מן היצירות האלה אינן אלא פנטזיות המנותקות (לעתים לחלוטין) מהמציאות ההיסטורית שהן מתיימרות לתאר. עם זאת, במקרים רבים נעשה ניסיון כן לשקף את התחושה הריאליסטית של האדם בקרב ולהציג במלוא מורכבותם את האתגרים - המוסריים והנפשיים לא פחות מן הפיזיים - שאיתם מתמודדים חיילים ואזרחים בזמן מלחמה. בדומה ליצירות ספרותיות ולמחזות רבים, תרמו הסרטים בדרך זו לראיית המלחמה כחוויה ייחודית המספקת לכל המשתתפים בה הזדמנות נדירה להפגין, גם בתנאי תופת, את האִמרה מותר האדם מן הבהמה.

■ מאילו יצירות העוסקות במלחמה (ספר, תמונה, מחזה, סרט) התרשמתם במיוחד? ■

ביטוייה האמנותיים הרבים והמגוונים של המלחמה מייצגים את עומק הפער שבין התחושות המנוגדות שהיא מעוררת. בקצה האחד נמצאת ההכרה בעובדה שפעמים רבות בשדה הקרב באה לידי ביטוי דרגה מוסרית נמוכה עד כדי שימוש סדיסטי באלימות אכזרית גם כלפי בני אדם שאינם לוחמים. הפגיעה באנשים אלה, המכונים "בלתי מעורבים", יוצרת לעתים תחושת אשמה וסלידה אצל חיילים שמעשיהם הביאו לידי מה שמכונה בלשון המכובסת של הספרות הצבאית "נזק אגבי" (נושא זה יידון בהרחבה בהמשך הספר). נתן אלתרמן (1970-1910), מחשובי משוררי השירה העברית המודרנית, היטיב לבטא רגשות אלה ב־1944 בשורות שזכו למעמד קנוני בתורת טוהר הנשק הישראלית:

כִּי צַדִּיק בְּדִינוֹ הָשֵּלָח -

אַךְ תָּמִיד, בְּעֳבְרוֹ שוֹתֵת,

הוּא מַשְאִיר, כְּמוֹ טַעַם מֶלַח,

אֶת דִּמְעַת הַחַפִּים מֵחֵטְא.¹²

אלתרמן, נתן. 1961. "בדרך נא אמון", בתוך כתבים בארבעה כרכים, כרך שני. תל אביב: הקיבוץ המאוחד. באישור אקו"ם

בקצה השני נמצאים ביטויי התפעלות, ואולי אף קנאה, מגיבורים שדווקא במלחמה מפגינים יכולות ראויות. יחס הערצה כזה מוכר אפילו בחברות הליברליות והנאורות ביותר בימינו, בייחוד כאשר מדובר במלחמה הנחשבת לאפשרות היחידה להגן על עצמאות הקולקטיב ועל זהותו, ולכן היא מוגדרת בהגות המוסר רע הכרחי ומכונה "מלחמה צודקת". הצבא, המוסד המנהל את המלחמה בשם החברה והמדינה, מגביר תחושה חיובית זו בעיקר בהעניקו אותות הצטיינות לאלה המגלים מידה יוצאת מן הכלל של אומץ לב, תושייה או רֵעוּת בהגנת המולדת, אם כחיילים בשירות חובה ואם כמתנדבים. בדומה לכך, חיילים הנופלים בקרב מונצחים באנדרטאות מיוחדות, ומן המאה ה־19 נטמנים בבתי קברות צבאיים. מתום מלחמת העולם הראשונה מקובלים במדינות רבות טקסי אזכרה ליד אנדרטאות החייל האלמוני (ראו איורים 1.12-1.11), שהוקמו לזכר החיילים הרבים אשר שילמו את המחיר הכבד ביותר שגובה המלחמה וגופותיהם לא זוהו.¹³

■ מדוע לדעתכם התפתח נוהג קבורת חיילים שנפלו במהלך שירותם בבתי קברות נפרדים? האם יש עדיין הצדקה לכך? ■

עוצמתן של המסורות המהללות את התנסותו של היחיד במלחמה מתבטאת בדרך נוספת: חוויית המלחמה, כך נטען (בשירה, בציור, בספרות ובקולנוע), מספקת הזדמנות נדירה להפגנת תכונות אנושיות הנחשבות אידיאליות מבחינה ערכית.

איור 1.11 קבר הלוחם האלמוני הבריטי, 1920, מנזר וסטמינסטר (Westminster Abbey), לונדון. הקבר הראשון מסוגו בעולם. הוטמנה בו גופת אחד מחללי מלחמת העולם ה־1 שזהותו אינה ידועה. את הכיתוב על הקבר חיבר אחד מראשי הכנסייה האנגליקנית, והוא מסתיים במילים: "קברו אותו בין המלכים, כי עשה טוב לאל ולביתו"

איור 1.12 אנדרטה לחייל האלמוני, 1975, קהיר. הוקמה לזכר החיילים המצרים שנפלו במלחמת יום הכיפורים, המכונה במצרים "מלחמת אוקטובר 1973"

הראשונה בתכונות האלה, בוודאי לדעת חסידי חשיבות הלאומיות והשמירה על קיום הבסיס הטריטוריאלי ההכרחי לקיומה, היא הנאמנות למולדת והנכונות להקרבה עצמית למען הגנתה. כפי שמציין ההיסטוריון ג'ורג' מוסה (George Mosse, 1999-1918), פולחן החייל, ובפרט החייל הנופל, הנלחם למען ביטחון עמו, שבו מתגלמות תכונותיה החיוביות של האומה, אינו המצאה של המשטרים הפשיסטיים, אשר בשנות ה־30 של המאה ה־20 העניקו משמעות קיצונית למושג מיליטריזם. פולחן זה התפתח באירופה במאה ה־19 ובמרוצת מלחמת העולם הראשונה, ושורשיו נזרעו אף קודם לכן. לדברי מוסה, בזמן מלחמות המהפכה הצרפתית (1802-1792) ומלחמות השחרור הגרמניות מהשלטון הצרפתי (1815-1813) "הפך מותו בשדה הקרב של אח, בעל או ידיד לקורבן; מעתה נהגו לומר, לפחות בפומבי, כי שכר ההישג יצא בהפסד באבדה האישית".¹⁴ אין פלא כי עקב יחס זה למוות בקרב, הוא מתואר תדיר במילים "דבר מתוק וראוי", תיאור שהיה לסיסמה ממסדית ועממית כאחד הממשיכה להתנוסס מעל בתי קברות צבאיים רבים, גם במאה ה־21.

הנפילה בקרב כ"דבר מתוק וראוי". מקור הביטוי הוא שורה ביצירה של הורטיוס (Horatius, 8-65 לפנה"ס), משורר רומאי בן המאה ה־1 לפנה"ס, שחוברה כדי לעודד צעירים לחסן את רוחם וגופם על מנת להגן על רומא נגד האויב הפַּרתי: "מתוק וראוי למות למען המולדת"¹⁵ (Odes, חלק 2).

שורה זו אומצה להיות הסיסמה המעטרת את הכניסה לבתי עלמין צבאיים רבים, ורוחה ניכרת במשפט "טוב למות בעד ארצנו", המיוחס (בצדק או לא) ליוסף טרומפלדור (1920-1880), אחד מגיבורי הקרב הראשונים של התנועה הציונית, והוא מעטר את האנדרטה המנציחה את נופלי קרב תל־חי.

איור 1.13 האריה השואג, 1934, בית הקברות כפר גלעדי - תל חי. הפסל מנציח את שמונת החלוצים שנפלו בקרב תל־חי בשנת 1920, מעל שמות הנופלים מופיע המשפט המפורסם המיוחס לטרומפלדור

עם זה, חשוב לציין כי המלחמה נחשבת בעלת השפעה חיובית על היחיד המשתתף בה לא רק עקב היותה ביטוי מובהק לפטריוטיות. היא מספקת הזדמנויות יותר מכל תחום אחר בחיים לגילוי תכונות אשר רבים רואים בהן את הפסגה הנשגבת כמעט של הגבריות: כוח פיזי, אומץ לב, משמעת עצמית, אחוות לוחמים ומנהיגות. ולכן הגם שקרוביהם וידידיהם של היוצאים לקרב עוקבים אחריהם בדאגה, תחושה זו מהולה לעתים קרובות בגאווה ואף בקורטוב של קנאה, הודות לתהילה המיוחסת ללוחמים. את תערובת התחושות הזאת היטיב לבטא המחזאי האנגלי הגדול ויליאם שייקספיר (William Shakespeare, 1616-1564) בנאום ששם בפי המלך האנגלי הנרי החמישי לפני קרב אז'נקור (Agincourt) ב־25 באוקטובר 1415, יום קריספין הקדוש לפי הלוח הנוצרי. הנרי התייצב לפני חייליו המועטים שעמדו לצאת לקרב נגד צבא צרפת הגדול, ונשא את הדברים האלה:¹⁶

הוא שדמו ישפוך עמי היום

יהיה לי אח; גם אם נולד בשפל,

היום הזה יזכה בכיבודים.

ואנגלים אשר היום במיטתם

נמים בטוחים, יקללו יומם על כך

שלא היו פה, וגבריותם

בעיניהם תפחת עת ישמעו

סיפוריהם של אלה שביום

סן קריספין לחמו עמנו.

שייקספיר, ויליאם. 2008/תשס"ט. הנרי החמישי. תרגום: רמי עמית. תל אביב: אור־עם

לא פחות טיפוסית וסמלית היא תחושת הסיפוק האישי שחיילים רבים חשים לאחר הקרב. אין ספק היום בעובדה שחיילים רבים, גם בצד המנצח, חווים תחושות קשות המוגדרות פוסט־טראומטיות. אולם רבים אחרים חשים התעלות. לאורך ההיסטוריה הרבו מפקדים בכירים לדווח על תחושות כאלה. אחד המפורסמים שבהם במאה ה־20 היה הגנרל האמריקני ג'ורג' פטון (George Patton, 1945-1885), שלחם במלחמת העולם השנייה. באחד מנאומיו בפני חייליו שעמדו לקראת הפלישה לאיטליה, הצהיר פטון כי "הקרב הוא התחרות הנשגבת ביותר שבה אדם יכול להשתתף. חוויה זו מוציאה ממנו את המיטב ומסירה ממנו כל מה שהוא שפל".¹⁷

חשובות לא פחות הן עצם ההישרדות ותחושתו של הלוחם שעבר את מבחן האש ולמרות הפיתוי הטבעי והמובן לברוח משדה הקרב, המשיך לעמוד על משמרתו. אולי הביטוי המרשים והידוע ביותר במורשת הישראלית לתחושה זו הוא אחד המשפטים הראשונים בנאום שנשא ב־1967 שמואל גונן (גורודיש, 1991-1930). במלחמת ששת הימים פיקד גונן על כוחות חטיבה 7 המשוריינת שהבקיעו את המערך המצרי בצפון סיני והגיעו בתוך ימים ספורים אל גדת תעלת סואץ, ואלה מילותיו: "אל המוות הישרנו מבט והוא השפיל את עיניו!"¹⁸

*המשך הפרק זמין בספר המלא*