מימין לציונות

הקדמה

קיצור תולדות הימין הציוני

אבי שילון

מאז ערב 17 במאי 1977, שבו הכריז חיים יבין על ״המהפך״, ועד כתיבתן של שורות אלה, ממשלות ימין בראשות הליכוד מנהיגות את ישראל כחמישה עשורים, כמעט ברציפות. כשמנחם בגין הנרגש עלה לשאת את נאום הניצחון שלו במצודת זאב שברחוב המלך ג'ורג' בתל אביב, חשבו רוב הישראלים על הרגע עצמו — המשמח או האיום מבחינתם. בגין עצמו חשב רחוק יותר. הוא הרהר בתהליך הארוך שעברה התנועה הרוויזיוניסטית מאז הוקמה ב־1925 כאלטרנטיבה לשמאל הציוני ולדרכו המדינית של חיים ויצמן, ועד בחירתו כראש הממשלה מטעם הגלגול הפוליטי של התנועה הרוויזיוניסטית, תנועת הליכוד. ״היום חל מפנה בתולדות הציונות״, הכריז בגין. בדיעבד הוא צדק. זה היה מפנה ששינה את פניה של ישראל בהֶקשרים רבים בעשורים שחלפו.

ישראל של שלהי 2025 שונה משהייתה לפני המהפך. היא מדינה יהודית יותר אך גם ליברלית יותר (כלכלית וחברתית); היא אתנוצנטרית יותר אך גם קולקטיביסטית פחות משהייתה במקור; היא עדיין לא התפייסה עם הפלסטינים, אך עם השנים נעשתה ליותר מזרח־תיכונית בדפוסי תרבותה. כמה מהתמורות שחלו בעשורים האלה הן גם פרי שינויים שחלו במחנה שמאל, מן הסתם. חלקן קשורות למגמות בין־לאומיות חדשות, ובהן התפשטות דפוסי המנהיגות הפופוליסטית בעולם המערבי במאה העשרים ואחת. וכמובן גם להתפתחויות הטכנולוגיות, ובכלל זה הרשתות החברתיות, שמעצבות את דפוסי המחשבה של בני האדם בעידן הנוכחי, יש השפעה שניכרת, למשל, בגל הפופוליזם וההקצנה, משמאל ומימין כאחד.

ועם זאת, רבים מהשינויים שהתחוללו בישראל בחמשת העשורים האחרונים אכן קשורים קשר הדוק לשלטון הליכוד. אפשר למשל לבחון את היחס לשואה, שזיכרונה נעשה לאחד ממוקדי הזהות הישראלית בעשורים האחרונים; מקומה הייחודי של השואה בזיכרון הקולקטיבי הישראלי הולם את תפיסתו של בגין יותר מאת זו של בן־גוריון. מובן שהשואה הייתה דומיננטית בתפיסת ההיסטוריה של שני האבות המייסדים, אך אפשר לומר שבעוד בגין חשב על הקורבנות, חשב בן־גוריון על הניצולים.

על רקע זה ביקש בן־גוריון, בשנותיה המעצבות של ישראל, להצניע את זיכרון השואה משום שסבר שלא יהיה נכון לחנך את הישראלים על ברכי התפיסה של היותנו קורבנות.¹ עבור בגין, שהנהיג את ההתנגדות להסכם השילומים שנחתם עם גרמניה המערבית ב־1952, הייתה השואה לקח שדרכו השקיף על יחסי ישראל עם יתר אומות העולם. את בחירתו של שגריר ישראל באו״ם גלעד ארדן להתהלך עם טלאי צהוב במסדרונות האו״ם בעקבות מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר 2023, אי אפשר לנתק מהמקום שהשואה תפסה אצל בגין ואצל ממשיכיו.

תמורה נוספת שחלה בישראל בימי שנות שלטון הליכוד ניכרת בהידוק הקשר בין דת ובין לאום, ובהפיכתה של ישראל לחברה המחוברת למסורת הדתית־האורתודוקסית אף יותר משביקשו האבות המייסדים של הציונות הסוציאליסטית. את השינוי הזה אפשר לתמצת גם באנקדוטה, אם כי בעלת משמעות: עד שבגין נבחר לראשות הממשלה שום מועמד לא נהג לציין את בחירתו בתפילה טקסית בכותל המערבי. בגין היה הראשון לנהוג כך, והאקט הסימבולי שלו נעשה למנהג מקובל שכל ראשי הממשלה שבאו אחריו — למעט יאיר לפיד, שציין את מינויו לתפקיד ראש הממשלה ב־2022 בביקור ביד ושם — הרגישו מחויבים לאמץ.

ואלו הן רק שתי דוגמאות בולטות להשפעת שלטון הימין על ישראל.

* * *

הצלחת הליכוד בהטבעת חותמו על פניה המתחדשות של ישראל מאז 1977 לא הביאה לרוחות של פיוס בין ממשיכי התנועה הרוויזיוניסטית לממשיכי תנועת העבודה. להפך: בדור החדש של הימין רווחות כיום קריאות בנוסח ספרו של ארז תדמור (שעבד כאחד מיועצי בנימין נתניהו) מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל,² ולפיהן בגין, ויצחק שמיר לאחריו, נמנעו מלחתור למימוש שלטון הימין ולביסוסו מתוך כניעה לרעיון הממלכתיות (שנתפס יציר כפיה של מפא״י) ולשלטון ״האליטות״ — במערכת המשפט, בתקשורת ובאקדמיה — שלפי טענה זו ממשיכות להכתיב את ערכי השמאל למדינה, בניגוד לרצון ״העם״. כך למשל הניסיון של הליכוד לקדם ב־2023 את הרפורמה במערכת המשפט נתפס בעיני תדמור ותומכיו בבחינת תיקון העוול שעשה בגין, שלא היה אמיץ דיו לדעתם לחולל מהפך אמיתי גם במערכת המשפט. בגין פעל כך משום שהשקפת עולמו חיברה בין הממד הליברלי לממד הלאומי, והוא האמין, בוודאי מניסיונו כמיעוט בשנותיה המעצבות של ישראל, במערכת משפט עצמאית ובביקורת שיפוטית על הכנסת.³ עבור הדור הצעיר של הימין לא הייתה עמדתו אלא ביטוי לחולשה, לכניעה לאליטות ולטעות בשיקול הדעת.

ההנגדה בין ״אנחנו״ ובין ״הם״ או בין ״העם״ ובין ״האליטות״ אינה חדשה. היא עמדה בלב התפיסה הרוויזיוניסטית מאז היווסדה של התנועה ב־1925, והיא כידוע גם אחד המאפיינים הבולטים של פופוליזם (משמאל ומימין כאחד).⁴ אולם הימין הנוכחי דוגל בגישה לעומתית דווקא משום שהוא מצליח פוליטית, וזה ניגוד מובהק לגישה הלעומתית של התנועה הרוויזיוניסטית המקורית, שפעלה כך מכיוון שלא הצליחה לכבוש את השלטון בתנועה הציונית.

בשעה שרבים מאנשי הדור הוותיק של התנועה הרוויזיוניסטית, לא כל שכן אלו המשתייכים בימינו למחנה המרכז־שמאל, נוטים לתלות את השינוי שחל בליכוד בדפוסי המנהיגות של מי שעומד בראשו מאז 2006 (ועוד לפני כן בין 1993 ל־1999) — בנימין נתניהו — הסבר אחר להתנהלות המקטבת והפופוליסטית של נתניהו בשנים האחרונות עולה דווקא בעקבות מחקרו של דן הלר שכתב את הספר ״ילדי ז'בוטינסקי״.⁵ הספר מבקש, בין היתר, לברר מדוע הקצין ז'בוטינסקי את עמדותיו ואת יחסו השלילי אל השמאל ככל שחלפו השנים. הלר טוען כי יותר מששינה ז'בוטינסקי את טעמו בשנות השלושים, הוא בעצם נאלץ להתחשב — או להיגרר — אחר תהליכי רדיקליזציה שחלו בקרב הדור הבית״רי הצעיר מאז שלהי שנות העשרים של המאה הקודמת (בעיקר נוגעים הדברים לחברי ״ברית הבריונים״, שמן הבולטים בה היו אב״א אחימאיר, יהושע ייבין ואורי צבי גרינברג. היה להם עוד תומך בולט: בנציון נתניהו, אביו של ראש הממשלה נתניהו). חברי ״ברית הבריונים״ דגלו במהפכה עברית, גם בכוח, וסלדו מהשמאל ומהליברליזם האירופי. ז'בוטינסקי, לטענת הלר, ביקש לתמרן בין רצונו בתמיכת הרדיקלים והתחשבות בפופולריות שלהם, ובין רצונו לרסנם ולהקפיד על עמדותיו הליברליות המקוריות. וכך קרה שלעיתים נסחף אחריהם ולעיתים התעמת עימם.

הפניית המבט אל אנשי השטח של המפלגה ואל סביבתו של המנהיג, ולא רק בחינת דפוסי מחשבתו של המנהיג עצמו, היא גישה חשובה להבנת דפוסי מנהיגות משתנים שכן מנהיג לא יכול לשרוד — בדמוקרטיה ובדיקטטורה כאחד — ללא תמיכת הקהל, ולכן נחוץ להתמקד בתומכיו לא פחות משנחוץ להתמקד בו.

על הרקע הזה אכן כדאי להביט על השינויים שחלו בסביבתו של נתניהו בתקופת ימיו בשלטון. כשנתניהו נכנס לפוליטיקה בשלהי שנות השמונים הוא היה מוקף ביועצים מהמחנה הנאו־קונסרבטיבי האמריקני, בדתיים לאומיים מהדור הישן ובממשיכי דור המשפחה הלוחמת. אבל בשנים האחרונות פינו האנשים האלה את מקומם לצעירים ישראלים, כמו יאיר נתניהו וחבריו, אנשי ״אם תרצו״ ודתיים לאומיים שאינם מרגישים עוד שהם מיעוט שצריך להיזהר בדבריו. הם התעצבו בישראל שלאחר המהפך, והם שהכתיבו לנתניהו את נאום ה״חמוצים״ מ־2017, שדחה את טענות יריביו כתסכול של חמוצי פנים. הם מבטאים דור ימני חדש שפועל בהשראת סיסמת המחץ של נפתלי בנט מבחירות 2013: ״לא מתנצלים״. רובם בני עשרים עד חמישים, והדבר אומר שעל השקפת עולמם השפיעו פיגועי האינתיפאדה השנייה יותר מכתבי ז'בוטינסקי. נתניהו, לפיכך, לא נהפך לפרוע יותר בדפוס מנהיגותו, הוא עדיין מחושב ומכויל לדעת הקהל; למעשה, הוא כה מחושב עד שהוא מפנים את הרוח החדשה של צאן מרעיתו. כמו ז'בוטינסקי וצעירי בית״ר בפולין, לעיתים נסחף ביבי אחריהם, לפעמים מרסן אותם ולפעמים מנצל אותם כדי להיאבק ביריבים אחרים. על כל פנים, כדי להבין את נתניהו צריך לייחד מבט עמוק יותר גם לשינויים שחלו בקרב הדור הימני החדש.

אותם זרמים חדשים בקרב הקהל הימני הצעיר הם שסללו את הדרך לברית הקואליציונית שנרקמה בין הליכוד למפלגות כמו ״עוצמה יהודית״ ולמנהיגים כמו איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'. הקואליציה הנוכחית של הליכוד, כמו שהיא משתקפת בממשלת ישראל ה־37 שהוקמה ב־2022, לא הייתה מתקבלת על דעתם של בגין ויצחק שמיר, שבתקופתם החרימו חברי הליכוד את נאומיו של מנהיג תנועת ״כך״ מאיר כהנא בשל האידאולוגיה הגזענית שלו. אפשר להתמרמר על אובדן דרכה של הלאומיות הליברלית, ואפשר להשלים עם השינוי, כמו שנמוגו גם ערכי מפא״י הסוציאליסטית. מכל מקום, על רקע רוחות גזעניות, נטיות פופוליסטיות ואנטי־ממלכתיות, אין ספק כי הימין הנוכחי הוא ״פוסט־בגיניסטי״, ימין המושפע רבות גם מהתרבות הפוליטית המזרח־תיכונית, שבוודאי שונה מהימין האירופי הז'בוטינסקאי, שמורכבותו ניכרה בין היתר בדרישתו לארץ ישראל השלמה עם רוב יהודי, מצד אחד, אך המדינה היהודית שביקש להשיג הייתה כמעט דו־לאומית במתכונתה.⁶ ז'בוטינסקי, שהגותו בהֶקשרים שונים תככב בקובץ המאמרים שלפניכם, היה טיפוס מיוחד, מורכב ומקורי. אף שהיו אלמנטים פופוליסטיים מובהקים בנאומיו, הייתה הגותו עמוקה, בהירה אך מעוגנת בליברליזם הקלאסי של שלהי המאה התשע עשרה. הוא למשל חשב ששיטת השלטון הטובה ביותר היא אנרכייה — שכן אנרכייה היא מעין ״סדר בלתי מאורגן״ שבו לכל אחד חופש לעשות כרצונו וחופש מלהיפגע מהאחר. ממשיכיו מכנים ״אנרכיסטים״, במובן של פורעי חוק, את המפגינים שהתנגדו לרפורמה המשפטית שהציעה ממשלת נתניהו ב־2023. לעיתים שימוש משתנה באותו המונח מספר סיפור שלם.

* * *

אולם לפני שנדון בימין החדש, הנוכחי, חשוב לשאול מה הוא בעצם הימין המקורי? למה בעצם אנו מתייחסים באומרנו ״הימין הציוני״? הציונות הרוויזיוניסטית, שנוסדה כמפלגת הצֹה״ר ב־1925, הייתה מקסימליסטית: היא חתרה להשגת רוב יהודי בארץ ישראל באמצעות הקמת מדינה עברית שתשתרע על פני ארץ ישראל השלמה, או ליתר דיוק: ארץ ישראל המנדטורית, שכללה את עבר הירדן המזרחי שהועבר ב־1922 מהמנדט הבריטי לממלכה ההאשמית.

בכל הנוגע לאסטרטגיה להשגת היעד, ראתה המפלגה הרוויזיוניסטית את עצמה כממשיכת ״הציונות המדינית״ של הרצל. כלומר היא דגלה בפעולות פוליטיות ולאו דווקא בפעולות מעשיות כמו התיישבות בארץ. עם הקמתה הייתה התנועה הרוויזיוניסטית ביקורתית כלפי המדיניות הדיפלומטית של חיים ויצמן, שחתר למימוש הציונות באמצעות שיתוף פעולה והישענות על הבריטים. עבור הרוויזיוניסטים הייתה הדיפלומטיה הוויצמנית שגויה, מתונה מדי ונתונה לחסדי זרים. ז'בוטינסקי פיתח את מה שכינה ״תורת הלחץ״ — שכללה בעיקר ״פטציות״, כלומר החתמות על עצומות, ניסיונות להגעה להסכמים עם ממשלות זרות ולחץ תקשורתי. קשה להחמיץ את העובדה שהמאפיינים האלה ניכרים גם במדיניותו של נתניהו, שנוטה להאמין בכוחם של נאומים והכרזות. ז'בוטינסקי האמין במיליטריזם ובכוח עברי, אם כי גם כשהתאכזב ממדיניות המנדט הוא לא הרחיק לכת עד כדי נכונות להילחם בבריטניה, כמו שנהגו לימים מחתרות אצ״ל ולח״י לאחר מותו (הוא נפטר באוגוסט 1940).

ז'בוטינסקי חתר כאמור למדינה יהודית בעלת רוב יהודי על פני כל השטח המנדטורי. אבל מהותה של המדינה שביקש להשיג הייתה מורכבת יותר משנוטים להבין בימין. במאמרו משנת 1926, על ארץ־ישראל ה'דו־לאומית', הוא קבע: ״ארץ־ישראל העתידה צריכה להיות בנויה, מבחינת הזיקה המשפטית, כ'מדינה דו־לאומית' [...] כל ארץ, שיש בה מיעוט אתני, ולו הקטן ביותר, תצטרך [...] להתאים את משטרה המשפטי לעובדה זו וליהפך למדינה דו־תלת־לאומית או בת ארבעה לאומים״.

ז'בוטינסקי ניסה למזג בין זכויות המיעוט הלאומי ובין עקרון הרוב היהודי — תפיסה מורכבת שמחייבת רגישות ואיזון. אוטונומיה לאומית־תרבותית ממוסדת של המיעוט הערבי לא תאפשר לרוב היהודי לכפות על המיעוט את תרבותו, אך גם תאפשר את קיומו של הרוב היהודי ללא ניסיונות להפרתו.

ההיסטוריון דימטרי שומסקי הגדיר זאת יפה: ז'בוטינסקי שאף ל״מדינת רוב יהודיה וכל מיעוטיה״ אשר תוגדר ״מדינה יהודית״. מורכבות כזו בוודאי קשה להציג בעידן של מנהיגות פופוליסטית, אך זהו ערש הרוויזיוניזם.

בכלל, הימין המקורי רחש יחס מתון יותר כלפי הערבים לעומת היחס במחנה השמאל, שנבע גם מההבדלים בתפיסות הכלכליות: בן־גוריון סבר בהגותו המוקדמת כי ציוני טוב חייב להיות סוציאליסט שכן אחרת, באיזושהי נקודה בזמן, עלול האינטרס הפרטי לגבור על האינטרס של הקולקטיב.⁷ ז'בוטינסקי, לעומת זאת, אהד את השיטה הקפיטליסטית־ליברלית. הוא הסביר שמבחינה פסיכולוגית הליברליזם הכלכלי מבטא את ״דחף המשחק״ בחיים, כלומר את הרצון הטבעי של כל אחד מאיתנו להתפתח ולהתעצם, ובכך הפך את השאיפה לחומריות לשאיפה רוחנית.⁸ שלא כמו בן־גוריון, ששם את הכלל לפני הפרט, או ליתר דיוק סבר שהמימוש העצמי של הפרט יכול להתקיים רק דרך הקולקטיב, עבור ז'בוטינסקי קדם היחיד לאומה, גם אם נועד להתקיים בתוכה. הוא כתב בפירוש: ״בראשית ברא אלוהים את היחיד. כל יחיד הוא מלך השווה לרעהו [...] טוב שיחטא היחיד כלפי הציבור משיחטא הציבור כלפי היחיד. לשם טובתם של היחידים נוצרה החברה ולא להיפך״.⁹

אחת התוצאות של ההבדלים בתפיסה הכלכלית הייתה שבעוד אנשי תנועת הפועלים הדירו את הערבים משוק העבודה בשם רצונם לעבוד את האדמה בעצמם ולממש את עקרון ״העבודה העברית״ — היו במחנה האזרחי והרוויזיוניסטי נכונים להעסיק ולעבוד עם ערבים, בשל עקרון היוזמה החופשית והאמונה בכוחו של ההון הפרטי. במובן זה הברית שניסה נתניהו לכרות עם מנסור עבאס לפני הבחירות של 2021 לא הייתה בגדר חריגה מתפיסת הימין המקורי — היא נתפסה כך רק לנוכח הימין הפופוליסטי החדש.

גם בשנות הארבעים, כשנקטו לח״י ואצ״ל פעולות אלימות להשגת העצמאות, היעד המרכזי היה שחרור מעול הבריטים — הערבים נתפסו אויב משני.

* * *

ז'בוטינסקי היה איש מרשים אבל חסידיו ראו בו עוד דבר־מה: כושר נבואי, שנתפס מעין קריטריון מנהיגותי. כך התקבעה הטענה שעוד ב־1938 הוא התריע מפני שואה שצפויה ליהודי הגולה, אף שלמעשה לא האמין שהמלחמה תפרוץ וגם כשפרצה לא העריך את משמעותה. מחקר חדש של ההיסטוריון אמיר גולדשטיין והחוקר אפי חורי חשף כי הטענה הפופולרית בחוגי הימין, שלפיה התריע ז'בוטינסקי מפני השואה באופן נבואי עוד בשנת 1938, היא פיקצייה שהמציאו חסידיו בדיעבד לאחר מותו של ז'בוטינסקי.¹⁰ ז'בוטינסקי עצמו מן הסתם אינו אשם בהמצאות של חסידיו לאחר מותו. כידוע הוא גם דחה את קריאתו של חבר התנועה דאז אב״א אחימאיר למנותו כדיקטטור. אולם המיתוס שנוצר בימין סביב התרעתו לכאורה של ז'בוטינסקי מפני השואה קשור לעוד מאפיין של הימין: מצד אחד, הימין הרוויזיוניסטי ידע להצביע על בעיות יסוד של הציונות ולבקר באומץ אופוזיציוני את מהלכי ההנהגה הציונית של מפא״י; מן הצד האחר, המתכון שהוא הציע כחלופה לא הלם תמיד את האפשרויות שהציעה המציאות.

כך למשל בנוגע ליחס לבריטים, שאכן נסוגו עם שנות המנדט מהבטחתם הבלעדית ליהודים בהצהרת בלפור מ־1917. מדיניות ה״ספרים הלבנים״ שפורסמו בימי המנדט אכן ביטאה רצון לפייס את הפלסטינים על חשבון שאיפות ציוניות. אצ״ל ולח״י ראו בכך הצדקה למרד אלים בבריטים.

אבל היה גם פרדוקס בכעס של הימין: שכן גם אם הבריטים אכזבו, הרי המפעל הציוני לא היה קם ללא עזרתם, ויחסם לחברה הפלסטינית היה חמור מזה שהונהג כלפי החברה היהודית. גם הביקורת הרוויזיוניסטית על המזיגה בין ציונות לסוציאליזם ודרישתם להניף רק את הדגל הלאומי לוקות בהתנגשות עם המציאות, שכן ספק רב אם היה אפשר להקים את המפעלים הרבים שהניחו את התשתית למדינה — הקיבוצים, ההסתדרות, ההגנה — בתקופת היישוב ללא הממד הסוציאליסטי.

גם כשקיבל בגין את הפיקוד על האצ״ל בראשית 1944 והכריז על מרד אלים בבריטים בטענה שהם סוגרים את שערי הארץ בפני ניצולי שואה ומונעים עצמאות עברית, הייתה אמת בטענתו. ועם זאת, טענתו הייתה גם מופרכת: בזכות מדיניות הבריטים בימי המרד הערבי הגדול רוסקו ההנהגה והחברה הפלסטינית, וגם אם נכון אמנם שהבריטים נעלו את שערי הארץ בשם מכסות הגירה מוגבלות, ממילא לא יכלו היהודים לצאת מאירופה לארץ ישראל בהמוניהם.

גם לאחר הקמת המדינה היה צדק בטענות הימין על האופן שבו מפא״י הפלתה את יוצאי המחתרות, את המזרחים וגם את ערביי ישראל, שעליהם הושת משטר צבאי עד 1964. אבל בדיעבד ברור כי ללא המדיניות הבן־גוריוניסטית הנוקשה ספק אם שלל הקבוצות שהרכיבו את החברה החדשה היו מתגבשות לכדי ״עם ישראל״. יתרה מכך: בגין, שהרבה לתקוף את בן־גוריון על אי־כיבוש ארץ ישראל השלמה ב־1948, היה גם הראשון לאמץ את הנוסחה שהציע ״הזקן״ מיד לאחר 1967, ״שטחים תמורת שלום״, כשחתם על הסכם השלום עם מצרים.

הימין הצטיין תמיד בביקורת חדה על ההנהגה הציונית, ואין זה פלא שדווקא ממנו נבטו זרמים מרתקים כמו הכנענים, הפוסט־ציונים והמשיחיים. אבל כמענה לדרישות המציאות, לימין היה תמיד פחות מה להציע, אלא אם אימץ את הפשרנות של השמאל.

זו בעצם גם התשובה לשאלה הפופולרית שבני הדור החדש בימין מעלים: ״מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל?״ כמו שמציעה כותרת ספרו של תדמור. התשובה היא שהמציאות מורכבת יותר מטענות הימין, יהיו מוצדקות ככל שיהיו.

* * *

עד מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר 2023, הייתה החברה הישראלית נתונה במחלוקת סביב מה שכינתה ממשלת הליכוד ״הרפורמה המשפטית״, ומתנגדיה כינו ״ההפיכה המשטרית״. חשוב לציין כי עקרונית הטענות של המחנה שהתנגד לרפורמה היו מוקצנות. בעוד הרפורמה הוצגה כצעד לקראת דיקטטורה ועוררה השוואות למתרחש בפוליטיקה בהונגריה ובפולין — האמת היא שנכון יותר להשוות את תומכי הרפורמה לטראמפיסטים בארצות הברית, אלא שהטענה כי אנו עלולים להידרדר להיות אמריקה אינה יכולה לגייס המונים. הרפורמה לא הייתה אנטי־דמוקרטית במובן זה שהיא לא נועדה לפגוע באחד מעקרונות היסוד של הדמוקרטיה, שלטון הרוב, אך אין ספק כי משום שבישראל לא קיימת מערכת האיזונים והבלמים האמריקנית, כללה הרפורמה ממד אנטי־ליברלי שעלול להחליש את עצמאות מערכת המשפט ועוצמתו, והדבר היה יכול לפתוח פתח לפגיעה בזכויות המיעוט והפרט. בלי לגלוש כאן לדיון פילוסופי בדבר מקור הסמכות הרצוי לחברה בריאה ומשגשגת, אין ספק שהמדיניות הנוכחית של הליכוד שונה לחלוטין מיחסו של בגין למערכת המשפט — שהיה גם הראשון להזמין את היועץ המשפטי דאז אהרֹן ברק לדיוני הממשלה. על ההבדל בין יחסו של בגין למערכת המשפט ובין יחס הליכוד הנוכחי יעמוד מאמרה של מאיה מארק בהמשך הספר, אך אולי יש להוסיף את עניין הפוזיציה: בגין היה באופוזיציה כשהתריע ונאבק נגד הסכנות של עריצות הרוב ובעד ביקורת שיפוטית על הכנסת. כשהיה ראש ממשלה כבר לא נאבק בעד חוקה כמו שהציע בשנות החמישים.

ובכל זאת, כדי ללמוד עד כמה התרחק הליכוד ממקורותיו הליברליים הבסיסיים כדאי לשוב להצעת החוקה שניסח יוחנן בדר, יד ימינו של בגין בכנסת עד 1977, שכן היא משקפת את האופן שבו שאף הימין הציוני המקורי לעצב את המדינה.

בהשראת כתבי ז'בוטינסקי נפתח המסמך של תנועת החרות בהכרזת האמיתות הנצחיות על כך שכל בני האדם נבראו בצלם אלוהים, ומתוך כך הם חולקים זכויות שוות. החוקה של חרות נועדה, כך נאמר, להיות ״חומת מגן לזכויות האדם והאזרח״ ולהקפיד על הפרדת רשויות, שהיא התנאי ל״ממשל צדק״.

בדר, כמו בגין, לא היה מוכן להתפשר על ארץ ישראל השלמה. לפי המסמך נועדה ישראל להתקיים על פני שתי גדות הירדן, אולם הוא הכיר במציאות שנוצרה אחרי 1948 ופסק שיש לקבוע גם את גבולותיה ״הזמניים״ של המדינה בחוק.

החוקה המוצעת אסרה אפליה ״מטעמי גזע, צבע־עור, דת, לשון, מין או מטעמי מוצא לאומי, חברתי או עדתי״, וניכרת בה התפיסה הז'בוטינסקאית של שוויון מלא לאזרחי ישראל הערבים. היא אוסרת ״הפצת רגשי בוז או שנאה״ מטעמי לאום, גזע וכולי, וקובעת שלאדם יש זכות לא רק ״לחיים, לכבוד, לחופש ולביטחון״, אלא גם ״להכרה באישיותו״. בדר קרא לאסור עונש מוות ועינויים במדינה — וכשהתמנה בגין לראש ממשלה הוא אכן אסר על השב״כ לנקוט עינויים — והביע התנגדות לכפייה דתית מכל סוג. החוקה המוצעת אף ביקשה לאפשר נישואים אזרחיים ועמדה על כך שישראל תקלוט כל אדם הנרדף פוליטית במדינתו. גם את הסעיף הזה יישם בגין כשהורה, עם כניסתו למשרד ראש הממשלה ב־1977, לקלוט מאות פליטים מווייטנאם. החוקה אף קובעת זכות בסיסית למזון, מלבוש ורפואה, כלומר תנאים סוציאליים בסיסיים המגיעים לכל אזרח, ואף זכות ל״תנאי עבודה צודקים״. חלק מרכיבים אלה היו מכונים כיום בערוץ 14 ״טרלול פרוגרסיבי״.

סעיף 33 מעמיק בשאלת החירות וקובע: ״זכאי אדם להתנגד בפועל לדיכוי ועריצות [...] חיללה הרשות את זכויות האדם והאזרח, וגם הערובות החוקתיות חדלו למעשה מלהיות למגן לו — יהא המרד לזכות ולחובה לעם ולכל חלק בקרב העם״.

בדר, חשוב להבין, לא היה מן הרדיקלים בחרות. להפך: הוא התבקש על ידי בגין לנסח חוקה ליברלית לנוכח העובדה שהיה פלג בחרות שהיו חברים בו הלל קוק וערי ז'בוטינסקי, הבן של, והם שאפו לחוקה קיצונית יותר, שבכלל נטלה מישראל את משמעותה כמדינה יהודית. את חוקתו ביסס בדר על הלאומיות הליברלית הקלאסית של מייסד התנועה, שראה בשמירת זכויות האדם והאזרח את התנאי הבסיסי לקיומו של שלטון צודק.

* * *

אפשר להסכים כי הליכוד של עידן נתניהו התרחק מהמקורות, אך מבחינת ההיסטוריה אפשר למקם אותו בעקבות פלג אחר שהתקיים בתנועה הרוויזיוניסטית — הפלג הרדיקלי שהנהיג אב״א אחימאיר בשנות העשרים והשלושים. אחימאיר וחסידיו, המקסימליסטים ואנשי ״ברית הבריונים״, השתייכו ברובם למחנה הרוויזיוניסטי, אבל כבר אז הם קראו תיגר על הליברליזם של ז'בוטינסקי והביעו סלידה מהשמאל, מהדמוקרטיה ומהכרעות פוליטיות בהסכמה רחבה: הם שאפו להשליט את עמדתם בכוח והעדיפו את הרגש על פני הרציונל.

נתניהו אוהב להדגיש כי אביו היה מזכירו של ז'בוטינסקי. בפועל היה מדובר בתקופה קצרה בערוב ימיו של ז'בוטינסקי. רוב ימיו היה בנציון חסידם של ״ברית הבריונים״ והרדיקלים. זו דרך אגב אחת הסיבות לכך שלאחר הקמת המדינה, כאשר ניסה בנציון לבקש מבגין להצטרף לחרות — הוא נדחה על ידו.

אם כן, נתניהו אינו מנהיג הממשיך את ז'בוטינסקי ובגין, אבל אם חושבים על ״ברית הבריונים״, הוא בהחלט נאמן למקורות.

אולם מה נותר ממשנתו המקורית של אחימאיר? עד כמה מה שאמר בעבר רלוונטי למצב במאה העשרים ואחת? ואולי אחימאיר רק הניח את התשתית להתפתחויות שחלו בימין כיום? מאמרו של אפי אפנצלר ירחיב על אחימאיר, אולם השוואה אנלוגית קצרה, לצורכי ההקדמה, תצביע על קווי דמיון בין חלק ממאפייני ההגות האחימאירית לגישה של הימין בימינו: הסלידה מהשמאל ומהאליטה; היעדר נכונות לפשרות ולהסדרים פוליטיים; הזלזול במה שכונה אז ״פרלמנטריזם״, כלומר מאמץ להשגת הסכמות וקואליציות, והבוז לרכיבי הדמוקרטיה מלבד ״הכרעת הרוב״; הנכונות לבריתות עם גורמים אנטישמיים; והנאמנות למנהיג יחיד (מעניין כי את התנועה הרוויזיוניסטית, על גלגוליה, הנהיגו רק חמישה מנהיגים בכמעט מאה שנים) — כל אלה נוכחים בימין של ימינו, על גווניו השונים.

ועם זאת, בחינה עמוקה יותר מעידה גם עד כמה תפיסתו של אחימאיר שונה מהאופן שבו הימין הנוכחי מתנהל. הימין המקסימליסטי האחימאירי היה חילוני־רדיקלי או לחלופין בעל ממד משיחי־חילוני. אין זה מקרה ששורשי התנועה הכנענית, שביקשה להתנתק מהיהדות ולהקים כאן אומה חדשה, נעוצים ברעיונות של אישים מהימין הרוויזיוניסטי, כמו יונתן רטוש, עדיה חורון ואהרון אמיר (גם אצל אחימאיר אפשר למצוא קרבה לכנעניות, ועל רקע שאלת הוויזה שהפקיעו הבריטים מז'בוטינסקי הכריז: ״אנחנו לא בעד כניסה חופשית של יהודים לארץ, אלא בעד כניסה של ציונים״).¹¹

בימין הנוכחי לדת היהודית בגרסתה הלאומנית יש תפקיד מרכזי. אנשי הימין הציוני המקורי היו רדיקלים במאבקם לשחרור לאומי — אך המהפכה שביקשו להשיג עמדה בניגוד מוחלט לאופן שבו התפתח הימין עם הקמת תנועת החרות. השינוי הגדול ביותר שחל בימין הציוני נוגע לאופן שבו יצר בגין את הברית עם המחנה הדתי והמסורתי. לא במקרה פרש ערי ז'בוטינסקי מחרות לאחר שהטיח בבגין כי הוא הופך אותה ״לסניף של מפלגת המזרחי״. לבגין הייתה החוכמה הפוליטית — והנטייה האישית האותנטית — למזג בין הממד הלאומי לזה הדתי־מסורתי באופן שלא יאיים על אף לא אחד מהממדים. המזיגה שיצר בין זיקה למסורת הדתית, בנוסח האורתודוקסי, ובין לאומיות תקיפה, הלמה את האופן שבו המזרחים — וגם רבים מהאשכנזים שעלו לאחר הקמת המדינה — הבינו את הציונות: המשך ומימוש מודרני של הממד הלאומי בכתבי המסורת. כך נהפכה חרות, בתהליך ממושך, מתנועה שמקורה בזעיר בורגנים לאומיים־ליברליים לתנועה עממית־מסורתית.

בגין צדק מבחינת החוכמה הפוליטית — עובדה שהליכוד כבש את השלטון, זהו מהלך שאחימאיר עצמו העריך בכנס הייסוד של חרות שיהיה קשה להשגה אף יותר מסילוק הבריטים.¹² הוא צדק גם בהבנת משמעותה של המסורת בבניית אידאולוגיה ימנית לאחר קום המדינה. עובדה היא שללא הזיקה לדת היהודית — לימין הציוני לא נותר מה להציע פרט לזיקה לארץ ישראל השלמה, שגם היא איבדה מערכה בקרב רבים מבני הדור השני והשלישי של הרוויזיוניסטים החילונים. שכן ללא האמונה בהבטחה האלוהית, מאז הוכרו הפלסטינים כלאום מובחן הנתון בכיבוש — קשה לימין החילוני להצדיק את הדרישה לארץ־ישראליות בנימוקים מוסריים, כמו שהיה בעידן ז'בוטינסקי. ובכלל, הזיקה של אחימאיר לנוף הארץ־ישראלי נסבה על עוצמתו המרהיבה של הנגב — מי מאנשי הימין הנאמנים לארץ ישראל השלמה רואה את המדבר כטבורה?

הימין הציוני המקורי, כמו זה של אחימאיר, חתר למהפכה של שחרור לאומי, פיזי ורוחני. אבל עם הקמת המדינה דווקא מקור כוחו — תפיסת המוניזם שביקשה לרכז את כל המאמצים במישור הלאומי בלבד — נעשה גם לחולשתו, שכן ללא אידאולוגיה נלווית למטרה הלאומית לא נותר לו מה לממש ולהציע. אין זה מקרה שרבים מהרדיקלים שבימין כמו מפקד הלח״י נתן ילין־מור, שעליו ארחיב בהמשך הספר, בנימין אליאב ואחרים — ומן הסתם בני הדור השני של המשפחה הלוחמת, ובכלל זה זאבה אחימאיר, בתו — בחרו עם הזמן בעמדות קוטביות. כיבוש השטחים ב־1967 חידש את הזיקה לימין, אבל היא כבר נשענה על המחנה הדתי. אם הימין במקור נאבק למען שחרור לאומי — קשה היה לאינטלקטואלים הכנים שלו להתנגד לאחר הקמת מדינת ישראל למאבק הפלסטיני לשחרור. לא במקרה הגדיר פרופסור יוסף אגסי את הלל קוק, שהנהיג את סניף האצ״ל בארצות הברית, ה״פוסט־ציוני הראשון״.

האמת היא שבניגוד מוחלט לעוצמתו הפוליטית — מבחינה אידאולוגית נחלש מאוד הימין הציוני החילוני. הימין בשלטון בשל הֶקשרים סוציו־אקונומיים פנים־ישראליים ולא מנימוקים אידאולוגיים. כאשר החליט אריק שרון לנטוש את הליכוד ב־2005 תחת הדגל של ההתנתקות מעזה והצורך בהמשך הנסיגות, הוא הביס את הליכוד. לא במקרה הימין היום מתרכז סביב ״ביביזם״ או המחנה הדתי. ייתכן שהמגמה לשוות לו הֶקשרים מהשמרנות בארצות הברית תסייע להקים ימין חילוני בעל תפיסת עולם מגובשת, אך כרגע המגמה הזאת ניכרת בעיקר בקרב מיעוט אינטלקטואלי בלבד.

בעוד המקור לימין היה מהפכני, הימין הנוכחי מצטייר בעיקר בהשקפה פוליטית כוחנית של ריאל־פוליטיק שניכרת במופעים לעומתיים, בפוליטיקה של טינה ובהתבטאויות וולגריות, שמנוגדות במובהק לרעיון ההדר. מוקדם לדעת כיצד 7 באוקטובר 2023 יעצב אותו מחדש.

* * *

אין ספק אפוא בהשפעת שלטון הימין על דמותה של ישראל בעשורים האחרונים ובהתפתחותו של מה שמכונה ״הימין החדש״ — אולם הספר שלפניכם מבטא ניסיון ייחודי של חוקרים שונים מדיסציפלינות מגוונות לדון במקורותיו של הימין הציוני, בפרשות ובאישים שונים הנוגעים להתפתחותו במרוצת השנים ובהיבטים האקטואליים שלו.

אלעד נחשון דן ביחסו של ז'בוטינסקי לשאלת המזרח והמזרחים; אורי אפנצלר ירדני עוקב אחר השקפת עולמו של אב״א אחימאיר; בריאן הורוביץ' מצביע על רעיון העברת האוכלוסין בהגותו של יוסף שכטמן, המזכיר והביוגרף של ז'בוטינסקי; אבי שילון מנסה לפענח את המיסתורין סביב האידאולוגיה של אחד ממפקדי לח״י, נתן ילין־מור; מאיה מארק בוחנת את יחסה של תנועת החרות לדמוקרטיה; רומן וטר כותב על הניסיון של הרוויזיוניסטים הפוסט־ציונים, בהם בנו של ז'בוטינסקי, לכונן ברית עם לבנון; אמיר גולדשטיין מתאר את התהליך שהביא את חברי תנועת החרות והליכוד לתמוך בנסיגה מחצי האי סיני תמורת שלום עם מצרים; שגיא ברמק מסביר מדוע הימין הנוכחי הוא תשובה שמרנית לרדיקליזם של אליטות ליברליות־פרוגרסיביות במערב ובישראל; אור אשר חוקר את תהליך בנייתו של הימין החדש כתנועה שמרנית בעזרת הון יהודי־אמריקני; תומר פרסיקו מבחין בין הגוונים השונים בימין הפונדמנטליסטי הדתי; נסים ליאון מנתח את סוד הקשר בין החרדים לימין; איתי מאירסון יורד לשורשי הקשר המורכב בין הליברטריאנים ובין הימין הישראלי; עמרי בן יהודה מפרש את הקשר בין הסופר מישל וולבק ובין הימין האירופי והישראלי; ראיף זריק תוהה בנוגע לאפשרות של ימין בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל; צבי בן־דור בנית מסיים בהיסטוריה האינטלקטואלית של הימין ובאופן שבו העביר בנציון נתניהו רעיונות שקרא אצל מקס נורדאו אל בנו בנימין, ומראה עד כמה הדברים מעצבים את ישראל הנוכחית. 

אבי שילון