מחר הורסים את הבית

מערכה ראשונה
1

פעם היה בית שחלונותיו צפו לים ושטחו גבל באדמה חולית, מתפוררת. הבית, כמו האדמה, התפורר מזמן, קירותיו נותצו לשברי לבנים וחלונותיו נופצו לרסיסי זכוכית, חדריו התמוטטו וענני אבק רקדו סביבם עד ששקעו ועטפו את ההריסות במעטה לבן, כמו קרום יבש שהגליד על פצע. מה שהיה פעם בית נהפך לזבל שיש לפנות, לדברים חדים שעדיין יכולים לפצוע, לחומרים רעילים שאסור לנשום. זה מה שעושים עם דברים ישנים, שוברים אותם לחתיכות קטנות, כדי שיהיה קל לזרוק אותם.

ליבי עמדה כבר שעה בפתחו של בית אחר ומיאנה להיכנס. איך היא אמורה להפוך את הבית הזה לבית ההוא שבזיכרונה? שניהם בתים פרטיים, נכון, אבל בזה הסתיים הדמיון. כמעט בלתי אפשרי היה למצוא לוקיישן דומה מספיק. מה כבר ביקשה? וילה ישנה, ריקה, רגע לפני הריסה, כמה כיסאות כתר פלסטיק לבנים ומיטה. זה היה אמור להיות פשוט. אבל מתברר שאנשים לא מחזיקים וילות ריקות. יש הרבה בתים דו־משפחתיים, או איך שלא קוראים לבתים שצמודים זה לזה, ריקים ומלאי אבק, אבל בתים פרטיים לגמרי, מוקפים חצר ומבודדים דיים, כמעט לא היו. בסופו של דבר מצאה את המקום הזה, וילה דו־קומתית שעמדה ריקה לפני שיפוץ שהתעכב מסיבות כלכליות. אבל אפילו שענתה על כל הדרישות, ליבי לא יכלה שלא להרגיש שהיא מרמה את עצמה. היא הרימה את מבטה, והווילה התנשאה מעליה, שתי קומות שגובהן כשל שלוש, ובאור הזריחה נראו גבוהות אף יותר.

צללי הלילה נסוגו מפני שמש רחוקה, שהאירה את החזית בקמצנות ושיוותה לה מראה תעתועי. עצי פרי נבולים גידרו את החצר. פירות רקובים גדשו את הדשא הדליל והפיצו ריח מתוק של עובש וסוכר. גמלוני גגות ומרפסות רחבות ידיים הטילו צללים מפוארים, ואלה הלכו והתכווצו ככל שעלתה השמש. גם הווילה הזו, כמו קודמתה, נועדה להיעלם.

הם קיבלו רק שלושה ימים לצלם בה, ומיד אחר כך יגיעו קבלנים ויבנו כאן בית חדש. אולי לא תיהרס לגמרי, קווי המתאר יישארו, אבל לא יותר. הווילה תופשט מיסודותיה, ואלה יולבשו מחדש. המרצפות המנוקדות יוחלפו בפרקט מבריק, ארונות הפורמייקה ייהפכו למטבח כפרי, יוחלפו החלונות והדלתות, הכול. היא שאפה עמוקות אוויר קריר ונשפה לאט, והבל פיה הסתלסל כעשן ונעלם.

נוגה קיוותה לישון בנסיעה הנה, אך כל תנוחה עיקמה בגופה איבר נוסף. כשאספו אותה מביתה עדיין היה חושך, אבל פנסי הרחוב כבר כבו, והיה ריח של בוקר שעוד לא פקח עיניים. אגלי טל נצנצו על האספלט, והאוויר היה קריר ולח, כמו בגד שעוד לא התייבש על החבל. שני חלונות מוארים באחד הבניינים התוו באפלה שני ריבועים מגחילים. זה היה אחד הרגעים האלה, כשהעולם שבחוץ תואם לתחושה הפנימית. הבוקר החשוך ונוגה היו לאחד, עדיין לא ערים וכבר לא ישנים, שניהם אפורים ותקוותם תלויה אי־שם בשמש.

הכי קשה היה לצאת מהמיטה, אבל ברגע שרגלה דרכה על המדרכה התמסרה ללאות דמדומי הבוקר. הנסיעה עצמה, אף שלא הייתה נוחה, השרתה עליה קסם: הרחובות העמוסים כל כך בשעות היום היו ריקים ונקיים, מדי פעם נשמעו צפצופי משאית שנסעה לאחור והפרה כך את דממת השחר. שחר: המילה הזאת מעלה על הדעת אור רך, נקי, צהוב עדין, שהולך ומתחזק על גבי תכלת מתבהרת. מישהו אמר לה פעם ש״שחר״ בא מ״שחור״, וזה נשמע משונה אפילו אם רק הצלילים דומים. שחר הוא הרי ההפך משחור, מסלק את האפלה ומבריח את השדים בחזרה אל ביתם שבהרים, ובנסיעה הנה בדרך לצילומים ליווה אותם באפור ובתכלת ובחולות צהובים רכים.

כשהגיעו ליעדם התקלפה ממנה העייפות כמו צבע ישן מקיר. הנהג נעצר ליד חומת אבן גבוהה ובה שער ברזל לבן ושאל אותה אם זה המקום. היא לא הייתה בטוחה. הם היו באחד היישובים הקטנים האלה, שיש בהם רחוב אחד ומשני צדדיו כניסות לבתים רחוקים, מוסתרים מהכביש בצמחייה או בחומה, ורק פחי צפרדע גדולים ששמות משפחה רוססו עליהם סימנו שגרים שם אנשים.

הבית שעצרו על ידו היה כמעט בסוף הרחוב, כלומר בקצה היישוב, רגע לפני שהכביש נהפך לדרך עפר והנוף למטע בננות. נוגה יצאה מהרכב וסימנה לנהג לחכות רגע. היא פתחה את השער והציצה פנימה. שביל גישה ארוך לבית דו־קומתי, חצר ישנה ומוזנחת, עצי לימון שצמחו פרא, ובמרכז — ליבי בגבה אליה, קטנה ודחוסה, שערה השחור אסוף לקוקו גבוה, לבושה בגדי עבודה שנראתה בהם כמו סטודנטית למשחק שמבצעת מונולוג מ״ליל העשרים״ ולא כמו במאית. פקעת התקשתה בתוך בטנה של נוגה והחלה לרטוט וללחוץ על איבריה. היא סימנה לנהג באגודלה שהכול בסדר ונכנסה. היא הלכה בשקט, צעדיה כמעט לא נשמעו על האדמה הרכה. ליבי ממש הסתכנה כשהימרה עליה לתפקיד, והיא תעשה כל מה שהיא יכולה כדי להוכיח לה שלא טעתה.

״איך את?״ זרועות ארוכות עטפו את ליבי מאחור, ושדיה הקטנים והרכים של נוגה נצמדו אל שכמותיה. ליבי השעינה את ראשה לאחור לנשיקה. לפעמים עדיין התקשתה להאמין למזלה הטוב, כל כך הרבה זמן בזבזה בחיפושים אחר השחקנית הראשית שלה, זו שתגלם את דמותה.

מהרגע שברגמן התחיל לעבוד איתה על התסריט, הוא התעקש להיות גם מי שימצא לה את השחקנית שלה; ואפילו שתמיד ידע מה לא עובד בטקסט שלה, והיו לו ההבחנות הכי חדות מבחינת פיתוח העלילה, כל השחקניות ששלח אליה עד נוגה היו כישלון, וגם כששלח את התמונה של נוגה חשבה שפספס — לא היה בתמונה דבר שיבהיר מה גרם לו לחשוב שהיא מתאימה.

הייתה לנוגה הילה מעל ראשה, כמו לאיזו שחקנית צרפתייה, אחת המוזות של שנות השישים, משהו בין אנה קארינה לאנוק איימה. תווי פניה שורטטו ביד בוטחת, וקרן מהן יופי אמיתי, כזה שיצא מתחת ידו של אמן ולא מאייר של דיסני, כמו פניהן של רוב השחקניות המצויות. אף כמעט ישר עם גבנון קטנטן, עצמות לחיים גבוהות, עיני שקד חומות ושפתיים עבות שרמזו על חיוך ממכר. ולמרות סירובה הראשוני להיפגש איתה, ברגמן התעקש, ולמרבה הפתעתה גילתה שצדק. היא לא הצליחה להסביר למה, נוגה פשוט התאימה. וכל מה שקרה מאז חיזק עוד את התחושה שלה.

״בא לי להקיא,״ הודתה ושקעה אל הנחמה שנוגה הציעה. נוגה גדולה ממנה בגופה כמעט פי שניים, אבל תמיד נדמה לליבי שנוגה קטנה כזאת. בתחילה חשבה שזה בגלל הקול שלה, מין קול דק וגבוה, כמעט ילדי, אבל אחרי שבילו מספיק זמן יחד כבר שמה לב לכתפיים המתעגלות פנימה, לצוואר הנוטה לפנים ולידיים שלה, ידיים שעטפו תדיר את גופה, אם לחום ואם לנחמה.

״הכול יהיה בסדר, אני מבטיחה,״ לחשה אל עורפה של ליבי. ביומיים האחרונים לא התראו; ליבי הייתה עסוקה בהכנות אחרונות לקראת הצילומים, ונוגה חשה היטב את הניתוק שנכפה עליה. היא ניסתה לשלוח לליבי הודעות, שאלות על הטקסט, הצעות לתלבושות, או אפילו סתם איזה לב או חיוך או משהו שיגרום לה להרגיש קרובה. אבל ליבי ענתה על הכול במענים חדים וקצרים, ולפחות שעתיים עברו עד שענתה. נוגה ידעה שזה רק בראש שלה: הרי באמת נהיו חברות בחודשים האחרונים, ובכל אופן, היא השחקנית שלה — היא לא נמאסה עליה, ליבי עסוקה, זה הכול. ובכל זאת, אתמול בלילה קנתה טוניק בבקבוק פלסטיק גדול, שתי שקיות קרח וג'ין מהביוקר בבקבוק זכוכית כחול, ולא נרדמה עד שלא חיסלה לפחות את מחציתו. אפילו שלחה לליבי תמונה שלה עם כוס מדוגמת: קוביות קרח, מלפפון מסולסל וקשית, והצעה להצטרף, והפעם תשובתה של ליבי הגיעה מיד: ״לכי לישון. יש צילומים.״ היא באמת תכננה ערב רגוע — להתקלח מוקדם, להחליף מצעים, למרוח מסיכת פנים, לשתות תה, ללבוש פיג'מה נקייה, לעבור במיטה שוב על הטקסטים. במקום זה שמה מוזיקה, שתתה לבדה, רקדה מול המראה ונרדמה בלי מקלחת בשמלה ובמגפיים.

הנועם שבמגעה הביך את ליבי. היה סדר ברור לדברים, ונוגה אהבה לטשטש אותו. אילו ברגמן היה הבמאי, האם גם אז הייתה שולחת ידיים לנחם? האם הייתה מעיזה לגעת? דברים תמיד איבדו את צורתם במחיצתה, כאילו אהבה לטפטף את עצמה אל אחרים. מצבים מסוימים קרו רק כשנוגה הייתה בסביבה — נראה אז שדי להיות במחיצתה, ופתאום חוקי הפיזיקה עצמם משתנים. זו הייתה תכונה ממכרת ומסוכנת אם לא מודעים אליה.

״זוהר בחצר האחורית,״ שינתה נושא, ״תוכלי בבקשה למצוא אותו? אני רוצה שתעשו חזרת טקסט עד שהמאפרת מגיעה.״

זה לא היה האיחוד שנוגה קיוותה לו. היא הייתה בטוחה שחזרו לאותו מקצב עדין שמצאו בחזרות ובמפגשים הליליים, משהו בין חברות לחיזור, בין פלרטטנות למקצועיות, אבל כנראה לחצה יותר מדי, כי שריריה של ליבי התכווצו פתאום, והיא נרתעה ממנה והשאירה אותה חשופה לאוויר הקריר של הבוקר. כמו תמיד לא התלבשה חם מספיק, וגופה רעד ממשב הרוח שתפס אותה. יכלו כמובן להיות סיבות נוספות לקרירות של ליבי, זאת לא תהיה הפעם הראשונה שנוגה הרגישה שהיא מכבידה על מישהו. איכשהו זה תמיד נגמר ככה — בהתחלה הכול מושלם, אבל אחר כך לאט־לאט הם רואים אצלה את הבלגן. ובכל זאת הייתה לה תחושה שליבי ראתה את הבלגן מההתחלה, שידעה שהיא מסובכת, מסתבכת תמיד בחוטים בלתי נראים ונבהלת ומשתוללת עד שהכול סביבה פלונטר אחד גדול. ליבי ידעה ובכל זאת בחרה בה, בכל זאת התקרבה.

לא, נוגה ניערה מראשה את המחשבה, ליבי בסך הכול עסוקה לקראת הצילומים. היא לא כועסת ולא נגעלת. את תראי, עודדה את עצמה, שפשפה את זרועותיה כדי להתחמם קצת ונכנסה לבית לחפש את זוהר.

2

מהרגע שליבי התחילה לכתוב את התסריט בחרה בזוהר לשחק את יותם — כל כך דמה לו, אפילו שיותם היה אז מבוגר מזוהר בכמעט חמש שנים. זה היה משהו במראה, בשיער הסמיך שהתחשק לחפון, או בתנועות הגוף, אבל יותר מהמראה זו הייתה איזו סגולה משותפת, תכונת אופי חמקמקה שאי אפשר להגדיר. אולי מפני ששניהם בחנו את העולם בתשומת לב קפדנית בלי לגבש עליו דעה מוגמרת. בשנה הראשונה ללימודים חשבה לרגע שהיא מאוהבת בזוהר, עד שגילתה שיש לו בן זוג.

נוגה והוא יחד היו יפים כל כך, וגם על מערכת היחסים המוזרה שהתפתחה בין השניים יכלה רק לברך. היה בזוהר רוך כלפי נוגה, כאילו הרגיש כמה היא זקוקה לו. אהבה של ממש לא התפתחה שם, וליבי לא ידעה אם זה מפני שהוא מעדיף גברים או מפני שגם אותו הרתיעה העודפות שיש בנוגה — יותר מדי רגישה, יותר מדי רצינית, יותר מדי מופרעת, יותר מדי מדברת, יותר מדי נוגעת. במנות קטנות זה היה מקסים, אבל לאורך זמן זה נהיה מתיש. נוגה יותר מדי, זוהר מעט מדי; זה היה ליהוק מושלם.

היא ראתה את נוגה נכנסת לתוך הבית הגדול. דלת הכניסה הייתה פתוחה לרווחה וחשפה את הפעלתנות שבפנים. ואף שהיא עצמה הייתה אמורה להיות שם — הרי היא הבמאית — רגליה לא ניתקו ממקומן. כולם היו שם חוץ ממנה, סחבו ארגזים, הקימו תאורה, עברו זה עם זה על הרשימות, עישנו סיגריות בשרשרת ושתו קפה אחר קפה כדי להתאושש קצת מן היקיצה הלילית. רק היא משותקת פה.

זו הייתה טעות, לספר סיפור אישי כל כך. מה היה דחוף לה להיטפל לזה אחרי שנים? הרי יכלה למצוא סיפור אחר — אולי אישי גם כן, אבל מסוג אחר. היה עדיף להשאיר את הלילה הזה מאחור, קבור תחת זיכרונות מן השנים האחרונות, זיכרונות חדשים עם אנשים חדשים; והרי אפילו מערכת היחסים עם אביה מספיק מסובכת ודפוקה לעשרה סרטי גמר, וגם על יחסיה עם אימה יכלה להוציא משהו שבסופו כל הצופים היו מנגבים דמעה בחושך.

כשהביעה את חששותיה באוזני השחקנים, זוהר אמר לה שככה זה אהבה ראשונה. זה כמו מספר שצורבים על העור, כמו שפעם היו מסמנים עבדים — צלקת מלוכלכת שמגלידה מכוער. יותם ודאי היה מסכים, צלקות תמיד ריתקו אותו — הוא ידע לראות אותן, גם את אלה שהסתירה. בדמיונו נפרמו לגלדים, ואלה נמסו לדם, עד שהיה יכול לחוש את הלהב פוצע את העור. הוא ראה אותן בתוך עיניה כבר ברגע הראשון, ראה אותן מבעד לזגוגית הקופה בקולנוע, ואלמלא החזירה לו אז מבט, לא היה חוזר לבקש את מספר הטלפון שלה.

נוגה חשבה שסיפור טוב ״זה סיפור שמבינים מהלב.״ מילים של שחקנית, יותם היה מלגלג. שחקניות בעיניו היו בתחתית שרשרת המזון הנשית. אפילו דוגמנית עדיפה, ״כי היא בסך הכול מנצלת נתונים טבעיים כדי לעשות קצת כסף.״ שחקנית בעיניו הייתה רק מין תוכי חסר השכלה, אישה בלי טעם ובלי ריח שעושה הרבה מאוד רעש. הוא לא היה אומר את זה בפני נוגה כמובן, מולה היה שומר על חזות מושלמת. הרי היה אליטיסט אבל לא אידיוט — בוגר לימודי רפואה אם כי תקוע בהתמחות, הקפיד תמיד להקיף את עצמו באנשים מוצלחים לא פחות; אם לא היו מהאקדמיה, היו אמנים, ואם לא היו אמנים, כנראה היה להם חומר טוב לעשן. היא רצתה להעמיד אותו מול נוגה כמו במשחק מחשב, שני יריבים שווי כוחות, לראות מי יצלק את מי.

היא התקרבה אל הדלת הפתוחה ובחנה מחדש את הסט. הלילה כבר נדחק אל פינות החדר. כמובן, לא הכול היה זהה לווילה ההיא, אבל היה דמיון רב מאוד בפרטים הקטנים: במרצפות השבורות, בתריסים שהאבק התווה עליהם כל מיני צורות מופשטות, ובעיקר בריקנות שמשלה בכול. הריקנות הזו נפערה בחללים הריקים במטבח: במקום שעמד פעם תנור אפייה, בכוך החשוך שבו היה המקרר, בחוטי החשמל שהשתלשלו מהתקרה בלי המנורות שנתלו עליהם. לא צריך לפתוח מגירות כדי לדעת שלא יימצא שם כלום מלבד אבק ולכלוך עגמומי.

תנועת מצלמה איטית על פני הבית תוכל להשלים את התמונה, ואולי באמת כדאי להתחיל בשוטים של הבית לפני שהורסים אותו — היא תצטרך לדבר על זה עם עומר. יש עכשיו אור טוב, רק שלא יפספס אותו.

ההמולה בחצר האחורית של הווילה תפסה את נוגה בהפתעה. חמישה אנשי צוות שלא הכירה התרוצצו סביב שולחן גדול עמוס בקבוקי שתייה, חטיפים, קלסרים, כבלים, מציתים, כלים חד־פעמיים, כל דבר שאולי יידרש להם במהלך היום. האנרגיה שלהם דבקה גם בה. לא רחוק מהם נשען זוהר על קיר ועישן סיגריה. תלתלים שחורים נחים על מצחו, רגל אחת כפופה לאחור אל הקיר, יד אחת בכיס ועל עיניו משקפי שמש שחורים. משהו בנינוחות שלו, בחיוך שעיקל את הזווית הימנית של הפה, עשה אותו יפה גם בלי תווים מושלמים. הייתה לו התחלה של כרס שאולי תגדל בעתיד, כרס חמודה כזאת, ובעיקר הייתה בו אדישות טובת לב, מין אמפתיה טבעית לבני אדם. זה היה כמעט מתנשא, שוויון הנפש הזה שהראה כלפי כולם. זה גרם לה לתהות אם באמת חיבב אותה או שפשוט קיבל את קיומה. בלילות שנפגשו בהם במקרה היה מוקף תמיד חברים, כולם נאים כמוהו, בג'ינס ובחולצות כפתורים, וכולם נראים כאילו אין להם דאגות בעולם מלבד המקום הבא לשתות בו. היא אהבה את זוהר, אבל העדיפה את החברים שלו. איתם הייתה לה תחושה ברורה מי מהם שמח לראות אותה ומי לא. זוהר נראה תמיד אותו דבר, עיניים צוחקות, חצי חיוך שמסתיר את השיניים.

כמה באמת דמה ליותם? היא אספה כל פרט מידע שהצליחה לחלץ מליבי. ידעה שיותם היה מבוגר ממנה; גם עכשיו בעצם. בכמה בדיוק לא ידעה, אבל מתישהו נפלט לליבי שהכירה אותו כמה שנים אחרי שסיים לימודי רפואה, כלומר היה אז איפשהו בדרך לשלושים, ואפילו שליבי הייתה אז לא יותר משמונה עשרה, ודאי היה בו משהו, כי לא יכלה לדמיין איך הצליח לשלוט ככה במישהי כמוה. ולא רק אז, אלא גם שנים אחר כך עוד אחז בליבי, מושך בחוטים בלתי נראים סביב לליבה. ואולי זה מה שהפך את דמותו של יותם לגדולה כל כך בעיניה, כי אם היא רואה כך את ליבי, הבמאית שלה, איך ליבי ראתה את יותם?

התיאורים שבהם תיארה אותו היו סותרים: אפל וידידותי, אכזרי וטוב לב. בחזרות ליבי ביקשה מזוהר לרכך את הקול, לחייך הרבה; ״אתה בהתנצלות תמידית,״ אמרה לו. ״בוכה ויורה?״ זוהר שאל, וליבי אישרה: ״בדיוק.״

אילו היו הוא ויותם דומים כפי שליבי טענה, ודאי הייתה גם היא מתאהבת בו. לפעמים חשבה שהיא כבר מאוהבת ביותם, גם בלי שנפגשו אפילו פעם אחת. היא ניסתה למצוא אותו בפייסבוק. בהתחלה דרך הפרופיל של ליבי, אבל ליבי ניתקה כל קשר שהיה יכול להוביל אליו.

בתסריט זוהר עמד להתחיל התמחות בגינקולוגיה, אז היא חיפשה גינקולוגים ששמם יותם. היא מצאה כמה: שניים היו מבוגרים מדי, אחד אחר נראה לא נכון, בלונדיני עם לחיים אדומות, אבל התגלה גם אחד שאולי התאים לנתונים: כבן ארבעים עכשיו, עיניים קטנות, גבות עגולות, שפתיים דקות ופנים שמנמנות. בפינות המצח הרחב התחילו מפרצים, והקמטים היחידים שנראו על פניו היו כאלה של אדם שמרבה לחייך ולצחוק. אלה היו פנים טובות, מנחמות. לפעמים דמיינה שהיא קובעת אליו תור, נשכבת על המיטה ונותנת לו להסתכל לה מבפנים, אולי רק הוא יֵדע מה לא בסדר איתה.

״נוגה!״ זוהר ראה אותה והושיט אליה יד. היא אחזה בידו, והוא משך אותה לעברו לחיבוק. לחייה התחככה בכתף החמימה שלו, ואצבעותיה טיילו אל מתחת לבד החולצה, ליטפו את פס השיער השחור שטיפס מהטבור ונעלם איפשהו לקראת הלב.

״ליבי ביקשה שנעשה חזרה,״ אמרה וקטפה מידו את הסיגריה.

עומר הצלם ישב מולו על כיסא פלסטיק שבור משענת וקרץ לה, והיא שלחה לו חיוך עם קצה הלשון. לקרוץ לא הצליחה מעולם. זוהר גיחך וליווה אותה אל תוך הבית.

הם מצאו פינה שקטה לעבור על הטקסט. הדיאלוגים היו מוזרים, לפעמים פילוסופיים לפעמים יום־יומיים, ואת זוהר לא נראה שזה מטריד. הוא פשוט עשה מה שאמרו לו לעשות ולא שאל שאלות כמוה, אבל זוהר למד בימוי וחשב כמו במאי, בא לכאן לומר את המילים באופן הטבעי ביותר וזהו. ואילו היא, שלמדה משחק, רצתה להביא אמת לדמות, להיבלע בתפקיד, להרגיש בדיוק את מה שהדמות מרגישה. להתלכלך, להזדהם, למתוח עוד ועוד את הגבולות של עצמה, אפילו להתבזות.

בחזרות לקראת הצילומים נבלעה בתפקיד עד כדי כך שהרגישה שעוד רגע הלב שלה מתפוצץ או שנשמתה מתרסקת. אבל כדי שזה יקרה היא הייתה צריכה להתמסר, לקפוץ ראש אל הדיאלוג ולא לעלות לשאוף אוויר לפני שהסצנה תסתיים. ובפעם האחרונה שנתנה לעצמה לקפוץ ככה, פחד וגועל כיווצו את מעיה. עדיין יכלה להרגיש את המבטים ההמומים מקובעים עליה כאילו מוסמרו לעורה. זו הייתה טעות, והיא התנצלה מיד. אבל זה כבר היה מאוחר מדי. ועכשיו? עכשיו היא מפחדת, וזה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לשחקנית. מהמבוכה התחילה לצחקק, וזוהר הניח אצבע על שפתיו כמשקיט קול פנימי. הוא חיכה שתירגע והדליק סיגריה, ונוגה שילבה את אצבעותיה בשלו וינקה ארוכות מהסיגריה שהשחיל בין שפתיה. לשמחתה הוא נשק למצחה ואחז בה בחצי חיבוק מעודד לפני שהמשיך לרפליקה הבאה. לפעמים דמיינה בכל זאת שהוא יותם והיא ליבי, ואף שכבר ידעה איך הכול הסתיים — לא רק בלילה ההוא אלא בכלל — זה לא הפריע לה להתמסר ואפילו דחף אותה אליו יותר.

היא אהבה לשמוע את ליבי מספרת על יותם כמו שאהבה לשמוע בילדותה סיפורים על הוריה מחייהם לפני שנולדה. הסיפור האהוב עליה לא היה ממש סיפור, אלא אנקדוטה שליבי חלקה איתם כשניסתה לתאר את דמותו של יותם. זה היה אחרי אחת הפרידות שלהם, ליבי ניסתה אז להירדם ללא הצלחה. ״כל הזמן חשבתי מה הוא עושה, ואיך הוא לא מתקשר אליי, ואיך הוא לא כותב,״ חייכה ושיחקה בשרוכי נעליה כשסיפרה. בסופו של דבר נכנעה והתקשרה. הוא ענה מיד, אמר שגם הוא עצוב ומתגעגע אבל שעדיף שיימנעו. זה נהיה אז הרגל קבוע, ליבי נשברת ומתקשרת בוכייה, יותם מנחם אותה אבל מסרב להגיע. רק שהפעם קרה משהו שונה. כשביקשה ממנו לבוא אליה שאל אותה מה השעה. ״זה היה 1:11 דקות בדיוק,״ צחקה בעצבות, ״אז הוא הסכים לבוא, רק כי זה היה מספר יפה בעיניו.״ מאז, סיפרה לה, חיפשה כל הזמן צירופי מקרים יפים כאלו, שעות יפות או תאריכים סמליים, ״לפעמים זה עבד, לפעמים לא, ועדיין יכולתי לשבת בסבלנות ולחכות ל־2:22 כדי להתקשר אליו.״

נוגה יכלה לדמיין את ליבי בת השמונה עשרה, קצת שמנמנה יותר, שערה גלי ופרוע, מבטה השחור נעוץ בצג הטלפון, סופרת את הדקות. לפעמים, כשהייתה משועממת בלילה, בלי שום מסיבה או תוכנית שתפיג את הבדידות, אהבה לדמיין שהיא כמו ליבי מחכה לשעה הנכונה שתגיע כדי להתקשר לזוהר.

מה זוהר היה אומר אילו ידע איך העיפו אותה מהפרויקט האחרון שלה? היה נבהל כמו השחקן שגרם לזה? או שהיה מבין ומצדד בה? ליבי הייתה בצד שלה, או לפחות כך רצתה להאמין, אבל איך זוהר יגיב לא היה לה מושג. היא ניסתה לספר להם כמה פעמים, אבל בכל פעם שעמדה לפתוח את פיה ולהתוודות לא יצא מגרונה שום קול. והזמן היה לרעתה; הרי מתישהו הם יגלו, כולם יגלו, לא משנה כמה היא תנסה להסתיר — אנשים מדברים, וסיפור כזה נדיר שיישאר סוד.

היא ניסתה למצוא דרך לשלב את זה בשיחה, למשל כשליבי התחילה לדבר על איזה סרט איטלקי משנות השבעים שרק היא וזוהר מכירים, היה אפשר להשחיל אז אנקדוטה מהחזרות לפרויקט הקודם, להזכיר את השחקן ההוא או את שמה של הבמאית, אבל הרגע היה וחלף. ובכל אופן, ליבי לא אהבה לשמוע על אנשים אחרים שהיא עבדה איתם, כמעט כמו בת זוג קנאית שלא רצתה לדעת על ההיסטוריה המינית של בת זוגה. פעם אחת ניסתה לספר באחת מהפסקות הסיגריה הרבות במרפסת של ליבי, והייתה עוד פעם, כשעמדו יחד בפטיו הקטן בבניין של זוהר והיא חשבה שאזרה מספיק אומץ. היא תכננה להגיד להם שיש לה משהו לספר, וזה לא משהו גדול, או נורא — אפילו שזה היה ממש נורא — פשוט משהו שלא יצא לה לספר עד עכשיו ושפתאום מוזר לה שלא שיתפה אותם. אבל אז כל המילים שתכננה התחילו להסתבך, והקשר בבטנה הלך והתהדק, והסיפור נעצר עוד בטרם התחיל.