המוסינזונים

מבוא

נולדתי למשפחה מורכבת. שלא כמו לילדים האחרים בנען, הקיבוץ שבו גדלתי, לי היו חמישה אחים ואחיות - שלושה בנים ושתי בנות - שחלקם היו גדולים ממני ביותר מעשרים שנה. אלה היו נישואיו השלישיים של משה אבי ונישואיה השניים של מלכה אמי. הבוגרת באחיותי, דבורה עומר, היתה גדולה ממני בעשרים ושמונה שנים. היא הוציאה את ספרה הראשון, "דפי תמר - יומנה של תמר גל מקיבוץ רימון", שנה לפני שבאתי לעולם.

רבים מבני המשפחה אוהבים ומיטיבים לכתוב. משה אבי היה עורך מחונן שחלם להיות סופר, מקנא ביגאל, אחיו הצעיר, שכמו בסיפור תנ"כי גנב את הבכורה, היה לסופר ומחזאי מצליח והותיר באחיו הגדול תחושת עלבון והחמצה. אולי גם בגלל זה, משה אבי וישראל, אחיו הגדול, בחרו להוציא את היו"ד משם המשפחה. ככה זה אצלנו: משפחה אחת, שמות שונים.

בשנות ילדותי הייתי חוקרת את אבי על ילדותו, סקרנית לשמוע על הדרך המפותלת שעבר. הבסיס לספר הזה הוא הסיפורים שסיפר לי, בעודו עובד בגן עצום הממדים שהקיף את הבית שגרנו בו, שאותו בנה במו ידיו מחמרה, בלבו של הקיבוץ.

בזמן שעדר וגירף, גזם את הוורדים ועקר את היבלית הארורה, היה מפליג בסיפוריו על ילדותו הרחוקה, על אמו ואביו, אשר ודבורה, ועל ישראל, אחיו הגדול. הייתי חוקרת אותו על הדרך שעשו, בתחילת המאה שעברה, מאוקראינה לפלשתינה, למושב העובדים עין גנים.

לא היתה לי דרך לדעת מה מאותם סיפורים אכן קרה במציאות ומה בחר להוסיף מדמיונו העשיר. מעט מאוד ידוע על שהתרחש באותם זמנים רחוקים, לפני יותר ממאה ועשרים שנה.

הספר נפתח בתחילת המאה שעברה, עוקב אחרי קורותיו של סבי, זליג זומר, ששינה את שמו בהמשך הדרך, מסיבות עלומות, לאשר מוסינזון, מלווה את סיפורו מהיום שבו גורש מהישיבה ועד לעלייתו לפלשתינה ומתעכב על שתי הנשים שנישא להן - שלשתיהן קראו דבורה. תשומת לב מיוחדת ניתנת לדמותו של משה, בנו השני, שעתיד להיות אבי. הוא נולד באוקראינה ועלה לישראל בגיל שנה. לפני שמלאו לו ארבע כבר איבד את אמו, שמתה ממלריה, וילדותו היתה בודדה וקשה, כשהאדם היחיד הקרוב אליו היה ישראל, אחיו הבכור. לבתו הבכורה בחר לקרוא דבורה, לימים עומר - על שם אמו.

הספר מבוסס על יסודות אוטוביוגרפיים, אולם לקחתי את החופש לצייר את המציאות הרחוקה בצבעים חיים, נאמנה למעט שידעתי. בחרתי להשלים מדמיוני את הפרטים החסרים. דבורה אחותי היתה אומרת, "אני מציירת את הסיפורים שלי, לא מצלמת."

אני מזדהה עם האמירה הזאת.

אני רוצה להודות לעמיחי שלו ורתם כסלו על העריכה, לאבי אחי ודגנית גיסתי על הסיוע בזמן שבו ספר זה נכתב, לעירית אחותי וליעל אחייניתי על העזרה לאורך הכתיבה ועל העצות, ההערות וההארות.

חלק ראשון

פרק א

הגירוש

בתקופה שאנחנו חיים בה, המציאות משתנה במהירות עצומה, מורידה את המוכר והידוע מהמדפים, מציגה כלים ועובדות חדשים, בוראת ללא הרף עולמות לא מובנים, מופרכים מאלה שקדמו להם. רק בעבר המציאות המורכבת הזאת אינה יכול לגעת, הוא נמצא מעבר לשליטתה.

אני בוחרת לצלול אל תחילתו של הסיפור, לחזור אל מה שהתרחש שנים רבות לפני בואי לעולם. לצאת למסע מנקודת ההתחלה, שהיא עיירה קטנה במזרח אוקראינה בתחילת המאה הקודמת. אני מלווה גבר צעיר וממושקף, כהה שיער ועיניים, עם גומה בסנטרו. הגבר הזה, העונה לשם זליג זומר, עתיד בהמשך הדרך להיות סבי.

זליג הגיע לעיירה המטופחת קמניץ-פודולסקי בערבו של יום רביעי סתווי. הוא הילך ברחוב הראשי, בחן את הבתים הנאים ואת העוברים ושבים, תהה אם יצליח למצוא עבודה שתהלום את כישוריו ותאפשר לו לעבור בשלום את ימי החורף הקפואים הניצבים בשער.

חמישה חודשים ארוכים חלפו מהיום שבו הדרך הצפויה, שבה צעד בביטחון, השתנתה באחת, ואיתה השתנה גם עתידו מן הקצה אל הקצה. זליג, בנה הבכור של משפחה מכובדת, היה בשנה האחרונה ללימודיו בישיבה נחשבת בסמוך לעיירה שבה התגוררה משפחתו זה דורות ובה צברה רכוש, מעמד והשפעה.

הוריו היו גאים בבכורם, שהצטיין בלימודיו, היו בטוחים שנועד לגדולות והעניקו לו יחס מועדף על פני אחיו הצעיר ושלוש אחיותיו. בחופשותיו מהלימודים ובחגים היה זליג חוזר מהישיבה לבית הוריו ושמח להיות הדובר הראשי סביב שולחן השבת או החג ולמנות את הצלחותיו כתלמיד בולט, חביבו של ראש הישיבה. הוא היה דעתן ולמדן, הפליא להתפלפל וכתב פרשנויות חדשניות. חידושי התקופה סקרנו אותו, ולעתים לא הסתפק במה שנלמד בישיבה והרחיב את דעתו על מסתרי הנפש מתוך ספרים שקנה בחשאי בעיירה הסמוכה. כך שינן את תורתו של קרל יונג והתרשם גם מפרידריך ניטשה ומענקי הפילוסופיה היוונית.

לצערו של זליג, הוא לא היה גבה קומה, אולם יציבתו הזקופה וצעדיו המהירים יצרו רושם של אדם היודע היטב את אשר לפניו. המסלול שצעד בו נראה ברור ומבטיח: הוא התעתד לסיים את לימודיו בישיבה בתום הקיץ של אותה שנה ולשוב לעיירה, להינשא בשידוך לבחורה נאותה ולהתמנות לרב בקהילה שבה חיה משפחתו. תחושתו שהוא חכם מהתלמידים האחרים הביאה אותו להתנשא על חבריו לישיבה, והוא לא הצטיין בסבלנות או בהקשבה, התעלם מהמבטים שהחליפו חבריו בזמן שנאם לפניהם ולא הבחין שהם אינם שותפים להתפעלות ממנו.

"תראו את זליג הזה, הוא בטוח שהשמש זורחת מישבנו," היו לוחשים מאחורי גבו. "רק כבוד הוא מחפש, חושב שהוא גאון גדול, מזלזל בנו. אין זה מקרה שאיש אינו יכול לסבול אותו ושאין לו אפילו חבר אחד בישיבה הזאת."

זליג היה אומר, "הכול צפוי והרשות נותנת עדיפות לאלה הבוחרים להוביל באומץ ובחוכמה, לפלס את דרכם, לא ללכת כמו כל העדר למקום רמוס וצפוי. לא כל אחד נועד להיות מוביל. זוהי זכות השמורה לבודדים... תקשיבו לי, אני יודע."

לעתים קרובות התהדר בשושלת הרבנים שלדבריו השתייך אליה מצד אמו, המגיעה עד לבעל שם טוב. הוא נהג לצעוד לצד רבה של הישיבה, הרב בנימין וייס, ושמח לעדכן אותו בחדשות שהגיעו לאוזניו על אודות חבריו ולשתף אותו בשמועות, שאת חלקן בדה מלבו.

חריצותו, בקיאותו בפרשות ופירושיו החדשניים הרשימו את הרב. "הוא עוד יגיע רחוק, הבחור הצעיר הזה," היה אומר. "אני צופה לו גדולות."

לעתים מזומנות היה מזמין את זליג ללשכתו ומתייעץ איתו כיצד לנהוג בסוגיות פרטיות של חבריו לספסל הלימודים. "אני לא הייתי מוותר לו," אמר זליג על אחד מחבריו שנתפס מעתיק בבחינה. "אתה רך מדי איתם, והם מנצלים את זה לרעה, כבוד הרב." ולפעמים היה גם מחמיא לרב, "הם צריכים להבין שזוהי זכות נדירה ללמוד ממך, לא כל אחד ראוי לכך."

לכן היה זה אך טבעי שבו בחר הרב לסייע לבתו הבכורה בשיעוריה. אותה בת, שרה לאה, היתה נערה יפת תואר וחטובה, תכולת עיניים ובהירת שיער, שבאותה שנה מלאו לה שש-עשרה. זליג שמח ללוות את הנערה המצודדת בלימודיה, והיא שיתפה אותו בסודותיה הכמוסים. היא היתה מסתכלת על חביבו של אביה בעיניים בורקות, והוא ייעץ לה כיצד עליה לנהוג במקומות שבהם התלבטה.

בחלומותיו, זליג זומר - אחרי שהיה מסיים בהצלחה יתרה את לימודיו - ביקש את ידה של שרה לאה, הקים משפחה מכובדת של לומדי תורה, התמנה לראשה של ישיבה מכובדת ופרסם תחת שמו ספרים מדוברים. 

●●● 

שבת אביבית אחת יצא אחד מתלמידי הישיבה לטיול צהריים ביער הקרוב. הוא הרחיק פנימה ובעודו צועד בין האשוחים ונהנה מיופיו של היער, מהפריחה המרהיבה וממזג האוויר הנאה, נתקל להפתעתו בחיזיון בלתי צפוי - זליג ושרה לאה יושבים מתחת לעץ אשוח, והבחור מקריא בהתרגשות לנערה המתפעלת פואמה ארוכה שכתב על אודותיה. בשיר הארוך, העשיר בביטויים, תיאר זליג את הנערה כציפור נדירה, הנערצת על הציפורים האחרות, כקרן אור, כשפירית צבעונית, כנסיכה יפהפייה, כפיה קסומה ועוד שלל דימויים.

הוא בחר לקרוא לשרה לאה את הפואמה במקום מסתור שבחר בקפידה, במחשבה שאיש מחבריו לישיבה לא יעבור שם. כל כך מרוכז היה בקריאה, שלא הבחין באורח הנרעש שהציץ בהם מאחורי העץ וראה שהוא יושב קרוב, קרוב מדי, לבת הרב.

"נפשי רוגשת למראה בת הכנף הנבחרת/ הנערצת על אחיותיה ושמעה נודע למרחוק/ ציפורים מזמרות על יופייה הנשגב/ צבעיה המרהיבים ותכול עיניה..." קרא בפאתוס בעוד שרה לאה מביטה בו בהתפעלות.

התלמיד ההמום מיהר לחזור לישיבה ולספר את שראו עיניו לחברו, יהודה לייב, שהיה ראש אויביו של זליג והתמחה בחיקויים מלעיגים של נזר הבריאה בעיני עצמו. יהודה לייב מיהר להעביר הלאה את הסיפור, לאחר שהוסיף לו בנדיבות פרטים כיד דמיונו הטובה עליו. עוד לפני שחלפה השבת כבר עסקה כל הישיבה בסיפור.

"אין גבול לחוצפה שלו, לא ייאמן. איך הוא מעז, הטיפוס השפל הזה, לפתות את בתו של הרב?" לחשו תלמידים בחיוך של יודעי דבר. "היצר הרע גבר עליו, והוא פיתה את שרה לאה, השם ירחם." ולקינוח הרימו עיניים צדקנית ותהו, "מעניין מה יהיה לכבוד הרב לומר על כל זה."

זליג, שלא ידע כלל על המתרחש בישיבה, נשאר ביער עוד שעה ארוכה אחרי שהנערה חזרה לביתה, שמֵח על הצלחת המפגש. אחר הצהריים, כשחזר לישיבה, ראה חיוכים תמוהים על פניהם של חבריו ותהה מדוע זכה לטפיחות על השכם מגדולי שונאיו.

האחרון ששמע את החדשות, שמטבע הדברים הלכו ותפחו משומע למספר, היה רבה של הישיבה. רק עם צאת השבת הגיעה לאוזניו השמועה על מעלליהם של בתו ותלמידו בלב היער, שכבר כללה חשד מבוסס למגע אסור. הרב זעם ושלח את בתו לחדרה, ללא שהסכים להקשיב להסבריה.

"שום דבר לא קרה, אני נשבעת, זליג לא נגע בי..." אמרה שרה לאה בדמעות.

"אל תישבעי!" ענה הרב בכעס. "את הרי מכירה היטב את החוקים ויודעת שהבחור החצוף הזה ישלם את המחיר. תתביישי לך! אני לא רוצה לשמוע שום מילה נוספת בעניין הזה."

עוד באותו ערב נקרא זליג להפתעתו לשיחה בהולה בלשכתו של הרב. "בגדת באמוני," אמר לו הרב. "לא האמנתי שדווקא אתה תעשה לי את זה. בטחתי בך ורימית אותי."

זליג היה המום, הרי עד לאותו רגע כלל לא שמע את השמועה, וניסיונותיו הנואשים להסביר לרב הזועם שלא עשה דבר ושידיו נקיות, נתקלו באוזניים אטומות.

"החוכמה טמונה במחשבה תחילה," נזף הרב. "כבר מאוחר להתחרט, אדם משלם על מעשיו." הוא הסתכל על תלמידו באכזבה גלויה והורה לו לאסוף את חפציו ולעזוב את הישיבה עם בוקר. "אין מקום אצלנו למי שעושה מעשים כאלה, למי שבוגד באמון, למי שאינו מסוגל לשלוט ביצריו."

מה עבר על זליג באותן שעות גורליות, כשהבין שכל עתידו השתבש באחת? האם התחרט על יחסו המתנשא לחבריו? האם הרגיש נבגד, מרומה ומבוהל? האם הצטער על אותה פגישה? מן הסתם עברו בנפשו כל התחושות האלה, וכן העלבון וההכרה שאת הנעשה אין להשיב. הלילה הלך והחשיך. הוא ארז את חפציו המועטים, מבין כי הסיפור הבדוי בוודאי יגיע בקרוב גם לאוזני משפחתו ויכתים אותה בכתם בל יימחה.

כשהחושך התחלף באור ראשון, הוא לקח את מזוודתו, שבה היה כל רכושו: כמה חולצות, שלושה זוגות מכנסיים, גופיות, גטקס ותחתונים וכמה ספרים ללימוד עברית, שלקח בהשאלה מספריית הישיבה. את הטלית והתפילין השאיר על המיטה. בלב כבד יצא למסע ארוך ומפותל, בלי שידע מה יעדו ואף לא מהי תחנתו הראשונה - מסע אל הלא נודע.

פרק ב

כשדלת אחת נסגרת, דלת אחרת נפתחת

השחר עלה. זליג, רועד מקור הבוקר, צעד בין העצים, אוחז במזוודה ובה כל רכושו עלי אדמות, והיא אינה כבדה. את רוב נפחה תפסו אותם ספרי לימוד שלקח מספריית הישיבה וכבר לא יחזיר.

הוא צעד במהירות. הדרך עברה לא הרחק מהמקום שבו ישב רק ביום האתמול עם שרה לאה, מאושר וגאה מול עיניה המעריצות, ואילו עתה הכול נראה אחרת. איך ביום אחד התהפכו חייו מן הקצה אל הקצה? הוא ניסה לחשוב מה יעשה בפרק החדש בחייו, שנחת עליו בלי הכנה. כפי שצפה, השלכתו מהישיבה היתה עתידה ליצור חרושת שמועות, שנפוצו ברחבי המחוז והגיעו גם להוריו. הם לא ידעו את נפשם מגודל האכזבה, והמבוכה הביאה עליהם קלון וחרפה.

לראשונה בחייו, מרוחק מכל שהכיר, זליג הבין שאין ולו אדם אחד בעולם הסובב אותו שאליו יוכל לפנות בבקשת עזרה. הוא ידע שעליו למצוא בדחיפות עבודה ולהשתכר למחייתו. הוא עצר באחוזה בלבו של היער, מוכן לעשות כל דבר בעבור מעות. מאחורי האחוזה השתרעו שדות רחבי ידיים, ובעל האחוזה שלח בו מבט חטוף וסימן לו את הכיוון שאליו עליו ללכת. הוא צעד בשדות המוריקים, אחוז געגועים לחייו הקודמים, שנראו לו בטוחים ושמחים להפליא, ונזכר בצער בבת הרב שרה לאה ובמבטיה המעריצים.

אחרי ימים ספורים שבהם עבד בשדות כאחרון המוז'יקים, סופג עלבונות מחבריו לעבודה שהורו לו לשאת את ערימת האשפה ממקום למקום לקול צחוקם, החליט שדי לו בעלבון הזה ושהגיע הזמן שימשיך בדרכו ויחפש עבודה ראויה יותר. הוא עזב את האחוזה, ובכפרים הקטנים לאורך הדרך עסק בכל מלאכה שמצא: עבד בשדות, ניכש עשבים וניקה חצרות. הוא שמח על כל רובל שהצליח לצבור, קימץ בהוצאותיו ואכל רק את הנדרש כדי להשביע את רעבונו.

השבועות נהפכו לחודשים, ולזליג עדיין לא היו תוכנית ברורה או יעד. הוא הלך והתרחק, ביקש לצאת מהמחוז, אולם בכל פעם שאמר את שמו, גילה שהשמועות הקדימו אותו. אין כמו סיפור עסיסי על תלמיד ישיבה שסרח לשמח את הבריות.

"אתה הוא אותו תלמיד לא כל כך חכם?" היו אנשים אומרים לו בחיוך, "זה שפיתה את בתו של הרב ונזרק מהישיבה בבושת פנים?"

וזליג, שבתחילה ניסה להילחם בשמועות, היה מספר את גרסתו - טוען שלא עשה דבר ורק נפל קורבן לרשעותם של חבריו לישיבה, אבל נתקל במבטים ספקניים. בשלב מסוים חדל מניסיונותיו לשנות את דעתם של הבריות ובחר שלא להשיב.

במהלך צעידתו הממושכת הלכה מטרתו והתבהרה - הוא החליט שהגיעה העת להצהיר על מקצועו העתידי - מורה מלומד לשפה העברית. כל שהיה עליו לעשות הוא למצוא תלמידים שיבקשו ללמוד את השפה העתיקה, שהתחדשה באותם ימים הרחק בפלשתינה שבמזרח התיכון. כשימצא תלמידים, יחסוך כל רובל עד שיאסוף את הסכום הדרוש ויעלה לאותה ארץ פלאות רחוקה, פלשתינה הנשגבת, אותו מקום רחוק ועתיק שמתחדש, שדי באמירת שמו לעורר בו התרגשות.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*