מקרה שרבר

כבוד השופט שרבר וד"ר פרויד
מ'קולות של מכונה מקולקלת' להיסטוריה של הקשבה
מבוא לתרגום מקרה שרבר לעברית
נועם אורדן

מה נדרש מאתנו? להבינו? תוכן חוויית הסכיזופרני לגבי עצמו צריך להישאר בלתי מובן לנו. וכל עוד אנו בריאים והוא מטורף, כך אמנם זה יישאר. הבנה כמאמץ להגיע אליו ולתפסו, בעוד אנו נשארים בתוך עולמנו ושופטים אותו לפי הקטגוריות שלנו (שאינן עשויות עבורו) - זאת אין הוא דורש ובכך אין הוא רוצה.

(ר.ד לאינג, האני החצוי)¹

דניאל פאול שרבר (Daniel Paul Schreber, 1842-1911), ד"ר למשפטים, פסנתרן חובב, שחמטאי נלהב, פוליגלוט, לשעבר אב בית הדין לערעורים בדרזדן, חיבר את זיכרונותיו של חולה עצבים (להלן הזיכרונות) בעת שהיה מאושפז בבית החולים הפסיכיאטרי זוננשטיין בפירנה שבסקסוניה. האשפוז, שארך כשמונה שנים מאמצע 1894 עד שלהי 1902, הביא לשלילת זכויותיו האזרחיות ולהטלת אפוטרופסות עליו ועל כל נכסיו. ספרו הוא הזדמנות נדירה להציץ לתוך תודעתו של אדם שדעתו נטרפה עליו: לא רק אמירות אקראיות שנאמרות לבני משפחה, חברים, זרים או אנשי רפואה, לא רק שירה קריפטית, שרבוטים והטחות ראש בקיר, כי אם רישום דקדקני, פרטני ומסודר של מגוון הקולות ומרחב ההזיות לאורך שנים רבות על ידי אדם שיכולותיו הקוגניטיביות לא כורסמו כהוא זה על יד המחלה או על ידי הטיפול: במקרה של שרבר, רשימה חלקית - מכות, קשירות, אמבטיות קרות והפגזה של המוח באשלגן ברומי.

זיכרונותיו של שרבר הלהיבו את פרויד, כפי שנראה, אבל לא רק אותו. מתרגמיו של הספר לאנגלית טוענים ששרבר הוא הפציינט המפורסם ביותר בתולדות הפסיכיאטריה. מאז חזרו על טענה זו רבים. גם אם לא ברור איך בכלל אפשר לבסס טענה כזו, ניכר ששרבר אכן היה מושא למגוון רחב של פרשנויות. האם הפרשנים השונים האמינו לדברים הרשומים בזיכרונות? דומני שאיש לא האמין באמת שאלוהים השתיל עצבים נקביים בגופו של שרבר; שהרופא הראשון שלו, ד"ר אמיל פלכסיג, קשר נגדו קשר עם אלוהים ועם נשמות המתים כדי לרצוח את נפשו; שתקופה ארוכה הוא התקיים ללא קיבה; ושניסים איומים ונוראים התרחשו יום יום בגופו.

אך מדוע בכלל בחר שרבר לספר את סיפורו? הנימוק הראשון שמביא שרבר עצמו לחיבור כרוך בנסיבות אשפוזו: מה שהתחיל כחיפוש אחר מזור לנפשו הפך לאשפוז כפוי, והוא מצא את עצמו אסור בבית החולים זוננשטיין בניגוד לרצונו. כפי שנראה בהמשך, הוא הגיש ערר על ההחלטה. הוא מציין בהקדמה שהוא התחיל בהליכים לשחרורו, וברצונו לחיות שוב עם אשתו ובקרב אנשים מתורבתים. "לכן", הוא מוסיף, "הכרחי לתת לאנשים אלה, אשר יהוו [עם שחרורי] את המעגל החברתי שלי, לפחות מושג משוער על הרעיונות הדתיים שלי, כדי שיוכלו לקבל מושג כלשהו על הכורח שלי להתנהג בצורה מוזרה לעיתים, גם אם להבין התנהגות זו לגמרי הם לא יוכלו".²

הוא אומר שברצונו להציע "הצגה, שתהיה מובנת באופן חלקי לפחות, של עניינים החורגים מהטבע, ואשר הידע לגביהם מתגלה אליי מזה כמעט שש שנים".³ כלומר הוא מודע לכך שדבריו מוזרים. הוא משתמש במילה "מוזרוּיוּת" כדי לתאר את ההתנהגות שלו. הוא כותב שלא יוכל להבהיר הכול לחלוטין מפני שאין זה ברור אפילו לו, וכדי להבהיר דברים אלה הוא ייאלץ להשתמש בדימויים ומשלים. ולבסוף, לא רק שהוא אינו מצפה שיבינו אותו, ייתכן שהבנה כזאת היא בלתי אפשרית: "במקום שבו נגמרת תפיסת השכל, נפרש שטחה של האמונה; חייב אדם להתרגל לכך שישנם דברים אשר חרף העובדה שאין הוא מבין אותם - דברי אמת הם".⁴ נדמה שדבריו מהדהדים את דבריו של הפסיכיאטר האנטי־פסיכיאטרי, ר"ד לאינג, המופיעים כאן כמוטו: "מה נדרש מאתנו? להבינו? תוכן חוויית הסכיזופרני לגבי עצמו צריך להישאר בלתי מובן לנו. וכל עוד אנו בריאים והוא מטורף, כך אמנם זה יישאר. הבנה כמאמץ להגיע אליו ולתפסו, בעוד אנו נשארים בתוך עולמנו ושופטים אותו לפי הקטגוריות שלנו (שאינן עשויות עבורו) - זאת אין הוא דורש ובכך אין הוא רוצה".⁵

כאשר התפרסם ספרו של שרבר ניסתה משפחתו לקנות את כל העותקים של הספר ולהשמידם. בינתיים כבר נתגלגל הספר לידיהם של פסיכיאטרים שגילו בו עניין רב, והוא אפילו סוקר בספרות המקצועית בעשור הראשון של המאה ה־20. פאול מוביוס (Möbius), נוירולוג ופסיכיאטר, השווה את הזיכרונות לווידויים של רוסו. מנגד, גוסטב אשפנבורג (Aschaffenburg), שמאוחר יותר התפרסם, בין השאר, כמתנגד חריף של הפסיכואנליזה, תקף את הספר בחריפות, וכמו רופאו של שרבר, ד"ר גידו ובר, חש צער עבור משפחתו של שרבר שסבלה מהפרסום המיותר הזה. יונג התייחס לזיכרונות בחיבור שעסק בבירור הסימפטומים של הפסיכוזות ב־1907, ודרכו התוודע פרויד לשרבר.

יש לזכור שבמשך ארבעה חודשים, בין 1885 ל־1886, השתלם פרויד אצל הנוירולוג הצרפתי המפורסם ז'אן־מרטין שרקו (Charcot), שגרס שדבריו של המשוגע אינם אלא רעשיהּ של מכונה מקולקלת, היינו, דבר מה שאין טעם לחפש את פשרו. אולי יש משמעות לכך ששרקו היה תלמיד של פיליפ פינל (Pinel), ועבד אצלו במבנה שעבר הסבה מבית סוהר לבית חולים: מעבר זה גם סימל את המעבר בהתייחסות למחלת הנפש ממה שפוקו קרא לו "אינטואיציה מוסרית" לשיח רפואי, כלומר מעין תחושה מוסרית שמנחה את הדיון על מה נורמלי ומה פתולוגי, הנחה מובנת מאליה לרפא את מה שנתפס כפתולוגי, והזכות (והחובה) להתערב בחיי המטופל. פרויד, שניסה להקשיב לדברי המשוגע, "חזר אל השיגעון במישור של לשונו, שִחְזֵר אחד מהיסודות החיוניים של חוויה שהפוזיטיביזם גזר עליה שתיקה [...] הוא חידש את האפשרות לדו־שיח עם חוסר הדעת במחשבה הרפואית".⁶ גישה זו אכן הייתה מרחיקת לכת ביחס לשתיקה שניסה לגזור ד"ר ובר על הפציינט שלו.

מקרה שרבר, תיק מספר 6894/02

שרבר מתאר ניסים רבים שקרו לו במהלך מחלתו, ולמעשה ליוו אותו גם לאחר שחזר למוטב ובעת פרסום הספר. אחד הניסים שהוא מתאר בזיכרונות נקרא שיטת ההעלאה על הכתב (Aufschreibesystem).⁷ במקום כלשהו, אולי על כוכב מרוחק, קיימים יצורים הרושמים את מחשבותיו, את הדיאלוגים שהוא מנהל עם אנשים אחרים, ובחריצות רבה הם אף מעתיקים את כל הספרים והחומרים הכתובים הנמצאים בסביבתו. שרבר אינו יודע דבר וחצי דבר על יצורים אלה. אך ככל הנראה מדובר ביצורים חסרי תבונה. שרבר משער שבאמצעות רישום מדוקדק של כל מחשבותיו הם מתכוונים למצות אותן. אך מצב כזה אינו אפשרי, אומר שרבר, שכן מחשבתו של אדם אינה ניתנת למיצוי: תמיד מופיעות מחשבות חדשות. כאשר מחשבה של שרבר נשנתה, הוא היה שומע את הקרניים - הגילויים של עצבי האל - אומרות: "כבר יש לנו את זה", היינו, הן הצהירו שהן כבר רשמו את המחשבה הזאת בעבר. שרבר כותב שסבל מעינוי זה במשך שנים, אחד מני "ניסים" רבים שמהם סבל, אך לאחר מכן התרגל לכך.

"שיטת ההעלאה על הכתב" לא הייתה נהוגה רק בכוכבים מרוחקים, אלא גם בבתי החולים שבהם היה מאושפז שרבר שנים כה רבות מחייו. הנציג המובהק ביותר של הפסיכיאטריה הגרמנית באותה תקופה, אמיל קרפלין (Kraepelin), שִכלל את שיטות הרישום הללו במסגרת "כרטיסים דיאגנוסטיים" (בגרמנית הם נקראו Zählkarte, כרטיסי רישום), שבהם היו נרשמים נתוניו האישיים של החולה (שם, גיל, מקצוע וכו'), נתונים פסיכיאטריים (אטיולוגיה, תורשה, היסטוריה של המחלה, וכו') ומידע נוסף (בעיקר הערות פורנזיות והערות אנטומיות). השלטון יזם עריכת רישומים מהסוג הזה כחלק ממגמה כללית יותר של פיקוח על האזרח, וכבר באמצע המאה ה־19 הייתה דרישה הולכת וגוברת לספק מידע סטטיסטי אמין לגבי החוסים במוסדות פסיכיאטריים. הדרישה הזאת הטילה עבודה רבה על פסיכיאטרים ואנשי כוח העזר הרפואי, וקרפלין שם לו למטרה לשכלל את הקטגוריות הפסיכיאטריות ולצמצם אותן כדי שהעבודה תהיה יעילה יותר. כך יכלו פסיכיאטרים, לאחר שנים של אימון ותרגול, לסכם את תולדות חייו ומהות המחלה של אדם באופן סדיר וחסכוני. לא מפליא אפוא שרבים מהחולים, כמו שרבר, ביקשו לספר את סיפורם האישי באופן מפורט יותר. גישת הכרטיסים הדיאגנוסטיים היא אנטיתזה לתיאורי המקרה העשירים של פרויד, והיא שתאפיין את פרשני שרבר ו"מקרים" אחרים בפסיכואנליזה ובפסיכותרפיה. תנ"ך האבחנות של הפסיכיאטרים, ה־DSM, הושפע מאוד מגישה זו וירש ממנה מאפיינים רבים של מיני מחלות, והיא הטביעה את חותמה על הפסיכיאטריה המודרנית עד כדי כך שפסיכיאטרים בני זמננו העלו את הטענה הטאוטולוגית שעובדה זו מוכיחה את תוקפן של הדיאגנוזות של קרפלין.

במאמר שפרסם הפסיכיאטר פרנץ באומאייר (Baumeyer) ב־1956, הנקרא בפשטות "מקרה שרבר", הוא מביא את דוחות בית החולים שנשתמרו במוסדות ששרבר היה מאושפז בהם. הדוחות האלה מכילים את כל הפרטים הרווחים בכרטיסים הדיאגנוסטיים. מהדוחות עולה כי שרבר היה מלא מרירות כלפי האחים שטיפלו בו, ואפילו מתוארים שם עימותים פיזיים בינם לבינו. באחד הכרטיסים מדצמבר 1895, למשל, נכתב שהוא מסרב לדבר אך מדי פעם שואג דרך החלון "אני הוא שרבר, נשיא הסנאט",⁸ ונדמה שקריאות אלה באו להזכיר לאלו שטיפלו בו את מעמדו הבכיר.

שרבר היה מוטרד מאוד מהאופן שבו תיארו אותו, מהאופן שבו "רשמו אותו" ועל אודותיו, ולמעשה, מהאופן שבו פירשו אותו. בחלק שדן בתהליך הפיכת גופו לגוף נשי, הוא מתאר איך התעמרו בו הקרניים (נשמות המתים), והיו קוראות לו (באנגלית במקור)Miss Schreber. ועוד הן אמרו לו: "למעשה, אותך יש לתאר [לייצג] כמי שנתון להפקרות תאוותנית".⁹

בהערת שוליים למשפט זה כותב שרבר שהמושג "לייצג" (darstellen), כלומר לייחס לדבר או לאדם חזות שונה מטבעו האמיתי (הבא לידי ביטוי במונח האנושי "לסלף"), שיחק, ולרוב עדיין משחק, תפקיד גדול במרחב הרעיוני של הנשמות. שרבר פותח בהגדרה פשוטה של המושג "לייצג", שבעיניו הוא הניסיון לייחס לאדם חזות או מראית שונה מטבעו האמיתי. המונח "לייצג", כמו הרבה מונחים אחרים בספר, הוא ביטוי של הקרניים או הנשמות, ושרבר "רק" מדווח עליו. שרבר אומר לנו על שפת הקרניים הזאת שהיא עמוסה בלשון נקייה ולשון סגי נהור, והמשמעות האמיתית של ביטוייה היא קיצונית יותר או אפילו הפוכה. לכן הוא "מתרגם" מסרים חידתיים אלה לשפת אנוש: לייצג משמעו לסלף. הסכנה בייצוג היא ברורה, והוא כותב זאת מפורשות: כאשר אנחנו מייצגים מישהו בדרך מסוימת, אנו עלולים גם להתייחס אליו בהתאם לייצוג; ואם הייצוג שונה מהצביון של טבעו האמיתי, הרי שאנו עושים פעולה שאינה מותאמת, ואפילו מנוגדת, לטבעו האמיתי. לטעמו, הקרניים עוסקות ב"הונאה עצמית", והוא מצידו יכול להתגונן באמצעות התנהלות יום יומית שאינה עולה בקנה אחד עם הייצוג שלהן, ואף באמצעות השימוש בשפה. כלומר, הוא לא פוחד לזהותו האמיתית, אלא רק ליחס המסולף שעלול להיות מנת חלקו. ואכן, בהזדמנות אחרת אומרות לו הקרניים: "אל תשכח שכל ייצוג הוא בעצם שטויות".¹⁰

צבי לוטן מעיר שלרוב נוטים החוקרים להשמיט את כותרת המשנה של הזיכרונות, וכך הם למעשה משנים את המעמד הספרותי שאליו כיוון שרבר.¹¹ כך בערך נראה עימוד הכותרת של הספר במהדורה הגרמנית המקורית:

זיכרונות של חולה עצבים

כולל נספחים

ותוספת הנוגעת לשאלה:

"באילו נסיבות ניתן לכלוא בבית חולים לחולי נפש אדם הנחשב לא שפוי בניגוד לרצונו המוצהר?"

שרבר ראה בספר חלק ממאבק אישי, משפטי ואזרחי על זכויותיו. בהקשר זה ראוי לציין שהוא הניח על שולחן בית המשפט 23 עותקים של ספרו, והספר נדון בהרחבה בדיונים המשפטיים. נוסף על כך, הכילה המהדורה המקורית של הספר (בניגוד לאחת המהדורות הרווחות של הספר בגרמנית) את הדוחות הרפואיים שכתב ד"ר ובר לבית המשפט; את שִחזור הסיבות לעתירתו של שרבר, שאותן הפנה דרך עורך הדין שלו לבית המשפט במאי 1900; ואת פסק הדין עצמו שהתקבל שנתיים מאוחר יותר. במהדורה עברית זו בחרנו להוסיף את תרגום הנספח לספר. מדובר בטקסט טכני מאוד, יש שיאמרו משעמם, אך הוא בא להוכיח את אשר ביקש החולה להביא בפני בית המשפט: אני, דניאל פאול שרבר, מניח את העותקים מספרי לפניכם, אני לא מוותר על הזהות המשוגעת שלי, אך בה בעת אני מוכיח לכם, בטקסט רהוט שאני מחבר תחת צו אשפוז בבית החולים וכמעט ללא גישה למסמכים משפטיים, שהתבונה שלי לא נפגעה וקיים בי צד רציונלי המעיד כאלף עדים על כך שאני יכול לנהל את ענייניי בעצמי מחוץ לכותלי המוסד שבו אני כלוא.

שרבר משתגע בסוף המאה ה־19, וזו גם התקופה שבה מסתיים הנרטיב שפוקו טווה בספרו תולדות השיגעון בעידן התבונה. אם קודם לכן נתפסה כל התבטאות של המשוגע כ"סלט מילים", הרי שעתה חל מהפך כפול: (1) החלה התעניינות חלקית של הממסד הרפואי בתכנים של השיגעון; (2) לא כל התבטאות של המשוגע נתפסה כביטוי או גילוי של השיגעון הזה. פוקו כותב:

הטירוף המובלע הזה קיים בכל שינויי הרוח. אפילו במקום שם נצפה לו פחות מכל. במקרים שבהם מדובר רק על תנועות דמומות, אלימות חשוכת־מלים, זרויות שבהתנהגות, אין למחשבה הקלאסית כל ספק כי השיגעון ספון מתחת בלי הרף, והוא מקשר כל אחד מן הסימנים המיוחדים האלה למהותו הכללית של השיגעון. המילון של ג'יימס תובע מאתנו במפגיע שנראה טירוף ב"חולים החוטאים בכך שהם ממעטים או מגזימים באחת מכמה וכמה פעולות רצוניות, בצורה המנוגדת לתבונה ולטעם הטוב; כבשעה שהם משתמשים בידם, למשל, לתלישת אניצים של צמר או בפעולה דומה לזו המשמשת לציד זבובים; או כאשר חולה פועל בניגוד למנהגו ובלי סיבה, או כבשעה שהוא מרבה מדי או ממעט מדי בדיבור בניגוד להרגליו הרגילים; אם הוא מכביר דיבורים של נבול־פה אף שבהיותו בריא, דיבורו מתון והוא הגון בשיחתו, ואם הוא מוציא מפיו מלים שאין להן משמעות, אם נשימתו רפה מכפי הראוי לו, או אם הוא מגלה את מבושיו במעמד הקרובים אליו" [...]¹²

*המשך הפרק זמין בספר המלא*