האחרים 5 - מוטבע בעצם

פרולוג

סוף סומור

בארץ הפראית שבין אטו וטאלה, שניים מהאגמים הגדולים, הם התאספו ובאו, וצעדיהם מילאו את האדמה בדממה נוראה.

הם היו בכירים, צורות קדמוניות של הטרה אינדג'ין, שומרי החלקים הפראיים, הבתוליים של העולם. לצורות הקטנות יותר של ילידי האדמה — משני־צורה כמו ז־אב, ד־וב ופ־נתר — הם היו ידועים כשיניים והטפרים של נמיד.

בני האדם — אותם טורפים פולשניים על שתיים — פתחו במלחמה נגד הטרה אינדג'ין והרגו את משני־הצורה הקטנים יותר בארץ הפראית שגבלה בקל־רומנו, מקום בצידה האחר של ממלכתה של א־וקיאנוס. וכאן, בת'אסיה, רבים כל כך מקרב הוולפגארד נהרגו עד שחלקים שלמים מהארץ התרוקנו משירתם.

בזמן שבני האדם בת'אסיה ובקל־רומנו חגגו את ניצחונם על הצורות הקטנות יותר של הטרה אינדג'ין, נענו האלמנטלים והשיניים והטפרים של נמיד לקריאה למלחמה. הם השמידו את הפולשים, ואז פנו למלאכת הבידוד והדילול של עדרי בני האדם באותם שני חלקי העולם.

אבל עכשיו ניצבה בפניהם בעיה.

<חלק מאיתנו יצטרכו להשגיח על בני האדם,> אמר הזכר המבוגר ביותר שעשה את המסע לאותו מקום. <ייתכן שאפילו המגע המוגבל הזה ירעיל חלק מאיתנו.> שתיקה קצרה השתררה בזמן שהם שקלו אם עליהם לקחת על עצמם את המשימה שמשני־הצורה הקטנים יותר מילאו במשך שנים רבות. ואז הגיעה השאלה: <כמה מהאנושי נשמור?>

<להרוג את כולם!> נהם זכר אחר. <זה מה שבני האדם היו עושים.>

<היית הורג את מתוקת הדם, הלא־ז־אב?> שאלה אחת הנקבות, המומה.

שתיקה כבדה השתררה כשהם חשבו על השאלה.

מתוקת הדם, הלא־ז־אב שמייללת, שינתה את המצב בחצר לייקסייד — ואפילו שינתה חלק מהטרה אינדג'ין שחיים באותה חצר. היא לא כמו האויבים האנושיים. היא לא טרף. היא ובנות סוגה היו יצירתה של נמיד, מופלאה ונוראה.

לא, הם לא יוכלו להרוג את מתוקת הדם הלא־ז־אב, זו שנקראת נערת המטאטא בסיפורים שהתעופפו ומצאו את דרכם אל הארץ הפראית ושעשעו אפילו את הצורות המסוכנות ביותר מבין הבכירים.

אחרי שהסכימו שהריגת כל בני האדם בת'אסיה אינה התשובה, הם שבו לשקול את הבעיה כשהשמש שקעה והירח עלה.

<אם נאפשר לחלק מבני האדם להמשיך לחיות, על איזה סוג של בני אדם נשמור?> שאל לבסוף הזכר המבוגר ביותר.

שאלה שונה. שאלה שמסבכת אותך בקוצים דוקרניים ותוקעת אותך עמוק בבוץ. רבים ממשני־הצורה הקטנים יותר ששרדו לאחר מתקפות בני האדם נסוגו מהמקומות האנושיים, והשאירו את בני האדם שחיו שם לצדק האכזרי של הבכירים.

חלקם שבו לארץ הפראית והתרחקו מכל זכר לבני האדם, ואילו אחרים בחרו להתיישב בעיירות שנתבעו חזרה — מקומות שהיו בהם בניינים ודברים אנושיים, אך כבר לא היו בהם בני אדם.

אבל הבכירים ששמרו על הארץ הפראית נמנעו בדרך כלל ממקומות אנושיים, אלא אם כן הגיעו אליהם בתפקידם כשיניים והטפרים של נמיד. הם לא למדו את בני האדם כפי שעשו משני־הצורה הקטנים יותר. הסיפורים שנועדו ללמד סיפרו להם שישנם סוגים שונים של בני אדם. אבל מה גורם לאדם אחד לכבד את האדמה ואת הגבולות שנקבעו, בשעה שאחר הורג ומשאיר את הבשר או מנסה לקחת את בתיהם של בעלי הכנף והפרווה? בני האדם של תנועת בב"ב פתחו במלחמה נגד הטרה אינדג'ין. האם היו סוגים נוספים של בני אדם שהיו אויבים — סוגים שהבכירים עדיין לא זיהו?

אם בני האדם יהגרו אל העיירות והערים שנתבעו חזרה, האם הם יילחמו במשני־הצורה שמבקשים להפוך את המקומות הללו לבתים עבור טרה אינדג'ין שאינם רוצים לנטוש לגמרי את הצורה האנושית? ילידי האדמה אינם סופגים רק את הצורה של טורף אחר; הם סופגים גם היבטים אחרים שלו, תכונות שנשזרות לתוך הצורה עצמה. האם ישנן תכונות אנושיות שעל הטרה אינדג'ין להימנע מלספוג? לאן יוכלו ללכת כדי לבחון בני אדם מספיק מקרוב וללמוד מה אסור שישתרש בעיירות שהושבו?

הבכירים פנו כאחד צפונה ומזרחה, והסתכלו בכיוון לייקסייד.

<החצר הזו לא ננטשה, ויש בה להקה אנושית,> אמר הזכר המבוגר ביותר.

היו שם גם הז־אב, והלא־ז־אב המייללת שסקרנו רבים כל כך מהבכירים. כן, היה שווה להסתכן בזיהום האנושי כדי להיות עדים לסיפורים שיזרמו אל הארץ הפראית.

כולם היו סקרנים, אבל רק שני בכירים — זכר ונקבה — נבחרו לבלות זמן בחלקת האדמה הקטנה שהיתה מוקפת בבני אדם. הם כבר היו בלייקסייד בעבר, כאשר שוטטו ברחובות שכוסו בערפל כבד וצדו טרף אנושי בתפקידם כשיניים והטפרים של נמיד.

מרוצים מהחלטתם, חזרו רוב הבכירים לאזורים שלהם בארץ הפראית, והשניים שנבחרו למשימה של בחינת הלהקה האנושית התחילו את מסעם ללייקסייד.

פרק 1

יום הרוח, אחד במֶסִיס

סיימון וולפגארד, מנהיג חצר לייקסייד שהיה להוט להצטרף לחבריו לריצת בוקר מוקדמת, מיהר אל ז־אבי הטרה אינדג'ין שהסתתרו בין עצים ושיחים וצפו בדרך הסלולה המקיפה את החצר. למעשה, הם צפו באדם שרכב על הדרך בקצב נינוח.

<זה קובלסקי,> נהם בלייר. זו היתה נהמה שקטה, אבל בן האדם סרק פתאום את הסביבה כאילו אוזניו הקטנות קלטו את הצליל.

<על אופניים,> הוסיף ניית'ן.

<הרשינו לו לרכוב בדרכים הסלולות,> אמר סיימון, מודאג קצת מכך שתשומת ליבם התמקדה באדם מוכר יחסית.

קארל קובלסקי היה אחד מהשוטרים האנושיים שעבדו ישירות עם הטרה אינדג'ין במאמץ להפחית את העימותים בין בני אדם לאחרים. בשל כך הוא סומן כאוהב ז־אבים ונקלע בעצמו ללא מעט סכסוכים ועימותים עם בני אדם אחרים. התקרית האחרונה התרחשה שבוע קודם לכן, כשמכונית סטתה "בטעות" וכמעט פגעה בקובלסקי שיצא לרכיבה לפני העבודה. היות שהטרה אינדג'ין ראו בכך איום על אחד מחברי הלהקה האנושית שלהם, סיימון, ולאדמיר סנגווינטי והנרי ברגארד — חברי האגודה העסקית של החצר — החליטו לאפשר ללהקת בני האדם לרכוב בדרכים הסלולות של החצר.

סיימון חשב שכל הז־אבים עודכנו בהחלטה של האגודה העסקית — במיוחד ניית'ן, שהיה ז־אב השמירה במשרד הקישור, ובלייר, שהיה אוכף החוק הראשי של החצר — אבל זו היתה הפעם הראשונה שבני האדם העזו לצאת לרכיבה בדרך שעדיין היו תלויים עליה שלטי אזהרה: "מסיגי גבול ייאכלו".

<אופניים, סיימון.> הנהמה של בלייר לא היתה שקטה כל כך הפעם.

ונראה שהיתה רמה מספיק לאוזניים אנושיות, מפני שקובלסקי התחיל לדווש קצת יותר מהר.

אה. אופניים. עכשיו סיימון הבין במה באמת התמקדה תשומת ליבם של הז־אבים, ומה היתה הסיבה להתרגשות שלהם. בני האדם רכבו בעבר על אופניים עד למתחם הירוק ולעוד כמה מקומות בחצר, והז־אבים היו סקרנים לגבי כלי הרכב הדו־גלגלי. אבל באותם מקרים אופניים שימשו רק אמצעי תחבורה אל משימה או ממנה. הפעם זה יכול להיות משהו אחר.

<משחק של מרדף?> שאלה בתקווה ג'יין, מלוות הגוף של הוולפגארד.

<קובלסקי יכול להיות טרף־משחק,> אמר ניית'ן.

<הוא יודע איך לשחק במרדף?> שאל בלייר.

<הוא שוטר,> ענה ניית'ן. <הוא רודף אחרי בני אדם כל הזמן.>

<זה לא אומר שהוא מבין את המשחק שלנו.> סיימון חשב שדעתו של ניית'ן על עבודת המשטרה נבעה יותר מתקווה מאשר מהמציאות. ובכל זאת, הם יכלו להציע. אם קובלסקי לא יסכים, הם פשוט ייהנו מריצה רגילה. אבל... אופניים. סיימון ממש רצה לרדוף אחרי דבר כזה. <בואו ננסה.>

הז־אבים הסתערו על הדרך, סיימון ובלייר בראש, וסגרו במהירות את המרחק בין הלהקה וטרף המשחק שלהם. אבל האם יהיה באמת משחק?

קובלסקי הסתכל לאחור. עיניו נפערו — והוא דיווש מהר יותר.

יש!

<אנחנו לא תופסים, רק רודפים,> אמר סיימון.

<הוא מהיר!> תוך שניות ג'יין פרצה קדימה, עברה את הזכרים והתמקמה לצד הגלגל האחורי של האופניים.

<אל תתְפסי בגלגלים,> אמר ניית'ן. <אם תיתפס לך שן בחישורים, הלסת כולה עלולה להישבר, או גרוע מזה.>

<הקשבתי לשוטר קארל כשהסביר לגורים על הסכנות בנשיכה של גלגלים,> התפרצה ג'יין, שללא ספק נעלבה מהאזהרה הלא־רצויה. היא התקדמה עוד קצת, והתמקמה ליד השוק של קובלסקי בעמדה מתאימה לנשיכת־משחק.

קובלסקי העיף מבט בג'יין והגביר את הקצב. במקום לעבור על הגשר שיוביל אותו לאזור של ההוקגארד — ויחייב אותו לבצע את הסיבוב הגדול בתוך 1,200 הדונמים של החצר — קובלסקי פנה אל הדרך שעברה לצד האגם של האלמנטליות, וחזרה למתחם הירוק.

הז־אבים רצו, שומרים על מרחק קבוע גם כשקובלסקי האט בעלייה. הם התחלפו בריצה לצד האופניים ודחפו את הטרף שלהם לרוץ ולרוץ. או לדווש ולדווש. כשהגיעו לצומת הדרך הראשית של החצר, קובלסקי חתך שמאלה לכיוון המתחם הירוק במקום לפנות ימינה לכיוון רחבת השוק.

הלהקה האטה לריצה קלה כשהטרף התעייף, ומרביתם פנו לחזור אל מתחם הוולפגארד. ניית'ן המשיך לכיוון רחבת השוק ומשרד הקישור, שם ישגיח על השליחים וישמור על מג קורביין, המקשרת האנושית של החצר. סיימון ובלייר המשיכו לרוץ עם קובלסקי עד שהגיעו למתחם הירוק. משם בלייר המשיך למתחם השירות, וסיימון רץ אל שוקת המים. היא ניצבה במרכזו של המתחם היחיד בחצר שבו חיו יחד יצורים ממינים שונים. הוא שתה ממנה ואז שינה צורה לאדם, טבל את ראשו והתיז מים כשהזדקף והעיף את שערו הכהה מפניו. לאחר מכן הרטיב את זרועותיו והחזה שלו, וחייך כשקובלסקי החנה את האופניים והתקרב לשוקת בזהירות.

"זה היה משחק מרדף מעולה!" אמר סיימון בשמחה. "אתה מבין טוב איך להיות טרף־משחק."

"באמת?"

"כן." סיימון הטה את ראשו, מבולבל מהזהירות של בן האדם. האם לא שיחקו הרגע ונהנו? "רוצה מים?"

"תודה." קובלסקי התיז מים על פניו וצווארו, ואז על זרועותיו. אבל הוא לא שתה.

סיימון הרהר בזה לרגע ותהה למה קובלסקי לא שתה. בני אדם היו טורפים פולשניים ופיקחים, שלאחרונה הוכיחו לטרה אינדג'ין פעם נוספת מדוע לעולם אי אפשר יהיה לבטוח בהם לגמרי — אחרי הכול, הם אפילו לא בטחו זה בזה. אבל גופנית, הם היו חלשים מאוד בהשוואה לסוגים אחרים של טורפים. למשל, עניין השתייה הזה. המים בשוקת היו לגמרי בסדר. מישהו כבר רוקן את המים מאתמול, השתמש בהם להשקות את העצים בעציצים ואת שאר הצמחים באזור הפתוח ואז מילא את השוקת במים טריים לשתייה ולהתזה. בני אדם ישתו מים שנשאבו מבאר אם יוגשו להם בכוס, בדלי או בכלי קטן אחר, אבל לא יכלו לשתות את אותם מים ממכל חיצוני משותף?

המחשבה גרמה לו לתהות איך הם הצליחו לשרוד כמין מספיק זמן כדי להפוך לכזאת בעיה.

"אז מי לא מבין את המשחק?" שאל קובלסקי ושפשף את פניו בידו.

"להקת הנקבות. בכל פעם שאנחנו מזמינים אותן לשחק, הן עוצרות את האופניים ושואלות אם הן יכולות לעזור לנו במשהו." סיימון פרש את זרועותיו במחווה של "מה הקטע?" ואז הצביע על קובלסקי. "אבל אתה הזמנת אותנו לשחק, וכולנו נהנינו מריצה הגונה."

קובלסקי גיחך בשקט. "טוב, לי בהחלט היתה ריצה הגונה."

"מכיוון שהנקבות לא יכולות לדווש רחוק או מהר כמוך, אולי הן יוכלו לשחק במשחק המרדף עם הגורים." והגורים ילמדו איך לרוץ כלהקה בלי להסתכן בכך שטרף אמיתי יבעט בהם.

סיימון בחן את קובלסקי, שבחן אותו חזרה.

"אדבר עם רותי," קובלסקי אמר לבסוף.

שניהם שמעו נקישת כלי זכוכית והסתכלו לכיוון חדר הקיץ הסגור ברשת שמתחת לדירתה של מג קורביין.

"כנראה מאוחר יותר ממה שחשבתי," אמר קובלסקי. "כדאי שאחזור הביתה ואתכונן לעבודה."

סיימון צפה בו כשהלך לכיוון האופניים שלו — ולכיוון חדר הקיץ. לרגע אחד היה נראה כאילו קובלסקי עומד לגשת לדבר עם מג, וסיימון הרגיש את שיניו מתארכות לגודל של ז־אב ואת שפתיו נמתחות לאחור בנהמה שקטה. אבל קובלסקי רק הניף את ידו בברכה, אמר, "בוקר טוב, מג," ורכב משם.

סיימון הקיף את השוקת, ואז נעצר בפתאומיות כשהבין שהוא בצורה האנושית שלו ועירום. עירום מעולם לא היה עניין עד שמג הגיעה לחצר. אבל בני אדם הגיבו בדרכים שונות כשראו זה את זה ללא בגדים, גם כשלא היה צורך בבגדים להגנה או לחום. מג הסתגלה לא רע לחברים ששינו צורה לאנושית כדי למסור לה הודעה או לענות על שאלה לפני שחזרו לצורת הנוצות או הפרווה המועדפת עליהם, אבל איתו זה היה אחרת — אולי מפני שהחברות שלהם היתה שונה מכל קשר אחר שהיה לה עם בני אדם או עם הטרה אינדג'ין.

ברוב הלילות הוא ישן איתה בצורת הז־אב שלו. אומנם לכל אחד מהם היתה דירה משלו, אבל הן היו מחוברות באמצעות חדר הקיץ והמסדרון האחורי שבקומה העליונה, ומיום ליום הן הפכו יותר למאורה אחת, במקום שתיים. אבל הם לא היו זוג כמו שהיו קובלסקי ורותי. מצד שני, ז־אבי הטרה אינדג'ין הזדווגו רק פעם בשנה, כשנקבות הגיעו לעונתן. מג דיממה בתכיפות של נקבות אנושיות, אבל לא הראתה שום עניין גופני בבן זוג. אלא ש...

שבועיים קודם היא הזמינה אותו לשחות איתה בעירום. שניהם עירומים, בצורה אנושית. היא היתה לחוצה מהכניסה איתו למים, ונראתה מפוחדת אחרי שנישק אותה על הצלקת שלאורך הלסת שלה — צלקת שהשאיר החתך שהציל את הוולפגארד בלייקסייד ועוד ז־אבים רבים ברחבי אזור צפון־המזרח ואפילו מעבר לו.

הוא נישק אותה בעבר — על המצח, פעם או פעמיים. אבל כשנישק את אותה צלקת הוא הרגיש פרפור של שינוי בתוכו, ובימים שחלפו מאז התעוררה בו הבנה, מעין תחושה פנימית, שהוא לא בדיוק כמו שאר הוולפגארד בלייקסייד. כבר לא.

אולי זה לא היה רק מתוך התחשבות במג, שאחרי הנשיקה הוא הזמין אותה לשחק משחק של ז־אבים, אף על פי ששניהם נראו כבני אדם. ומאז... טוב, הוא בהחלט שם לב שבמזג אוויר קיצי כזה זכרים אנושיים הסתובבו במאורות שלהם או בסביבתן כמעט בלי בגדים, ואף אחד לא עשה מזה עניין.

"חם למעלה," אמרה מג בלי להרים את קולה, מפני שלא היתה צריכה. האוזניים שלו אולי נראו אנושיות, אבל הוא עדיין היה ז־אב ושמע אותה מצוין. "הורדתי לכאן אוכל לארוחת בוקר."

"אתקלח מהר ואצטרף אלייך."

הוא מיהר להיכנס ולעלות במדרגות לחדר האמבטיה שבדירה שלו. הרחיצה של שערו וגופו לא לקחה זמן רב אבל הוא נשאר מתחת למים, נהנה מהקרירות שלהם על גופו, וחשב על המורכבות שהיא מג קורביין.

הוא הכניס אותה לחצר והציע לה את תפקיד המקשרת האנושית עוד לפני שגילה שהיא נביאת דם, קסנדרה סנגווי — זן של נשים אנושיות שראו חזיונות של העתיד כשעורן נחתך. היא ברחה מהאדם שהיתה שייכת לו, וסיימון ושאר הטרה אינדג'ין בלייקסייד נתנו לה מקלט.

אף שכל זה אולי נשמע פשוט, זה לא היה כך. שום דבר שקשור במג לא היה פשוט. היא היתה האבן הקטנה שהושלכה לאגם שהוא חצר לייקסייד, והאדוות שיצרה נוכחותה שינו דברים רבים, כולל את הטרה אינדג'ין שהפכו לחבריה. בגלל מג, תושבי החצר החלו ליצור קשרים עם בני אדם בדרכים חסרות תקדים — או לפחות, כאלה שלא נשקלו כבר מאות בשנים. בגלל מג, הטרה אינדג'ין ברחבי ת'אסיה ניסו להציל את שאר נביאות הדם, שנזרקו כאילו היו גורות לא רצויות על ידי בני האדם שהיו שייכות להם. ובגלל מג, לחצר לייקסייד היתה להקה אנושית שסיפקה הזדמנויות נוספות להתנסות ולמידה לטרה אינדג'ין בעלי השכלה ממוקדת אדם, שנזקקו למקום שבו יוכלו לתרגל את המיומנויות שלהם עם בני אדם שלא ינצלו את הטעויות שלהם.

בגלל מג, היתה לו תחושה לא נוחה שמעט מהאנושי דבק בו והפך לחלק בלתי נפרד מצורת הז־אב שלו.

במהלך השנים היו לא מעט נשים אנושיות שרצו לצאת לטיול תאוותני בצד הפראי ולקיים יחסי מין עם אחד מהטרה אינדג'ין. ובאותה מידה לא מעט מהטרה אינדג'ין היו סקרנים לגבי סקס כשהם בצורה האנושית שלהם. אבל זה היה עניין של סיפוק גופני ללילה אחד. אצל הסנגווינטי למשל, המטרה היתה פיתוי באמצעות תאווה כדי להיזון מדמו של הטרף המועדף עליהם.

לקיים יחסי מין שונה מלהפוך לבן זוג של מישהי. זיווג הוא עניין רציני. עניין של להקה ומשפחה. צורות מסוימות של הטרה אינדג'ין מצאו זיווג לכל החיים; אחרות לא. אפילו בין הצורות שבדרך כלל מצאו זיווג לחיים, הקשרים לא תמיד החזיקו מעמד. אביו של סיימון, אליוט, מעולם לא דיבר על הסיבה שבגללה בת הזוג שלו עזבה אותו. ודפני, אחותו של סיימון, לא אמרה להם דבר על בן הזוג שלה או על הסיבה לכך שהגיעה פתאום לבדה ללייקסייד, ממש לפני שהגור שלה נולד.

לא, קשר של זיווג לא תמיד מחזיק מעמד, וברוב המקרים ההשלכות אינן משמעותיות. להקה עלולה להתפרק אם הזוג הדומיננטי ייפרד. חלק מחבריה עלולים לעזוב ללהקות אחרות, אפילו לחלקים אחרים של היבשת. אבל בדרך כלל לזוג אחד — או לקשר זוגי אחד — לא תהיה השפעה על קיומו של מין שלם. וזה מה שעלול להיות מונח על הכף אם החברוּת שלו עם מג תהפוך למשהו עמוק יותר, אבל לא תצליח לשרוד את משקל הזוגיות והקִרבה הפיזית. הוא הבין את זה. טס, ולאד והנרי הבינו את זה. אולי גם כמה מבני האדם הבינו. אבל הוא לא חשב שמג הבינה את זה, והוא לא היה בטוח שהיא תהיה חזקה מספיק לשאת את המעמסה הזו, נוסף על כל מה שכבר מוטל עליה.

היא נפגעה מידיהם של בני אדם שכלאו אותה וניצלו אותה. היא נפגעה בדרכים שגרמו לה לפחד מצורת הזכר האנושית. לכן, אף על פי שהוא תהה מדי פעם אם סקס עם מישהי אנושית יהיה שונה אם המישהי האנושית תהיה מג, הוא לא היה מוכן לסכן את החברות שלהם, את החיבור שכבר היה להם. אז הוא היה צריך להיות אפילו יותר זהיר עכשיו — בשבילה, בשבילו, בשביל כולם. כמה מהאנושי הטרה אינדג'ין ישמרו? הבכירים שאלו את השאלה הזו בלי לפרט אם התכוונו לאוכלוסייה אנושית, להמצאות אנושיות או לאותם היבטים לא מוחשיים של צורה שנספגים עם מאפייניה הגופניים, כשחיים יותר מדי זמן בעור מסוים.

סיימון סגר את המים, התנגב ולבש זוג מכנסי ג'ינס קצרים, גזורים.

כשהבכירים שאלו את השאלה בפעם הראשונה, הוא חשב שהם ציפו לתשובה במילים. אבל אחרי המלחמה האחרונה שהביאה לפירוקה של ברית האומות של קל־רומנו בצידו האחר של האתלנתי והחלטתם של הבכירים לדלל ולבודד את עדרי בני האדם בת'אסיה, סיימון הבין שהתשובה תיקבע לפי מה שהבכירים ילמדו מהדברים שיקרו בתוך חצר לייקסייד וסביבה.

מג התעסקה בסידור הכלים על השולחן הקטן בחדר הקיץ, אבל מוחה עדיין הריץ את התמונה של סיימון וקארל קובלסקי כשעמדו ודיברו ליד שוקת המים. סיימון נראה שמח. גבו של קארל היה מופנה אל חדר הקיץ, ולכן לא יכלה לראות את פניו, אבל הוא נראה מתוח. היא תהתה למה קארל מרגיש חוסר שקט לגבי משהו ששימח את סיימון כל כך. עם זאת, ז־אבים ובני אדם ראו דברים באותו אופן רק לעיתים רחוקות.

אבל כשצפתה בהם, למרות הרגשות השונים שגופם שידר, היא הבחינה גם בדומה שביניהם. שלא כמו הנרי ברגארד, שהיה גדול ושרירי אפילו בצורתו האנושית, גם לסיימון וגם לקארל היו הכוח והשרירים הגמישים של ציידים שרודפים אחרי הטרף שלהם — אף שהיא לא חשבה שקארל נאלץ לעיתים קרובות לרוץ אחרי האנשים שהוא עוצר. לשניהם היה שיער כהה, אבל זה של קארל היה מסופר קצר יותר משל סיימון. ההבדל העיקרי, לפחות במבט ראשון, היה בעיניים. עיניו של קארל היו חומות, ושל סיימון היו בצבע הענבר — בין שהיה בצורה אנושית ובין שבצורת הז־אב.

וכשקארל עזב, היא הבחינה בחלקים של סיימון שבדרך כלל לא היו גלויים. היא הבחינה בהם, אבל לא היתה בטוחה מה הרגישה. מפוחדת, כן, אבל גם קצת סקרנית. היא וסיימון היו חברים, והיא אהבה מאוד את האחיין שלו סם. אבל יותר מכך, הם הפכו לשותפים שפועלים יחד כדי לשמור על החצר ועל העיר לייקסייד. והם היו שותפים שנחושים לעזור לקסנדרה סנגווי לשרוד בעולם שהיה עמוס מדי בתחושות ובגירויים.

בסיפורים שקראה, נדמה שאנשים שנמשכים זה לזה רבים הרבה או שיש ביניהם הרבה אי־הבנות או שהם עושים סקס ואז נפרדים ולבסוף חוזרים להיות יחד. אבל אלה היו בני אדם, לא נביאת דם וז־אב. במתחם עשו לה דברים שהגוף שלה זכר, אבל מוחה חסם. דברים שבגללם הרגישה הרבה יותר בנוח ליד סיימון כשהיה בצורת ז־אב. בליבה היא ידעה שסיימון לעולם לא יעשה לה דברים רעים כמו שעשו הגברים במתחם, אבל על אף השיניים והטפרים, היא בכל זאת הרגישה נוח יותר עם הז־אב הפרוותי.

ובכל זאת, הפעם, כשראתה את סיימון בלי בגדים... מפחיד, כן, אבל היה בה משהו שגם פרפר בהתרגשות מהמחשבה על כך, משהו שגרם לה לתהות איך זה יהיה אם הם...

"את מוטרדת."

מג כמעט הפילה את כוס המים מרוב בהלה. היא לא שמעה את סיימון נכנס לחדר הקיץ.

"אני לא." אבל כשהסתכלה עליו דעתה הוסחה על ידי הגוף הגברי שחשף הכול מלבד החלקים המפחידים, שהוסתרו על ידי מכנסי הג'ינס הגזורים. ואז היא נזכרה שגם היא לא לבשה כלום מלבד שמלת כותנה דקה ותחתונים. כשהתלבשה אחרי המקלחת, זה לא נראה חשוב.

היא ביקשה את זה. מג לא יכלה לזכור אם קראה את המשפט הזה בסיפור או אם היה חלק מזיכרון — דימוי מנבואה ישנה. אבל היא ידעה שזה היה תירוץ שגבר השתמש בו כדי להאשים נערה כשהכריח אותה לשכב איתו.

היא אפילו לא חשבה על זה שהיא כמעט לא לבושה, אבל אם היא הבחינה בגופו של סיימון, האם גם הוא הבחין בשלה? ואם כן...

היא ביקשה את זה.

לא! זכר אנושי עשוי לחשוב ככה, אבל לא סיימון, אפילו לא כשהיה בצורה אנושית. המוח שלה ידע את זה. והכול היה יכול להיות פשוט הרבה יותר אם רק היתה מצליחה לשכנע בכך גם את הגוף שלה.

"את כן." סיימון התקרב אליה, ועיני הענבר שלו הצטמצמו — אבל מג הספיקה לראות את ההבהוב האדום שהעיד על כעס. "לפי הריח שלך את מוטרדת — וגם קצת חושקת. אבל בעיקר, הריח שלך אומר שאת מוטרדת." הוא נהם וחשף ניבים שבהחלט לא היו אנושיים. "קובלסקי הרגיז אותך?"

"לא." הקרביים שלה רעדו, אבל התשובה שלה היתה ברורה ומוחלטת. הדבר האחרון שרצתה היה שסיימון יכעס על מישהו מחבריה האנושיים. "חשבתי על משהו שהעיק עליי."

הוא הפסיק לנהום והטה את ראשו. הוא נראה מבולבל ולאו דווקא כועס. "למה את עושה את זה?"

היא בהתה בו. היא לא רצתה לספר לו על מה חשבה, מה שללא ספק עמד להיות השאלה הבאה שלו, אז היא משכה בכתפיה ושינתה את הנושא למשהו אחר שהיא ידעה שיעניין אותו: אוכל. "לא יכולתי להחליט מה לאכול, אז הבאתי הרבה דברים, כולל את זה." היא הרימה מכל וכף, ואז היססה.

"מה זה?"

"יוגורט." היא בלעה כף מלאה ממנו, ותהתה למה מרי לי ורות אמרו שזה ממש טעים. אולי זה היה טעם נרכש? "תנסה קצת." היא מילאה את הכף והושיטה אותה לסיימון, תוהה מה יעשה.

הוא רכן אל הכף ורחרח. ואז אכל את מה שהוצע לו.

מג עצרה את נשימתה. היא לא היתה בטוחה אם הוא יירק את היוגורט או יבלע אותו.

הוא בלע. ואז הוא הסתכל על האוכל האחר שהורידה למטה. "למה שתאכלי את זה, אם את יכולה לאכול חתיכות של בשר ביזון?"

מכיוון שלא יכלה לומר ביושר שהיא אוהבת את הטעם של ביזון, היא לא ראתה הבדל גדול בין השניים. "מרי לי ורות אמרו שיוגורט מועיל לאיברים הפנימיים, במיוחד של בחורה."

"אני שמח שאני לא בחורה," הוא מלמל והניח כמה חתיכות של ביזון על צלחת, ולאחר מכן בחן את שאר המזון שהיה על השולחן.

מג אכלה עוד כף של יוגורט לפני שסגרה את המכל. זהו. היא מילאה את חובתה לאיברים הפנימיים שלה לאותו יום. היא אכלה מחצית מפירות היער, ואז דחפה את הקערה אל סיימון. היא קצת קיוותה שהוא יסרב להצעה ויגיד שיש לו מספיק ביזון לאכול, אבל הוא קיבל את חלקו בשמחה בלי לומר מילה, והיא עברה לכרסם חתיכה של גבינה בשלה.

"את לא אוכלת," אמר סיימון אחרי כמה דקות.

"אכלתי מספיק לעכשיו." וזה היה נכון, כי היא תכננה לקפוץ לביס קטן לפני העבודה ולראות מה נדין פאלקרו וטס מתכננות להגיש היום בבית הקפה של החצר.

הם לקחו את שארית האוכל חזרה לדירה שלה ושטפו את הכלים, ואחר כך סיימון הלך לדירה שלו כדי להתלבש לעבודה.

מג בהתה בבגדים שבארון שלה ושקלה מה יהיה לבוש משרדי הולם למקשרת האנושית שיתאים גם ליום חם ולח. היא בחרה במכנסיים קצרים בצבע ירוק כהה, חולצה קצרה בצבע ורוד אפרסק וזוג סנדלים שלא רק נראו טוב אלא גם היו נוחים מאוד.

היא בדקה שהספר שקראה עכשיו נמצא בתיק הבד שלקחה איתה, ולאחר מכן נעלה את הדלת הקדמית של הדירה שלה וירדה במדרגות החיצוניות לחכות לסיימון.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*