הכול כבר כאן

*

"אוקיי, אז עברתי על כל הבדיקות שעשו לבת שלך. יש לה התרבות בלתי מבוקרת של תאים".

"רגע, מה אתה מנסה להגיד לי? אני לא מבינה, יש לילדה שלי סרטן?"

"כן. סרטן הדם".

"מה?"

"יש לה לוקמיה".

"ומה הסיכוי שאתה טועה?"

פרולוג:

אלוהים מה אתה עושה?

✷

22 בפברואר, 2004

זו שעת בוקר מוקדמת. זואי, הבת שלי, שוב התעוררה בלילה עם חום. אנחנו ערות כבר כמה שעות. בחודשים האחרונים היא סובלת מדלקות אוזניים חוזרות ונשנות. היא לא רגועה וכל הזמן רוצה שאחזיק אותה על הידיים. אני אמנם כבר מורגלת לזה, אבל הפעם זה קצת שונה – הבכי שלה לא פוסק. ואני מרגישה אבודה. מה עושים כשיש לך בבית ילדה בת שנתיים וחצי, שלא מפסיקה לבכות?

במיטה לצידה שוכבת הבת הקטנה שלי, ליאן, תינוקת בת שנה וחצי. יש לי שתי ילדות קטנות בבית, ואני עייפה ומתוסכלת. כבר אין לי כוח. עכשיו אני מסתכלת עליה, מתעלמת מזה שהבטן שלה נראית לי נפוחה, למרות שחברה העירה את תשומת הלב שלי יום קודם. ליתר ביטחון אני קובעת תור דחוף אל ד"ר גבי שחר, רופא הילדים בשכונת מגוריי בצפון העיר. כשאני נכנסת אל המרפאה, אני מגיעה אל הרופא עם האבחנה.

"יש לה דלקת באוזניים", אני פוסקת, כי אני הרי כבר יודעת. אבל ד"ר שחר בודק לה את האוזניים ומבין – שום דלקת אוזניים. זה משהו אחר לגמרי.

"גשי בבקשה לקופת חולים", הוא מבקש ממני ומדפיס לי הפניה, "אני רוצה שיעשו לה בדיקות דם".

אני שומעת את צמד המילים האלה, בדיקות דם, ונבהלת.

"מה? למה שיעשו לה בדיקות?" אני שואלת את הרופא.

"אני לא רוצָה שידקרו אותה".

המבט של ד"ר גבי שחר אינו משתמע לשתי פנים. אני מבינה שאין לי מה להתווכח איתו, ויוצאת מהמרפאה. אני לא מסוגלת לראות את הבת שלי סובלת. זה הרי בטח סתם. מה אני עושה עכשיו?

דיווי, בעלי, האבא של שתי בנותיי, לוקח אותה אל קופת חולים. הם לוקחים ממנה דם לבדיקה, ושניהם חוזרים הביתה. בשעה ארבע אחר הצהריים ד"ר שחר מתקשר אליי. "יש לך פקס בבית?" הוא שואל אותי, "כי אני שולח לך עכשיו את תוצאות הבדיקות שהגיעו אליי".

טוב, שישלח, אני אומרת לעצמי. אני מנסה להתעלם מזה שהוא נשמע דרוך. "אוקיי, מה יש שם?" אני שואלת אותו בהיסוס.

"אני מבקש שתיגשי עם התוצאות האלה לחדר מיון", הוא אומר לי, "אני מעדיף שהם יבדקו כמו שצריך".

אני עוד לא יודעת אז שד"ר שחר לא רוצה להיות איש הבשורה, אבל הכל כתוב שם, שחור על גבי לבן: המוגלובין, תרומבוציטים, תאי דם לבנים. שלושה סימנים שאין שום סיכוי לפספס. אני לא יודעת לקרוא את הבדיקות. ובתקופה ההיא עוד לא היה הרגל לפנות לגוגל שיפרשן הכל.

חצי שעה אחר כך, במיון של איכילוב, שוב לוקחים לזואי דם לבדיקות.הם כבר יודעים את מה שאני עוד לא יודעת, אבל מבקשים לוודא היטב את הדברים לפני שהם קוראים לרופא שידבר איתי.

אלה דקות קשות, כי זואי לא משתפת פעולה עם הרופאים כשהם דוקרים אותה.

אני נושמת עמוק.

הבת שלי אומללה, ואני אומללה.

בחמש אחר הצהריים מגיע לדבר איתנו רופא מהמיון.

"תשמעי", הוא מורח אותי, "אנחנו חושבים שמשהו לא בסדר. אנחנו מחכים להמטולוג".

מישהו מכוון אותנו לעלות אל המחלקה הפנימית, ואני מצייתת. אבל לחלוטין לא מבינה למה אני צריכה לחכות איתה למעלה. הרי אנחנו תכף משתחררות הביתה. זה מדהים איך מנגנוני ההגנה שלנו פועלים ברגע כזה.

חמש שעות עוברות לאט.

זואי ואני שוכבות במיטת בית החולים ביחד, זו לצד זו, ואני מקריאה לה את הספר "מעשה בחמישה בלונים". ואז, נכנס איש עם זקנקן אל החדר. הוא מציג את עצמו כמנהל המחלקה, אבל אני מקשיבה לו מתוך המיטה, מחובקת עם הבת שלי, כשהוא אומר מילים כמו: "התרבות בלתי מבוקרת של תאים" ו"לוקמיה" – ואני בטוחה שהוא טועה.

אני בטוחה, כי המתקשרת שלמדתי אצלה שלושה חודשים קודם טארוט ופתיחה בקלפים, הודיעה לי נחרצות: "מה שהרופאים לא יגידו לך – הם טועים".

"אז באמת, מה הסיכוי שאתם טועים?" אני שוב שואלת.

"אנחנו תמיד מקווים לטעות. אני לא יכול להגיד לך שזה המקרה".

אני שותקת.

"מחר נעשה לה בדיקת מח עצם".

"אתה לא נוגע בילדה שלי, הבנת?"

זהו. אני רוצה לעצור את הכל.

אני רוצה רגע לנשום.

"אין זמן", אומר לי ד"ר בורשטיין.

"אתה לא נוגע בה", אני ממשיכה לומר.

כשאני מספרת היום בהרצאות ובקורסים על הרגעים ההם, הרבה זיכרונות צפים ועולים. בכל פעם צף זיכרון אחר. אני כבר לא מופעלת מהזיכרונות ההם, אבל אין ספק: הם הפכו אותי למי שאני היום.

זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שמתוך כאב, ייאוש וחוסר אונים גדול – התחלתי לגלות את הכוחות שלי. כשיצאתי החוצה אל המסדרון, אחרי רגע קשה מנשוא, כל האחיות ידעו יותר ממני על מצבה של הבת שלי. ביקשתי סיגריה, ותוך שנייה קיבלתי חפיסת סיגריות שלמה. בדיעבד, התפתח אצלנו – ההורים של הילדים באונקולוגית – מין הומור שחור: ככל שהמצב יותר גרוע, כך דואגים לך יותר.

בלילה ההוא נשארתי לישון במחלקה. לא עיכלתי כלום. התקשרתי אל המתקשרת, וסיפרתי לה.

"בסדר", היא אמרה.

"מה בסדר? יש לה לוקמיה", עניתי בתדהמה.

"מעיין, אני קיבלתי מסר, שגם כשהם יגידו לך את זה – זו טעות".

מה הפלא שחשבתי שהרופאים טועים וביקשתי שיבדקו שוב ושוב במעבדה?

בכל רגע חיכיתי שיגידו לי שהם מצטערים, ושהתרחשה פה טעות איומה. אבל שום טעות לא הייתה פה. אבא שלי הגיע לבקר אותנו. כשהוא ראה את זואי שוכבת במיטה, הוא בכה. זו הפעם השנייה בחיי שראיתי את אבא שלי בוכה.

ומפה התחיל הסרט של חיי – חיינו – להציל את זואי. המצוקה שלי הייתה כל כך גדולה, שלא הסכמתי בתוכי לשחרר את הקוראת בקלפים. כשהגיע הבוקר, התקשרתי אליה שוב. הביטחון שלה לא התערער לשנייה.

"צריך לשלוח את הבדיקה לארצות הברית", היא אמרה.

ומאותו רגע – היא נעלמה. האישה הזו לא ענתה לי יותר לטלפונים. והיא לא היחידה. הייתה עוד מטפלת שנעלמה מהרגע שנודע לה מה קרה. אנשים סביבי היו בבהלה מטורפת. ואני? הייתי בהלם. מלאה כעס שאף אחת מהן לא עונה לי. כי חיפשתי מישהו שירפא את זואי – ילדה שעדיין לא בת שלוש – שנכנסה לטיפולים כימותרפיים.

לא ידעתי באותו שלב איך להתמודד עם הדברים בעצמי. תוך 24 שעות התפטרתי מהעבודה שלי כעורכת דין שכירה במשרד שעבדתי בו. אין דבר כזה שאני ממשיכה לעבוד ומתגייסת להציל את זואי בו-זמנית. הייתי צמודה אליה יום-יום בבית החולים. בבית חיכתה לי עוד תינוקת. כל יום בשבע בערב דיווי הגיע לבית החולים כדי להחליף אותי, ואני רצתי הביתה כדי להיות עם הבת הקטנה שלי. גם היא צריכה אמא.

כשהפחד עובר כניעה, והכניעה יוצרת ניסים

שלושה שבועות לאחר שזואי התחילה כימו, הבחינו הרופאים שהיא העלתה חום – ולא הבינו למה. במשך שבועיים וחצי הם ניסו להבין מה מקור החום.

כמובן שזה אמר גם להפסיק את הכימותרפיה – מה שאומר עיכוב בפרוטוקול ההבראה שלה, או במילים אחרות: עוד ייאוש במערכת שלי.

אני זוכרת את הרגע שבו אני מודדת לה חום, ורואה על המדחום 41.6 – ולא מצליחה לנשום. גם כשאני כותבת את השורה הזאת היום, למעלה מעשרים שנה אחרי, הגוף שלי מתכווץ ובהיכון.

בדיעבד, התברר שזואי חטפה פטרייה מסוכנת באזור הריאות. המערכת החיסונית שלה הייתה – איך לומר את זה בעדינות – במצב מאוד לא טוב. הרופאים ניסו הכל, גם אנטיביוטיקה מכמה סוגים, ושום דבר לא עזר. הם הזמינו תרופה מיוחדת שהייתה צריכה להגיע מארצות הברית. ומכאן, הם אמרו לי, צריך רק להתפלל שהחום ירד ושהיא תחזיק מעמד. באותו יום חמישי בערב, כשעדיין לא הייתה שום הטבה במצב של זואי, עזבתי את בית החולים והלכתי לראות את ליאני, בתי התינוקת. מיותר לציין שלא היה שום דבר שהייתי מסוגלת לחשוב עליו חוץ מהמצב של זואי. אחרי שליאני נרדמה, התיישבתי על הספה.

לעולם לא אשכח את הערב הזה. אני לבד על הספה, דממה בבית, הטלפון ביד שלי – ואין לי מושג מה לעשות. לא ידעתי למי להתקשר.

ממי אני עוד יכולה לקבל עזרה?

מי יכול להבטיח לי שהבת שלי תהיה בסדר ושנצא מזה? לא נשאר בן אדם בעולם שיכול להגיד לי את מה שאני כל כך רוצה ונזקקת לשמוע. לא היה לי אפילו מישהו אחד שיכולתי להתפרק לידו. אם אשתף את דיווי בייאוש שעובר עליי, הוא בעצמו יתמוטט. אני זאת שלקחה את התפקיד של להיות החזקה בינינו. אני תמיד החזקה.

אין לי באמת מושג כמה זמן ישבתי על הספה עם הטלפון ביד וחיפשתי אחד-אחד באנשי הקשר – מי יציל אותי. בשלב מסוים הדמעות לא הפסיקו לזלוג והטלפון נפל לי מהיד.

התמוטטתי.

זו הייתה הפעם הראשונה בחיי הבוגרים שקרסתי נפשית. זה היה רגע מכונן, כי רק שם איבדתי כל תקווה ונכנעתי. היום אני יודעת לומר, שכאשר אנחנו בתוך פחד מטורף, כל מנגנוני ההגנה מתרוממים כדי לעזור לנו לשרוד. אחרי פחד כל כך גדול מגיעה הכניעה – ורק משם אפשר להתחיל לצמוח.

במשך לילה שלם, שבו הבת שלי הייתה מחוברת לצינורות ואף רופא לא ידע לתת לי מילה של נחמה, ישבתי והתפללתי. לא היה לי יותר מה להפסיד. דיברתי אל אלוהים.

זאת הייתה הפעם הראשונה שגיליתי את הכוחות האמיתיים שיש בתוכי. אחרי שכל כך עייפתי מלבכות, הלכתי למיטה. ואז נזכרתי – לא מזמן שמעתי קלטת של קבלה, שלפיה צירוף האותיות מ.ה.ש באותיות דפוס מביא לריפוי.

במשך לילה שלם דמיינתי את הגוף של זואי, ואת האותיות מ.ה.ש נכנסות לכל תא ותא בגוף שלה. למחרת, על הבוקר, כשהגעתי לבית החולים, המשכתי לעטוף את כל הגוף של זואי באותיות מ.ה.ש. בכל רגע בזמן התמקדתי בלדמיין את הגוף שלה עובר ריפוי.

כשאני כותבת את זה היום, זה לא נראה כל כך תמוה שיש בתוכנו כוחות של ריפוי. אבל אז לא היה לי שום מושג מה המשמעות של המילים אנרגיה, חסד וריפוי.

ביום ראשון, אחרי שלושה ימים מהערב ההוא, זואי עשתה צילום ריאות. בצהריים קרא לי ד"ר בורשטיין. הוא שיתף אותי, בפנים מופתעות ומחייכות, כאלה שלא ניסו להסתיר כמה הוא שמח עבורנו, שיש שיפור מטורף בבדיקות של זואי. תודה לאל.

בית החולים. האוניברסיטה של הנשמה

השנתיים במחלקה האונקולוגית של איכילוב היו תחילתו של המסע שלי אל ההתפתחות. שם למדתי כמה כוחות יש בתוכנו ואנחנו אפילו לא יודעים עליהם.

הרגע הכי מפחיד בחיי הפך לרגע ששינה לי את החיים – לטובה. מהמקום הכי נמוך שהייתי בו, צמחתי לגבהים, והתחברתי לכוחות שלא ידעתי בכלל שקיימים אצלי.

והיום אני רוצה שתדעו – הכוחות האלה נמצאים גם בכם. הם נמצאים אצל כל אחד ואחת מאיתנו. תנו למשפט הזה לחלחל לתוככם כרגע.

כשאת אמא לילדה חולת לוקמיה, החיים מקבלים משמעות אחרת. אין יותר בולשיט. אני זוכרת מאותה תקופה רק מחשבה אחת: זואי חייבת להיות בריאה. ביליתי ימים ארוכים בבית החולים. לא היו חיים אחרים – רק המחלקה. האמהות של הילדים האחרים במחלקה הפכו להיות החברות שלי. הסופרת ענת קלו לברון, למשל, היא חברה שהרווחתי שם, כי גם הבת שלה הייתה חולה. היה לנו הומור משלנו – זר לא יבין. אנחנו חולקות עד היום אחוות נשים של מי שהיו ביקום המקביל של בית החולים, ויצאו ממנו אחרות לגמרי. זה באמת עולם אחר, שנע על מסלול אחר, לצידו של העולם הרגיל.

כשהגיעו אנשים מבחוץ – קרובים, חברים, בני משפחה – כדי לבקר ולתמוך, הם היו כל כך מזועזעים כשראו את זואי עם קרחת וצינורות. וזה מובן. זה מראה שקשה להכיל. אני מצאתי את עצמי מנחמת אותם. מנסה להחזיק את מי שבא לתמוך בי. ולאט־לאט – התרוקנתי מכוחותיי.

בתוך התקופה הנוראית ההיא, היה גם ילד מקסים במחלקה שנפטר. ואני הייתי שטופה בפחד. באימה. זו הייתה רכבת הרים של רגשות – שמילים כמעט לא מצליחות לתאר.

אהבה, שתיקה ופרידה

בתוך התקופה ההיא דיווי ואני הפכנו לזוג פונקציונלי בלבד, והמרחק בינינו הלך וגדל. למרות שהיה אבא מסור ונפלא, הוא התקשה לדבר על הרגשות שלו. ייתכן שגם הוא היה מוצף, ולכל אחד מאיתנו לא היו אז כלים להתמודד אחרת. גם אני לא הבאתי הביתה בכלל את כל מה שעובר עליי.

הפכנו למשפחה עם הרבה שתיקות. כבני זוג הלכנו והתרחקנו זה מזה. אפשר לומר שבשלב מסוים, היינו כמעט שני זרים תחת קורת גג אחת.

בינואר 2006, כשזואי כבר אחרי שנתיים של טיפול ומצבה יציב – עד כמה שניתן להשתמש במילה הזו – ענת קלו הציעה לי לבוא איתה להרצאה של אישה בשם נטאלי בן דוד.

מיד התחברתי לתכנים. התחלתי ללמוד אצלה קורס שנקרא "נקודת מפנה". התאהבתי בחומרי הלימוד, ועדיין לא הבנתי עד הסוף כמה הנשמה שלי ואני מבקשות לצמוח ולגדול.

דיווי, בעלי, לא היה חלק מהמסע הזה.

באחד המפגשים נטאלי דיברה על כך שחשוב לעשות תקציב משפחתי. כשחזרתי הביתה וסיפרתי לו על כך, הוא אמר לי: "עזבי, אני לא רוצה לדעת כמה אנחנו מוציאים".

זו הייתה נקודת השבירה שלי.

שם הבנתי כמה אנחנו פשוט כבר לא רוצים את אותם הדברים.

התרחקתי ממנו עוד יותר – מרחק שנות אור.

כשהוא ניסה להתקרב בהמשך, כבר לא הייתה לו אותי כשותפה. ביני לבין עצמי, עוד לא הבנתי אז כמה אני ילדה חבולה, בת 32, עם שתי ילדות – אחת תינוקת ואחת חולת סרטן.

עוד לא הבנתי כמה אני פגועה ופצועה וכמה אני לא מקבלת החלטות ממקום בריא. החלטתי לפרק את המשפחה. בשנת 2007 התגרשנו.

אחרי שדיווי ארז את החפצים שלו, הלכתי איתו לראות דירה לא רחוק מהבית שלנו. כשהוא עמד בפעם האחרונה בדירתנו המשותפת, הוא נתן לי חיבוק ואמר: "את שברת לי את הלב".

וואו. הייתי כל כך חייבת להתקשח בתוכי כדי שאצליח לשרוד את זה, הייתי חייבת להוריד מסך ולאטום את הלב שלי. אחרת לא הייתי שורדת את הכאב.

שנה אחר כך, בעקבות הידיעה שכל כך פגעתי בו – הבכי לא עזב אותי ימים ולילות. החרטה הכי גדולה של חיי עד היום היא שפגעתי בו – איש מקסים, אבא מדהים, שאין לי מילה רעה אחת לומר עליו.

גם כשאני כותבת את זה עכשיו, הדמעות זולגות לי. עם ההבנה שיש לי היום והתהליכים שעברתי, אני יודעת שבאותה נקודה, היום הייתי מנהלת את זה אחרת. הייתי רגישה אליו יותר ואמיתית יותר. אולי אפילו הייתי נותנת לנו סיכוי להתקרב.

באופן שבו התנהלתי אז, לא היה שום סיכוי לרפא שום דבר בינינו. נאטמתי מולו וחייתי בהסתרות, מבלי להבין בכלל איזה מחירים כבדים אנחנו משלמים עליהן.

ככל שאני עושה דרך בחיים שלי, אני מבינה שכאשר אנחנו פוגעים בנשמה אחרת – אנחנו בעצם פוגעים בעצמנו. זה לא אומר שאנחנו צריכים להישאר במקומות שאנחנו לא צומחים בהם – נהפוך הוא. עם זאת, זה כן אומר שהדרך שבה אנחנו בוחרים להתנהל – היא קריטית.

ההרגל שלנו כבני אדם לחשוב שאם אנחנו פצועים זה בסדר שנפצע גם אנשים אחרים מבלי שזה ירדוף אחרינו – זה כל כך רחוק מלהיות האמת לאמיתה.

*ההמשך זמין בספר המלא*