אמינות

פרק 1:
טירנן

זה מוזר. נדנדת הצמיג בחצר היא העדות היחידה לכך שגרה כאן ילדה. מעולם לא היו ציורי ילדים בבית. לא על המקרר או על הקירות. אין ספרי ילדים על המדפים. אין נעליים ליד דלת הכניסה או מצופים בבריכה.

זה בית של זוג. לא של משפחה.

אני בוהה מבעד לחלון, מתבוננת בצמיג המשתלשל מעץ האלון, מתנודד ברוח, קדימה ואחורה, ומשפשפת בהיסח הדעת את סרט השיער האדום בין אצבעותיי, מרגישה נחמה מהמרקם החלקלק.

תמיד היה לו זמן לדחוף אותה על הנדנדה, נכון? בשבילה היה לו זמן.

ולה בשבילו.

מכשירי קשר משמיעים צפצופים ורעש לבן איפשהו מאחוריי, בזמן שצעדים נוחתים על המדרגות ודלתות נטרקות מעל ראשי. המשטרה והפרמדיקים עסוקים למעלה, אבל הם בטח ירצו תכף לדבר איתי.

אני בולעת רוק, אך לא ממצמצת.

כשהוא התקין אותה לפני כעשר שנים, חשבתי שנדנדת הצמיג נועדה לי. הרשו לי לשחק עליה, אבל אימא שלי הייתה זו שבאמת אהבה אותה. נהגתי לצפות בהם מבעד לחלון חדר השינה שלי בשעת לילה מאוחרת, כשאבי דוחף אותה על הנדנדה והקסם של המשחק והצחוק שלהם גרם לי לרצות להיות שם ביניהם. אבל ידעתי שברגע שהם יראו אותי הקסם יחלוף. הוא ייעלם.

אז נשארתי ליד החלון שלי, ותמיד אך ורק התבוננתי.

כפי שאני עדיין עושה.

אני נושכת את זווית פי, מתבוננת בעלה ירוק מרפרף על פני הנדנדה ונוחת בתוך הצמיג, שעליו ישבה אימי אינספור פעמים. התמונה שלה, עם כותונת הלילה הלבנה שלה ושערה הבהיר הבולטים על רקע הלילה כשהיא יושבת ומתנדנדת, עדיין חיה כל כך כי הפעם האחרונה הייתה רק אתמול.

כחכוח גרון נשמע מאחוריי, ואני ממצמצת לבסוף, מורידה את עיניי.

"אמרו לך משהו?" מירַאי שואלת אותי בקול חנוק מדמעות.

אני לא מסתובבת, אבל אחרי רגע אני מנענעת את ראשי באיטיות.

"מתי דיברת איתם בפעם האחרונה?"

אני לא יכולה לענות על זה. אני לא בטוחה מה התשובה לכך.

אני מרגישה אותה מתקרבת מאחוריי, אך היא נעצרת כמה צעדים מאחור, כשאלונקת האמבולנס הראשונה נדחסת וחורקת במורד המדרגות, נלקחת מהבית.

אני מרימה את סנטרי, מחשלת את עצמי למשמע ההמולה שבחוץ, בזמן שהפרמדיקים פותחים את דלת הכניסה. הקריאות והשאלות, הצופרים המרעישים כשעוד אנשים מגיעים ונעמדים מאחורי השערים, שם התקשורת יכולה, ללא ספק, לראות את הגופה נגררת החוצה.

מתי דיברתי בפעם האחרונה עם ההורים שלי?

"המשטרה מצאה כמה תרופות בחדר האמבטיה של ההורים שלך," מיראי אומרת בקול רך. "השם של אבא שלך רשום עליהן, אז הם התקשרו לרופא שלו וגילו שהיה לו סרטן, טירנן."

אני לא זזה.

"הם לא סיפרו לי על זה," היא אומרת לי. "ידעת שאבא שלך חולה?"

אני מנענעת שוב את ראשי, עדיין מסתכלת על הצמיג המתנודד.

אני שומעת אותה בולעת את רוקה. "מתברר שהוא ניסה כל מיני טיפולים, אבל המחלה הייתה כבר בשלבים מתקדמים," היא אומרת. "הרופא אמר שהוא... הוא לא היה מחזיק מעמד עד סוף השנה, מתוקה."

הרוח מתגברת בחוץ, מעיפה את הנדנדה, ואני מתבוננת בחבל הקשור לצמיג שמסתובב.

"זה נראה כמו... נראה שהם..." דבריה של מיראי דועכים. היא לא מצליחה לסיים את חוט המחשבה שלה.

אני יודעת איך זה נראה. ידעתי כשמצאתי אותם הבוקר. טולוז, הטרייר הסקוטי של אימי, שרט את הדלת והתחנן להיכנס לחדר השינה שלהם, אז פתחתי אותה. עלתה בי המחשבה שזה מוזר שהם עדיין לא קמו, אבל בכל זאת נתתי לכלב להיכנס. אבל רגע לפני שסגרתי שוב את הדלת, עיניי התרוממו וראיתי אותם.

על המיטה. זה בזרועות זה. בלבוש מלא.

הוא לבש את חליפת הז'יבנשי האהובה עליו, והיא הייתה בשמלת אוסקר דה לה רנטה, שהיא לבשה לפסטיבל קאן ב־2013.

היה לו סרטן.

הוא גסס.

הם ידעו, ואימא שלי החליטה לא לתת לו לעזוב בלעדיה. היא החליטה שלא נותר דבר בלעדיו.

שום דבר אחר.

אני מרגישה צריבה מאחורי עיניי, אבל היא נעלמת כמעט מייד.

"המשטרה לא מצאה פתק," אומרת מיראי. "מצאת —"

אבל אני מפנה את ראשי, פוגשת את עיניה והיא משתתקת מייד. איזו שאלה טיפשית.

אני מהדקת את הלסת שלי ובולעת את הדקירות בגרוני. הפסקתי כבר להיפגע מהם, אחרי כל השנים שבמהלכן הם דאגו שאהיה עסוקה עם אומנות ופנימיות ומחנות קיץ, וכולם מלבדם יגדלו אותי. אומנם כבר לא ממש נפגעתי משום דבר שההורים שלי עשו, אך מתברר שאני לא חסינה לכאב. עושה רושם שעדיין נותרו בי חלקים פצועים.

הם לא השאירו לי פתק. גם עכשיו, לא היה להם מה לומר לי.

אני ממצמצת כדי להיפטר מהדמעות ומסתובבת לאחור, מנסה שוב להתמקד בנדנדה, כשהרוח מסתובבת ומעיפה אותה מצד לצד.

אני שומעת את מיראי מושכת באפה ומתייפחת בשקט מאחוריי כי היא יודעת. היא יודעת מה אני מרגישה כי היא נמצאת פה מההתחלה.

אחרי דקה נוספת אני רואה אותה מחוץ לחלון, חולפת על פניי, ואפילו לא שמתי לב שהיא יצאה מהחדר.

היא נושאת בידה מספריים גדולים והולכת ישירות לנדנדת הצמיג, וכשהיא מרימה את המספריים אל החבל, אני מהדקת את אגרופיי מתחת לזרועותיי ומסתכלת עליה לוחצת את הידיות וחודרת דרך החבל עד שהצמיג נתלה על חוט ובסופו של דבר נופל על הקרקע.

לבסוף זולגת דמעה בודדת, ולראשונה מאז חזרתי הביתה בקיץ, אני מרגישה משהו כמו אהבה.

כעבור שעות, השמש שוקעת והבית שוב שקט, ואני לבד. כמעט לבד. עיתונאים עדיין עומדים מעבר לשערים.

מיראי רצתה שאחזור איתה לדירת החדר הקטנה שלה, ששילמו לה די והותר כדי שלא תצטרך לגור בה. אבל מכיוון שהיא תמיד הייתה כאן, יום ולילה ונסעה לכל מקום בעקבות אימי, היה הגיוני יותר לא להחזיק דירה בכלל, ובטח לא לשכור דירה גדולה יותר. סירבתי בנימוס.

היא לקחה את טולוז, כי הכלב הזה מסתדר איתי בערך כמו שהוא מסתדר עם פרעושים, ואמרה שתחזור למחרת בבוקר.

הייתי צריכה להיות נחמדה יותר אליה. כשהיא הציעה במקום זה להישאר פה, רק רציתי שכולם יעזבו. הרעש ותשומת הלב הלחיצו אותי, ואני לא רוצה לשמוע את כל שיחות הטלפון שמיראי צריכה לעשות הערב, שיהיו רק תזכורת לגיהינום שישתחרר לחופשי ברחבי העולם וברשתות החברתיות.

הם אומרים כל מיני דברים על ההורים שלי.

הם גם מעלים השערות עליי, ללא כל ספק.

הרחמים. התחזיות מתי אלך בעקבות אימא ואבא שלי, בין אם במנת יתר או התאבדות. לכולם יש דעות משלהם, וכולם חושבים שהם יודעים הכול. אם חשבתי שחייתי בבית זכוכית לפני כן...

אני חוזרת לכיריים ופולטת אוויר. הוריי עזבו אותי והשאירו אותי להתמודד עם החרא הזה.

אדים עולים מהסיר, ואני מכבה את המבער ומוזגת את הראמן לקערה. אני משפשפת את שפתיי היבשות זו בזו ובוהה במרק הצהוב, בזמן שהבטן שלי נוהמת. לא אכלתי או שתיתי כל היום, אבל כשסוף־סוף נכנסתי למטבח הלילה כדי להכין את המנה, אני לא בטוחה שהייתה בי הכוונה לאכול אותה. פשוט תמיד אהבתי לבשל. המתכון, התהליך... אני יודעת מה צריך לעשות. זה מרגיע.

אני כורכת את ידיי סביב הקערה, מתענגת על החום הזורם דרך הקרמיקה ובמעלה זרועותיי. אני נתקפת צמרמורת, ומנסה לבלוע את הגוש שעולה בגרוני, אבל אז אני מבינה שזה ידרוש יותר אנרגיה ממה שיש לי.

הם מתים, ולא בכיתי. אני פשוט יותר מודאגת לגבי מחר ואיך להתמודד עם כל המצב.

אני לא יודעת מה לעשות, והרעיון לנהל בשבועות הקרובים שיחות מאולצות עם מנהלי אולפנים או חברים ותיקים של הוריי, בזמן שאני קוברת את אימא ואבא שלי ומתמודדת עם כל מה שירשתי, גורמת לבחילה לעלות בגרוני. אני מרגישה חולה. אני לא יכולה לעשות את זה.

אני לא יכולה לעשות את זה.

הם ידעו שאין לי את הכישורים להתמודד עם מצבים כאלה. אני לא יכולה לחייך או לזייף דברים שאני לא מרגישה.

אני מוציאה צ'ופסטיקס מהמגירה, תוקעת אותם בקערה, מרימה אותה ולוקחת אותה לקומה העליונה. אני עולה בלי לעצור, מתרחקת מדלת חדר השינה שלהם ופונה שמאלה, לכיוון החדר שלי.

אני נושאת את הקערה אל שולחן העבודה שלי ונעצרת, כשריח הראמן גורם לבטני להתהפך. אני מניחה אותה והולכת לקיר, מחליקה לאורכו עד שאני מתיישבת על הרצפה. הפרקט הקריר מפיג את עצביי, ואני מתפתה לשכב ולהניח עליו את פניי.

האם זה מוזר שנשארתי פה בבית הלילה, אחרי שהם מתו כאן הבוקר? חוקר מקרי המוות העריך את זמן המוות בשתיים לפנות בוקר בערך. לא התעוררתי עד השעה שש.

המחשבות שלי מתרוצצות, ואני לכודה בין לתת לעצמי להתפרק ובין הרצון להבין איך כל זה קרה. מיראי מגיעה לכאן מדי יום. אם אני לא הייתי מוצאת אותם, מיראי הייתה מוצאת אותם. למה הם לא חיכו עד שאחזור לבית הספר בשבוע הבא? האם הם בכלל זכרו שהייתי בבית?

אני נותנת לראשי לצנוח לאחור כנגד הקיר ומניחה את זרועותיי על ברכיי הכפופות, עוצמת את עיניי הצורבות.

הם לא השאירו לי פתק.

הם לבשו את בגדיהם היפים. הם הוציאו את הכלב. הם ארגנו שמיראי תגיע מאוחר יותר הבוקר.

הם לא כתבו לי פתק.

הדלת הסגורה שלהם נמצאת מולי, ואני פוקחת את עיניי ובוהה בצד השני של חדר השינה שלי, מבעד לדלת הפתוחה, לאורך המסדרון הארוך, אל חדרם בקצה השני של המסדרון.

הבית נשמע אותו דבר.

שום דבר לא השתנה.

אבל בדיוק אז, זמזום קטן נשמע מאיפשהו, ואני ממצמצת למשמע הצליל הקלוש, כשהאימה מחזירה אותי למציאות. מה זה?

חשבתי שכיביתי את הטלפון שלי.

העיתונאים יודעים שעליהם לבקש תגובות באמצעות הנציגים של הוריי, אבל זה לא מונע מהחמדנים שבהם — כלומר, רובם — להשיג את מספר הנייד האישי שלי.

אני מושיטה יד ומגששת אחר הטלפון שלי שנמצא על השולחן, אבל כשאני לוחצת על כפתור ההפעלה אני רואה שהוא עדיין כבוי.

הזמזום נמשך, וכשההבנה נוחתת עליי, הלב שלי מחסיר פעימה.

הטלפון השני שלי. זה שקבור במגירה שלי.

רק להוריי ולמיראי יש את המספר שלו. הטלפון הזה נועד כדי שהם יוכלו להשיג אותי במקרי חירום, כי הם יודעים שאני מרבה לכבות את הטלפון האחר שלי.

עם זאת, הם מעולם לא השתמשו בו, אז כבר לא טרחתי להחזיק אותו אצלי .

אני מתרוממת על ברכיי בעזרת ידיי, מושיטה יד למגירת השולחן שלי, שולפת את האייפון הישן מהמטען ונופלת בחזרה לרצפה, מביטה במסך.

קולורדו. אני לא מכירה אף אחד בקולורדו.

אף אחד לא מתקשר לטלפון הזה. זה יכול להיות עיתונאי שאיכשהו איתר את הטלפון, אבל הוא לא רשום על שמי, אז אני מפקפקת בכך.

אני עונה לשיחה. "הלו?"

"טירנן?"

קולו של האיש עמוק, אבל יש בו שמץ של הפתעה כאילו הוא לא ציפה שאענה.

או שהוא עצבני.

"זה ג'ייק ואן דר ברג," הוא אומר.

ג'ייק ואן דר ברג...

"הדוד שלך ג'ייק ואן דר ברג."

ואז אני נזכרת. "אח של...?"

"אבא שלך," הוא מסיים בשבילי. "האח שלו. האח החורג, בעצם, כן."

שכחתי לגמרי. ג'ייק ואן דר ברג כמעט ולא הוזכר בבית הזה. לא גדלתי עם קרובי משפחה, אז שכחתי לגמרי מהעובדה שיש לי כאלה.

אימי גדלה בבית אומנה, מעולם לא הכירה את אביה ולא היו לה אחים. לאבי היה רק אח חורג, מנוכר וצעיר יותר שמעולם לא פגשתי. לא היו לי דודים, דודות או בני דודים בילדותי, והוריו של אבי כבר מתו, אז גם לא היו לי סבא וסבתא.

יש רק סיבה אחת בגללה הוא מצלצל אליי אחרי שבע־עשרה שנים.

"אהה," אני ממלמלת, מחפשת אחר מילים. "העוזרת האישית של אימא שלי מתעסקת עם ארגון ההלוויות. אם אתה צריך את הפרטים, אין לי אותם. אני אתן לך את המספר שלה."

"אני לא מגיע להלוויה."

אני קופאת במקומי לרגע. קולו מתוח.

והוא לא הציע את תנחומיו על ה"אובדן שלי״, וזה בהחלט חריג. לא שאני צריכה אותם, אבל אם כך למה הוא התקשר? הוא חושב שאבא שלי הכניס אותו לצוואה שלו?

למען האמת, יכול להיות שכן. אין לי מושג.

אבל לפני שאני מספיקה לשאול אותו מה הוא רוצה, הוא מכחכח בגרונו. "עורך הדין של אבא שלך צלצל אליי מוקדם יותר, טירנן," הוא אומר לי. "מכיוון שאני קרוב המשפחה היחיד שלך, ואת עדיין קטינה, מתברר שהורייך השאירו אותך תחת חסותי."

תחת חסותו?

מתברר. נשמע שאלה חדשות גם בשבילו.

אני לא צריכה שישגיחו עליי.

הוא ממשיך, "אבל תוך כמה חודשים תהיי בת שמונה־עשרה. אני לא מתכוון להכריח אותך לעשות שום דבר, אז אין לך מה לדאוג."

בסדר. אני מהססת לרגע, לא בטוחה אם אני מרגישה הקלה או לא. לא היה לי זמן לעכל את התזכורת שאני עדיין לא בגירה מבחינה חוקית, ומה המשמעות של זה עכשיו, כשהוריי אינם, לפני שהוא הבטיח לי שאין לכך כל משמעות. החיים שלי לא ישתנו.

בסדר.

"אני בטוח, שלגדול בסגנון החיים הזה," הוא אומר, "עשה אותך הרבה יותר מיומנת להתמודד עם העולם מאיתנו, ובכל מקרה את בטח כבר יודעת לטפל בעצמך די טוב."

"אנחנו?" אני ממלמלת.

"אני והבנים שלי," הוא אומר. "נואה וכיילב. למעשה, הם לא הרבה יותר מבוגרים ממך. אולי רק בכמה שנים."

אז יש לי בני דודים. או... בני דודים חורגים.

שיהיה. אין לזה שום משמעות. אני משחקת עם חוט התכלת של מכנסי הפיג'מה הקצרים שלי.

"רק רציתי ליצור איתך קשר כדי לספר לך את זה," הוא אומר לבסוף. "אם לא תרצי להיות בקשר איתנו, לא אעשה לך בעיות. אין לי שום עניין לעקור אותך מהחיים שלך ולהקשות עלייך."

אני בוהה בחוט, צובטת אותו בין ציפורניי כשאני מהדקת אותו. בסדר, אז.

"טוב... תודה שצלצלת."

ואני מתחילה להרחיק את הטלפון מאוזני, אבל אז אני שומעת שוב את קולו. "את רוצה לבוא לפה?"

אני מחזירה את הטלפון לאוזני.

"לא התכוונתי להישמע כאילו את לא רצויה," הוא אומר. "את כן. פשוט חשבתי..."

דבריו נמוגים ואני מקשיבה.

הוא מגחך. "פשוט החיים שלנו פה די מבודדים, טירנן," הוא מסביר. "זה לא כיף גדול לבחורה, במיוחד אחת שאין לה אפילו שמץ של מושג מי אני, מבינה?" הטון שלו מרצין. "אבא שלך ואני, אנחנו פשוט... לא היינו באותו הראש."

אני יושבת שם בלי לומר מילה. אני יודעת שזה יהיה מנומס לדבר איתו. או אולי הוא מצפה ממני לשאול שאלות. כמו מה קרה בינו ובין אבא שלי? האם הוא הכיר את אימי?

אבל אני לא רוצה לדבר. לא אכפת לי.

"הוא סיפר לך שאנחנו גרים בקולורדו?" ג'ייק שואל בשקט. "קרוב לטלורייד אבל למעלה בהרים."

אני נושמת בחדות ומשחררת את האוויר, כורכת את החוט סביב אצבעי.

"במזג אוויר טוב זו נסיעה לא רחוקה לעיר, אבל בחורף אנחנו מבודדים פה למשך חודשים בכל פעם בגלל השלג," הוא ממשיך. "שונה מאוד מסגנון החיים שלך."

אני מרימה את עיניי, מניחה להן להיסחף לאט ברחבי החדר השומם שבקושי ישנתי בו. מדפים מלאים בספרים שמעולם לא סיימתי לקרוא. שולחן עבודה עליו ערמת יומני כתיבה יפים שאהבתי לקנות אבל בקושי כתבתי בהם. בזמן החופשות בבית חשבתי לעצב את החדר, אבל כמו עם כל דבר אחר, הטפט מעולם לא נקנה כי לא הצלחתי אף פעם להחליט. אין לי שום דמיון.

כן, החיים שלי...

משקל הדלת של הוריי מתנשא לפניי, בהמשך המסדרון.

מבודדים בגלל השלג, הוא אמר. במשך חודשים בכל פעם.

"אין כבלים. אין רעש. ולפעמים גם אין אינטרנט," הוא אומר. "רק הקולות של הרוחות, המפלים והרעמים."

הלב שלי כואב קצת, ואני לא יודעת אם זה בגלל המילים שלו או הקול שלו. רק הקולות של הרוחות, המפלים והרעמים.

נשמע מדהים, למען האמת. זה דווקא נשמע נחמד למדי. אף אחד לא יכול להגיע אלייך.

"הבנים שלי רגילים לחיות בבידוד," הוא אומר לי. "אבל את..."

אני מרימה שוב את החוט ומסובבת אותו סביב אצבעי. אבל אני...?

"הגעתי לכאן כשלא הייתי מבוגר ממך בהרבה," הוא מהרהר, ואני שומעת את החיוך בקולו. "היו לי ידיים עדינות וראש מלא בחרא, שלא ידעתי מה לעשות איתו. בקושי הרגשתי חי."

מחטים דוקרות את גרוני ואני עוצמת עיניים.

"יש יתרונות בזיעה ובשמש." הוא נאנח. "בעבודה קשה, בשלווה ובלהיות עסוק. בנינו כאן את כל מה שיש לנו. אלה חיים טובים."

אולי זה מה שאני צריכה. להימלט מהכול, כפי שהוא עשה בגילי. לצלול לתוך משהו שונה כי כעת אני מצליחה להרגיש אך ורק עייפות.

"היו לך חיים טובים?" הוא כמעט לוחש.

אני משאירה את עיניי עצומות, אבל מרגישה כאילו משאית יושבת על הריאות שלי. היו לי חיים נהדרים. יש לי ארון מלא בבגדי מעצבים ותיקים שכולם מצפים שיהיו לבת של כוכבת מפורסמת. הייתי ביותר מעשרים ארצות ואני יכולה לקנות כל מה שאני רוצה. הבית שלי ענק. המקרר שלי מלא עד להתפקע. כמה אנשים היו מתחלפים איתי בשמחה? כמה מזל יש לי?

"את רוצה לבוא לפה, טירנן?" הוא שואל שוב.