געגוע

שער ראשון
כחול
איך להסביר געגוע?

שׁוּרוּת שׁוּרוּת פִּזַּרְתִּי

עִרְבּוּבְיָה מְשֻׁנָּה

דְּמָעוֹת, חִיּוּכִים רְחוֹקִים

כְּאֵב, גַּעֲגּוּעִים

תְּמוּנוֹת שֶׁרַק בְּזִכְרוֹנִי עוֹד

כְּמוֹ פְּרָחִים בָּרוּחַ

תְּמוּנוֹת שֶׁרַק בְּזִכְרוֹנִי

פְּזוּרוֹת בָּרוּחַ לְכָל עֵבֶר

זְרוּעוֹת

זְרוּעוֹת

הלינה בירנבאום, כמו פרחים ברוח, אפר ואבק¹

קרניים של שמש נשפכות אל המרפסת הסגורה הפונה לצד דרום. גרנו בבניין גדול ובשש כניסותיו גרו שכנים רבים. אבל בתמונה שבזיכרון, נראית רק מרפסת שבה אפשר לרחוץ באמבטיית שמש (כך המליץ לעשות ד"ר ספוק, בספר שתורגם לפורטוגזית). אין איש בתמונה, אף לא המולת השכנים מן הכניסות הסמוכות. רק קרניים אלכסוניות חמות, גם בימי החורף הירושלמי הקר.

תמונה אחרת חוזרת ועולה. יום אפור. מצמד החלונות הגדולים של חדרי נשקף נוף חורפי שמשתרע מביתנו שבקומה הרביעית אל עבר ההרים הסובבים את ירושלים. אפילו בימים קרים אפשר לראות את נבי סמואל שמצפון. גשם יורד. ערפל דק. על מדף הספרים מונח הספר של מרים ילן שטקליס "מעשה בילדה בודדה", ואני כבר קוראת וזוכרת אותו כמעט על פה. אין איש בחדר, רק חלון גדול ונקי ונוף רחב, אפור ועצוב.

התמונה השלישית בסלון הבית. בפטפון מתנגנת חוה אלברשטיין, היא שרה "מה קרה לילד שדיבר אל כוכבים, שהמתיק סודות עם סביונים ושחפים".² אני שוכבת על הספה ובלי שאף אחד רואה מוצצת אצבע וסופרת "כל נֶמֶשׁ חֶרֶשׁ" עם הילד. חולמת אותו "בחול נרדם". אני רוצה לשמוע שוב את השיר. מסדרת בעצמי את המחט על הרצועה הנכונה של התקליט וחוזרת "אל הימים היחפים של בנימינה, כן... הכול זרם לאט, השמש לא מיהר, אנשים אמרו שלום, חבר היה חבר".

יש עוד זיכרונות מעוררי געגועים, קן קטן שאמא מגלה לי בוקר אביבי אחד במרפסת הפונה לצפון. בקן מונחות כמה ביצי יונה, עוד כמה ימים היא אומרת, יבקעו גוזלים. בזיכרון אחר אנחנו הולכות אל הרפת שבדרך אל כפר שאול ("בית המשוגעים" לחשנו). ויש פרחים בדרך, סביונים של ראשית אביב ועשב ירוק. ולפעמים אפילו כחול של ים, כחול של מים. זיכרונות נעימים חקוקים בצילומים ישנים מן הפעמים שבהן נסענו לרחוץ בים; תמונות ישנות של חול, של מים וגלים. אבל אני נולדתי בירושלים.

כמה מוזר, אני חושבת, שאת זיכרונותיי הירושלמיים מלווה פס הקול של "ימי בנימינה", שכשאני חושבת על ילדותי עולה געגוע ל"חול החם" ולאורחים הנכנסים בערב לאכול "ריבה מתות גינה". מה לי ולילד שבשיר? איך הפך זיכרון ילדותו של אהוד מנור לגעגוע שלי? מדוע הוא ממשיך ומתנגן בראשי גם היום אחרי שנים?

שגרת היום יום מטשטשת את הגעגועים, אלו נעלמים בין משימות דוחקות של החיים, חיי משפחה והתפתחות מקצועית. ובכל זאת, מפעם לפעם מתנגן לו השיר "ימי בנימינה" ברדיו של ארבע אחרי הצהריים ומזכיר ימים אחרים ואיתם געגוע מתוק וכואב. לעתים אני שואלת את עצמי לפשר הגעגוע, מנסה לחשוב אל מה ואל מי אני מתגעגעת? יש שנדמה לי שבגעגועים האלה מקופל משהו אחר, רחוק, עלום, אנשים שהיו ושאותם לא הכרתי ומרחבים אחרים.

הכניסה לפסיכואנליזה, התשוקה והרגשות החזקים שהתהליך הטיפולי עורר לוותה גם היא בהופעה של געגוע לא ברור ורצון להבין את פשרו. כך התחלתי במסע של כמה שנים בין חומרים אישיים לתיאוריה אנליטית, בין חוויות אישיות לתיאורי מקרה טיפוליים ובין זיכרונות לטקסטים ספרותיים מלאי געגועים. בתוך המסע הזה התגבש ועלה הספר הזה. ספר שנולד מגעגוע ומבקש לצייר געגוע.

1 © כל הזכויות בשיר שמורות למחברת ולאקו"ם.

2 בשיר "ימי בנימינה"; מילים: אהוד מנור; לחן: מתי כספי, יצא באלבומה של חוה אלברשטיין "כמו צמח בר". © הזכויות בשיר שמורות ליוצרים ולאקו"ם.

מבוא

בִּנְטוֹת הַיּוֹם —

הֵן תַּבִּיט אַהֲבָתִי הַחֲשָׁאִית

לִיגוֹנֵי עֵינֶיךָ הַתְּכֻלִּים,

אַהֲבָתִי הָאִלְּמָה.

אוּלָם בְּבֹא אֵלַי

הַלַּיִל הָרָךְ —

מַה יַּעַרְגוּ שְׁנֵי שָׁדַי הַקְּטַנִּים,

הַחִוְּרִים,

אֵלֶיךָ, דּוֹדִי.

וּפֶתַע אָז אִתַּר מִיצּוּעִי

וּבְיָדַי אֲאַמְּצֵם אֶל חָזִי.

חֲרֵדָה אֶלְחַשׁ

לִדְמִי הַלַּיִל:

אֲהַבְתִּיו, אֲהַבְתִּיו.

גַּם רַחְמִי יִרְעַד חֶרֶשׁ

בְּגַעְגּוּעָיו אֶל הַיָּלֶד.

דוד פוגל, כל השירים, עמ' 38.

שירו של דוד פוגל מסתיים בנימה עמוקה של געגועים ועמם תהייה, האם אפשר להתגעגע אל משהו שלא נחווה? האם אישה יכולה להתגעגע אל פרי בטן שלא היה לה? כיצד יכול הרחם, שאף פעם לא התמלא, לרעוד חרש בגעגועיו אל הילד? ויותר מכל, מה טיבם של געגועים אימהיים אלה הנרשמים לא תחת ידה של משוררת אלא המשורר דוד פוגל? כמובן שהיצירה אינה אלא ביטוי למצב נפשי, ומתוך כך יכולה לחרוג ולהשתחרר מכבלים היסטוריים, תרבותיים ואפילו מגדריים. העובדה כי משורר כתב שיר המבטא כמיהה אימהית עמוקה ממחישה כי אפשרי געגוע גם אל מה שלא נחווה. ואולם, מסקנה כזאת מחייבת דיון. נדמה שההבנה של הגעגוע כמצב נפשי אינה פשוטה כל כך, וכי יש להתחקות אחר אותם המקורות הרגשיים, התודעתיים והנפשיים המאפשרים לא רק געגוע אל מה שאבד אלא גם כמיהה אל מה שלכאורה לא נחווה.

הבנה מילולית של המושג געגוע, אם בעברית ואם בשפות אחרות (yearning — אנגלית; Sehnsucht — גרמנית; nostalgie או הפועל se languir — צרפתית) טומנת בחובה נופך של הימשכות וכיסופים אל הנעלם, יסוד מן ההווה הנמשך אל העבר או אל עתיד נכסף מעבר לזמן ולמרחב. העברית מציעה פרשנות נרחבת למושג געגוע. הגדרתו המילונית היא "תחושת בדידות ועַצבות בגלל רצון להיות בקרבתו של מישהו או משהו".³ המושג מקפל בתוכו תנועה כפולת פנים: גם יסוד של תשוקה, איווי, כיסופים או כמיהה לעתיד וגם ערגה אל עבר שאבד ואיננו. בעברית, שלא כמו בשפות האחרות, (אך אולי כמו saudade בפורטוגזית)⁴ יש במושג געגוע כפילות הנובעת ממשמעות הכמיהה, התשוקה, ה"הימשכות אַחַר" כפי שהדבר בא לידי ביטוי בשפות אחרות, ב־longing (באנגלית) או הפועל se languir (המוכרת מהצרפתית), אך גם מן היסוד החסר, האבוד ה־missing (באנגלית) או ה–manque (בצרפתית).

באשר ליסוד של תשוקה הקיים בגעגוע, העברית מציעה לנו מילים שונות כדי לבטא השתוקקות וכמיהה אל אובייקט — ממשי, מדומיין או סימבולי: תשוקה, איווי, כמיהה, ערגה וכיסופים. משמעותה המילונית של המילה תשוקה היא "חפץ עז, תאווה, תאוות נפש".⁵ דומה לתשוקה הוא האיווי שהוראתו "רצון, חשק תאווה". הוראתן של שתי המילים נקשר ביסוד ליבידינלי, מיני, השתוקקות אל דבר ממשי. גם המילה כיסופים מתפרשת כ"ערגה, השתוקקות עזה" אך שימושיה מצביעים על הוראה שונה מזו של התשוקה. כאן ההשתוקקות מכוונת אל רעיון מופשט, למשל אל יסוד דתי או לגאולה. בין התשוקה והאיווי לכיסופים נמצאות הכמיהה, והערגה. הראשונה מוגדרת הן כ"כיסופים" והן כ"השתוקקות, ערגה" ואף שיש בה השתוקקות אל דבר ממשי, כמו כמיהה לארץ או לילד נדמה שבכוחה להחזיק מרחק נפשי מאותו אובייקט, חפץ הלב; ואילו הערגה מוגדרת כ"כמיהה, כיסופים, געגועים עזים". גם היא, כמו הכמיהה, מכוונת אל הממשי אך בו בזמן מחזיקה את המרחק ממנו.

במושג געגוע שעליו נסוב החיבור הזה יש מכל אלה: מן התשוקה, האיווי, הכמיהה, הערגה והכיסופים. ואמנם, הגעגועים בהגדרתם המילונית מוגדרים כ"כליון־נפש, כמיהה, כיסופים, תשוקה עזה לראות מישהו או משהו או להיות בקרבתו". המילה געגוע אם כן מקפלת את כל אלה והוראותיה השונות תלויות באופיו של ההקשר שבו הוא מתעורר: השתוקקות או איווי אל דבר ממשי, כיסופים אל מחוז חפץ⁶ סמלי או מדומיין או כמיהה וערגה אל יסוד אוקסימורוני של ממשות נעדרת. זוהי אולי הסיבה שהגעגוע מעורר תחושה של מתיקות עדינה עם לחלוחיות מלוחה של עצב.

אפשר שהנימה הנוגה העולה מהמילה "געגוע" קשורה לחזרה על המילה "געה" הנמצאת בתשתיתה. פועל זה מבטא צער, ומזכיר במובן מסויים את משמעותה של המילה yearning באנגלית, כאב על דבר שאבד המעורר את הנוסטלגי. ואמנם, כפי שמציין ינקלביץ', מקורה של המילה 'נוסטלגיה' הוא בחיבור שתי המילים היווניות 'נוסטוס' שמשמעה השיבה הביתה ו'אלגיה' שמשמעה כאב. לדבריו, נוסטלגיה "היא 'כאב ללא כאב', היא געגועים לבית, אך בה בעת הנוסטלגיה היא גם התרופה למחלה. התרופה היא השיבה עצמה, nostos, לכאורה התרופה בהישג יד, אתה צריך פשוט לחזור הביתה" (Jankélévitch 1974, p. 340).

בדומה לממד הזמן המתמשך העולה מן המילה בשפות האחרות, (למשל longing באנגלית או se languir בצרפתית) גם בעברית משקלה הוא כשל מילים כגון תעתוע, שעשוע, פעפוע, בעבוע, זעזוע שבכולן עולה יסוד הווה מתמשך של פעולה חזקה ויסודית הנמשכת בזמן ומתהווה במרחב פיזי ממשי הן מצד תוכנו והן מצד צורתו: ויברציות צליליות שמתחילות במקום אחד ובו בזמן מתמשכות והולכות. גם הגעגוע הוא רגש המתקיים מתוך תנועה מתמדת כשפעולתו נמשכת בזמן ובמרחב, אלא שבשונה מן הדוגמאות האחרות, הגעגוע חורג מכאן ועכשיו ומאפשר הימשכות של מרחב וזמן אל מעבר להם: הוא נע בין הממשי למופשט, ובין ההווה לעבר ולעתיד. אופי חמקמק זה של הגעגוע, הנמשך מצד אחד בזמן ומצד אחר במרחב קורא לנסות להגדירו באופן שיביא לידי ביטוי את מלוא איכויותיו המנוגדות לא רק בין כאן לשם ובין עכשיו לזמן אחר אלא גם בין תשוקה וכאב. גם הפונטיקה של המילה געגוע המושתתת על חזרתו של הצליל "גע" מהדהדת את מהותו כפולת הפנים: מצד אחד ניכרת התשוקה בתוכנה של המילה המבקשת לגעת ומצד אחר, צורתה מבטאת את חוויית החסר הנקשרת בגעייה וזו מודגשת מעצם חזרתה של המילה: גע. גע. ולבסוף, מבנה זה של שורש מרובע מהדהד באוזן ובלב ממש כמו מהותו של הגעגוע המופנה אל אובייקט ומבקש לו הד מתוך כמיהה שייענה.

הגם שהגעגוע הוא יסוד המתקיים בנפש, קשה למצוא בספרות הפסיכואנליטית התייחסות העומדת על איכויותיו המיוחדות. יהיה עלינו לדלותו ולזקקו מתוך היסודות הנפשיים שנבחנו בהרחבה ושאליהם הוא נקשר: התשוקה, האיווי הכמיהה או הכיסופים מן הצד האחד והאֵבֶל על האובדן מן הצד האחר. הגעגוע נמצא בתווך, בין התשוקה והאיווי המכוונים כלפי מיזוג בעתיד ובין האֵבֶל המושתת על מה שהיה בעבר ואיננו עוד. געגוע הנקשר בתשוקה או באיווי משמר יסוד נעדר, ואילו בתהליך של אֵבֶל הוא מנכיח את הערגה לדבר האבוד. בשל זיקתו של הגעגוע לתהליכים של אֵבֶל הוא נבדל מן התשוקה והאיווי שכן הוא נושא בחובו גם את ההכרה שאפשר שלא יתממש לעולם.

כיסוד נפשי, אפשר לראות בגעגוע כוח גדול הפועל בתוך תהליכים של יצירה. רבים הם היוצרים בתחום הספרות (שירה ופרוזה) המעמידים אותו כנושא מרכזי ביצירותיהם או לפחות כגורם מפעיל גם ביצירות שעיקר עניינן הוא נושאים אחרים. בהקשר זה אפשר להיזכר במגוון יצירות ספרותיות קלאסיות; פרוסט למשל העמיד את הגעגוע אל העבר כיסוד מכונן של יצירתו המונומנטלית "בעקבות הזמן האבוד" (2012-1992); דון קיחוטה התגעגע אל אהובתו דוליצינאה, פרי דמיונו, ומתוך געגועיו יצא למסע (סרוואנטס, 1994); יוליה מתגעגעת אל רומיאו שמתגעגע אליה (שיקספיר, 1985); עליסה בארץ הפלאות מתגעגעת אל העולם שעזבה (קרול, 1997); יהודה הלוי התגעגע לציון (שירמן, 1959); ביאליק אל ימי התום של ילדותו ואפילו אל כור מחצבתו הכואב בבית המדרש (ביאליק, 1966); רחל האומרת ש"בכל ציפייה יש עצב נבו" (רחל, 1935 [1981] עמ' קיח); עגנון, שבגעגועיו אל החיים ואל המתים מחיה עולם יהודי גלותי, לא רק ברומן שבעקבותיו זכה בפרס נובל, "אורח נטה ללון" (עגנון, 1939), אלא גם ברבות מיצירותיו האחרות; אורי צבי גרינברג (1994-1992) אינו מפסיק להתגעגע להוריו, לירושלים, למלכות קדומה; לאה גולדברג (1973) למולדתה הקרה; יהודה עמיחי (1998) באחרית ימיו, התגעגע אל הימים האחרים ועוד ועוד. נדמה שכבר בסיפורי בראשית שבמקרא כמו גם בפרקים מקראיים מאוחרים יותר (כמו המסע במדבר, הכניסה לארץ או חלק מן המגילות) הגעגוע עומד כיסוד מרכזי בהנעה של עלילות ובהבנת פעולות גיבוריו: יעקב מתגעגע אל רחל, יוסף אל אביו, חנה אל פרי בטנה, הרעיה בשיר השירים אל דודהּ והדוד אל הרעיה, וגם העם אל אלוהיו בדברים המקפלים בתוכם את התנועה הנמשכת מן ההווה אל העבר והעתיד גם יחד: "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם" (איכה ה').

די בסקירה קצרה זו, כדי לראות שהגעגוע המהווה יסוד נפשי מרכזי בנפשו של היחיד יכול ללבוש צורות שונות ולהפוך לגורם מהותי בתהליכים של יצירה אומנותית. מיסודו, הגעגוע הינו מרכיב מרכזי בעולם המנטלי אישי ובתהליכים רגשיים המצויים בין אדם לעצמו, הוא יסוד מפעיל בקשר שבין בני אדם, הוא מהווה מרכיב חשוב בהתהוות של הקשר בין אם ובנה, בין הורה לילדו ובין ילד להוריו, ושל קשרים בין עצמי לזולת. הוא נמצא בקשר ארוטי ואף משפיע על מצב תודעתי לאומי. הגעגוע נוכח במישורים שונים של חיי הפרט, לובש ופושט צורה.

אני מבקשת להציע שהגעגוע לכל דבר, גם למשהו שלכאורה לא נחווה, או אל עתיד מדומיין, מושתת על יסודות שנחוו בשלבים מוקדמים מאוד של החיים, החל מהתהוותו של העובר, דרך התפתחותו ברחם האם הנושאת אותו וכלה כמובן ביציאה ממנו. בפרפרזה על דבריה של קריסטבה כי "בראשית הייתה האהבה" (2009) אפשר לומר כי בראשית היה הגעגוע. כבר במפגש האינטימי בין בני זוג, המביא להיווצרותו של תינוק חדש, טמון געגוע. הזוג מתגעגע אל ילד שלא נולד, אל תשוקת האהבה נמסך יסוד של דבר חסר, נעדר, שאליו מתגעגעים; כך שבאופן פרדוקסלי גם ברגע מימושה של התשוקה נשאר יסוד בלתי ממומש של געגוע. בהמשך, כאשר העובר מתהווה בבטנה של האם היא ממשיכה להתגעגע אליו, אף שאין היא יודעת מי הוא. הטכנולוגיה של השנים האחרונות מאפשרת באמצעות הדמיה מתקדמת לשוות את דמותו של התינוק שיבוא לעולם, ובכל זאת, בהיותו ברחם וחרף ההדמיות התלת־ממדיות יש בו הרבה מן החסר והמסתורי, מן הנעדר, מן הדבר שמעורר געגוע. אם נקבל את ההנחה שמסרים אניגמטיים בלתי מודעים עוברים מן ההורה לילדו ומהווים תשתית ללא מודע שלו (לפלנש, 2010) נוכל להציע שאחד מיסודותיה הראשוניים של הנפש הוא הגעגוע הנמסר מן ההורים אל העובר המתהווה ואחר כך אל התינוק הנולד.

אני סבורה שילד בא לעולם מצויד בתשתית נפשית ראשונית של געגוע שימשיך ויתפתח על בסיסה. בשלבים ראשוניים של החיים לאחר הלידה העולם נתפס באופניו החישתיים: ריח, צליל, מראה ומקצב. אופנויות החישתיות מהוות תשתית למגוון של רגשות, ועל בסיסן מעצבת התודעה, עם ההתפתחות הקוגניטיבית והרגשית, מבנים נפשיים מפותחים יותר. המבנים הנפשיים המפותחים כוללים עיבודים של המרכיבים החישתיים ומאפשרים הרחבה של המרחב הנפשי (אנזייה, 2004; Gaddini & Limentani, 1992; Bick, 1968; Lemma, 2014). גם הגעגוע מושתת על היסודות החישתיים אך לא פחות מכך גם על היעדרם. החוויה הראשונית שנקשרת במגע, ריח, טעם צליל ומראה מעוצבת גם מתוך היעדרם, שכן האם הנפרדת מתינוקה אינה נמצאת בסימביוזה מלאה אתו. התנסות ראשונית זו של נוכחות והיעדר תהווה תשתית לנשיאת סבל הכרוך במרחק — במקום או בזמן — מאותם יסודות חישתיים. מי אינו זוכר בגעגוע ריח ישן, שיר המזוהה עם תקופה בחיים, דמות חולפת המזכירה אדם אהוב שהלך לעולמו, מגעה המלטף של שמיכת הילדות ואולי גם זיכרון המגע של ידית הדלת הפותחת את בית ההורים?

נראה אם כן, כי לא רק כמיהה וכיסופים פועלים בגעגוע אלא גם ממד של כאב על דבר שאבד. הפחד מפני המפגש עם האובדן או עם הכאב שמעורר הינו פחד משתק ועשוי לצמצם את המרחב הנפשי. הגעגוע לעומת זאת, בדרך של פעולה טרנספורמטיבית וסובלימטיבית מבטא הרחבה של הנפש כמו גם של היכולת לשאת את הכאב על האובדן. אם נאמץ את הרעיון של ויניקוט בדבר 'מרחב פוטנציאלי' המכונה גם 'מרחב מעברי' על תפקידו החשוב בהבניית המרחב הנפשי, נוכל לומר שהגעגוע כמוהו כמצב נפשי המפגיש בין מרחב פוטנציאלי לזמן פוטנציאלי.

במרחב הפוטנציאלי, עפ"י ויניקוט, חווה התינוק מלכתחילה חוויות בעוצמה מרבית. מרחב זה מצוי בין "האובייקט הסובייקטיבי ובין האובייקט הנתפס אובייקטיבית, בין הרחבות של אני [me-extentions] ובין הלא־אני" (ויניקוט, [1967] 2010, עמ' 118). הגעגוע, כמצב נפשי, גם הוא מרחב פוטנציאלי של מקום שבו יכולים להמשיך ולהתקיים גם האובייקטים הנעדרים כמו גם אלה שאליהם נכספים. אך הוא גם מרחב מעברי של זמן המאפשר לנוע מעבר לגבולותיו, מן ההווה לעבר ולעתיד. זהו מרחב שבו מתחולל משחק בין אובייקטים המתקיימים בהווה כמו גם משחק המגשר על מרחבי הזמן. ואכן, כבר הציע אנדרה גרין להתייחס אל המרחב המעברי לא רק כאל 'זה שבאמצע' אלא גם כאל המרחב שבו העתיד של האובייקט נמצא בשינוי (Green, 1997), מרחב "שבו אובייקט וסובייקט מתקיימים 'רק מאז, גם מתמיד'" (Green, 2000 אצל: קולקר 2012, עמ' 110 — הדגשה שלי).

בגעגוע, או בנוסטלגיה, מתקיים יסוד פרדוקסלי המתהווה מתוך מפגש בין ממשות לדמיון, בין נוכחות והיעדרות, בין הווה עבר ועתיד, או כפי שמתאר זאת ינקלביץ': "הנוסטלגיה היא מלנכוליה⁷ אנושית שהתאפשרה על ידי התודעה, היא תודעה של דבר אחר, תודעה של מקום אחר, תודעה של ניגוד בין עבר להווה, בין הווה לעתיד [...] היא בו בזמן פה ושם, לא פה ולא שם, נוכחת ונעדרת, לפעמים נוכחת ולפעמים חסרה, אפשר לכן לומר, אם תרצו, שהיא מתקיימת בכל מקום או בשום מקום, גם כאן, היא נוכחת פיזית, אך נעדרת מבחינה רוחנית במקום שבו הגוף נמצא, שם, בניגוד לכך, היא נמצאת רוחנית אך למעשה חסרה מהמקום היקר שנעזב" (Jankélévitch, 1974, p. 376).

ליסוד הזמן הנוצר בגעגוע איכויות אחרות מזה המתקדם לבלי שוב. הגעגוע מכיל בתוכו כמיהה לעתיד מתוך זיכרון העבר. בדרך כלל, אומרת גוטליב זורנברג (2014): "על ההווה משפיעה, במידה רבה, תחושה מסוימת של העתיד שעשויה להיעלם כאשר ההווה הופך לעבר [...] תולדות התשוקה מוצפנות בתוך החיים, וזרעי העתיד טמונים בתוך התשוקה המתקיימת בעבר. לולא אותה תשוקה הנטועה בעבר, העתיד מאבד את ערכו ואת ממשותו" (עמ' 141, הדגשה שלי). גם בגעגוע ובמיוחד באיכות הכמיהה שבו טמון כוח כזה שמערער על אופיו הכרונולוגי של מושג "הזמן". הכמיהה שביסוד הגעגוע נכספת אל דבר מה עתידי שלכאורה נחווה, ולהפך, הגעגוע בהווה אל מה שכבר נחווה מחיה לכאורה את העבר, "מעין גיאוגרפיה פתטית espèce de géographie pathétique" שכוחה המעורר "קשור באיכויות הפועלות בה לסירוגין — הזיכרון והדמיון" (Jankélévitch, 1974, p. 340).

אם אכן אפשר להתבונן על הגעגוע כמושג המקיים גם מרחב וגם זמן פוטנציאליים, אך טבעי שיעמוד במרכזה של הסיטואציה האנליטית המאפשרת מעצם מהותה מיזוג בין המרחב ובין הזמן תוך שהיא מבקשת לגעת בלא מודע שאינו כפוף לזמן ולמקום (פרויד, 1911), מרחב שבו נמסכים העבר ההווה והעתיד לכלל מהות אחת. במרחב הפוטנציאלי האנליטי, או ב"מקום האנליטי" (Chetrit-Vatine & Grank, 2020) הנוצר בין המטפל למטופל מתאפשרת עבודה גם על זמן פוטנציאלי לכאורה 'על זמני' שבמסגרתו מתמזגים חוויות ויחסים מן העבר עם יחסי ההעברה של כאן ועכשיו. אך לא רק בסיטואציה האנליטית אפשרית יצירתו של זמן פוטנציאלי. גם היצירה הספרותית — הנשענת אף היא על כלים לשוניים כמו אלה המשמשים בטיפול — באפשרותה לייצר מרחב וזמן פוטנציאלי, בדיוק כמו זה המתקיים בשירו של אורי צבי גרינברג:

שִׁיר נֵס הַשִּׁיר

כָּל שִיר אֲמִתִּי — הוּא נֵס:

הוּא פְתִיחַת הַשַּׁעַר וְהַפְשָׁלַת הַוִּילוֹן:

מַשִּׁיב רֵיחוֹת הַנִּיחוֹחַ מִן הַשָּׂדֶה הָאָבוּד:

מֵאִבֵּי הַנַּחַל וּמִנֶּפֶשׁ הַבְּאֵר וְהַקִּילוֹן:

לְשָׁם עָפוֹת צִפֳּרִים בְּעֵינַיֽם סְגוּרוּת:

כָּנָף לְמַטָּה וְכָנָף לָרוֹם — —

הַיַּלְדוּת הִיא מֵעֵבֵר מִזֶּה שֶׁל הַתְּהוֹם:

הַשֶּׁמֶשׁ עוֹלָה שָׁם כְּלֵב הַלְּבָבוֹת הַקּוֹרְנִים

בְּשַׁאֲגַת כִּסוּפָם לְמַעְלָה מִן חֲלוֹם.

אֲנִי מְמַשֵּׁשׁ אֶת הָעֲנָפִים וְגִזְעֵי הָעֵצִים הַחַמִּים

אֶת הָרַגְלַיֽם הַדַּקּוֹת שֶׁל אַיְלוֹת הַשָּׂדֶה

וְאֶת גּוּפָן,

וְאַחֲרֵי צִפּוֹר מְדַדָּה־שָׁם גַּם אֲנִי מְדַדֶּה.

הָאֵם אֵינֶנָּה, לֹא אֵדַע מְקוֹם עֲפָרָהּ

אַךְ טְבוּעָה הִיא בְּמַהוּתִי בְּכֶסֶף שֵׂיבָתָהּ וְתֻמַּת הַנַּעֲרָה.

וְשִׁיר הָעֶרֶשֹ עַל גְּדִי הַזָּהָב

שֶׁנָּסַע לִסְחוֹר מְגָדִים

צִימּוּקִים וּשְׁקֵדִים וּוְרָדִים

הוֹמֶה בַלֵּב כְּכִנֶּרֶת־נִגוּנָיו שֶׁל הָאָב.

אֲנִי אוֹהֵב הַמַּאֲכָלִים וְהַבְּשָׂמִים שֶׁהוּא אָהַב

וְכוֹאֵב כְּאֵב גָּלוּת הַשְּׁכִינָה אֲשֶר הוּא כָאַב.

אורי צבי גרינברג, שִׁיר נֵס הַשִּׁיר, כל כתביו, כרך ט, עמ' 191.⁸

המפגש הנוצר מכוח הפעולה היצירתית בין המרחב הפוטנציאלי לזמן הפוטנציאלי מאפשר את המעשה הניסי, לידתו של "השיר": " כָּל שִיר אֲמִיתִי — הוּא נֵס.... הַיַּלְדוּת הִיא מֵעֵבֵר מִזֶּה שֶׁל הַתְּהוֹם..." המרחב הפוטנציאלי המתקיים בעצם המעשה השירי מגולם באופן מוחשי בתהום הפעורה (שהיא יסוד מפחיד כמו גם בלתי עביר) שעליה יש לגבור. השיר מאפשר לעבור על פני מרחבים של מקום וזמן ולהגיע לשדה הילדות האבוד "לְשָׁם עָפוֹת צִפֳּרֽים בְּעֵינַיֽם סְגוּרוּת: כָּנָף לְמַטָה וְכָנָף לָרוֹם — — ". זוהי תנועה במרחב פוטנציאלי אך גם בזמן פוטנציאלי, כזה המחזיק בכפיפה אחת הווה משולב בעבר: "הָאֵם אֵינֶנָּה, לֹא אֵדַע מְקוֹם עֲפָרָהּ, אַךְ טְבוּעָה הִיא בְּמַהוּתִי בְּכֶסֶף שֵׂיבָתָהּ וְתֻמַּת הַנַּעֲרָה". כך, דרך יצירת מציאות שהיא מעבר למקום ולזמן עולה געגוע מְחַיֶּה של עבר, של הורים, של אם שאיננה אך קמה ועולה כדמות על זמנית המחזיקה בו בזמן זִקנה ונערות; של ניגוניו של אב, של רגעים של ילדוּת ושל יסודות חושיים ראשוניים: מגע, צליל, טעם, ריח ומראה.

3 על פי האתר של האקדמיה ללשון העברית, https://hebrew-academy.org.il/keyword/%D7%92%D6%BC%D6%B7%D7%A2%D6%B2%D7%92%D7%95%D6%BC%D7%A2%D6%B7

4 בפורטוגזית הוראת המילה Saudade היא געגוע ומשמעותה דומה לזו העברית המקפלת בתוכה גם זיכרון דבר שאבד וגם כמיהה לדבר שחסר: https://dicionario.priberam.org/saudade.

5 ההגדרות המילוניות למילים תשוקה, כיסופים, כמיהה, איווי וערגה לקוחות מהמילון החדש של אבן שושן (1993).

6 גם המטאפורה "מחוז חפץ" מקפלת בתוכה את הממשות והכיסופים, מתוך ההוראות השונות של המילה "חפץ" שהוא 'דבר' ובה בעת גם 'רצון'.

7 בהמשך הדברים (פרקים ד' ה') אעמוד על כך שגעגוע מבטא עבודה של אֵבֶל ולא קיפאון מלנכולי. נדמה לי שהמלנכוליה המוזכרת כאן בדבריו של ינקלביץ' רומזת לאיכויות של עצב נוגה הקשורות לא פעם בחוויה של געגוע ופחות לעמדה נפשית מלנכולית קפואה.

8 © כל הזכויות בשיר זה וביתר שיריו של אורי צבי גרינברג המופיעים בספר זה נתונות לעיזבון המשורר.