חי חזק

דבר העורך

השראה.

זו המילה הראשונה שעולה לי בראש כשאני חושב על הספר הזה ועל תמיר חפץ, המחבר שלו. השראה. ומה לגבי מודל לחיקוי? גם. ״אבל רק למי שזה מתאים לו״, חפץ בטח היה אומר. והדרכה? כן. ונתינה? ודאי ודאי. אבל מעל הכול, וקצת כמו לקרוא את דייויד גוגינס, או את סטיב ג'ובס, או את הדלאי לאמה, השראה.

לקרוא את ״חי חזק״ זה לקבל השראה.

כי פתאום יש לך חשק לעשות דברים שטובים לך. ולאנשים שסביבך. ולעולם שמקיף אותך. ופתאום בא לך להציב מטרות ולהשיג אותן, עכשיו כשברור בדיוק איזה צעדים צריך לעשות. ובאופן מפתיע מתחשק לך לפגוש קשיים ומחסומים, עכשיו שהבנת מה הם באמת. ולאט־לאט, ואז מהר־מהר, בא לך לזרוק לפח את כל המנהגים הגרועים ואת ההרגלים ההרסניים שצברת במהלך החיים. ולהכניס במקומם הרגלים טובים.

ויש גם רשימה של הרגלים טובים.

ופתאום בא לך לסלוח לעצמך על ״כישלונות״. ובא לך להתקשר לאנשים שעשו לך עוול עמוק ולפתור עניינים איתם. ובא לך להספיק יותר, ובא לך לעשות יותר, ובא לך גם להרוויח יותר — אבל רווחים אמיתיים, לא כאלה שמבוססים על חוסר הגינות וקיצורי דרך. ובא לך לעשות יותר ולחיות יותר, ולחלום ולהגשים, ולהעז ולנסות, ולכאוב וליהנות, ולאהוב עד גובה ההימלאיה ויותר.

ולחבק את הילדים, ולהפתיע אותם בהתנהגות ובמילים שרוב ההורים לא מכירים, אבל ברגע שהכרת אותם — יש בהם היגיון מוחלט. ויש בהם…

ובכן, השראה.

איזה כיף לך שפגשת את הספר הזה.

לירון פיין,

עורך הספר

צפון הודו
26 באפריל 2024

זהו זה. אני גמור לגמרי. אני כנראה הולך להתפגר כאן. מאור ונעמה יגדלו לבד בלי אבא. אני הולך לשלם ביוקר על התעוזה שלי לצאת לטרק אקסטרים שכזה לא בעונה, כשקטעים שלמים מהשביל עדיין מכוסים שלג עמוק, איזה בלגן...

אין כאן פקינג מטייל אחד או מקומי על ההר. זה רק אני ופאדנה, המדריך המקומי. אין שום אופציית חילוץ או עזרה. אפילו קליטה בטלפון אין לי, ובטח שום דרך להזעיק עזרה. איזה מטומטם אני. מה חשבת לעצמך, ששוב תלך עד הקצה וששוב הכול יסתדר לך ושיהיה בסדר וכמו תמיד תצא מזה מנצח? אז זהו שלא. הפעם באמת אכלת אותה.

זו המחשבה שעברה לי בראש כשהייתי על ההר ביום הראשון לטרק ״מרקה ואלי״ בצפון הודו, בגובה 4,400 מטר. בדרך לעבור את הפס¹, Ganda la, בגובה 4,950 מטר, חטפתי מחלת גבהים חזקה מאוד. אני זוכר את עצמי מבולבל וחסר התמצאות, עם קשיי נשימה, כאב ראש נוראי, מותש, מקיא את החיים שלי, והפסגה עוד רחוקה ממני כשעתיים של טיפוס.

״מרקה ואלי״ הוא טרק מפורסם שהרבה תרמילאים עושים. קשוח, אבל לא איזה משהו סופר אקסטרים, אך לאור הנסיבות בשטח הייתי בבעיה רצינית. הגעתי מתל אביב יומיים קודם לכן, אחרי שלוש טיסות ובלי לקחת כמה ימים למנוחה ולהסתגלות לגובה — הכול בגלל הטירוף שלי להספיק לדחוס ב־12 יום גם טרק וגם טיול אופנועים, כהרגלי בקודש.

כבר חטפתי פעם מחלת גבהים חזקה, באוורסט בנפאל, בדרך ל־5,600 מטר, אבל הפעם זה הרבה־הרבה יותר עוצמתי. לא ראיתי איך אני יוצא מזה, בייחוד כשאנחנו היינו היחידים בטרק, זו לא הייתה העונה. אין מי שיעזור, והסיכוי שנפגוש מישהו עם רכב שיוציא אותנו לא קיים. גם לחזור לנקודה שבה התחלנו בבוקר לא יעזור, כי זו נסיעה של שעה וחצי בשטח רק כדי להגיע לאיזושהי ציוויליזציה, ואין שום דרך להזמין הסעה.

טוב, תמיר חפץ. זה הזמן שלך להיות חזק וליישם את כל התאוריות והפילוסופיות שאתה מלמד בהרצאות לצעירים בפרויקט שלך ״חי חזק״. עכשיו המבחן האמיתי שלך. תהיה במשמעת שיא. תתעשת, תחשוב חיובי ותנצח את זה. טל והילדים בבית צריכים אותך. יאללה, כנס למוד של שליטה, קטן עליך.

הבנתי שאם אני לא רוצה להתפגר כאן לנצח, אין לי ברירה אלא לכבוש את הפסגה ולרדת בצד השני. אז גייסתי כוחות, גם פיזיים ובעיקר מנטליים. פאדנה היה ממש תותח, סחב לי את התרמיל ובסוף גם קצת דחף אותי. אחרי כל צעד נעצרתי ונעצמו לי העיניים תוך כדי הליכה. זה היה מטורף לגמרי. כמו מסע כומתה של 70 קילומטר שעשיתי בנח״ל לפני שלושים שנה, אבל הרבה יותר קשה.

נלחמתי עם עצמי שלא להירדם או להתעלף בגלל סכנה לבצקת במוח. שאבתי כוחות מהמחשבה על כמה אני אוהב את החיים, ושיש לי עוד כל כך הרבה מטרות להשיג וחלומות להגשים. ידעתי שאני חייב לנצח את ההר ולחזור הביתה בשלום.

חוויה לא פשוטה בכלל.

נכנסתי לזה חזק. למרות כל התופעות הפיזיות, הצלחתי לשמור על משמעת עצמית חזקה והייתי לגמרי בשליטה. הבנתי לגמרי מה קורה. יחד עם הבלבול הייתי בהכרה מלאה ובשיא הריכוז והחזקתי את עצמי חזק מנטלית. הייתי מאוד קשוח עם עצמי, דחפתי צעד ועוד צעד ולא נתתי לעצמי לנוח כי ידעתי שאני אירדם.

ככל שהתקדמתי היה לי יותר ויותר ברור שאני עובר את הפס ומתחיל לרדת ושהכל יהיה בסדר. גם צילמתי סרטונים תוך כדי שאני מסביר מה קורה, שיהיה לי למזכרת מהחוויה המטורפת הזאת. זה גם מאוד עזר לי להישאר שפוי.²

⧫

אז זהו. בסוף כבשנו את ההר. הישג גדול והרגשת הקלה עצומה. אולי אחד הרגעים מהמאושרים בחיי. איזה מלך אתה, תמיר חפץ. שוב ניצחת!

אבל האמת היא שהיו לי רגשות מעורבים. מצד אחד הייתי גאה בעצמי מאוד. מצד שני קצת כעסתי על עצמי. ידעתי שהפעם באמת הגזמתי. אלוהים נתן לך אזהרה. שים לב, זה היה יכול להסתיים אחרת, אמרתי לעצמי בתקווה שאזכור את זה בפעם הבאה.

בואו נכיר

היי.

קודם כול איזה כיף שאתה (או את³) קוראים את הספר שלי, זה כבוד גדול עבורי.

נעים מאוד, קוראים לי תמיר חפץ. מאז שאני זוכר את עצמי יש לי אובססיה לחיות את החיים בשיא עוצמתם, לחגוג אותם ולהתפוצץ עליהם. ממש לעוף איתם. מי שמכיר אותי אומר עליי שיש לי ״דודה״ חזקה לחיים ושאני חי אותם ב־200 קמ״ש בלי להאט בסיבובים.

יום אחד גלעד אח (ככה הוא שמור אצלי בטלפון), שותף לעסקים וחבר קרוב, אמר לי ״שמע, חפץ, אתה חי חזק.״ מאז אימצתי את הסלוגן הזה, שכנראה מתאר אותי הכי נכון.

נקודה מעניינת: ככל שאני מתבגר, במקום להיות ״מציאותי״ כמו שקורה לרבים וטובים מאיתנו (כשמתבגרים החיים שואבים אותנו לשגרה ולפעמים לבינוניות), אצלי קורה בדיוק ההפך, הטירוף רק הולך ומתחזק. היום, לקראת גיל 50, אני בשיא הרעב שלי לאכול את החיים ב־full power עד הסוף, עד הקצה.

כל אחד יכול לחיות את החיים חזק

לחיות חזק זו אינה תכונת אופי או גן שנולדים איתם. זה גם כלל לא קשור לגיל, לבריאות, לכסף או להשכלה. זה בסך הכול עניין של תפיסת עולם, מיינדסט. זו נקודת מבט על החיים, שבגדול אומרת שמטרת קיומנו כאן בעולם הזה היא לחוות את החיים במקסימום בשיא עוצמתם, על ידי הצבת מטרות והתמודדות עם אתגרים, תוך כדי התפתחות וצמיחה אישית בלתי פוסקת בכל תחומי החיים.

לחיות חזק זה לנצל כל רגע, לעבור דרך החיים, לקחת בהם חלק פעיל, לא להתבונן מהצד

לחיות חזק זה לנצל כל רגע, לעבור דרך החיים, לקחת בהם חלק פעיל, לא להתבונן מהצד. לשתות אותם בתאווה ולרצות כל הזמן עוד ועוד. לחיות חזק זו הוויה שכל אחד יכול לאמץ לעצמו כשהוא מחליט שהוא רוצה לצמוח ולהתפתח כל הזמן בכל תחומי החיים, בדרכו, על פי הייעוד שלו, בלי ויתורים, בלי פשרות ועם המון תשוקה ואש בעיניים.

אדם שחי חזק מתחרה אך ורק מול עצמו ומנצח, שוב ושוב, במטרה להגיע לגרסה העוצמתית והטובה ביותר שלו.

⧫

לא נולדתי מוכשר בשום דבר. ילד רגיל בשכונה טובה, להורים מדהימים ואחלה משפחה. די חזק בחשבון, וממש גרוע באנגלית, נחשב לחכם, אבל מאובחן עם בעיות קשב וריכוז והיפראקטיביות, ועוד כל מיני תארים לא ממש מחמיאים. בילדות גם הייתי קצת אלים. בגן, כל הילדים ידעו שהנדנדות זה לתמיר ומתן, ושעדיף פשוט מראש לוותר לנו ולא להתעסק איתי.

באיזשהו שלב אני זוכר שלקחו אותי לפסיכולוגית שלימדה אותי לספור עד עשר לפני שאני חוטף קריזה ודופק בוקס לאחי הגדול. הייתי סביר מינוס בכדורגל, די גרוע בכדורסל, האקורדים בגיטרה אף פעם לא נשמעו חלקים, שחמט לא שיחקתי. בקיצור, ילד ממוצע, אחלה ג'ינג'י שובב, כריזמטי ותמיד מוקף בחברים, מסתובב יחף בשכונה ומחפש אקשן. אחד כזה שבחופש בונה בית על העץ, ובמחנות של הצופים ובטיולים השנתיים עושה הרבה בלגן...

הייתה לי תמיד קנאה ענקית לאחי הגדול יפה התואר שכל הבנות רצו. ״אתה אח של אורי?״ זו הייתה הזהות שלי בשכונה. הוא נולד גאון, ילד פלא אמיתי, היום פרופסור לכלכלה בעל שם עולמי, הומלץ להיות חבר בוועדה המוניטרית של בנק ישראל⁴. אחי הקטן, לירון, מוכשר מאוד במוזיקה. תמיד קינאתי בו איך הוא שומע שיר ברדיו ומייד מנגן אותו מושלם. גם אחותי הקטנה רונית מהר מאוד עברה אותי וניגנה טוב ממני.

לא הייתי גאון גדול אבל תמיד עם תעוזה, ובטח לא הייתי פראייר. בגיל 12 היה לי עסק לחלוקת לחמניות. אבא שלי היה מביא אותן מהמאפייה בלילה, ואני בשש בבוקר הייתי עושה סיבוב עם האופניים ותולה לאנשים שקית לחמניות על הדלת. הייתי מקפיד לסיים עד שבע, שחס וחלילה לא יראו אותי ילדים מהכיתה שקיבלו עונש להגיע לשעת אפס ויחשבו שאני איזה מסכן שצריך לפרנס את עצמו. היה לי ממש פחד מזה.

מצד שני: היה לי חלום להגשים. הייתה לי מטרה! אופנוע בגיל 16. ובשביל המטרה הזאת הייתי מוכן לעשות הכול. מאז ההגשמה של אותו חלום בגיל 16, הבנתי שמטרות הן מהות החיים. הבנתי שאם מחליטים והולכים עליהן בכל הכוח, הכול אפשרי.

עם השנים המצאתי שיטות ייחודיות משלי שעזרו לי להתגבר על קשיים, לפרוץ מחסומים, למקסם תוצאות, להגיע להישגים ולהתפתח

הכול תמיד הלך לי קשה. לכן חיפשתי תמיד אחר ידע וטכניקות בתחומים רבים, ומכל דבר לקחתי משהו והתאמתי אותו לצרכים שלי. זה עזר לי להשיג את המטרות הרבות שהיו לי ולחיות חזק. עם השנים גם המצאתי שיטות ייחודיות משלי שעזרו לי להתגבר על קשיים, לפרוץ מחסומים, למקסם תוצאות, להגיע להישגים ולהתפתח.

את כל אלה, אחרי מסע ארוך, ארזתי לתוכנית הכשרה ״חי חזק״ הבנויה מחמש הרצאות ומיועדת לאנשים שרוצים לעוף על החיים. תוכנית זו היא הבסיס לספר זה, בשילוב סיפורים ודוגמאות מהחיים האישיים שלי.

את התוכנית הזאת אני מעביר בשנתיים האחרונות בהתנדבות לצעירים בתחילת דרכם (בגיל 35-20), במסגרת המיזם החברתי שהקמתי. במהלך סדנת ״חי חזק״ המשתתפים עוברים שינוי חיים משמעותי. הם פורצים דרך ומגיעים להישגים עצומים ולשיפור ענק בכל תחומי החיים. זאת אפשר ללמוד מהמשובים הרבים⁵.

⧫

חשוב לי להבהיר, אני לא חף מחולשות אנושיות. אני טועה הרבה, עושה פדיחות, מתעקש להיות צודק במקום חכם, מתעצל ומפשל בדיוק כמו כל בן אדם. הסיפור שלי מלא התמודדויות, ניצחונות והפסדים.

מה אפשר לקבל מהספר?

זהו ספר התפתחות אישית קלסי שמיועד לכל מי שרוצה להעלות הילוך בחיים שלו. מצעירים בגיל העשרה, דרך חיילים משוחררים שמתחילים את החיים הבוגרים, וגם אנשים באמצע החיים שבסך הכול מרוצים, אך מאמינים שאפשר יותר, ועד המצליחים הגדולים שכבר כבשו פסגות גבוהות.

ובכלל, בכל מקרה, לכל אחד ובכל מצב, תמיד טוב להתבונן ולבחון דברים בחיים מחדש. גם אם אתה מרגיש שאתה חי טוב ושאין לך ממש צורך בשינוי, קיים סיכוי טוב שתחווה שיפור, ואולי אפילו משמעותי, בעוצמת אנרגיית החיים שלך. ואולי יש לך גם איזה חלום ישן או שניים שנשכחו מאחור, וספר זה ידליק אותך עליהם מחדש. מעבר לכך, הספר יגרום לך להתבונן על החיים. בסיום כל פרק תוכל לעצור לכמה שניות ולנצל אותן לבחון חלקים מהם מחדש לפני שאתה ממשיך לפרק הבא. הוא יצריך ממך לבוא פתוח, לבחון מוסכמות מחדש ולהיות מוכן לשינוי הרגלים וליציאה מאזור הנוחות. ייתכן שזה לא יהיה קל.

גם אם אתה אחד מאלה המצליחים הגדולים, לך אני אומר: אל תשנה כרגע כלום. בוא רק תעלה את רמת המודעות שלך ותן לעצמך הזדמנות להתבונן קצת אחרת על החיים. אתה תראה שאת מה שאתה עושה היום מתוך הרגלים טובים שהטמעת, תוכל לעשות מתוך מודעות, ידיעה והבנה עמוקות יותר.

דבר אחרון, לפני שקופצים למים, אני רוצה לבקש ממך משהו חשוב — בחן את הדברים מנקודת המבט שלך. לא משנה מה אני כותב, מה שנכון לך הוא האמת שלך. כל אחד מאיתנו מגיע ממקום שונה: רקע, חינוך, ערכים, אמונות, יכולת, אישיות, שאיפות וניסיון חיים שונים, ולכן לא הכול מתאים או נכון לכולם. אפשר לא להאמין, להטיל ספק, להיות ביקורתי, לא להסכים או אפילו לשלול לחלוטין. ואם מצאת שבתחום מסוים אתה פועל בדיוק ההפך ממה שכתוב בספר וזה נכון לך ומצליח לך — לך על מה שעובד לך. אין אמת אחת.

⧫

ספר זה היה חלום ישן שלי, שהבטחתי לעצמי להגשים ולהוציא לכבוד יום הולדת 50. כאמור, זו זכות גדולה עבורי לחלוק איתך את הכלים ואת השיטות שלי ולשתף אותך במסע שעברתי, בתקווה לשפר משהו במסע שלך. שיפור קטן בחיים שלך, הישג ענק עבורי.

אז יאללה, הולכים על זה בכל הכוח?

הצד השני של הטרק

אז זהו. בסוף עברנו את הפס, ואחרי שעתיים של ירידה עד ל־4,000 מטר, הגענו ל־Homestay בעיירה Shingo, מקום בשום מקום, מין גסטהאוס — לאכול, לישון ולהתקלח בדלי ולהמשיך לתחנה הבאה. הודות לאילון מאסק יש אינטרנט לווייני, שלפעמים גם עובד. שעה שינה, תה וארוחת ערב, וכבר הייתי אחלה. למחרת קמתי חדש לגמרי ומשכתי את היום במנוחה עד שתיים בצוהריים, ורק אז המשכנו ליעד הבא שהיה די קרוב.

היומיים שאחרי היו רגועים לגמרי. נשארנו בערך באותו גובה, בין 3,500 ל־4,000 מטר, בהליכה על דרך נוחה, וישר נכנסתי לשגרת הטרק שכבר סיגלתי לי מהאוורסט. השגרה בהליכה מתחלקת לכמה חלקים. אם עולים, אני מרוכז בעלייה ובנשימות. אם זאת הליכה רגילה בסבבה, אז אני מקשיב לפודקאסטים שהורדתי (משהו על החיים ומשמעותם, חצי רוחני חצי מעשי), או למוזיקה שמתאימה לנוף (אהוד בנאי, Doors, פינק פלויד) ברמקול JBL קטן שתלוי לי על התרמיל.

יש גם מצב שאני סתם מתרגל להיות כאן ברגע הזה, בנוכחות מלאה, וחווה את החוויה והנוף בשקט בלי מחשבות.

בערבים אני קורא ספר (הפעם לקחתי איתי את ״כוחם של צירופי מקרים״⁶). ובלילה, בשביל להירדם, עושה מדיטציה.

בשבילי, הטרקים הללו הם סוג של ניתוק וזמן לעצמי, ולכן אני מקפיד לעשות אותם לבד. השילוב הזה של האווירה, האנרגיה, ההליכה בנופים קסומים ועוצמתיים, יחד עם ה״חומרים״ שאני צורך (קורא/שומע) במשך כמה ימים, עושה את שלו.

⧫

מהיום השני לטרק הזה התחילו לקפוץ לי לראש כל הזמן תוך כדי הליכה רעיונות, פתרונות לבעיות, הבנות והחלטות על החיים. זה היה ממש מטורף. כל שנייה מצאתי עצמי עוצר ומקליט לעצמי בטלפון, שלא אשכח. לכל אחד קורה מדי פעם שמשום מקום פתאום קופץ לו רעיון, פתרון לאיזושהי בעיה, אבל הפעם זה היה בקצב מטורף לגמרי. כל עשר דקות עצרתי ואמרתי לעצמי: וואו, זה גאוני, איך לא ראיתי את זה קודם.

זה הגיע למצב שכתבתי (בראש) תוכנית עבודה שלמה לחמש השנים הבאות, עם פירוט לכל מחלקה ותת־מחלקה, עם תפקידים וכדומה (עכשיו רק צריך שלוש שעות להקליד את זה). קיבלתי תובנות חזקות מאוד בכל תחומי החיים: משפחה, חברים, עבודה, תחביבים, פרויקט ההתנדבות שלי, תיקונים ותוספות לספר הזה שאני כותב ולתכנים בהרצאות שאני מעביר, פרץ של פתרונות, הבנות, מסקנות והחלטות. חזק ביותר!

באיזשהו שלב כבר הגעתי למצב שאמרתי לעצמי: די, שחרר, אבל זה לא הפסיק. כל עשר דקות, משום מקום קופצים לי דברים חדשים לראש. אני קם בבוקר ואומר לעצמי, וואו, איך לא חשבתי על זה קודם, אני רק עושה את זה ואת זה והבעיה פתורה. מזיז את ההוא מהפרויקטים הללו, ממנה את ההוא...

כבר חשבתי להגיש את החשבוניות של הטרק למס הכנסה כהוצאה מוכרת — תכל'ס עבדתי.

⧫

היומיים האחרונים שוב היו קשוחים. ביום הרביעי היה צריך לעלות שוב גבוה, הפעם ל־4,700 מטר למקום בשם Hankar ולישון באוהל בשטח (כי אין שם Homestay). ביום החמישי היה צריך להמשיך ל־Kongmaru La, הפס הכי גבוה בטרק, ל־5,236 מטר, לאחר מכן לרדת ל־3,700 מטר ומסיימים את הטרק.

העונה עוד לא נפתחה, ולכן המאהל שמשרת את המטיילים בנקודה של היום הרביעי היה סגור. לא הייתה לי ברירה אז הזמנתי ליומיים הללו שני פורטרים (סבלים) הודים צעירים, שהביאו איתם את כל הציוד לשינה בשטח ולבישול הארוחות.

זו הייתה חתיכת הפקה, אבל מה לא עושים כדי להשיג את המטרה? אני אשם שחופשת פסח נפלה חודשיים לפני פתיחת העונה? צריך לסיים את כל הטרק, לא עושים חצי. אז שיחת וואטסאפ לגונדו (צעיר הודי בעל סוכנות לארגון טרקים וטיולי אופנועים) והחבר'ה עם כל הציוד מתייצבים בשטח ומצטרפים אלינו ליומיים האחרונים.

כשהגענו לנקודה, המדריך פרץ שם אוהל נעול שמשמש מטבח עבור כל המחנה במהלך העונה, ושם התמקמנו.

זו הייתה חוויה סופר קשוחה. בחוץ ירד שלג, מינוס 10-15 מעלות. מצאתי את עצמי ישן באוהל עם פאדנה והפורטרים. לבשתי ארבע שכבות ברגליים ושש בחלק העליון — חולצה וגטקס תרמי על תרמי על תרמי. פינקו אותי בשלושה מזרנים לבידוד, כי הרצפה הייתה קפואה, ובשני שקי שינה.

מרוב קור קמתי בלילה איזה ארבע פעמים להשתין בחוץ בשלג. היה ירח מלא שהאיר את הלבן של השלג והרגשתי כאילו אני על הירח. כשקמתי בבוקר גיליתי שקפאו לי המים בבקבוק.

ביום החמישי עלינו את הפס האחרון (מ־4700 מטר ל־5236 מטר). האמת היה לי קל. הייתה שמש, וכבר התרגלתי לגובה ולאוויר הדליל. עברנו את הפס והתחלנו לרדת, ואני כבר מבסוט מעצמי שעוד מעט נסיים את הטרק ואגיע חזרה למלון המפנק, לכתוב את כל הרעיונות בלפטופ לפני שאשכח אותם או שלא אבין למה התכוונתי.

אבל אז פתאום קרה לי משהו מטורף לחלוטין.

זה משהו שהאמת קצת התלבטתי אם לשתף, כי זה קצת אישי, אבל יאללה שחררתי.

אחרי הפס, בעודי יורד למטה, מנגן לי אלבום ישן של Porcupine Tree ברמקול ושר לי עם סטיבן וילסון בהנאה, פתאום התפרצתי במין בכי מהול בצחוק, משהו חזק ביותר. מין שחרור מטען רגשי, תופעה שקשה לתאר. התפוצצות של אנרגיה חיובית. בהתחלה ניסיתי לעצור את זה, אבל מהר מאוד הבנתי שקורה כאן משהו טוב ונתתי לזה לפרוץ בכל הכוח.

נרגעתי, אבל אז זה שוב קרה. והפורטרים ההודים עוברים על ידי ושואלים, ״Hi Tamir, what's up? Is everything ok?״

ואני עונה להם: ״כן, כן, הרבה יותר מבסדר, הכול פצצה.״ וממשיך לבכות. ושוב נרגע, ואז עוד פעם. ככה זה חזר על עצמו איזה שלוש־ארבע פעמים, עד שנרגעתי לגמרי.

זה היה חזק מאוד. כאילו השתחרר ממני משקל. פתאום הרגשתי קל יותר, שהכול ברור יותר ופשוט ונקי, והחיים יפים יותר.

הבנתי שעברתי בחמשת הימים הללו חוויה חזקה מאוד והשגתי הישג ענק. התמודדתי עם כל הקשיים הפיזיים והמנטליים, וניצחתי אותם. ההישג הגדול הוא ששוב הכנסתי את עצמי למצב הזה. שוב בחרתי את הדרך הקשה והמאתגרת. במקום לבלות כמו כל אדם נורמלי שנוסע עם המשפחה לחופשה בטן־גב באילת או ביוון בחופשת פסח, מצאתי את עצמי כמעט לבד בסוף העולם, מתמודד עם קשיים ומחסומים עצומים, ושוב הוכחתי לעצמי שהכול אפשרי.

הבנתי שאני הולך להרים עוד הילוך בחיים. עוד יותר להתפוצץ עליהם וליישם את כל ההבנות וההחלטות שקיבלתי תוך כדי הטרק.

ליישם בעבודה, במשפחה, עם החברים, בתחביבים ובשאר תחומי החיים, והכול ב־Full power, אבל בכיף ועם חיוך. כי תכל'ס, החיים יפים והם אחלה משחק, ואם אנחנו כבר כאן אז בואו נשחק (ונחיה) חזק.

בואו נלך All in על כל הקופה.

ונמשיך במה שהתחלנו — במטרות.