הסופרים והקיסרים

דפים ובדים

הסופרים והקיסרים

א

כשהובא גוסטב פלובר לקבורה התברר שהבור לא הותאם למידותיו. ארונו היה ארוך מן הממוצע, וכשהִטו אותו כדי שייכנס פנימה, נתקע בדפנות; לא היה אפשר להוריד אותו ולא להעלות, והקבורה נשלמה רק אחרי לכתם של בני המשפחה. בצעירותו כתב שלא אכפת לו שיישאר עלום שם, ובלבד שכתביו יישמרו ולא יאבדו — ״חבל רק שיידרש לי קבר גדול בגללם, כי אני מתכוון לקבור אותם איתי, כשם שהפראים טומנים עימם את סוסיהם״. בסופו של דבר הקבר לא היה גדול דיו אף לו עצמו.

פרנץ קפקא, כידוע, ביקש לשרוף את כתביו, אבל ייחודם וגם הסייגים שהוסיף לבקשתו הקלו על מקס ברוד לסרב לה. גופתו הובאה מן הסנטוריום שאושפז בו אל פראג, והוא נקבר בבית הקברות היהודי בגדה המזרחית של נהר הוולטאבה. מולה, בגדה הנגדית, נישאת המצודה שבעליה, הקיסר האוסטרו־הונגרי, לא גר בה מעולם. בבית הקברות הספיד ברוד את קפקא ידידו מנוער, ודורה דיאמנט, אהובתו האחרונה של קפקא, השליכה את עצמה על הקבר בבכי תמרורים והתעלפה. אביו של קפקא הפנה אז את גבו במורת רוח.

כל כמה שפלובר וקפקא היו שונים זה מזה במזגם ובכתיבתם, בדבר אחד דמו מאוד — ביחסם לכתיבה. ״אני חי ממש כמו שבלול״, כתב פלובר ב־1868. ״הרומן שלי הוא הסלע שאליו אני דבוק, ואיני יודע בכלל מה מתרחש בעולם״. כחצי מאה אחר כך כתב קפקא על היאחזותו ברומן שלו מול כל אי־השקט שסביבו ״כמו דמות אנדרטה הצופה למרחקים ונאחזת בגוש אבן״. אחרי שקרא במכתביו של פלובר וראה את הדמיון שבין אמירותיהם — זה דבק בסלע, וזה נאחז בגוש אבן — ציטט ביומנו את פלובר וכתב על כך לא בלי גאווה: ״בדומה למה שרשמתי ביום 9 במאי״. ובכל זאת, את יחסיו שלו עם האבן ניסח גם באופן אחר, מדויק יותר מבחינתו, ולא נדרשת שם לא דבקות ולא אחיזה: ״הריני כמו עשוי מאבן, אני כמו המצבה של עצמי״.

שניהם נרשמו ללימודי משפטים, אבל רק קפקא התמיד בהם. פלובר כתב על כך:

חיי, שחלמתי כי יהיו יפים כל כך, פיוטיים כל כך, מלאים כל כך, אוהבים כל כך, יהיו בסופו של דבר כחייהם של כל האחרים; חדגוניים, שפויים, מטופשים. אני אשלים את לימודי המשפטים, אקבל תואר, ואז כדי לגמור בכבוד אלך לחיות באיזו עיירה פרובינציאלית [...], טיפש אומלל שחלם על תהילה, אהבה, זרי דפנה, מסעות, האוריינט, מי יודע מה עוד?... את כל הדברים הנפלאים ביותר בעולם, אני מודה בצניעות, הענקתי לעצמי מראש. אבל כמו כולם יהיה לך רק שעמום במהלך חייך, מצבה אחרי מותך, וריקבון בנצח. אבל קקה על הכול ויהיה כפי שיחליטו השמים.

הוא נטש את לימודיו, ואילו קפקא התמיד בהם. ברומן החינוך הסנטימנטלי סיפר פלובר על שני סטודנטים למשפטים, חלומותיהם ושברם, וכחצי מאה אחר כך רצו קפקא וידידו ברוד לקרוא את הספר בשפה שנכתב בה, ואולי ראו את עצמם אז כשני גיבוריו; הם אפילו תכננו לכתוב יחד ספר מסעות כמו פלובר וידידו מקסים דה קאן. על החינוך הסנטימנטלי אמר קפקא שבכל פעם שהוא פותח אותו הוא מתמסר לו לגמרי ומרגיש כאילו הוא בנו הרוחני של פלובר, ״אם כי אחד חלש ומסורבל״. גם כעבור שנים נהג בו כבוד רב, ולפֶליצֶה כתב: ״לא כתבתי כלום בספר של פלובר, זה ספר שאין בו מקום לכתב זר״. קפקא השלים דוקטורט במשפטים, אם כי לא מתוך חיבה למקצוע, שנוכח לא מעט בכתביו, וגם כשהוא דימוי בלבד הוא אופף עולם ומלואו.

גם בחזותם היו שונים זה מזה: על פלובר אמרה אחת מידידותיו שהוא ״יפה כמו יווני צעיר״ והחמיאה לתנועותיו הגמישות ולרגליו החטובות, ולואיז קוֹלֶה דימתה אותו ל״תאו בן ערבות אמריקה האדירות וכתבה לו: ״תקפץ בחיקי, קווצותיך שחורות / כוחך לא תש וחיים בי נתן״. גם אחד מידידיו החמיא למראהו בצעירותו — לקומתו הגבוהה, לרוחב כתפיו, לזקנו השופע הבלונדי־זהבהב, לעיניו הגדולות שגונן ירוק־ים, לקולו המצטלצל, לצחוקו המתפרץ; בכל אלה נראה ״דומה למנהיגים הצעירים של שבטי הגאלים״.

קפקא כחוש וחלוש. מבית הספר היה חוזר שטוף דמעות, חבול וקרוע בגדים, ואפילו המשרתת שנשלחה ללוות אותו התעמרה בו. כשהלך עם אביו לשחות, ושניהם התפשטו יחד בתא ההלבשה, נתקף בושה: ״אני רזה, חלוש, דק, אתה חזק, גדול, רחב. כבר בתוך התא נראיתי לי עלוב ומסכן, ולא רק לפניך, אלא לפני העולם כולו, כי אתה היית לגביי אמת המידה לכל דבר״. בכל פעם שהושיט לאביו את אחת מיצירותיו שראו אור, הגיב אביו באותה תשובה לקונית, ״תניח על ארונית הלילה״, ובמכתב רב־הדפים שכתב לו ולא העז לשולחו תיאר את אביו שרוע באלכסון על מפת העולם בלי להשאיר לו די מקום לחיות בו; אבל כמיהתו העזה, המתמדת, הנואשת אינה למקום מִחיה שיפונה לו אלא דווקא למי שרובץ שם.

האֵם, ככל בני הבית, חייתה בצילו המצמית של האב, והבן, כשכתב עליו לארוסתו, לא ניסה לייפות כלום: ״זה שהוא אויבי ואני אויבו, כמו שנגזר מטבענו, את זה את יודעת, אבל מלבד זה ההתפעלות שלי מאישיותו אולי אינה פחותה מן הפחד שלי מפניו״. הצירוף הזה של פחד והתפעלות, יראה וכמיהה, יופיע גם ביחסו אל אחרים — אישה אהובה, שופט, מצביא, אדון או קיסר, ולא זה שמצודתו הריקה השקיפה על נהר הוולטאבה אלא אחר שארמונו מוקף חומות על חומות הרחק מעבר לאופק; לא רק אופקה של העיר פראג או של יבשת אירופה כולה, אלא כל אופק שהוא.

פלובר התייתם מאביו בצעירותו, ואימו, אף שאמרה לו פעם: ״השיגעון שלך למשפטים יפים ייבש לך את הלב״ (ואילו הוא כתב: ״הלב שלי מתרטב כמו זונה״), כיבדה את שיגעונו זה והקפידה על דממה בבית בשעות שכתב. קפקא נזקק בבית הוריו לאטמי אוזניים שהזמין מברלין, וגם הם לא הועילו. פתרון אחר עמד תמיד לנגד עיניו: ״ככל שתעמיק לחפור לך את בּוֹרךָ, כן ירבה השקט״, וההשתעשעות או ההתחבטות במחשבות מוות בצד כמיהותיו הבלתי מושגות חוזרת ונשנית בכתביו, עד שהשחפת זימנה לו מסלול מעשי.

שניהם לא נישאו ולא הולידו; די היה אף במחשבה על כך להפיל עליהם אימה. כשחשש פלובר שאהובתו הרתה, כתב לה: ״אני, אבא...! לא־לא, בשום פנים לא! מוטב לי להתפגר בתעלת ביוב תחת גלגליו של אומניבוס! — עצם המחשבה על מתן חיים למישהו גורמת לי להתיז קללות מעומק ליבי ומבעירה בי חֵמה עולמית״. ועוד כתב לה: ״יהי רצון אלוהי הזיונים שלעולם לא אדע עוד חרדה כזאת... שתיתי את דמי בזמן שפיללתי לבוא דמך שלך״.

קפקא באותו נושא ייעץ לפליצֶה במלוא כובד הראש שלא תוותר בשום פנים על רצונה להיות אם, אבל לא באמצעותו, אלא על ידי נישואים לגבר שהיא ראויה לו: ״עכשיו, פליצֶה, תארי לך איזה שינוי יחוללו אצלנו הנישואים [...], את תפסידי את החיים שהיו לך עד עכשיו, שהיית מרוצה בהם כמעט לגמרי. תפסידי את ברלין, את המשרד שמשמח אותך, את החברות, את התענוגות הקטנים, את הסיכוי להינשא לגבר טוב, בריא ועליז, ללדת ילדים בריאים ויפים שאַת, אם רק תחשבי על כך, משתוקקת להם מאוד. ובמקום האובדן הזה שאין לאומדו כלל, תזכי באיש חולה, חלש, לא חברותי, שתקן, עצוב, נוקשה, כמעט חסר תקווה, שמעלתו היחידה, אולי, היא אהבתו אלייך״. והמסקנה המתבקשת נוסחה לא רק מתוך אהבה רבה אליה, אלא גם מתוך התאכזרות רבה לא פחות אל עצמו: ״נורא הוא הדבר שאת, יקרה שלי, חייבת לבוא אתי אל מתחת לגלגלי העגלה הזאת, שנועדה רק לי״. הגלגלים הדורסים שפלובר העדיף על האבהות ברגעים שחשש שנהפך לאב, גלגלי אומניבוס, לקפקא הם עתידו הבלתי נמנע המחכה לו בכל דרך שילך בה. עגלה יש שם, והיא נועדה רק לו, ולא כדי לנסוע בה אלא כדי להידרס תחתיה.

פלובר, לאחר כמה תהפוכות, סיכם את הקשר שלו עם לואיז קולה באִבחה: ״גברתי, לידיעתי הובא שהואלת לסור אמש שלוש פעמים לביתי. לא הייתי בבית. ומפאת ההשלכות הבלתי נעימות שעקשנות כזאת מצידך עתידה לשאת, והחרפה שהיא עלולה להמיט עלייך, הריני מוצא לנכון להתריע מראש: אף פעם לא אהיה בבית״.

נחרצותו של קפקא שונה בתכלית:

רואה אני את עצמי כאילו עמדתי לפני דלת נעולה שאת [פליצֶה] גרה מאחוריה והיא לא תיפתח לעולם. כל הקשר מתנהל באמצעות נקישות, והנה גם השתררה דממה מאחורי הדלת. [...] אני מצדי, יקרה שלי, לא אעזוב אותך לעולם, גם לא אם ייגזר עליי [...] שיהיה לי איתך קשר פנימי אשר ביטויו החיצוני יהיה, למשל, שלא יישאר לי אלא לחכות לך לנצח לפני הכניסה הצדדית לביתך בזמן שאת תלכי ותבואי בכניסה הראשית.

אם מהדהדת כאן המתנתו של הכפרי לפני שער החוק, אין פלא, שכן השניוּת הזאת של כמיהה עזה עם ההבנה הנחרצת שאת הכמיהה אי אפשר לממש אך גם לא לוותר עליה היא בנפשו של קפקא. כך כמהּ לאביו הבלתי מושג בין כותלי דירתם, ולשופט הגוזר אי־שם את דינו, ולאדון הטירה העלום, ולקיסר השולח אליו מארמונו הודעה שלא תגיע לעולם.

במקרה הטוב, כתב לפליצֶה,

לא אגיע אלא לידי כך שכמו כלב נאמן מבולבל אנשק את ידך המושטת אליי בפיזור נפש, וזה לא יהיה סימן של אהבה אלא סימן של ייאוש של בעל־חיים שנידון לאלם ולריחוק נצחי. [...] גם אם תתכופפי אליי מטה־מטה, עד כדי הסתכנות, אֶשאר מנודה ממך לעולמים.

כשציין את הסופרים האהובים עליו (גרילפרצר, דוסטויבסקי, קלייסט ופלובר), הקפיד קפקא לומר שמכולם רק דוסטויבסקי נשא אישה, אבל לא הסתפק בחיזוק הזה שנתן לעצמו אלא המשיך וכתב: ״ואולי רק קלייסט, כשבלחץ מצוקה חיצונית ופנימית ירה בעצמו למוות על שפת אגם ואנזה, מצא את המוצא הנכון״.

לימים התחרטו פלובר וקפקא על הוויתור להוליד, וקפקא ציטט את קודמו, שאחרי שראה משפחה מטופלת בילדים אמר על הוריהם: ״הצדק איתם״.

*

האחד יִצרי ותאב חיים — ״אני אח לכל מה שחי, לג'ירף ולקרוקודיל כמו לאדם״ — ולא מתבייש להודות: ״יש מעט מאוד נשים שלא הפשטתי, לפחות במוחי, עד לעקבים״; והאחר, קפקא, גם כשהוא נזקק מדי פעם בפעם לזונה אין הוא יכול שלא לראות שיניים פגומות ובטן חסרת צורה, ואיך ״באגרופה הקמוץ מעל ערוותה אחזה בשמלתה כדי שלא תיפתח ועצמה וסגרה את עיניה הגדולות ואת פיה הגדול״. פלובר, לעומתו, התמוגג גם מפגמיהן, וכשהזדעזעה לואיז קולה ממה שסיפר לה על רקדנית בטן מצרייה מהוללת, כתב לה: ״את אומרת שהפשפשים של קוּחוּק האנֶם מנמיכים את קרנה בעינייך; אבל זה בדיוק הדבר שכל כך קסם לי בה. ריחם המבחיל שנמהל בניחוח עורה הנוטף מור אלגומים״.

למרות הניגוד המוחלט הזה שבמזגם ראה בו קפקא אב רוחני, להבדיל מאביו הביולוגי, שיחסיו איתו היו מורכבים, אבל יש גם דמיון לא מבוטל בין השניים, שכן גם פלובר היה בעיניו כאיתן טבע שאי אפשר להשתוות לו, אם בכישרונו אם בחיוניותו. יתרונו המובהק על אביו היה שכיוון שמת עשורים רבים לפניו, לא עלתה ציפייה מייסרת להגיע אליו וגם אין חשש שיבוז לו משם.

את מעשה הכתיבה קידשו שניהם, ואולי בייחוד משום כך נראה לקפקא שכעין קשר דם קושר ביניהם בגלעין נפשם (וכדרכו מיהר לסייג את ההשוואה שהשווה ביניהם: ״לא מבחינת הכוח ולא מבחינת השיעור״). פלובר אמר: ״הלוואי שאתפגר כמו כלב ובלבד שלא אנסה להאיץ בשנייה משפט שטרם הבשיל״, וגם: ״אני מוכן לקפוץ לנהר כדי להציל חרוז טוב או משפט טוב, לא חשוב מי כתב אותו״, ובזמן שכתב את החינוך הסנטימנטלי היה מוכן גם ללכת לבית חולים ולצפות בייסוריו של ילד חולה קרמת רק כדי שידייק בתיאורו. על ייסורי הכתיבה אמר: ״איזה משוט כבד הוא העט״, וגם: ״אלוהים! אילו כתבתי בסגנון שאני רואה בעיני רוחי, איזה סופר יכולתי להיות! [...] הגיע הזמן להצליח או לזרוק את עצמי מהחלון״. ובמקום אחר: ״כדי לא לחיות, אני משליך את עצמי אל תוך האמנות, בייאוש; אני מסמם את עצמי בדיו כשם שאחרים משתכרים מיין״.

גם קפקא התחבט במשפטיו, וגם לנגד עיניו זהרה שלמות רחוקה מהישג יד, כזאת שההולך לקראתה כושל ומועד על הדף פעם אחר פעם בדרך חתחתים שלא תסתיים לעולם: ״משפט אחד מתחכך בחברו כמו שהלשון מתחככת בשן חלולה או תותבת; משפט אחד צועד ובא בהתחלה מגושמת כל כך עד שהסיפור כולו נתפס לתמיהה זעופה [...]. אילו הייתי מסוגל לכתוב פעם משהו שלם וגדול יותר, בנוי כהלכה מתחילתו עד סופו״.

החלון הגבוה, שדרכו אמר פלובר שיזרוק את עצמו אם ייכשל, קרא גם לקפקא, ולא רק בהקשר תסכולי הכתיבה. ״ראיתי את הפתרון היחיד בקפיצה מן החלון״, כתב, ושלא כפלובר הוסיף להכרזה הזאת פירוט מעשי: ״בשנים שעברו עמדתי לא פעם בלילה על יד החלון והשתעשעתי בידית, נראה לי שמאוד ראוי לי לפתוח את החלון ולהשליך את עצמי החוצה״. מחשבות כאלה חוזרות ונשנות אצלו, ולא רק החלון מעורר אותן. במקום אחר כתב: ״אקפוץ לתוך סיפורי ואפילו ירוטשו פניי״, וגם מן האמירה המטפורית, שסופה פנים מרוטשות ולא סימום ושיכרון כאצל פלובר, נרמזת תהום סיפוריו ונפשו עם נכונותו להיענות לה עד מוות.

את ההתאבדות הזאת — את קפיצת הראש אל הקרקעית הקשה של מעשה הכתיבה כי לשם נמשכת הנפש — תיאר פלובר במכתביו בדרך שונה לגמרי; לא בדקויות הניסוח של הפרוזה המעודנת שלו עצמו אלא בישירות בוטה, בלי לבחול בניסוחיו, ובביקורת העצמית על הקפיצה הזאת יש גם הטחה בקהל הקוראים הצופה בה ומתענג: ״אנו קורעים חתיכה מעצמנו ומגישים אותה לבורגנים, באותיות כתב היד שלנו ניתן לראות טיפות מדם ליבנו. אבל ברגע שזה יורד לדפוס, לילה טוב. זה שייך לכולם! האספסוף צועד על גופותינו. זאת הדרגה המזוהמת, הנתעבת ביותר של הזנות! אבל לזה מקובל להתייחס כאל דבר מופלא, בעוד שמכירת התחת שלך בעד עשרה פרנק נחשבת חרפה, שיהיה!״

מכתביו משופעים במיניות עזה ובוטה, והוא גם גאה להכריז על כך. ״עשיתי לי למטרה לכתוב ספרים שיבעירו גם את חלציו של הקר שבקוראים״, כתב, ואף על פי שקידש את טוהר הסגנון, לא הסתפק רק בו: ״לא, מה שחסר לנו הוא העיקרון היסודי, לב העניין, גרעין הרעיון [...]. אנחנו מוצצים יפה, אנחנו מלקקים הרבה, אנחנו ממזמזים שעות, אבל לזיין! לפלוט זרע שיעמיד צאצא!״ רק לצאצאים מטפוריים כוונתו; המחשבה לתת חיים למישהו עדיין הטילה עליו אז אימה.

לקפקא מטרה שונה בתכלית, וכל מיניות היא ממנו והלאה: ״צריך להיות מסוגל להמציא מילים העשויות להשיב את ריח הפגרים בכיוון כזה שלא יכה מיד בפניי ובפני הקורא״. להרחיק מעט את צחנת המוות זו, לדבריו, תכליתו, ואפילו כשקטנה המורבידיות, לא נגרע קמצוץ מן הקדרות: ״אנחנו זקוקים לספרים המשפיעים עלינו כמו אסון, הפוצעים אותנו עמוקות, כמו מותו של איש יקר לנו יותר מעצמנו, כמו הליכה לאיבוד ביער, הרחק מכל אדם, כמו התאבדות״. ספר, הוא אומר, ״חייב לפצוע פציעה אנושה, לחצוב כגרזן בים הקפוא אשר בקרבנו״.

*

שניהם הסתגרו מפני העולם בזמן שכתבו, אבל העולמות שמפניהם הסתגרו היו שונים לגמרי זה מזה, ושונה הייתה גם דרך הסתגרותם. פלובר כונה בצעירותו באחד העיתונים ״הפרוש מקרואסה״, בית אימו המרווח כונה בכתבה ״המערה״, והעיתונאי נסחף בתיאוריו: ״פלובר נהג לעבוד שם מאחורי סורג ובריח שבועות על גבי שבועות, כותב בלילות וישן במשך היום על שטיח עם כלבו הגדול סלמבו, שארח לו לחברה״. פלובר התמרמר על החדירה הזאת לפרטיותו. אמנם הוא לא התכחש לנטייתו לפרישות — ״תמיד ניסיתי לחיות במגדל שן״ — אלא שהניסיון הזה, לדבריו, מועד לפורענות תמידית, וכשפירט מהי לא עידן את מיליו: ״ים של חרא מצליף בריקות המגדל, והוא יכול להחריבו״.

כשקפקא תוהה על פרישותו שלו, שלא עיתונאים מאיימים עליה אלא דווקא בני משפחתו הקרובים, הוא שואל את עצמו שאלה רטורית: ״האם זיקתך לגופים נוקשים ומדברים [...] חזקה מזיקתך אל העט?״ — והתשובה ברורה. בני האנוש אינם אחיו, ואפילו בתוך משפחתו חי כזר אף יותר מזר: עם אימו — כך פירט — דיבר בשנים האחרונות פחות מעשרים מילים ביום בממוצע, עם אביו לא החליף יותר ממילות ברכה, עם אחיותיו הנשואות ועם גיסיו לא דיבר כלל. לפלובר, לעומתו, היה קשר הדוק כל חייו עם אימו ועם אחייניתו. בזמן מסעו לצפון אפריקה ולמזרח התיכון שקד לכתוב בכל יום מכתב לאימו, ולאחר מותה המשיך לשמור את חפציה בביתם ונתקף חמת זעם על המשרתים גם כעבור שנים אם לא מצא במקומם את הכובע והצעיף שלה.

אשר לרצון להסתגר, קפקא מבהיר גם מה חולל אותו, והתשוקה שביסודו אינה לכתיבה בשקט אלא לשקט עצמו, שקט מוחלט ובלתי מופר: ״אני מסתתר מפני הבריות לא מפני שאני רוצה לחיות בשקט אלא מפני שאני רוצה ללכת לאבדון בשקט״. במכתב לפליצֶה, שהתארס לה פעמיים ופעמיים ביטל את אירוסיו, הוסיף ופירט: ״לכתיבה שלי דרושה לי פרישות, לא כמו 'נזיר מתבודד', פרישות כזאת לא תספיק, אלא כמו מת. כתיבה, מבחינה זו, היא שינה עמוקה יותר, כלומר, מוות, וכמו שאי אפשר ואין מושכים מת מקברו, כך גם אי אפשר למשוך אותי משולחן הכתיבה שלי בלילה״.

בשש שנות היכרותם כתב לה יותר מרבע מיליון מילים, אבל לא לשם כך נועד שולחן הכתיבה הזה, וודאי שלא יוצב בדירה אחת משותפת.¹ ״לא פעם כבר עלה על דעתי״, כתב לפליצֶה, ״שאורח החיים המתאים לי ביותר הוא לשבת עם כלי כתיבה ומנורה בפנימי שבחדריו של מרתף סגור רחב־ידיים״ — מרתף, ולא מגדל כמו אצל פלובר — ״את מזוני יביאו לי, יניחו אותו תמיד הרחק מחדרי מאחורי הדלת החיצונית של המרתף. ההליכה אל האוכל, בחלוק, דרך כל קמרונות המרתף, תהיה הטיול היחיד שלי. אחר כך אחזור אל שולחני, אוכל לאט ובמתינות ומיד אתחיל שוב לכתוב. מה לא אכתוב אז! מאילו מעמקים אעקור ואעלה זאת!״ אבל מיד, כדרכו, הטיל ספק באמירה שאמר לפני רגע, שהרי מה יקרה אם ייכשל? ״ועם הכישלון הראשון״, הוא אומר, ״בוודאי אשתולל בטירוף נורא. מה דעתך, יקרה שלי? אל נא תתרחקי משוכן המרתף!״

*ההמשך זמין בספר המלא*