הלבנה

חולון

טררר... צלצול השעון מרעיש.

מעולם לא הייתי טיפוס של בוקר. בכיתה י' או י"א, אחרי אין־סוף ניסיונות להגיע ללימודים בשעת אפס בזמן, שגררו אין ספור התראות וישיבות ממושכות ליד חדר המנהל, הזמינו אותי בפעם האחרונה לשיחה עם היועצת. אז הוחלט שכל עוד ציוניי טובים אני לא חייבת להגיע לשיעור שמתחיל בשעה שבע ועשרים.

אבל עכשיו אין ברירה, אף אחד לא יפטור אותי מלקום מוקדם. החודש אני חייבת להגיע בזמן, חייבת, אני מזכירה לעצמי. גליה, גליה, לא לדאוג. כן, אעמוד בכל הלחצים והמשימות, ואז אקבל קביעות. אולי אפילו אוכל לבקש העלאה במשכורת.

אני פוקדת על עיניי להיפקח. ממתי משקל העפעפיים כבד כל כך? השעון שעל הארונית הצבעונית שהרחקתי ממיטתי, כדי שאיאלץ לקום ולכבותו, אינו מוותר ואני מדדה אליו.

במטבח אצבעותיי מאתרות את הכפתור הכתום בקומקום החשמלי הישן להרתחת המים לקפה, ואני חוזרת לחדר, מתאימה את הבגדים לנעליים ומתלבשת. כדי להמריץ את עצמי אני מותחת אצבע אחר אצבע בכף היד, תנועה שמאז שאני זוכרת את עצמי עשיתי בכל פעם שרציתי להתקדם אך הייתי תקועה. אחרי כמה לגימות מהקפה, אחחח... אני דוחסת מסטיקים בטעם מנטה לפה, חוטפת את התיק ויוצאת מהבית.

בדרך אל החניה כיווץ השרירים ברגליי מזכיר לי את האימון אתמול. למה לא הפסקתי כשהיה לי ברור שזה יותר מדי בשבילי? מרחוק מאיה שכנתי ומאי, בנה בן החמש, מתווכחים:

"אימאאא!"

"תיכנס לאוטו".

אבל, אייימאאא", מתעקש מאי לקבל תשומת לב.

"קודם תיכנס ואז אני אשמע אותך".

"אני לא רוצה ללכת לגן", הוא מייבב.

"תיכנס כבר", מאיה מסננת וזורקת מבט מתנצל לכיווני.

"הבאתי את התיק שלו", אומר בעלה של מאיה, דן, בעודו מתקרב מהשביל.

אני מחייכת אליהם. מאיה מתכופפת אל בנה, מסתכלת לו בעיניים ואומרת:

"בגללך נאחר. אתה ואבא לרכבת", והיא ממשיכה בצעקה: "ואני, אני אאחר לישיבת תחילת השבוע. אתה מבין אותי?"

הילד מהנהן וזורק את אחת מנעליו לעבר ראשה של אימו. מאיה צועקת:

"מספיק איתך!".

היא מרימה אותו בכוח ומכניסה אותו למושב הילדים שברכבה.

ילדים זה סיוט. לא מעניין אותם שהם מקל בגלגל החיים של הוריהם.

אני מציצה בשעון ומתלבטת אם להסתכן, ומחליטה שאין סיכוי שאגיע בזמן אם אסע ברכבת. אני עוקפת את טור המכוניות החונות, בעודי מורחת קרם ידיים, ונכנסת למכוניתי, כל עוד יש לי אותה; משלבת להילוך נסיעה, לוחצת על דוושת הגז ומשתלבת בכביש. ברדיו מתנגן שיר בוקר. כן, הבוקר באמת בא כל כך מהר. יום רודף יום, ולאן זה מקדם אותי?

אני נושמת את ריח הקרם המתקתק אל ריאותיי. הרבה יותר טוב מבושם. בשמים אינם מנומסים, הם צעקניים, בניגוד לקרם שעוטף את העור וריחו העדין נגלה רק למשתמשת או למי שחולק עימה מרחב אינטימי. הבשמים מתפרצים למרחבים אישיים של אנשים בסביבה ומתקיפים אותם בריח שאי־אפשר להתעלם ממנו.

בזווית העין, מכונית מגיחה מרחוק בדהירה ועוקפת אותי משמאל. איזה אידיוט, כמעט התנגש בי.

אני מאיטה ונכנסת לחניה, כמעט סיבוב פרסה מלא. זה תמיד מצחיק אותי, כאילו הייתי במרוץ מכוניות. ידית החלון מסתובבת תחת ידי, ואני מברכת את השומר. הוא מחזיר חיוך ומניד בראשו לשלילה.

"מתי?" אני שואלת.

"לפני דקה. תפסו לך את החניה האחרונה. את במעלון היום".

"די, נו. כל יום אני מפספסת בדקה? גם היום?" נפלט מפי הברור מאליו.

לאחר כיוון האוטו למעלון והשארת המפתח אצל השומר אני צופה בטקס העלאת הרכב לקומה השנייה – הכרזה "להתרחק", לחיצה על הכפתור האדום הגדול, לחץ אוויר ששורק בחוזקה והרמה של כמה טונות באוויר, קריאת תיגר על חוקי הגרוויטציה. נוסף על כך פולשת לאפי תערובת הריחות של שמן מכונות, אגזוזים וטחב.

אני נכנסת אל המערכת ומדליקה את האור בקומה. כנראה כל מי שתפס היום את החניה מיהר. עמדות העבודה שוממות, רק תיקים זרוקים פה ושם וקבוצת כוסיות קטנות שעומדת על הדלפק מסגירה את שעתיד לקרות.

אני ניגשת לעמדה שלי ומסדרת אותה כמו שאני אוהבת – עט מעל המקלדת, מחברת המשימות מימין, כוס הקפה הטרמית שהבאתי מהבית משמאל למעלה. דרך קיר הזכוכית השקוף אני רואה את מנהל הדסק ואת העורך הראשי, עורך המשנה והמפיקה עומדים ומתווכחים. מתי הם הספיקו להגיע?

אני מפעילה את המחשב, ועד שהתוכנות עולות מספיקה לצעוד הלוך וחזור מהמטבחון בידיים ובפה מלאים עוגיות חמאה זולות. הדלת נפתחת ואוזניי קולטות את משפטי סיום הישיבה:

"מקסימום חמש דקות זה פה, ועשר דקות אנחנו באוויר".

"סיכמנו, תמונה בראשי שצועקת: פיגוע נוראי! בלי הזוועות. הכותרת תהיה דרמטית, ובתוך הכתבה: חמש או שש תמונות של פרצופים המומים, חבולים, שמביעים זעזוע. בלי דם או איברים פתוחים".

"בוקר, גליה", אומרת לי ומודדת אותי במבטה.

"בוקר", אני עונה, מיישרת את החולצה שלי ונמתחת בכיסא, מוכנה.

"פיגוע ברכבת מרכז בתל אביב, מלא חיילים ואזרחים. זולא בדרך למערכת ואז יהיו תמונות. בינתיים נעלה את הפוטושופ, ניכנס לעורך של האתר ונתחיל לעמד. שולחת לך בעוד דקה ארבע מאות מילים. כותרת פלוס משנה מהעורכים, ונחכה לארי מהשטח ולמשפטית שיעברו וייתנו דגשים למלל. עשר דקות עלינו לאוויר. סבבה?"

"יאללה", אני שומעת את עצמי אומרת בפה מלא פירורים.

מקצה החדר מביט בי העורך הראשי. הופעתו מתוקתקת. ידיו משולבות והוא נשען על קיר חדרו.

אני מתיישבת ומריצה את העבודה שאני מורגלת בה – מחברת את הכבל ואת המתקן למצלמה, שיחכו לצלמת, ומעלה את כל התוכנות. אני סוגרת עוד כפתור במחשוף, ומיישרת את צידי הצווארון. יאללה.

ביפ מהטלפון דורש את תשומת ליבי, הודעה מאימא: "את ברכבת היום?" "ברכב", אני עונה, ואימא משיבה: "יופי".

מחשבותיי נודדות אל האנשים ואל הבהלה שבטח שוררת עכשיו בשטח. אני לוקחת עוד נשימה, מנסה להרגיע את דפיקות הלב שלי, נושפת את האוויר דרך האף, לאט. פווווווווו... מחפשת לחוש את נוכחות האור לצד החושך הברור, שכרגע נוכח יותר מתמיד.

אנרגיה כבדה אופפת אותי, מתיישבת בקצוות הריסים. משקולות זעירות מכבידות על עיניי. כנראה כבר דיווחו בחדשות על הפיגוע. מתח בעיניי הסגורות. אני נושמת נשימה ארוכה, מכניסה אוויר אל ריאותיי, מאיטה; מחפשת תחושת קרקוע לאדמה, משהו שיעזור לי לשאת את הכבדות הקשה מנשוא על כתפיי בלי להתכופף או לקרוס.

"השעה שמונה ושש דקות. גליה, אני כאן". אני פוקחת את עיניי. "את ישנה?" שואלת זולא, גוש מתולתל וקופצני.

"לא".

"הכבל?"

"פה", אני מצביעה על הכבל שסידרתי לפני דקה.

"יש המון תמונות. לא יודעת במה את יכולה להשתמש, הכול מלוכלך", היא אומרת, ובלחישה אני מגיבה:

"אני לא יודעת איך את עושה את זה".

"אני מושלמת, אני פשוט עושה. כשאני שם אני לא חושבת. אני מכונה. תק! תק! תק! לך פה יש הרבה זמן לחשוב. ולישון", היא מחייכת.

"זה נכון. חלקית".

זולא מחברת את הכרטיס מהמצלמה לכבל באמצעות המתקן המיוחד.

"קחי את זה מכאן, סיס", היא טופחת על גבי, והולכת להזיז את האופנוע מהכניסה לבניין.

כתפיי נהיות כבדות. אני מרימה את ידיי, פותחת את התיקייה ומעלה את התמונות. לא משנה כמה פעמים פתחתי תמונות שהביאו צלמי העיתון, מעולם לא הייתי מוכנה להן. הן כמו ליצן מרושע שמגיח מתוך קופסת הפתעה תמימה למראה. אני שואפת אוויר באריכות. הראשונות שעולות הן תמונות אווירה. הן מתארות את המקום – הכניסה לרכבת, וההמון שמתקהל סביב משהו לא ברור, מרחוק ואז מקרוב. אחרי זה... ליבי מבשר לי. אני נושפת. התקריבים.

חמימות מוזרה מתפשטת באזור ראשי. ידיי קופאות ודפיקות הלב גוברות. גופי וליבי מתכווצים. עיניים קטנות מושכות את תשומת ליבי – ילד קטן צורח, על לחייו דמעות, שערו מפוזר, ראשו מונח על ידיו החזקות של אביו, שאוחזות בו ברכות. האב מחייך אליו בעדינות, מרוכז רק בו, כאילו הוא הדבר החשוב ביותר בעולם. ידיו של האב מוכתמות בדם, השמאלית מחזיקה ברגלו הלא מחוברת של בנו. הלב לא מצליח לשאת את מה שנכנס דרך העיניים.

מאי.

בטני מתהפכת. בחילה נוראית. צפצוף באוזניים. רק אני שומעת את זה? תנשמי, אני פוקדת על עצמי. שאיפההה, נשיפההה. שאיפההה, נשיפהה. ש א י פ ה ו נ ש י פ ה.

"השריטה על הפנים של האבא, את רואה? מהגבה, דרך העין אל הפה. זה נגרם ככל הנראה מרסיסים שעפו ממטען החבלה שהתפוצץ. הם שמים במטען הרבה חלקים קטנים שיעופו לכל הכיוונים וימקסמו את הנזק. זה חיקוי למטעני כלימגור. אני חושבת שנשתמש בה", אומרת לי.

היא מוזגת את הנוזל האלכוהולי לכוסיות הקטנות, מחווה את הכוסית שלה מולי ושותה הכול בלגימה אחת. ריח מתוק חריף מתפשט לכיווני.

"לחיים".

היא מתיישבת לידי, בקוקו הדוק. לבושה במכנסיים מחויטים בגוון חקי ובחולצה ורודה מכופתרת וסוודר מרושל מעל.

"זה מספר את הסיפור. אני רק צריכה שתטשטשי את האנשים שמאחוריו, ברמה שלא יזהו את המבטים ההמומים שמביטים אל המצלמה. תחתכי את התמונה ככה שהילד במרכז ולא האבא. שלא יראו את הרגל. ואם אפשר טיפה פחות דם על הפנים, וטיפה פחות אדום. סבבה?"

"זה בכלל לא סבבה".

אני מנסה להישאר עניינית ולא לעבור לאזור האישי. כן, אני מכירה אותם. אני מזועזעת, זה לא סבבה בכלל. אבל הינה, אני ממשיכה.

לי מחייכת אליי בחיוך המשדל שלה. לפעמים אני מרגישה שאם היא הייתה יכולה, הייתה מכניסה את ידיה בתוך ידיי, ומזיזה אותן על המקלדת והעכבר. כאילו מי שאני רק מפריע לה בתהליך.

אני מתחילה לעבוד. שואפת ונושפת לסירוגין. הבחילה לא גוברת, הנשימות עוזרות.

פגיעוּת העור האנושי נוראית בעיניי. איך שכבה כה דקה מפרידה בין האדם לעולם שסביבו ושומרת את כל הדם והאיברים הפנימיים בפנים? אני מתקרבת לאזור הפנים של האב, פותחת מעל התמונה שכבה חדשה, דוגמת את צבע עורו ומציירת על השכבה החדשה את העור מחדש כדי לכסות מעט את הדם, ומרחיקה את הזום ומקרבת כדי לראות שהתמונה נראית אמיתית. אומנם אני יכולה לצייר ולדגום מהשכבה של התמונה בקלות רבה יותר, אבל ככה לפחות התמונה שמתחת נשארת נאמנה למה שקרה.

אבא ובן, ילד בן חמש, הלכו במרחב הציבורי, מטען התפוצץ וקרע את גופם ואת עולמם. עיניו של האב מביעות חלחלה, חלק גדול מפניו קרוע ומדמם והוא מתאמץ לאסוף את עצמו, להשאיר בתוכו את מה שנשאר ממנו למען בנו. איך אפשר להכיל את הזוועה?

"כן, חשבתי שתרצו את זה", אומרת הגוש המתולתל ומתיישבת לידי. "האמת היא שכשצילמתי הגיעה מהכיוון הזה קרן אור", זולא מניחה את אצבעה המגושמת על המסך, "אבל לא ממש רואים אותה בתמונה. זה היה מיוחד, כאילו הרגע קפא שם, חיכה שאתעד. כמו לולאה במטריקס", היא צוחקת. "תוכלי אולי לתת פה מכה של אור? להבהיר, שייראה פגז?"

"אני חושבת שהתמונה צריכה להישאר קודרת כמו שהיא".

"טוב, אפשר גם ככה, אבל זה פחות דרמטי, פחות חזק, עם פחות אור. את מבינה, סיס?"

"הנשימה שלך מדיפה ריח נוראי, אני ממש מריחה את אבק שרֵפה, את הזיעה של האנשים ואת הדם שנשמת".

"חחח, את ממש כלבלב, מה זה חוש הריח הזה?" זולא קמה, "זה יעבור בעוד כמה שעות. לא יעזור כרגע לצחצח". היא נושמת נשימה שטחית ומוציאה את האוויר בקול רם. "זה יצא ממני בסוף", היא צוחקת, "אני בזולא, מנשנשת משהו".

אני משפרת את הצבעים בתמונה וחשה את העור בגופי – דק, רגיש, פגיע. אני גם חשה את רצונותיהם של כולם למהר, לטשטש, להבהיר, ואת פנימיותי החשופה.

בלחיצה על שמירה תמונה אחת מוכנה.

אני פותחת את מפת תל אביב ומחפשת את האזור של תחנת הרכבת כדי לצייר עליו את הרחובות ולהכין מפה עבור העיתון. איפה האייקון הצהוב־אדום של פיצוץ? מצוין. היום תהיה עמידה בזמנים.

גרד עולה מכפות רגליי אל השוקיים. משהו נכנס לי מתחת לעור ומזדחל שם. אני מתלבטת אם להיכנס בזריזות לשירותים, להסתכל מה זה, לשטוף פנים ולהתרענן, אבל לא. עדיף שלא אסתובב פה כשכולם עצבנים. אני מתפתה להתקשר לדני, "הוא מכיר את רחובות תל אביב ככף ידו", אמרה לי מיכל אלף פעמים לפחות, אבל טרם התייאשתי מהחיפוש ומהתחושות המציקות, אני מוצאת את המיקום.

הטִנטון באוזניי גובר. ממהר. עקצוץ חולף במעלה גבי, מעביר בי צמרמורת. אני מחדשת את נשימתי שנעתקה. פעולת הנשימה כואבת ומתארכת. אני מקרבת את ידי אל אפי ומנסה לשאוף את ריח הקרם העדין, ומתרכזת, עוברת על הרחובות הגדולים במכחול הדיגיטלי, מדגישה ומסמנת מקומות מוכרים. איפה ריח הקרם? למה הריח היחיד שיש פה באוויר הוא ריח נשימתה של זולא?

גם את המפה אני שומרת.

"עוד פעם ישנה?" שואלת זולא.

"אני לא מצליחה להתרכז".

"את לא נראית טוב", אומרת זולא וצוחקת. "כמו משהו שהחתולה שלי הביאה הביתה, ג'וק בלי מחושים או... אני יודעת – חצי גוזל לעוס".

"אני לא מרגישה טוב".

"יש תמונות? יש עם מה לעלות?" שואלת לי בעודה חולפת במעבר מול העמדה שלי.

"תמונה אחת, ומפה".

זולא קמה והולכת. לי מעווה את פניה בהבעה לא מרוצה, ומניפה את ידה לכיווני כשואלת: למה?

כי אני לא מספיק טובה. כי אני מתרגשת. כי אני כנראה... לא כנראה, בטוח, לא מספיק קשוחה ולא מקצועית בכלל. כי דברים נכנסים לי מתחת לעור. כי יכולתי להיות אני על הרכבת לפני שעה. כי אני דפוקה ומגרד לי, ואני לא יכולה להמשיך להריח את הריח הזה, את הדם והעשן, ואת הכאב. והרגל מעקצצת... אני לא נושמת... אני מטיחה בעצמי לעצמי. כוחותיי נשאבים ממני, ובבריחתם מהספינה הטובעת משאירים את גופי תלוי. השרירים נרפים, הדם שזורם בעורקיי מאט, החמצן שבתאים מפסיק למהר. גופי תלוי על שלד, חסר חיות, שערי נשען על ראשי, אצבעותיי מונחות על שוקיי, ידיי ורגליי נותרות שמוטות.

נשמתי מסרבת להישאר בכלי שניתן לה. אני מרגישה שאני מתפזרת, חשה את תדר עמעום האור בגלים, את החשמל ואת החום שבוקעים מולי. אני מנסה למגנט את נשמתי אל גופי, לשאוב אותה בחזרה אל הגבולות המוכרים, להתרכז. לחזור לכאן ולעכשיו, לפקס את המבט. אני נושמת, פותחת את כף ידי, וזרם עדין של אנרגיה עובר דרכה. אני שואבת לאט את האנרגיה חזרה לגופי, ומביטה לעבר מקור החמימות. התמונה מתחדדת. פניה המודאגות של זולא מולי. אני מנסה לחייך אליה, לא ידעתי שהיא יודעת להיות רצינית כזאת.

"אני מזמינה לך מונית הביתה", היא אומרת.

"לא, לא סיימתי את התמונות. צריך לעלות לאוויר. ואת מי יקפיצו במקומי?" אני מתאמצת ללחוש.

ריח נשימתה המהול באבק שרֵפה נכנס שוב אל נשימותיי. אני מתכווצת. איי, איי. הכאב הזה לא אפשרי. הגרד בעורי בוער. זוזי, למה את קרובה כל כך? מה את רוצה? זוזי. קנה הנשימה שלי מתנפח, אני לא מצליחה לנשום.