ההר החי

מבוא

מאת

דרור בורשטיין

המוכרת בבית הקפה ליד תחנת הרכבת באבימור, סקוטלנד, מסרה לי עודף. מאחד השטרות, שערכּו חמש לירות שטרלינג, הביטה למרחק אישה צעירה ויפה, שעל ראשה כרוך סרט ובמרכזו, על המצח, סמל מסתורי. שערה, כפי שנרמז על השטר, וניכר ביתר בירור בתצלום שהרישום בשטר מבוסס עליו, עשוי בשתי צמות עבות. משהו שקט ועם זאת פראי, אינדיאני, יש בפנים האלו, והציטוט מדבריה שמופיע על השטר פראי אף הוא. תרגומו בערך: ״דבר גדול הוא לקבל חופש לחיות.״

האישה על השטר היא נאן (אנה) שפרד. היא נולדה ליד אברדין שבסקוטלנד ב־1893 ומתה שם ב־1981. לצד הספר שלפניכם כתבה גם שירה ופרוזה. סיפור פרסומו של ״ההר החי״ מעניין. הוא נכתב בשלהי מלחמת העולם השנייה, והיה מוכן לדפוס ב־1945. תגובה של ידיד, שהתפעל מהספר אך הסתייג בנוגע לסיכויי פרסומו (אולי בגלל התקופה, ימים שלאחר מלחמת עולם), הביאה לגניזת כתב היד ליותר משלושים שנה. לבסוף הוא ראה אור ב־1977, כשהסופרת הייתה בת 84 (!) מבלי לעורר הדים רבים. רק ב־2008 ראה אור בשנית ובתפוצה רחבה, יותר משישים שנה אחר כתיבתו, והצטרף כשחקן חיזוק מן העבר לגל של כתיבת טבע חדשה בבריטניה.

רוברט מקפרלן, מי שתרם יותר מכל אדם לחייו החדשים של הספר, בהקדמתו היפה למהדורה האנגלית, מסביר את ייחודו. נקודת המבט החשובה ביותר היא פמיניסטית, למרבה הפלא (כי מה להר ולמגדר?). רוב הספרות על הרים, מסביר מקפרלן, נכתבה על־ידי גברים, ורוב מטפסי ההרים הגברים ממוקדים בפסגה וב״כיבושה״. גישה כזו מכתיבה גם נרטיב ספרותי הרואי של כוח רצון, התגברות על קושי, מאמץ והעפלה. נקודת המבט של שפרד מביאה איכות אחרת לגמרי לטופוגרפיה של ההר. היא נכנסת אל ההר; לא מטפסת עליו. היא רואה את ההר כסוג של תווך, מערה. ״אט־אט מצאתי את דרכי פנימה.״ עבורה, ההר הוא אתר של העמקה מרחבית ורוחנית, ולא רק של הִתעלות. עבורה, כוח הרצון וכוח הסיבולת אינם חשובים. היא ממתינה להר שיַראה לה את עצמו. והוא מראה.

נסעתי לקיירנגוֹרמס בעקבות קריאה בספר שלפניכם במקורו האנגלי. יש להניח שכמה מן הקוראים יֵצאו לדרך בעקבות התרגום לעברית. אני מקווה שהם יבואו מוכנים יותר ממני. אחרי כמה שעות של טיפוס על קיירן גוֹרם הבנתי שאין לי את היכולת הפיזית לעקוב אחרי הסופרת הזאת, שנדמה שפשוט יוצאת מפתח ביתה ומתחילה לטפס בקלילות. עד שלא הגעתי למקום לא הבנתי עד כמה עצום ורחב ידיים הוא הנוף הסלעי הזה, עד כמה חשוף לרוחות. נאלצתי להחליף את התוכנית בטיולים מתונים יותר, למרגלות ההרים, ליערות ולאגמים הקרים כקרח.

הספר הזה מקדֵש חבל ארץ הררי. גם אנו מכירים, בתרבות העברית, קשר בין הר וקדושה, למשל בהר סיני. אך איננו יודעים דבר על הצומח והחי בהר סיני המקראי. איננו יודעים דבר על סלעיו, על השמים מעליו, על ימיו ועל לילותיו. ההר המקראי הוא אמצעי סמלי למפגש בין משה והאל, והקודש נמצא מעבר להר, בגבהים, שמהם יורדים ונמסרים לוחות הברית. ההר העברי הקדוש הוא אמצעי למטרה, מעין סולם הניצב ארצה וראשו בשמים. לא מפתיע שלצד ההתגלות הבאה מן ההר, אסור בתכלית לגעת בו: ״הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ; כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת״ (שמות יט, יב).

קדושת ההר של שפרד שונה בתכלית. ההר שלה מזמין מגע, מבקש עלייה. טמונות בו סכנות, אך לרוב הוא מסביר פנים. הקדוּשה נמצאת בו ובתוכו, לא מעבר לו. קדושתו משמעה שהוא זוהר מרוב פלא, והספר שלפניכם מנסה ״לעשות קצת סדר״ בפלא, לתארו על פי נושאים. שמות הפרקים בתוכן העניינים מתארים את הנושאים העיקריים, ובהם מים, כפור ושלג, הצמחים, האדם. למותר לציין, שלהרים אין תוכן עניינים סדור, ובתום קריאת הספר יש לטרוף את פרקיו, כמו חפיסת קלפים, ולשאוף את ההרים פנימה כמכלול: ״הסלע המתפורר, הגשם המזין, השמש המַחיָה, הזרע, השורש, הציפור – כולם אחד. עיט וּורוניקה אלפינית הם חלק מכוליותו של ההר.״ הספר מפרק את ההר למרכיביו רק על מנת להדגיש את היותם בלתי ניתנים לפירוק. צמח ועיט, נשים ואנשים ומים, פרח ואייל וכפור – בלתי נפרדים כמו עפעף ועין (דימוי של שפרד). הספר הזה נשלח מהעבר אל העידן שלנו, הזקוק כל כך להבנה האחדותית הזאת. הוא הקדים את זמנו, וזמנו הוא עכשיו.

כששפרד מתארת מים היא כותבת, ״לובנם של המים האלה פשוט. הם שקיפות יסודית. כמו [...] דממה.״ ובהמשך, ״מה שראינו מתחת למים ניחן בצלילות נוקבת יותר ממה שראינו מבעד לאוויר... תהום כה עמוקה של בהירות, שהתודעה נעתקה.״ בל נשכח: המתואר הוא הדבר היומיומי מכול, מים. כולנו ראינו מים ונגענו בהם גם היום. אבל רק סופרת כזאת יכולה להראות את נס המים: לא נס חד־פעמי במובן של הכאה בסלע שמפיקה מים לצמאים במדבר, אלא הנס שבעצם קיומם של מים זורמים; כשאך מניחים להם להיות מה שהם, ללא זיהום, ללא התפלה, ללא סכרים וללא תוספים. מים מן הגרניט, ״נובעים מהסלע... לא עושים דבר, שום דבר, מלבד להיות עצמם.״ כשקראתי את המשפט הזה ידעתי שאהיה חייב לשתות מים כאלה, ש״זיק של חיים אצור במגעם״, לטבול בהם, להאזין לקולם, שהרי, כותבת שפרד, ״הדממה איננה מוחלטת. המים מדברים.״ ואם על ההרים כשלתי מלטפס, את המים הללו שתיתי בכל פה, וצללתי לתוכם בצעקות של הלם קור.

על המרחב עצמו היא כותבת: ״להיות במרחב כה פתוח, ועם זאת כה סמוי.״ ואם המרחב הוא כזה, אין פלא שהיא ״באה פשוט להיות עם ההר, כשם שמבקרים חבר או חברה, בלי שום כוונה מלבד להיות איתם״. אור השמש בהרים הללו ״יש לו יותר עוצמה, אני מניחה, באור מאשר בחום״. האור הזה יוצר מגוון צבעים מסחרר, שלא כל עין תוכל לראות: ״ירוק טהור״, ״כחול מנצנץ״, ״כחול חשמלי עז״. נאן שפרד רואה ביום רגיל מה שאחרים רואים רק בהשפעת פטריות הזיה.

הספר הופך בהדרגה את המרחב המתואר לפנטזיה שהתגשמה. הריאליזם שלו הוא פנטסטי לגמרי, כי המציאות הטבעית מורכבת ומדהימה יותר מכל דמיון אנושי: ״כשצועדים לאורך שפת הרמה יש תחושה שנישאים, כמו על גבי מדף עצום, מעל העולם.״

ההרים אינם רק אתר של יופי והתעלות. כוחם של המים גובה לעיתים קורבנות בנפש. סופות שלגים קוטלות מטיילים פזיזים או חסרי מזל. ההר החי, כמו יצור חי, יכול גם לטרוף. היחס המתבקש הוא של יראת כבוד, של זהירות, כמו ברכיבה על פיל פראי או דרקון. ״זה חלק מהאימה שבהליכה בערפל ברמה, שכן לפתע מבעד לפרצה רואים קרקע מוצקה שנדמית במרחק שלושה צעדים מאיתנו, אבל לאמיתו של דבר שוכנת מאחורי תהום של 600 מטרים.״ זהו הצד השני של מטבע הקדוּשה: היא תהומית. אפשר להבין את האיסור המקראי לגעת בקצה ההר.

כל ספר מעניק דברים שונים לקוראים במקומות ובזמנים שונים. בימינו אלה כאן, בישראל, בין שאר סגולותיו, זהו ספר על אפשרות אחרת של המונח ״אדמת קודש״. אין בקודש הזה תביעה לבעלות ואין בו שמץ כוחניות. כל היצורים, מפרח ועד אישה, הם שוכני ההר, הם של ההר. מהקודש הזה נובעת יראת כבוד ואי־פגיעה. להיות על האדמה משמעו להיות בין ליבת כדור הארץ לכוכב, ״בין האש של הסלע לאש של השמש״. ודווקא מתוך תחושת קַטנוּת זאת עולה ההכרה בייעוד האנושי: לדעת את העולם ולהללו, כי ״חוויית האדם מגדילה סלע, פרח וציפור״. ההגדלה הזו מתבטאת בדיוק בספרות השירית שלפנינו, ספרות שהיא תיאור של הר אבל גם תיאור חיים של אישה שנטלה לעצמה חופש לחיות, חופש להיות חופשייה.

פתח דבר

שלושים שנה בחיי הר זה כלום – הינד עפעף. אולם בשלושים השנה שחלפו מאז נכתב ספר זה, קרו דברים רבים לקיירנגוֹרמס, חלקם מרעישים, דברים שקנו להם מקום בעיתונות ועל מסכי הטלוויזיה:

אָבימוֹר מתפקעת מתיירים ומוסיפה להתפקע.

דחפורים מבקיעים¹ את דרכם אל תוך הגבעה.

דרכים מוקמות, ושבות ומוקמות, היכן שמעולם לא היו דרכים.

גולשי סקי, זריזים, מרוֹמָמים, מחושבים, מופת של חן ודיוק, צוללים ונוסקים – או מפרפרים – אבל הכול בהתרוממות רוח.

רכבלים מתנודדים מעלה ומתנודדים מטה (וילד קטן נופל מאחד מהם ומת).

מסעדה הומה בגבהים, ובינה לבין הפסגה, קיירן גוֹרם הולך ונעשה מדובלל, האַברָש עצמו מרופט משפשופם של מגפיים (יותר מדי מגפיים, יותר מדי המולה, אבל עם זאת כמה ריגוש לכמה לבבות). מחסות חדשים מוקמים למבקרים. בקתת מוּיר באינוֶורָאי מורחבת ומוסבת לאתר נופש לחברי מועדון קיירנגוֹרם, החברים עצמם מניחים את הריצוף ומתקינים את המיטות.

פארק גלֶנמוֹר מלין ומכשיר את אלה שמוכנים ללמוד. מיומנויות נרכשות ונבחנות. חיילים צעירים לומדים את רזי ההרפתקה. נווטים מתפרשים ברחבי הארץ (אבל מַעבר הלָאריג גרוּ, לעת עתה, טרם בוית כחלק מ"דרך" לאומית).

אילֵי הצפון כבר לא ניסיוניים כי אם מתיישבים.

הרשות לשימור הטבע מספקת מחסה בטוח לציפור, בהמה וצמח (אבל מרתיעה נוודים, שעימם הייתה לי הזכות להימנות – מציצה אל תוך פינות).

אקולוגים חוקרים את דפוסי הצמיחה ואת בעיות הסחיפה, וזורעים מחדש מדרונות חשופים.

שירותי ההצלה ההרריים עושים את מלאכתם המפוארת, פצועים נקטפים מצוקים באמצעות מסוק, המאותרים, היגֵעים, נישאים לחוף מבטחים.

וחלק לא מוצלים. איש וילדה נמצאים, חודשים מאוחר מדי, הרחק משבילם, הילדה על ידיים וברכיים משופשפות, משניסתה לפלס את דרכה מבעד לסחף. אני רואה את פניה החיות עדיין (היא הייתה תלמידה שלי), פנים שקולות, להוטות, שמחות. היא הייתה צריכה לחיות עד גיל מאוחר. שבעים גברים, עם כלבים ומסוק, יוצאים לתור אחר גולש סקי בודד שממאן לחזור, ונמצא מת. וקבוצת ילדי בית ספר, מבוששים לבוא, לא מצליחים למצוא את הצריף שבו היו אמורים להעביר את הלילה. הם מוצאים מחסה כנגד קיר שלג, אבל בבוקר, חרף מאמציה ההרואיים של מורתם, רק היא וילד אחד נותרים בחיים.

כל אלה עניינים המערבים את האדם. אבל מאחוריהם ניצב ההר עצמו, החומר שלו, הכוח שלו, המבנה שלו, האקלים שלו. הוא יסודי לכל מה שהאדם עושה לו או על גביו. אילולא היה שם, האדם לא היה עושה את הדברים הללו. לכן על אף שבכוחן של שלושים שנה לשנות את מעשיו, ידיעת ההר כשלעצמו היא עדיין הבסיס לאומנותו. וזה מה שביקשתי לעשות, לפני שלושים שנה, בכתב היד הזה. הוא נכתב בשלהי המלחמה השנייה ובשנים שמיד אחריה. באותו עולם מעורער ובלתי יציב הוא היה לי מפלט סודי של רגיעה. האדם היחיד שקרא את כתב היד הוא ניל גַאן,² ולא מפתיע שהוא מצא חן בעיניו, שכן תודעותינו נפגשו בחוויות בדיוק מן הסוג שביקשתי לתאר. הוא העלה כמה הצעות באשר לפרסום, אבל הוסיף שבנסיבות של זמננו יהיה קשה למצוא מוציא לאור. כתבתי מכתב אחד בעצתו וקיבלתי תשובה אדיבה ושלילית, וכתב היד נכנס למגירה ושכב שם מאז ועד היום. כעת, זקֵנה שכמותי, התחלתי לעשות סדר ברכושי, ובקריאה חוזרת שלו מתחוור לי שסיפור החליפין שלי עם ההר תקף היום לא פחות משהיה אז. חליפין של אהבה, זה ברור לכול; אבל אהבה הנרדפת בלהט היא אחת הדרכים לידיעה.

נאן שפרד

אוגוסט 1977

הערות

1 birse (כל המושגים המופיעים בכתב נטוי בהערות השוליים הם מושגים סקוטיים המופיעים כך במקור).

2 סופר הרנסנס הסקוטי, שנמנה עם חבריה של שפרד.