מכת שמש

פרק ראשון — פגישה עיוורת

1.

נפגשנו ברשת. מאתר ההיכרויות עברנו לכיכר רבין, לבית קפה.

הכינוי שלה, לארה, נשמע לי מסתורי כאילו לקוח מסרט אפל, והייתי בטוח שבחיים האמיתיים יש לה שם סתמי.

אני מקדים מעט, וברגע שאני מוצא שולחן פנוי ומתיישב, היא פורצת פנימה, לבושה חולצה מגוהצת מבד תחרה לבן שעליו רקומים פרחים כחולים וסגולים ומכנסי ג'ינס משופשפים, גם הם מגוהצים. היא מזהה אותי מייד ומצטרפת אליי, מבקשת להבין מי אני.

יש לי תכונה כזאת, כששואלים אותי אני מרגיש מחויב לענות, גם אם לא מתאים לי. ובמקרה הזה במיוחד, כי זאת פגישת היכרות ראשונה ונראה שהיא מתעניינת, לפחות בהתחלה.

מבטה מנסה לתפוס את אחת המלצריות, רוכסן תיק הצד שלה נתקע והיא נאבקת בו בלי לוותר. משהו מטריד אותה ואני משתתק, שוקע אל תוך התפריט כאילו כתוב בו הטקסט הכי מרתק בעולם.

הרוכסן נכנע לבסוף, אך היא אינה מוציאה דבר, רק בוחנת את תכולתו של התיק. כף ידה נשלפת מתוכו, אצבעותיה נמשכות אל אחת משקיות הסטיביה שעומדות בתוך כלי חרס לבן במרכז השולחן. בלי להביט בה, בתנועה מדויקת, היא קורעת רצועה דקה מחלקה העליון.

 

לארה הוא שמה האמיתי. למה לה להשתמש בכינויים מטופשים, אפילו שכך מקובל באפליקציה? היא מסבירה לי שעלתה מאנגליה, והיא שותה תה עם חלב, ובאותה נשימה מספרת לי סיפור לא הגיוני, שמסעיר אותי ודוחה אותי, גורם לי לחמול עליה ומעיף לי את המוח.

 

2.

למה לארה?

כי ההורים שלה אהבו את הסרט "דוקטור ז'יוואגו", ובייחוד את ג'ולי כריסטי, ששיחקה את לארה, אהובתו של הרופא. תום יופייה כבש אותם, תום היה מצרך מבוקש בשנות השישים; לחש כנגד אכזריות המלחמה שסירבה להישכח (המשרפות, הקרבות והבליץ), מצפן שאמור להראות את הדרך לחיים טובים יותר בעולם שנבנה מחדש. אז לה, לבִתם הבכורה שתגדל בו ותהיה מאושרת, הם קראו לארה.

 

לרגע היא עוצרת, מנכיחה בשתיקתה את תקוותם של הוריה, ואז נאנחת.

ושוב נאנחת.

איזה סיפור נפל עליה כשנישאה, אני לא יכול לתאר לעצמי. אבל מה כבר יכלה להבין ילדה בת תשע־עשרה שהתאהבה באיש שמבוגר ממנה בעשר שנים? קצת דובוני, חצי־אבא. היא לא האמינה שהאדם המרשים הזה, כך היא ראתה אותו אז, בכלל ירצה אותה.

תיזהרי, אמרה לה אמא. אבל מי מקשיב לאמא?

במשך שנים היא לא קלטה מי הוא והמשיכה לאהוב אותו. גם אחרי שקלטה לא יכלה להפסיק, לקח לה זמן. מדובר במעשים שלא ניתן להעלות על הדעת.

"אני לא מתכוונת להמשיך להתבייש. שיתבייש הוא בבגידות שלו. יש לאקס שלי כוחות מאגיים, שטניים אפילו," אומרת לארה בקול מדוד, זורקת לכיוון שלי מבט חטוף, בוחן.

 

כוחות מאגיים, שטניים. מה היא מנסה לומר לי?

אני מהנהן כאילו אני מבין, מזהה בקולה גוון שמוכר לי מפעם, שמוסווה היטב אך איני יכול לתת לו שם.

 

3.

היא ממשיכה. רק לפני שנה נפרדה ממנו, חיכתה שהילדים יגדלו, אבל ברגע שהתגרשה הייתה חייבת לתפוס מרחק והחליטה להתחיל מחדש בארץ. מכיוון שהתאומים — בן ובת בני עשרים — נשארו בלונדון, היא מבקרת אותם פעם בחודש. לא, זה לא מפריע לזרימת החיים שלה, היא ממילא עובדת מהבית בכתיבה שיווקית.

 

תוך כדי דיבור, לארה מטה את שקית הסטיביה ומפזרת את תכולתה לפניה. בלי להרכין את ראשה, היא מתווה באצבעה סימנים סודיים באבקה הלבנה, זה על זה, החדש מטשטש את הישן.

עיני השקד שלה, שממשיכות לבחון אותי, לבלוש אחר החומר הירוק של עיניי — היא לא סתם מסתכלת, אני לא ממציא — מסגירות את יופייה. הקמטים שבצידן חושפים את שנותיה, אבל לא באופן אכזרי מדי.

ארבעים ושלוש, זה מה שכתוב באפליקציה.

 

אני לעומת זאת, ככה אומרים, נראה צעיר לגילי. שלושים ושמונה, עם שיער שחור וקצוץ ומשקפיים עגולים.

גובה בינוני, גוף רזה, ועדיין לא החלטתי עד כמה היא מושכת אותי.

 

מאז תחילת הפגישה היא חומקת ממני.

מבטה, שעוקב אחריי, בורח כשאני מנסה לתפוס אותו.

לא שאני מין גיבור־מבטים שכזה. ההימנעות שלה היא שדוחפת אותי להעז, וגם השם שלה.

 

לארה.

 

4.

מספיק לעצום עיניים, לגשש בקצה הלשון על פני מרקם הצלילים, לא־רה.

זה מה שאני עושה כעת, ומייד אני בתוך הסצנה שזכורה לי מהסרט "דוקטור ז'יוואגו".

יושב מול הטלוויזיה, על השטיח האדום בסלון של הוריי, נשען על הספה, ואמא מלטפת את עורפי, שקועה בעלילה, בקושי נושמת. ואז היא מתנתקת, מביטה בי ואומרת: "סרטים כאלה כבר לא עושים היום." לילה, חשוך בחוץ בתל אביב, גם בחדר הקטן שמופיע מולנו על המסך, ומגע אצבעותיה של אימי מעניק לי ביטחון ומאפשר לי לדלג פנימה. להיות הילד ששוכב לבדו בפינת החדר, עם כל הכאב שכרוך בכך, כי הבוקר הוא קבר את אימו, בסצנה הקודמת.

על מיטה של עץ גס, מנסה הילד שהוא אני, להירדם. מנדולינה שעונה על הקיר מולנו, ענפים קפואים נוקשים על זגוגית החלון. סערה, והרוח שחלפה במרחבים האין־סופיים של אמא רוסיה נושבת ומרעידה את מיתרי הכלי, פורטת עליהם מנגינה נוגה.

אותה מנגינה, או בעצם צל חיוור שלה, הייתה עולה משיעורי המוזיקה במתנ"ס בכיתה ז', מהמנדולינה שלי, שנשברה בקיץ של אותה שנה.

אחרי שיעור הנגינה, החלטתי להגיע לבניין שלנו בדרך סודית, להתגנב מהחצר העורפית של הבניין השכן. קודם שלחתי את המנדולינה לפניי, ואז גיליתי שהפרצה בגדר הרשת קטנה מדי. ניסיתי להרחיב אותה בגופי, קצת נתקעתי, לא ויתרתי, אבל ברגע הניצחון, כשהצלחתי סוף־סוף לעבור, נשענתי עם המרפק על תיבת התהודה רק לשבריר של שנייה, והדיקט פקע.

 

חודשים לא גיליתי להוריי.

פחדתי.

מאז לא חזרתי לנגן.

 

5.

ממעמקי קולה עולה הפחד.

אפילו שנדמה שדיבורה רגוע, לארה לא מצליחה לעבוד עליי כשעיניי עצומות.

כי כעת אני יכול לנקוב בשמו של הגוון שזיהיתי בצליל קולה: חרדה של ילד מעונש איום, כמו גם של אישה מבגידה אכזרית.

כי עונש בבית ילדותךָ, שאמור להיות המקום הכי בטוח, הוא בגידה. ובגידה של בן זוג שאת עדיין אוהבת, למרות הכול אוהבת, מכה בךְ כמו עונש.

בחוזקה.

כשחטאך היחיד הוא עצם היותךְ.

 

אני פוקח את עיניי. לארה מתארת איך הם היו נכנסים למסעדה האיטלקית הביתית שלהם, שנמצאת בסמטה קטנה ליד המפסטד הית', והאקס שלה, שהיה מכור למין מזדמן, היה קולט בעיניים מישהי שמכורה בדיוק כמוהו.

המכורים למין הם שותפי סוד שמזהים זה את זה מרחוק. יש להם לחיצת ידיים חשאית כמו של הבונים החופשיים, רק שאצלם אפילו לא צריך לגעת; וזה מפתיע, בהתחשב באופי של ההתמכרות שלהם. מספיק מבט אחד קצר, מחווה גופנית מהירה שתיעלם בתוך שבריר שנייה, אין סיכוי שתעלה עליה אם אינך חבר במועדון.

וברגע שמרטין, הגרוש שלה, היה מאתר מישהי פוטנציאלית, הוא היה שולח לה מייד את הסימן, והיא מייד הייתה מתבייתת עליו מהקצה האחר של המסעדה ומחזירה לו את הסימן.

 

"זהו השלב הראשון בפרוטוקול. הם לא מסוגלים להתאפק, האנשים האלה... ולא תוכל להעלות בדעתך מה בא אחר כך, זה פשוט לא נתפס בתודעה." אוחזת לארה בטון פסקני בקומת הקרקע, בעוד קולה מרוסק במרתף.

 

6.

לארה מרימה את ידה באוויר, מנסה לתפוס בתנועתה את אחת המלצריות ולא מצליחה. הן כולן אצות רצות, טרודות בין השולחנות. אצבעה נוקשת על אחת השורות שבתפריט, ״תרצה להזמין משהו?״ היא שואלת, אולם איני יכול להתפנות אליה. רגע ההתלקחות במסעדה שואב אותי אל תוכו ולא מרפה.

טובע בתוך אימת הציפייה של לארה, אני מזדהה איתה — יושבת שם, רואה הכול, חרדה ממה שהולך לקרות — ובו־בזמן אני מוצא את עצמי מוקסם ממרטין.

מעניין איך זה להכיל עוצמות כבירות כאלו של תשוקה, שמולן כל מה שאני מכיר נראה חיוור ודהוי. אני מייד מרגיש אשם, לא פחות ממנו, בגלל הסקרנות שמתעוררת בי והתשוקה לדעת מה יקרה כעת.

 

זה אמיתי, יש באמת מועדונים כאלה? מעניין מהם תנאי הסף.

לו אני הייתי מייסד המועדון, איך הייתי קורא לו?

"תפוס אותי", "תפוס ככל יכולתך", אולי "תופסת". אומרים שככל שהשם פשוט יותר, ככה הוא תופס יותר. וכבר אני רואה בדמיוני שלט מעץ מהגוני אדמדם, שעליו כתוב באותיות של זהב: "מועדון התופסת, לאנשים מהוגנים בעלי אמצעים, נוסד בשנת..." לרגע אני מתלבט, ומחליט על 1935 — השנים העליזות שלפני המלחמה. מסורת חייבת להיות כאן, זאת אנגליה, לא סתם המזרח התיכון. ובכלל, מעניין מה נמצא מעבר לפינה, אילו עוד משחקים יציעו לנו במועדון שלנו.

 

שלושה עורבנים חוצים את החלון החזיתי של בית הקפה, משמאל לימין. כשהם נעלמים, מבטי נתקע לרגע על מסגרת החלון בנקודה האחרונה שבה הם נראו, ואז אני מבין. האפשרות היחידה להמשיך להקשיב ללארה, להתחבר אליה בלי להיאטם מכאב החרדה שלה, בלי להרגיש אשם על כך שאני מרותק לסיפור, היא להתייחס אליו כאל תרחיש בדיוני.

לשם כך, אני חייב לתת למרטין צורה, להמחיש אותו לעצמי.

 

"הוא גבוה? חתיך? יפה תואר באופן מיוחד?" אני מבקש להבין. "יש לו עיניים ממגנטות? תווי פנים מסותתים? לסת גברית? את יכולה לתאר אותו בלי להחסיר שום פרט משמעותי."

 

7.

לארה אינה עונה, שותקת, ממתינה.

הבעת ביטול עולה על פניה. היא קולטת כנראה, שכרגע אני מתעניין במרטין לא פחות מאשר בה.

סקרנות חדשה עולה בי: אם לא מיופי דיאבוֹלי שטני, מאיפה נובע הכוח שלו?

"הוא מקרין הצלחה? שפע? אולי היקסמות חסרת גבולות? אומרים שזה מה שעובד. תוקסם מהאישה שמולך, תחשוק בה ללא מעצורים, ומייד היא תתאהב בתשוקתך כלפיה, ותחשוק בך בחזרה. לא כך?״

 

במצב רגיל הייתי סולד ונבוך מהשאלות חסרות הרגישות שלי, כי הן חושפות עד כמה הנבל הזה מקסים אותי, אבל עכשיו מותר. כי בתוכי, הסיפור של לארה הופך לסצנה מסדרה או מסרט.

ומרטין במרכזה.

 

אני מנסה לדמות אותו כעומר שריף, ששיחק את דוקטור ז'יוואגו בסרט. אמא שלי הייתה מאוהבת בו. אבל מה שיוצא לי זה בראד פיט שנמצא כעת באיזושהי מסעדה, לא ברור איזו, ובדיוק כשהוא מאתר אישה מצודדת בקצה האחר של האולם, מצליחה לארה ללכוד סוף־סוף את אחת המלצריות.

״תרצה להזמין משהו?״

״קפה הפוך,״ אני זורק לה את הדבר הראשון שעולה בדעתי, בכלל לא ברור לי שזה מה שאני רוצה. אני דווקא די רעב כעת, אולם אין לכך כל חשיבות. נו, תעשי מעשה, אני מבקש מהאישה האחרת שבתוכי. בואי, לכי אחרי בראד פיט, תמחישי לכולנו את מה שיקרה, את מה שלדברי לארה אי אפשר להעלות על הדעת. העניקי לבלתי נתפס צורה, וכך תציבי גבול בפני האימה שקושרת אותנו, אבל בו־בזמן גם חוצצת בינינו, כי אין מצב שנבנה קשר על פחד. שרק ההיקסמות מהאיש שגרם לו — כך אני מגלה כעת — רק ההתלהבות מעוצמתו, יכולה לעמעם את המועקה שהסיפור הזה גורר בעקבותיו.

 

8.

״לא, הוא ממש לא יפה, לא חתיך ולא זוהר,״ מציינת לארה ביובש, במבע פנים מבטל, שאולי מופנה גם אליי. יש סיכוי שהיא חשה את הכמיהה שלי להיות גבר כריזמטי כמו מרטין?

"איש אפור שמתלבש גרוע. אפילו העניבות שלו די מיושנות, והוא תמיד יעדיף מטריות מתקפלות מפלסטיק ולא מטריות ארוכות עם ידית מעץ, כפי שמקובל בסיטי של לונדון. שם הוא עובד, בנקאי פרטי למשפחות מבוססות. וזה לא זוהר כמו שזה נשמע, הוא בסך הכול שכיר, אחד מני רבים. בכלל, אין כאן עניין של מראה חיצוני. אני עצמי השתוממתי בכל פעם מחדש. הוא קצת שמנמן, די מגושם, תמיד עייף כשהוא בבית. אין כאן גם עניין של תדמית או של התאהבות, אלא של אותה ההתמכרות, שכשהיא עולה ומאירה מתוכו הוא הופך למישהו אחר: זוהר, ממגנט, חייתי."

 

פצועה מפגיעותיו, מנסה לארה להבהיר את סוד כוחו, עבור עצמה לא פחות מאשר עבורי. אם הוא היה יפה, שרירי, עם קשיחות של בלש או מסתורין של מרגל, אולי עוד הייתי מצליח להבין אותו. אולם איני מסוגל, כמותה. וזה הופך אותנו לרגע לאחיות לצרה, שותפות לערגה, אפילו שהחיבור הזה שנוצר כעת בינינו נובע מגישה שונה כלפי מרטין. היא פצועה, ואני מרותק מההתמכרות החייתית שלו, שלדבריה מאירה מתוכו, וכעת היא יונקת את כל האוויר מחלל בית הקפה, משאירה אותנו מרוקנים אפילו כשאנחנו רק מדברים עליה, בונים סביבה מיתוס.

 

היא ממשיכה בשטף, היא חייבת לדבר. בקולה ניכרת נימת ההתגוננות של קורבן, כי כל הזמן אמרו לה שהיא אשמה, והכול בגללה. בו־בזמן גם עולה בה רוגז של אישה שנשבעה שלעולם, אבל לעולם, היא לא תקוּרְבן שנית.

גל הסלידה שמתחזק אצלה מדלג אליי ומציף אותי כשהיא עוברת לתיאור של השלב הבא בסיוט. מאחוריו, כך נדמה לי, מבצבץ בה חשש נוסף, שעד עכשיו התערסל לו סמוי בעומק, כי איש לא יכול להתחייב בפניה שהאַבְּיוּז לא ישוב בגלגול כזה או אחר.

מה שהיה הוא שיהיה, ואולי אי אפשר להיחלץ מחזרתו הנצחית של הרוע, וזאת הסיבה שכל פגישה עיוורת, כמו שלנו למשל, טומנת בחובה סיכון גדול.

אבל גם תקווה לחיים הטובים שאבא ואמא קיוו עבורה.

לכן הם קראו לה לארה.

 

9.

סלחי לי לרגע, היה מרטין אומר לה בטון סמכותי וקם, חוצה את האולם בצעד נונשלנטי בכיוון מתחם השירותים, בלי להתייחס לפרטנרית המזדמנת שעוד מעט תלך בעקבותיו.

 

את המילה "מזדמנת", יורקת לארה בארסיות כמו קללה. לרגע היא עוצרת, לוגמת מעט אוויר ובוחנת את תגובתי.

הכול בסדר, מותר לך. אומר החיוך שלי, שמנסה לשדר חיבה ורוך, כי אני לא בטוח אילו מילים יוכלו לעזור לה כעת. אני רוצה מאוד לעזור, ולא יודע איך.

 

היא ממשיכה, מתארת איך בעלה היה פוסע בצעד בטוח לכיוון דלפק המארחת ונעצר מולו, נינוח, כאילו רק לשם כך יצא לדרך, שולף מתוך צנצנת זכוכית גדולה שתי סוכריות מנטה לבנות ומכניס אותן לפיו בתנועה חטופה, טוחן אותן בדרכו אל מתחם הנוחיות.

גם המזדמנת מתנהגת כאילו יש לה את כל הזמן שבעולם, אפילו שאם תימדד מהירות תנועתה, התוצאה תפתיע.

לאחר המתנה של כמה דקות היא מזדקפת בתנועת ריחוף שרק נראית איטית, שטה בינות לשולחנות ולכיסאות הסועדים בקלילות לכאורה, קלילות שמנוגדת למתח שאופף את המהלך כולו, אולם למעשה היא רצה כמכושפת בעקבות שותפה לפשע, במסלול היעיל ביותר. נעלי ריצה נעלה לרגליה באותו בוקר, אפילו שאין סיכוי שידעה שתזדקק להן. ואולי ידעה, או לפחות קיוותה; היא כנראה תמיד במצב כוננות. מכורים לא יכולים להרשות לעצמם לפספס שום הזדמנות.

 

שם, בשירותים של המסעדה, הם שוכבים כמו חיות פרא, חופשיים מעכבות, ואחר כך גומרים את כל מגבות הנייר כדי לספוג את הזיעה שנשפכת מהם, נוזלת מחזה שטוח אל חזה מלא, ומארבעה בתי שחי, פעמיים צוואר, זין אחד.

 

10.

"אביתר... אני לא ממציאה. אפילו אל תחשוב על אופציה כזאת," אומרת לארה בקול נמוך, ובכך דווקא מעלה על פני השטח את האופציה הזו. "כן, זין! וסליחה על הבוטות."

לרגע נדמה שהיא נבוכה, כאילו היא זו שפשעה כאן, כאילו אני עומד מולה ומפקפק בדבריה, אפילו ששום ספק לא נפלט מהבעות פניי. הקפדתי.

"אביתר..." היא אומרת ועוצרת, שפתיה מתהדקות.

 

אכן, זהו שמי בתעודת הלידה, אביתר; אבל כולם קוראים לי אֶבִי. חוץ מאבא לפעמים, כשהוא רוצה להדגיש משהו. ומסבתא רחל, אמא שלו, שכבר שנים לא איתנו. זה גם מה שהסברתי קודם ללארה, ומייד היא שאלה אם היא תוכל לקרוא לי אביתר. ואני הסכמתי. בעיקר כי לא מצאתי שום תירוץ משכנע שיאפשר לי לסרב לה.

"מי הייתה ממציאה גיהינום שכזה, אביתררר." והריש שבסיומת שמי משתברת בפיה בחינניות שמהדהדת את זרותה, שגם ניכרת בנימת הריחוק שרוב הזמן עוטפת את המילים שיוצאות מפיה. כי אצל לארה, הדרמה היא בתוכן ולא בטון הדיבור, ולכן אני מרגיש שאנחנו בחוץ לארץ.

 

עיניי נעצמות שוב. אני מוצא את עצמי באיי שטלנד בצפון בריטניה, בסקוטלנד בעצם. הרוחות שנושבות שם מגיעות עד לכאן, מגרשות את החום והלחות מכיכר רבין ומהיושבים סביבה בבתי קפה. עכשיו נשמעים מרחוק הצלילים הנוגים מהפתיח של הסדרה "שטלנד", שהיא על בלש אחד, בודד, באותם איים מרוחקים. אולי הוא יוכל לפתור את תעלומת הסיפור של לארה.

היא ממשיכה: ״פעם אחת אחרי ששניהם חזרו, הלכתי לבדוק. ראיתי שלא נותרו מגבות נייר במבואה המשותפת, ולא היו ניירות טואלט בתאים של הנשים, ולא באלה של הגברים, וזאת הייתה ההוכחה שצדקתי.

בעיניים שלי ראיתי את ה־forensic evidence."

 

ההיעדר שבתוך מתקני הנייר היווה את ההוכחה עבורה.

"שחור על גבי לבן!״

 

11.

כעת, היא נמנעת מלהביט לכיוון שלי אפילו יותר מקודם. ככל שנפתחה במשך השיחה, נסגרו הבעות פניה, ננעל מנח גופה. לארה נושפת נשיפה חדה בכיוון ערמת הסטיביה, לכאורה בלי להתכוון. ענן לבן ממריא משולחננו ונוחת על הרצפה בתפזורת.

ראשי מורכן לרגע, עיניי מחפשות את שרידיו על הקרקע, אולם הוא כבר נעלם.

"רגע, הוכחה מדעית, שחור על גבי לבן, זה מה שמצאתְ שם?"

 

לארה משהה את תשובתה, מתלבטת.

"אמרתי משהו לא נכון? סליחה אם פגעתי בךְ."

"לא, ממש לא. לא אתה זה שפגע. להפך, בלי להתכוון שמת אצבע על משהו חשוב. זה לא היה שחור על גבי לבן, אלא שחור על גבי שחור.

חור שחור.

כי מה שהכי קשה לי הוא האי־ודאות. מטריף אותי לא לדעת שום פרט, כלום, על מה שבאמת קרה בתוך חדר השירותים הדפוק."

"אוףףף…" היא זורקת לחלל האוויר ולרגע כולה רכה. והיא ממשיכה, היא חייבת להמשיך, ואני מרגיש צורך להקשיב לה, לעטוף אותה במבט מכיל. לפחות זה.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*