קולות

קולות

אי אפשר לדעת אם הקולות באמת היו שם. אפקט אקוסטי כלשהו גרם לקולות הרחוקים להישמע בבירור בתוך החדר, או אולי היו אלה העייפות והדימוי שלי לגבי העיר שגרמו לכך שאשמע אותם. האם היו אלה רעיונות שתולים שנשמעו ועלו?

הסיבה לא משנה; העובדה היא ששמעתי את הקולות מעבר לקולות הרגילים של העיר — הילדים המשחקים, אמבולנס חולף או המולת האנשים. הם נשמעו קרובים: מאחורי הקיר, או לפעמים ממש בתוך החדר. היו אלו צעקות שמחה, צווחות קריאה לעזרה ונהמות שונות.

אני לא יודע אם העיר יוצרת את הספרות או הספרות יוצרת את העיר, אבל דבר אחד בטוח — אני שרוי בתוך שתיהן, או, שתיהן שוכנות בי.

אויולאלה

חשבתי שבחוץ, מחוץ להריסות, נמצאים אנשים אחרים, ואם הם שם הרי שהם יחפשו אותי. כעבור זמן מה, כשלא היה סימן לכך, הבנתי כי לא קיים רישום של אנשי הבניין, ועל כן אין להם דרך לדעת שאני נמצאת כאן, ואם כך, רק אם אעשה רעש הם, אתם, תוכלו לדעת שגם אני מצויה כאן. אז התחלתי לצעוק, צעקות מלוא הגרון, שדעכו לאחר כמה שעות, כשכבר לא יכולתי יותר. חסרת אוויר קרסתי על הרצפה ונרדמתי. כשהתעוררתי, אינני יודעת לאחר כמה זמן, הבנתי שאין לי דרך לדעת מה השעה, וגם אם אדע בדרך זו או אחרת, איך אפשר לדעת מתי אנשים נמצאים קרוב מספיק כדי לשמוע את הקול?

מאז, לפעמים הייתי אישה מקוננת, לפעמים בת־קול היוצאת מן השמיים, פעם קסנדרה משוגעת ופעם אורפאוס השר מתחת למקדש. לפעמים היו אלה צעקות זעם או נהי, ולעיתים, למרות שקשה להבין עכשיו כיצד הצלחתי, וזה כלל אינו משנה, היו אלה קריאות חדווה או צחוק, מהסוג שבו הסרעפת מתכווצת שוב ושוב, עד שכבר מתחיל כאב בצד הגוף. אך כל הקולות הללו היו מותירים אותי חסרת אוויר ומאלצים אותי לשתוק זמן מה, זמן בו הייתי לאין עבור העולם שבחוץ, גם אם היה כזה, גם אם עוד היו שם אנשים מחפשים או מחכים. בשלב הזה כנראה שעוד ישנתי לעיתים, אינני יודעת, ובעת שהייתי ערה דאגתי מהשקט שישתרר כשארדם. לכן ניסיתי לדאוג לתנוחות שנאמר עליהן שהן מעודדות נחירות, אך אם ישנתי, הרי שבמהלך תנומות קצרות אלה לא הייתי מודעת כלל, כך שהשקט לא הפחיד אותי כל כך, או אם אפשר לומר זאת כך: לא הייתי, ועל כן לא דאגתי.

דקלום מכל סוג, מנטרות למיניהן, ואף המהום פשוט, דברים אלה הצלחתי להיות זמן רב יותר באופן רציף, ובשלב כלשהו הפסקתי כמעט לחלוטין להיות נהי, זעקות זעם ופרצי צחוק, והפכתי לאותם קולות הניתנים להפקה רציפה. נכון, קולות אלה היו חלשים יותר, אך בשלב זה כבר לא הייתה חשיבות לעוצמה שתאפשר למחפשים למצוא אותי — כבר לא היו מחפשים — כי אם לרצף, שהגדיל את הסיכוי לגילוי מקרי והחזיק אותי קיימת, ולו בצורה המועטה ביותר, עבור העולם שמחוץ להריסות.

כמה זמן עבר? השתפרתי בזה, כמעט הפכתי לצליל רציף; כבר לא היו הרבה הפסקות שניתנות לספירה כתחליף זמן, אך בשלב כלשהו, מהכלום שסביבי התגבשה דמות אדם קרב. כל האימון כמו נמחק באבחה חדה, ונהייתי צעקה — האדם שנמצא קרוב להפליא נראה שלא ראה אותי כלל, הסתובב לאחור ורץ. רעש הצעדים שלו יצר קצב מהיר שכבר שכחתי שקיים. שוב נגמר לי האוויר; שוב הייתה שתיקה; שוב נדמה שהייתה משמעות לדבר הנקרא שינה. אני חושבת שישנתי כמה שעות, אבל באמת שאין לי דרך לדעת בדיוק כמה זמן. כשהתעוררתי לבסוף, הייתי שוב נהי, אחר כך צעקות אימה, ורק לאחר זמן רב הצלחתי לשוב ולהיות דקלום, אחר כך מנטרה ולבסוף שוב המהום מתמשך.

אבל הביקור בכל זאת השפיע עליי; הבנתי כי יש סיכוי שזה יקרה שוב, ואם כך הרי עלי לזכור, ללמוד מחדש כיצד לדבר. המצאתי דמויות לדבר איתן, רוב הזמן בדמיוני בלבד, כדי לא להפסיק להיות המהום — המילים עוד השאירו אותי חסרת אוויר כל פעם מחדש — אך לעיתים גם בקול רם.

הם באים מדי פעם מאז; לרוב ביחידים, מחפשים אותי אך אינם מוצאים, ולשמע קולי, המהום מבורך, הם מתחילים לשאול שאלות, רובן עוסקות בעולם שמחוץ להריסות, ואין להן כל פשר עבורי. הדמויות שהמצאתי עונות בשמחה, ואני חורזת את התשובות עבור המבקרים. אני יודעת, יום אחד לא אוכל להמשיך להיות צליל, ואז, לאחר אותו המהום אחרון.

יום אחד

א.

באותו יום הלך משה אל ביתו, מוחו ריק ממחשבות. רק זיכרון אירועי היום עוד זמזם שם, כמו רטט שממשיך עוד זמן מה לאחר הנחת בקבוק בירה על השולחן. הגיע אל ביתו, הוריד את החולצה והתיישב על הספה, בעודו ממתין שמחשבה כזו או אחרת תחלוף בראשו. אם היה מישהו בבית — שותף או בת זוג — היו ודאי שואלים אותו מה שלומו. לרוב, במצב מסוג זה, השאלה היום-יומית הייתה מולידה תשובה משעממת כמוה, אך לעיתים רחוקות היו מופיעות מילים שיתארו את האירועים. בזמן שהיה יושב על קצה הספה ואומר את אותן מילים, תנועת האצבעות על הברך הייתה נפסקת והוא עצמו היה חושב על מה שקרה במהלך היום, ועם המחשבה היה מגיע שקט מסוג אחר.

אבל לא היה אף אחד בבית, אז אנחנו נשאל אותו — משה, איך היה היום שלך? ונענה בשמו — מוזר.

ויהי ערב ויהי בוקר...

ב.

קמתי בבוקר. שגרת הבוקר שלי עברה כרגיל, וגם לעבודה הגעתי בשעה הקבועה. עד כאן, לא רק שזה לא הזוי, זה אפילו רגיל עד כדי שעמום. דברים התחילו להיות מוזרים קצת אחרי שלירי קמה מהכיסא והלכה לדבר בטלפון. זה היה בשתים-עשרה וארבעים. אני לא מדבר על זה שהשמיים שינו צבע יותר מפעם אחת, וגם לא על זה שהאדם המעצבן בעבודה פתאום הודיע שמעכשיו הוא ישמע מוזיקה באוזניות ולא בקול, ואפילו לא על זה שלא הייתה אף חדשה נוראית באתרי החדשות באותו יום — כל אלו דברים בלתי סבירים בעליל, אבל לא מהסוג שגורם לך לשאול "מה לעזאזל?!" לא, מה שקרה היה שכשחזרתי מארוחת הצוהריים, הבניין בו עבדתי היה חסר. ולא רק הבניין: כל שורת הבניינים הייתה חסרה. אם הדבר היה מהסוג הבלתי סביר בלבד, הייתי מוודא שלא טעיתי ברחוב, שאולי העייפות היא שהשפיעה עליי, אבל המוזרות לא נגמרה בשורת הבניינים. כל המשך העיר, מאותו רחוב והלאה, היה חסר, וכשאני אומר "חסר" אני לא מתכוון שהבניינים לא היו שם כלל, אלא שרק חלקים קטנים מכל בניין נשארו, תלויים באוויר וכמו ממתינים שמישהו יזכיר להם שהם היו אמורים להיות בניין. התמונה יצרה אצלי תחושה לא נעימה אך יפה, כמו שברי חרסינות צבעוניים מודבקים על בניין עצום, רק שהשברים היו עשויים בטון לבן והמבנה העצום עליו היו מודבקים היה השמיים הכחולים עצמם.

מה עושים במצב כזה? להיכנס ולהמשיך לעבוד לא נשמע צעד הגיוני. מצד שני, כל הסיפור לא נשמע הגיוני. ובכן, יש צעד הגיוני אחד ויחיד לעשות במצב כזה — צילמתי כמה תמונות יפות של הנוף המוזר, והינה טוב מאוד...