אישה על הנייר

פתח דבר

אם הייתי פוגש את נאוה — מה שלא קרה, לצערי הגדול מאוד — היינו מגלים מיד שאנחנו מפלנטה אחרת. הביוגרפיה שלי היא התגלמות כל מה שנאוה סמל רצתה להיות בילדותה ובנעוריה: סבַי וסבתותי החלוצים הגיעו בראשית שנות העשרים ו"כבשו את השממה"; אבא ואמא שלי נולדו צברים גמורים, והשפה העברית היתה השפה היחידה ששמעו בבית (חוץ, כמובן, מהרגעים שבהם רצו הוריהם להסתיר מפניהם סודות, והתלחשו ביידיש). ואני — מרוחק מ"הגולה הדוויה" שנות אור, ומחובר עד קצות עצמותי לארץ ישראל, לנופיה, לריחותיה ולזרעי הקיץ שלה הנישאים ברוח. מה לי ולשלג, פחד מגויים, צללי שואה בארונות הבגדים ומתים מרחפים.

ואילו נאוה היא דור שני לשורדי שואה. יותר מזה — היא הראשונה שהביאה את המושג "דור שני" אל הספרות העברית. כלומר, היא כתבה על אותם נושאים שהשתדלתי תמיד להתרחק מהם. הם מאיימים מדי, מפחידים מדי, אומרים עלי משהו שאני לא רוצה לראות. תנו לי את אלכסנדר זייד, את טרומפלדור, את בר כוכבא, ואם כבר שואה — אז רק את חנה סנש, הצנחנית הגיבורה. וגם זה, במינון הציוני המתבקש, היינו — רק ביום השואה. אותו יום שהפיל עלי בצעירותי חרדה סתומה בטקסיו, בשיריו ובאימה שחלחלה אלי מהסרטים בשחור־לבן שהוכרחנו לראות בקולנוע "עממי" בנווה שאנן, שכונת ילדותי.

המפגש שלי עם סיפורה האישי של נאוה, ועם נושאי כתיבתה ומושאיה, היה מפגש טעון. הוא חייב אותי לסייר בצד האפל של הירח בלי לסגת בבהלה, בלי להתכנס אל המוכר והידוע, בלי להתעטף בישראליותי המובנת מאליה.

אבל כאן, בדיוק בנקודה הזו, התגלתה לי נאוה. היא כמו לקחה אותי בידה, הרגיעה את פחדי, ואפשרה לי להסתכל פנימה ללא חשש ולגלות, לרגע, פנים חדשות במראה. כי היא, בשפתה העברית הקולחת, בחוש ההומור העדין, בהיטלטלות המתמדת בין ישראל העכשווית לאירופה של מלחמת העולם השנייה — אפשרה לי לחוש את "השואה", אותה מפלצת מיתולוגית, כדבר אינטימי, יומיומי, הצומח מבין סדקי המדרכות בתל אביב. כי היא, הקרובה לי בגיל, בשפה, באסוציאציות הישראליות, יכלה לתווך לי את מה שלא יכולתי לחוות בדרך אחרת.

כשנפתח לפני עולמה העשיר של נאוה — יומנים, מכתבים, שירים, סיפורים, תרגומים, רישומי מיילים, גזירי עיתונים ששמרה, ומה לא — הרגשתי לפתע שהיא השאירה עבורי, הביוגרף העתידי שלה, סימני דרך. כך, למשל, הקפידה לציין ביומניה ובמכתביה רישום תאריך מלא ומדויק; במחברות שיריה כתבה לא פעם הערות כמו "שירים מתקופת חיפה", או "השיר הראשון שכתבתי"; את המיילים שהיו חשובים בעיניה הקפידה להעתיק ולשמור על קבצים נפרדים; את הדואר הנכנס אספה בקלסרים לפי שנים; שום דבר לא זרקה, ואת הכול קטלגה, ארגנה בקלסרים צבעוניים, שעליהם הצמידה פתקיות מנחות: "יומנים", "התכתבות", "מאגר נגטיבים".

כך חשתי את נוכחותה הממשית לידי. כאילו הושיטה לי יד — מבעד לערפל הזמן והמרחק — והוליכה אותי בין משעוליה, בלי שאלך לאיבוד. לפעמים גם שמעתי אותה בתוכי, אומרת לי בחיוך: אתה יודע מה? יכולנו להיות חברים טובים!

עולמה הוא יקום עשיר ומלא, המשתרע על כל הגלובוס, מתוניס ועד אוסטרליה, מג'רבה ועד מפלי הניאגרה. היא משייטת בקלילות בין הזמנים, מהעלייה הראשונה ועד שנת 2099; היא כותבת על עמים, שבטים, ארצות, מדינות, יבשות, משפחות מכל סוג ומין. היא כותבת בחופשיות בסגנונות שמתגוששים ביניהם בין דפי ספריה: ריאליזם, פנטזיה עתידנית, רומנטיקה, לשון מחשב. לפעמים אפשר היה לקבל סחרחורת של ממש.

אני תקווה שהצלחתי להביא משהו מכל השפע הזה, שנדחס בתוך אישה אהובה, נמוכה ואנרגטית, אל תוך הביוגרפיה שלפניכם.

אני מבקש להודות מכל לבי לנעם סמל, בעלה של נאוה, שאיננו נלאה מלחפש דרכים חדשות ומגוונות להנציח את זכרה. הוא פתח בפני את לבו ואת אוצרות ביתו, בנפש חפצה ובנדיבות. תודתי העמוקה לילדיה של נאוה: אייר, נימי ואילאיל, ששיתפוני בזיכרונותיהם החמים והאינטימיים מאמם. שיחות מרגשות ומאלפות היו לי עם שירי, בן ויונתן, ילדיו של שלמה, אחיה של נאוה, ותודה להם על האמון שנתנו בי. כך גם בני ובנות משפחה נוספים, קרובים ורחוקים. חבריה וחברותיה של נאוה מכל הארץ (והעולם) נענו לפניותי וחלקו עמי ברוחב לב ובחום את נאוה שלהם. לא אזכיר כאן את שמותיהם, הרבים מספור, והם כולם מוזכרים בגוף הספר ובהערות בסופו. אני גם מבקש להודות לכל שותפיה המקצועיים של נאוה: מתחום חקר השואה, התיאטרון, השירה והספרות. כולם שמחו לחלוק עמי את מקומה של נאוה בעולמם.

אני מודה מעומק לבי לאדיבה גפן, מנהלת מכון "גנזים", שבו מופקד עיזבונה של נאוה, ולהלה צור עובדת המכון, שנענו לכל בקשותי ועזרו לי בחפץ לב ובמאור פנים.

תודה מיוחדת לעורכת הספר איה אליה, שהיתה בשבע שנים האחרונות גם מנהלת העיזבון של נאוה. איה עבדה עמי ברגישות ובחוש ספרותי יוצא דופן, ובנעימות דרכה וטוּב הבחנותיה היטיבה מאוד עם כתב היד הסופי.

תודה להוצאת מטר שמצאה את הספר ראוי לצאת בהוצאה, לעורך הגרפי דור כהן / לקרן יהושע רבינוביץ.

יבואו כולם על הברכה.

מוטי זעירא

אביב 2025

א. מימי

כשהיתה נאוה בת ארבע, שאלה אותה הגננת רחל היכן נולדה אמא. "בארץ אושוויץ," ענתה הפעוטה בתום לב. "המילה הייתה מין נהמה קבועה בחלל שבו גדלתי. שֵם שמעולם לא הוסברה לי משמעותו" — כתבה לימים.¹ אמא מימי שתקה את השואה במשך כל ילדותה של נאוה, אך נוכחותה היתה מוחשית ביותר ומילאה את הבית עד מחנק. שנים אחר כך תחל נאוה את מסעה אל הזיכרונות ההם, ממנו לא תחדל עד יומה האחרון.

אך את הסיפור צריך להתחיל שנים רבות קודם לכן, מסבתה של מימי, שיינדל ליקוורניק. שיינדל היתה אשה נמוכת קומה, "רק לאחרונה גיליתי שאת המטר חמישים וארבע שלי, אכן ירשתי ממך", כתבה נאוה. מימי העניקה לבתה את השם "נאוה" לזכרה של סבתה שיינדל, מילה שפירושה ביידיש — יפָה, נאוה. החפץ היחיד שנותר במשפחה מסבתא היה מפה מתפוררת, בדגם של פרחים אדומים וצהובים, שעברה מאם לבתה, עד שנחתה אצל נאוה. בשולי המפה נרקם באותיות לועזיות השם, המשותף לסבתא רבתא בגולה ולנינתה בישראל. בסתיו 1941 גורשה שיינדל לטרנסניסטריה — גיא ההריגה של יהודי רומניה — שם נספתה, מתישהו במהלך

שנת 1942. והיו גם פמוטי הנחושת, שעליהם עוד יסופר.

בראשית שנות העשרים של המאה העשרים התחתן ברל (אברהם־דב) ליקוורניק, בנה של שיינדל, עם רחל, בתם של הרב יעקב שמשון ומרגלא שפירא. המשפחה התגוררה באותה העת בעיירה הקטנה סוצ'אבה בחבל בוקובינה, צפון רומניה, שהיה אז חלק מהאימפריה האוסטרו־הונגרית. גם מימי עתידה להיוולד בשטייטל היהודי הקטן הזה.

אחיה של רחל, הרב מאיר שפירא, היה מן הדמויות הרבניות החשובות במזרח אירופה: מייסד וראש ישיבת חכמי לובלין, נשיא "אגודת ישראל" בפולין, ואבי הרעיון של "הדף היומי": לימוד דף תלמוד יומי, אותו דף, בכל רחבי העולם היהודי, כך שכל לומד תורה הנכנס לבית המדרש בכל מקום בעולם, יתחבר לרצף הלימוד, וירגיש מיד בבית. נוסף על כך, הוא אף היה חבר הסיים הפולני משנת 1922 עד 1927. הרב שפירא נישא למלכה לבית טויבה, ולא נולדו להם ילדים. הוא נפטר בשנת 1933, בן ארבעים ושש בלבד. שנים רבות אחר כך, כשהיתה נאוה פוגשת מדי פעם יהודים חרדים, הם נרעשו תמיד לשמוע את הייחוס המכובד של בת שיחתם, שהסבתא שלה היתה אחותו האהובה של הרב מאיר שפירא חשוך הילדים. הסתעפות מיוחסת נוספת של משפחת שפירא בארץ הם הרב ישראל מאיר לאו, הרב שמואל אבידור הכהן ואחיהם — כולם בני הדודים של אמה.

בשנת 1921 נולדה מימי (מרגלית), בת יחידה להוריה אברהם־דב ורחל, בסוצ'אבה שעל גבול רומניה ואוקראינה של היום. היה זה בית חסידי פתוח, עם אווירה יהודית חמה. מימי היתה פעילה בתנועת הנוער הדתית "בני עקיבא", למדה בצ'רנוביץ בסמינר למורות מטעם "שפה עברייה" — אגודה למען חינוך בשפה העברית שייסדה, בין היתר, מכללה וסמינר להכשרת מורים וגננות. שם, בשנת 1938, נפגשה לראשונה עם איציו הרציג, שלמד את שנת הלימודים האחרונה בתיכון הרומני היוקרתי "ארון פומנול", והתגורר בבניין שבו גרה אף היא. "העזתי בשעתו לחזר אחריה, חיזורי בוסר של נער ביישן", כתב יצחק ארצי, לימים בעלה. "נהגנו להיפגש והיינו מיודדים, ואולם לקשר רציני לא הגענו".² הוא חזר לביתו, הם התכתבו זמן מה, עד שהקשר נקטע בעטייה של המלחמה.

מן העיירה גרוסוורדיין, השוכנת על גבול הונגריה וגרמניה, הגיע לצ'רנוביץ בחור צעיר אחר, שמואל שקד (אברמוביץ), והחל ללמוד בבית המדרש לרבנים. תוך כדי הלימודים הכירו לו את מימי, והאהבה התלקחה ביניהם. בשנת 1940, מיד עם תום לימודיו של שמואל, התחתנו השניים בעיירתה של מימי. בני משפחתו של החתן היטלטלו יממה תמימה ברכבת מגרוסוורדיין לסוצ'אבה תוך סכנה גדולה, כיוון שהמלחמה כבר היתה בעיצומה, האנטישמיות הרימה ראש, ובמקרים לא מעטים נזרקו יהודים מן הרכבת ונפלו אל מותם.

הזוג הצעיר עבר לגרוסוורדיין, שמואל החל ללמד בבית המדרש בעיר, ומימי נכנסה להיריון. הם ניהלו את חייהם על טוהרת העברית, ומימי אף לימדה עברית את לאה, אחותו הצעירה של שמואל, שסיפורה עתיד להשתלב בזה של מימי בימים הקשים מנשוא שיעברו יחד בהמשך הדרך. חודש לאחר המעבר הגיעה אל מימי ידיעה מסוצ'אבה כי הוריה נלקחו לטרנסניסטריה. היה זה האזור שאליו גירש שליט רומניה, יון אנטונסקו, את כל יהודי בוקובינה, בסרביה וצפון מולדובה, שמספרם הוערך בכ־150 אלף. שם הופקרו לגורלם בחורף הקשה, ללא מזון, טיפול רפואי וקורת גג, ובתנאים הבלתי אפשריים הללו מתו תוך פחות משנה למעלה מ־90 אלף יהודים. הקשר של מימי עם הוריה נותק לחלוטין והיא שקעה בדיכאון כבד. "לא אכלה, לא בישלה, לא תפקדה, רק בכתה", סיפרה כעבור שנים לאה, גיסתה הצעירה.³

שמואל גויס למחנה עבודה, ומימי החלה להתרוצץ בין המשרדים, מחפשת את מי לשחד על מנת שישחררוהו. הריצות הנואשות והדאגה להוריה ולבעלה התישו אותה, ובאחד הימים החליקה על השלג, הוזעקה אל בית החולים היהודי, שעדיין פעל בעיירה, והפילה את עוברה. אישה צעירה, לבדה בעולם, בעלה עצור, הוריה רחוקים, עתה גם גופה קרס. שנים רבות לאחר מכן תחקרה נאוה את לאה על הימים הנוראים ההם, ושמעה מפיה כי אמה החזיקה את העובר במשך חודשיים בגופה, עד שיצא בלידה רגילה. בסיפור "כובע הזכוכית" — הפותח את קובץ סיפוריה הראשון של נאוה, שיצא לאור בשנת 1985 ועוד ידובר בו — היא יצקה אל תוך הסיפור את הדיו של הכאב ההוא: "לא זכרתי את פני. [...] גם את משא העובר אשר נשאתי מת בתוך בטני שני חודשים תמימים, והוא בלא קול ובלא ניעה, משא זה הותיר רק קו, סמוי מן העין, שהשתרך על הבטן".⁴

לאחר זמן מה שוחרר שמואל וחזר הביתה. שמחה גדולה לא היתה, כיוון שב־19 במרץ 1944 כבשו הגרמנים את הונגריה, ובכללה גם את העיירה גרוסוורדיין. היהודים חויבו לענוד טלאי צהוב, רבים נורו ברחובות, והוקם יודנראט, שהשליט בתוקף את הוראות הנאצים שהלכו והחמירו. בערב פסח של אותה שנה, שחל שלושה שבועות לאחר מכן, הסבו אל שולחן הסדר הוריו הזקנים של שמואל, כמה מאחיו ובכללם לאה בת הארבע־עשרה, ושמואל ומימי הזוג הצעיר. היתה זו הפעם האחרונה שישבה המשפחה יחד.

כשבועיים וחצי לאחר חג הפסח קיבלו היהודים הוראה להתכנס תוך חמישה ימים אל הגטו, שסומן באזור בית הכנסת הגדול. דירתם של שמואל ומימי היתה בתחום הגטו, ועל כן לא הוכרחו לעזוב את ביתם, אך נאלצו להצטופף עם כל המשפחה המורחבת באחד מחדרי הבית. ב־27 במאי 1944, ערב חג השבועות תש"ד, ניתנה הפקודה, וכל יהודי גרוסוורדיין הועלו באחת על רכבות משא, שבעים איש בכל קרון, ונשלחו לאושוויץ. "אחי שמואל וגיסתי מימי רצו להתאבד, הם כבר ראו לאן אנחנו נוסעים", סיפרה לאה. "הם רצו לקחת איזה כדורים, ואני התחלתי לבכות, אז הם לא עשו את זה". שלושה ימים ארכה הנסיעה, וכשהורדו מן הקרונות הופרדו מיד לנשים ולגברים. מנקודת זמן זו, ובמשך חמשת החודשים הבאים, יישארו מימי ולאה זו לצד זו, ויעברו יחד את זוועות אושוויץ.

כמה וכמה פעמים הצילה מימי בת העשרים ושלוש את חייה של לאה בת הארבע־עשרה. מיד עם הורדתן מן הרכבת נלחש מפה לאוזן כי כל מי שמגיל שש־עשרה ומטה נשלח להשמדה. "תגידי שאת בת שש־עשרה!" לחשה מימי ללאה, ואף צבטה את לחייה עד שהאדימו על מנת שייראו בריאות יותר, וכך עברו את הסלקציה הראשונה. כשנכנסו לבלוק, שבו הצטופפו אלף נשים, קיבלו מרק מֵימי דלוח שהיה מעורב בו חול. לאה לא יכלה לבלוע את התבשיל הדוחה. "את רוצה לחיות? את אוכלת הכול!" אמרה לה מימי, והצילה אותה בשנית. כשפשטה שמועה שכדאי לעבור לבלוק הילדים, כי שם מחלקים אוכל טוב יותר, פסקה מימי: "את נשארת איתי, את לא הולכת לאף מקום, לשום ילדים!" ובאמת כל הילדים שהתפתו לצאת נשלחו מיד להשמדה. הן חלקו דרגש, מנת לחם, בדל שמיכה, ולא נפרדו זו מזו. כשנערכה סלקציה שהפרידה בין הנשים החולות לאלה שיש להן "עיניים טובות" — היינו, אלה שראייתן תקינה — הבינה מימי מיד כי הן חייבות להיות בצד של הבריאות, ושתיהן קפצו אל קבוצת הנשים שסומנה לצאת בטרנספורט לעבודה.⁵ "על מוראות השואה אני בוחרת שלא לפרט. די לומר שעברתי שלוש סלקציות של דוקטור מנגלה הידוע לשמצה" — העידה מימי בלאקוניות ב"ספר יהודי סוצ'בה (שוץ) וקהילות הסביבה", שיצא בשנת 2007.

עם יציאתן מאושוויץ נפרדו דרכיהן של הדודה וגיסתה. לאה נשלחה לנירנברג, לעבוד בבית חרושת "סימנס", ומימי הועברה למחנה הריכוז קליינה שנאו במזרח גרמניה. סיפורה של לאה העסיק מאוד את נאוה כל השנים. הן כיוון שכל אדם, במיוחד אם הוא שורד שואה, עניין אותה, והן כי לאה היתה העדה הקרובה ביותר שיכלה לספר משהו על קורות ימיה השתוקים של אמה באושוויץ. היא ראיינה אותה כמה פעמים, אספה חומר, ואף תכננה להפוך את מה שבידה לסיפור, אך לא הספיקה.

כשהגיע משלוח הנשים למחנה קליינה שנאו שבמזרח גרמניה, שאל המפקד הנאצי מי יודע גרמנית, ומימי צעדה קדימה. הקצין ציווה עליה שתגיד משהו בגרמנית, והיא דקלמה מן הזיכרון שיר של רילקה. הוא הסתכל עליה ואמר שאם יהודייה מדקלמת שירה גרמנית כל כך יפה, אז הוא יציב אותה בעבודה טובה יותר, והיא אכן הועסקה במשרדו. עבור נאוה היה זה סיפור מכונן. "אמי טענה שאם היא לא היתה בג'וב הזה היא לא היתה שורדת, ולי תמיד נשאר הדבר הזה, ששיר יכול להציל את החיים", אמרה.⁶ מדי בוקר היה הגרמני מגיע למשרד עם סיר קטן ובו האוכל שלו לאותו יום, פותח את המכסה, בוצע את הכול לחצי, שם במעטפה משרדית, מניח במגירה שלה והולך. כך הזין אותה במשך כל חודשי שהותה במחנה. הוא לא החליף איתה מילה, והיא אף פעם לא אמרה לו תודה.⁷

בתנאי החיים הקשים מנשוא במחנה זה זכתה מימי למפגש אנושי נדיר: אסירה ותיקה, קלריסה שמה, אספה אותה תחת חסותה, הקימה אותה בכוח ממיטתה כשאפסו כוחותיה, והחמיקה לה דברי אוכל שהצילוה. גם דמות זו מצאה את דרכה אל סיפורה הראשון של נאוה, "כובע זכוכית", שם בנתה בין השתיים דיאלוג נוגע ללב: "'את צעירה', היא אומרת לי. 'הרי כמעט ילד היה לי והנעורים גזו'. 'עוד יהיו לך ילדים אחרים', היא נוגעת במצחי, 'לי לא יהיו אף פעם'."⁸

ב־8 במאי 1945 נכנס הצבא האדום בשערי מחנה קליינה שנאו ומימי שוחררה. עד מהרה התברר לה כי שמואל בעלה נהרג, אף כי לא היתה בידיה כל הוכחה ברורה לכך. לא היה לה בית ולא בעל לחזור אליו, ובחוסר כול נסעה לסוצ'אבה, שם גילתה לתדהמתה כי הוריה שרדו את התקופה הקשה בטרנסניסטריה, ושבו לעיירה. ימים ספורים אחרי שובה יצא אביה, היהודי שומר המצוות, ולא חזר עד שמצא שני גברים שהעידו כי שמואל נהרג בהפצצת הרכבת. מימי נסעה לגרוסוורדיין, עיירת בעלה, עברה כדת וכדין טקס חליצה עם אהרן, אחיו של שמואל, וכך, בזכותו של אביה, הותרה מעגינותה.⁹ היא קברה עמוק בלבה את בעלה הראשון ואת עוברה המת, ולא סיפרה עליהם לאיש במשך שנים. רק פעם אחת, ערב חתונתה של נאוה בשנת 1976, מצאה לנכון לספר לה את הסיפור, וגם אז קימצה מאוד בפרטים.

מימי שבה לסוצ'אבה, עיירת הולדתה, שם היא תפתח, תוך פחות משנה, פרק חיים חדש, עם גיבור חדש־ישן — איציו הרציג.

ב. איציו

ב־14 בנובמבר 1920 נולד איציו הרציג בעיר סירט שבחבל בוקובינה בצפון רומניה. היתה זו עיירה לא גדולה, שבראשית המאה העשרים נמנו בה כ־8,000 תושבים, מהם כ־3,200 יהודים. העיר, המנומנמת למדי, דווקא המתה חיים יהודיים תוססים: מקוואות, בתי מדרש, תלמודי תורה ובתי כנסת. המרכזי שביניהם היה בית הכנסת של חסידי ויז'ניץ, שם גם התפלל אברהם כ"ץ, סבו של איציו.

הוריו של איציו, פאני וגבריאל, התחתנו שנה קודם לכן, בשנת 1919, ממש עם סיום מלחמת העולם הראשונה. מוצא משפחתו של גבריאל, שהשתייכה אף היא לחסידות ויז'ניץ, היה מן הכפר מיהובה שעל גדות נהר הצ'רמוש, לא הרחק מסירט. בגיל עשרים ושתיים עזב את בית הוריו, נסע לברלין, שם עבד כמלצר, ועם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גויס לצבא האוסטרי. הוא נלחם בחזית הרוסית, ערק מן המלחמה, נתפס, ונשלח לעבודות כפייה בחווה חקלאית בערבות רוסיה. כשחזר לבוקובינה בתום המלחמה הציע שדכן מקומי לאברהם כ"ץ את גבריאל כחתן לבתו הבכורה. נערך מפגש היכרות — והוחלט על חתונה. מיד לאחריה צירף אברהם את גבריאל כשותף בבית המרזח המשפחתי.

החיים, לכאורה, נכנסו למסלול בטוח, אך אי־שקט חמר בגבריאל. אחרי שחי בברלין, הכרך הגדול, שירת בצבא ונדד בערבות רוסיה — נראתה לו סירט קטנה, קרתנית ומשמימה. בקיץ 1921, בהיות איציו בן שנה, עזב גבריאל את אשתו ובנו, והפליג לארצות הברית. "אמריקה לא היתה אידיאולוגיה בשבילו. להפך. היא ייצגה חיים נורמליים, פשוטים ובסיסיים. גג מעל לראש וסיכוי לרווחה ולקידום הרחק מריקבון המלחמה ומשנאת יהודים", ניסתה נאוה להסביר לעצמה את פשר נטישת סבה את סבתה. היא עשתה זאת ברומן האחרון שכתבה, "פאני וגבריאל", שיצא סמוך מאוד למותה, ועליו עוד יסופר.¹⁰

פאני גרה בבית אביה, אברהם, יחד עם ארבע אחיותיה: בסי ומלי הבוגרות, ורבקה ואווה הצעירות. היא, הבכורה, ניהלה את משק הבית אחרי שאמה, חנה, נפטרה בשנת 1927. לא ייפלא אם כן כי סבא אברהם היה הדמות הגברית החשובה והאהובה בחייו של הילד איציו. "הוא היה בשבילי הכול", כתב לימים באוטוביוגרפיה שלו, "דווקא ציוני". "הוא היה האב שנעלם לי, והאם שלא התגברה מעולם על הנטישה. סבא היה מקור החום, הסמכות והביטחון בעולם שאין בו ודאות".

שנים רבות אחר כך תהתה נאוה כיצד יצא אביה ציוני כה נלהב, כשמקום הולדתו וגידולו היו באותה עיירה נידחת בקצה העולם, שהיתה רחוקה כל כך ממרכזי הפוליטיקה והתרבות היהודיים והציוניים. אולי אפשר להיאחז בזיכרון מילדותו המוקדמת, שצף ועלה בו כשכתב, בשיתוף עם נאוה, את ספרו האוטוביוגרפי. בשכנות לביתם עמדה חנות החשמל היחידה בעיר, ובעליה היהודי הזמין את שכניו, הסבא ונכדו, לשמוע את רדיו פלשתינה. לאחר אינספור סיבובים בכפתורי התחנות, בקעו פתאום מן המקלט קולות בעברית, ואחר כך שירת "התקווה". "הרגע הזה חקוק בי", כתב יצחק ארצי. "בפעם הראשונה שמעתי ברדיו צלילים מארץ ישראל הרחוקה ואת ההמנון".¹¹

בגיל שלוש־עשרה הצטרף איציו לתנועת "הנוער הציוני". היתה זו תנועת נוער יהודית־חילונית, שהדגישה את חשיבות הציונות כמכנה משותף לחיים יהודיים בגולה, וגם את ההגשמה על ידי התיישבות בארץ ישראל. התנועה צמחה תחילה באופן מקומי, בערים ובעיירות רבות ברחבי מרכז ומזרח אירופה, ובשנת 1931, שנתיים טרם כניסתו של איציו לתנועה, התכנסו נציגי הארגונים המקומיים בעיר לבוב, והחליטו על הקמת ארגון־גג שנקרא, "הסתדרות חלוצית עולמית הנוער הציוני".

הצטרפותו לתנועה היתה בהשפעת מנחם ראוכבאך (פלגי), חבר קיבוץ אושה, שבא לסירט כשליח התנועה מארץ ישראל, על מנת לגייס חברים חדשים. החיבור בין להט ציוני, שפה עברית, חלומות נעורים, אידיאולוגיה ובנות — סחרר את ראשו של הנער הצעיר, והוא הצטרף בהתלהבות לתנועה. מכאן ואילך תמלא התנועה את כל עולמו, תעצב את השקפותיו, תדריך את פעולותיו ותקבע במידה רבה מאוד את סיפור חייו.

בכיתה האחרונה של התיכון למד איציו, כמסופר, בצ'רנוביץ, וגם שם התחבר לסניף "הנוער הציוני" המקומי. כשהחלה המלחמה חזר לסירט, וגמלה בו החלטה לעבור לבוקרשט ולהצטרף לחוות הכשרה של התנועה, כשלב הכרחי לפני עלייה לחיי הגשמה בארץ. אך סירט הפכה לאזור קרבות על קו הגבול הסמוך מאוד לברית המועצות. העיר התרוקנה מתושבים, שניסו להציל את עצמם על ידי מעבר לצ'רנוביץ, שהוחזקה בידי הסובייטים. איציו בן העשרים נהפך למנהיג התנועה המקומי. לצדו היו האחים דוד ויהודה שערי, שותפיו להנהגה, וסיפור חייהם ייכרך לבלי הפרד עד סוף ימיהם בארץ.

באוקטובר 1940 הצליח איציו להגיע לבוקרשט, ולצדו אמו פאני, שהודיעה לו כי באשר ילך — תלך גם היא. פאני התמקמה אצל אחותה מלי, שגרה בעיר עם בעלה יענקל שכטר השוחט ויוס'לה בנם היחיד, ואיציו חבר לחבריו בחוות ההכשרה פלוריאסקה, שם חיו ועבדו בתנאים דלים אך מלאי חדווה, אידיאולוגיה והורמונים.

אך חודשים ספורים לאחר מכן, בינואר 1941, פורקה ההכשרה בידי "הלגיונרים", אנשי "משמר הברזל" הרומני־פשיסטי. איציו נעצר, נחקר, ואף עונה. הוא הוכה בכל חלקי גופו, שערו נגזז בשני שבילים, שסימנו את אות הצלב. הסוהר הבריון השכיבו על ברכיו, הורה לו לפשוט את בגדיו ולמנות בקול רם את ההצלפות שהמטיר על ישבנו החשוף, עד שהתעלף מעוצמת הכאב. בהשתוללות אנשי "משמר הברזל" נרצחו באותו חודש מאה עשרים ואחד יהודים. גופותיהם הובאו אל בית המטבחיים ונתלו על אנקולים, מתחת לשלטים שנשאו את המילים הנוראות "בשר כשר".

בספטמבר 1941 החל גירוש יהודי בוקובינה, בסרביה וצפון מולדובה, לטרנסניסטריה, והידיעות על תנאי החיים הבלתי אפשריים שם עוררו את ההסתדרות הציונית להקים את "ועד העזרה וההצלה". איציו הצעיר, מן הבולטים שבמנהיגי התנועה, נבחר לייצג את "הנוער הציוני" בוועד. הוטל עליו לארגן משלוחי מזון, בגדים ותרופות, לטרנסניסטריה, ובחודשים הבאים פיתח דרכים עקלקלות שכללו שיחוד קצינים גרמנים, נהגי קטרים ופקידים רומנים — על מנת לשלוח עזרה ליהודים המעונים.

איציו לא הסתפק בכך וחש הכרח להגיע בעצמו לטרנסניסטריה, ואף עשה כמה ניסיונות, שנכשלו, להגיע לאזור. בדצמבר 1943 הוטל עליו מטעם "ועד העזרה וההצלה" לצאת לשם, ולהוציא לפועל תוכנית חשאית, שזכתה לאישורו של יון אנטונסקו שליט רומניה, לחלץ חמשת אלפי ילדים יהודים מבתי היתומים שהיו מפוזרים בטרנסניסטריה. התנאים שהציב הרודן הרומני היו קשוחים: ילדים בני חמש־עשרה ומטה, שהתייתמו משני הוריהם.

בינואר 1944 יצא לדרך, ואחרי מסע ארוך ורב תלאות הצליח להגיע לטרנסניסטריה. הוא עבר בבתי היתומים, ששררו בהם תנאים מזעזעים. "נדמה היה לי כאילו הגעתי לתופת של דנטה", כתב לימים. הוא החל לערוך רשימות, ועד מהרה נוכח כי אין די ילדים העומדים בקריטריונים שהטיל השלטון הרומני. איציו היה נחוש למלא עד תום את המכסה שאושרה, ביודעו כי זוהי הצלה בטוחה ממוות לכל מי שיֵצא מטרנסניסטריה. "עברתי מבית לבית ודיברתי על לב ההורים", כתב. "הוויכוח עם ההורים לא היה קל. באווירת הייאוש והחרדה מפני הנסיגה הצפויה של הגרמנים, ניסיתי לשכנע כי זו ההזדמנות היחידה להציל את הילדים... 'אם חס וחלילה יתרחש הרע מכול, לפחות תצילו את הילדים ממוות', טענתי". הוא אף עבר במנזרים ובכנסיות, ורשם ילדים שנקלטו שם. את הרשימה המלאה הצליח להעביר לנציגות הציונית בקושטא, וכתב בדחיפות: "הוציאו אותם משם, לפני שיהיה מאוחר מדי!" רק שבעה חודשים לאחר מכן, באוגוסט 1944, רגע לפני כניסת הצבא האדום לרומניה, הוצאו הילדים מהגטאות ופוזרו בקהילות היהודיות במדינה.

בפברואר 1944 חזר איציו בדרך לא דרך לבוקרשט, ואז נודע לו כי השלטונות הרומניים אסרו את כל ההנהגה הציונית ואת ראשי תנועות הנוער בעיר. גם אותו חיפשו בהיעדרו, ואף התנכלו לאמו וחקרוה במשך שעות היכן בנה. למזלה הסתיר ממנה איציו את דבר שליחותו לטרנסניסטריה, והיא שוחררה. במשך כמה חודשים הסתתר בחדר מסתור לא מוסק וריק מרהיטים, ושכב ימים ארוכים מכורבל בערמת שמיכות וקרא ספרים.

בדרך לא דרך חזר איציו לבוקרשט. אז נודע לו כי אחת האוניות, "מפקורה", הוטבעה (ככל הנראה על ידי צוללת סובייטית). מאות נוסעיה למעט חמישה, טבעו. במשך כל חייו רדף אותו הסיפור והוא חש מחויבות עמוקה לזכור ולהנציח הן את יהודי טרנסניסטריה והן את מתיה האבודים של "מפקורה".

החיים בבוקרשט טרם נפילתה בידי הסובייטים היו קשים מנשוא. הרודן אנטונסקו הודח בידי המלך הרומני, ורומניה עברה באופן רשמי לצדן של בעלות הברית. קבוצות של גרמנים ורומנים מתומכיו של אנטונסקו התבצרו במקומות שונים בעיר, ואי־השקט הפוליטי עורר מהומות, יריות ברחובות וחוסר ביטחון. איציו, המנהיג הצעיר והנמרץ, פקד את חבריו בדירות המסתור שלהם ובעמדות ההגנה, ונע ממקום למקום בעזרת אופניים שארגן לעצמו. ב־30 באוגוסט נכנס הצבא האדום לבוקרשט. איציו עמד ברחוב הראשי יחד עם ההמונים המריעים, ומחא כפיים בהתלהבות ליחידות החיילים שצעדו לצד הג'יפים.

בן לילה יצאו התנועות הציוניות מן המחתרת, ואיציו ביקש, יחד עם חבריו להנהגה, להחיות מהר ככל האפשר את פעילות תנועת "הנוער הציוני". הוא יצא לרחבי רומניה, קיים אספות בבתי כנסת ובאולמות, התאכסן בבתי חברים, ונאם בלהט בזכות עלייה לארץ ישראל, על סמך פירורי מידע שליקט מפה ומשם על הנעשה בארץ.

באותה העת היתה לו חברה, מדי אדלר, שאותה הכיר שנתיים קודם לכן, באחד ממפגשי התנועה בצ'רנוביץ. עתה, לאחר השחרור, נדרש להחליט על דרכו, והיה ברור לו כי פניו להגשמה בארץ ישראל. מדי לא אהבה את הרעיון, ועל רקע זה נפרדו דרכיהם. הוא שקע ביתר שאת בפעילות התנועתית, וחיכה בכיליון עיניים לרגע שבו יוכל גם הוא לעלות סוף־סוף לארץ. בינתיים הוזמן לכנס התנועה בפריז, ויצא למסע רב הרפתקאות וקשיים, שעבר אף בכמה ערים בגרמניה, וחזר לבוקרשט.

באביב 1946 הגיע סוף־סוף תורו, ואמו, פאני, הודיעה לו שוב: באשר תלך — אלך. על אף הקשיים הצפויים בארץ לאישה המבוגרת, היה ברור לאיציו כי גם הפעם לא יתיר את הקשר הגורדי בינו לבין אמו. לקראת העלייה ערך מסע פרידה מנופי ילדותו ונעוריו בבוקובינה, ועבר בין סניפי התנועה שם. כך הגיע לסוצ'אבה, וכשנכנס לאחת מאספות הנוער שבהן נאם, ראה לפתע אישה צעירה מוכרת. "היא ניצבה נסערת באותה עצרת נוער, מספרת לצעירים על ניסיונה הטרגי כניצולת שואה", כתב לימים. "עמדתי בקצה האולם, מזועזע". בתום העצרת ניגש אליה, והקשר התחדש באחת. "הפעם חיזרתי אחריה בלהט, רציתי לשאת אותה לאישה, ומימי השיבה בחיוב".

החיבור לא היה פשוט. עד אז קיימה מימי אורח חיים דתי, ועתה נדרשה להסתגל לאורח החיים החילוני של בן זוגה; היא היתה בעלת מעמד בתנועת הנוער הדתית "בני עקיבא" שאליה השתייכה, חברת ההנהגה הראשית, ועכשיו הפכה ל"חברה של איציו" בחבורת "הנוער הציוני", וויתרה בעצם על מעמד ציבורי משל עצמה. ובכל זאת, הקשר קם והיה.

בקיץ 1946 הגיעה ההודעה המיוחלת כי הגיע תורם לעלות לאונייה. איציו הוזמן, יחד עם חברו הקרוב ושותפו להנהגה ברל שיבר, לשיחה עם משה אגמי (אוורבוך), ראש השליחים, איש המוסד לעלייה ב'. הלה מסר להם כי לא יֵצאו להפלגה מנמל קונסטנצה, שהוחזק בידי הצי הסובייטי, אלא מבאקאר, נמל דייגים נידח ביוגוסלביה. איציו וברל, יחד עם אשתו חנה, קיבלו מקום מתוך מכסת תנועת "הנוער הציוני", ואילו מימי זכתה למקום מתוך מכסת תנועת "בני עקיבא". "החברים קבעו כך, שכן הייתי פעילת התנועה כל חיי", סיפרה.¹²

איציו ומימי רצו לעלות לארץ כזוג נשוי, וההודעה על היציאה הצפויה לדרך זירזה את מועד החתונה. ב־10 בספטמבר 1946 התכנסו אל בית הכנסת הגדול בבודפשט מעט בני משפחה מסירט ומסוצ'אבה, וכמה חברי תנועה קרובים. בשעת צהריים הועמדה החופה בחצר בית הכנסת, ובתמונה היחידה שנשארה מאז נראים החתן והכלה לבושים בבגדי חולין וסביבם בני המשפחה, כולם בארשת רצינית, עצובה. באותו ערב יצאו בדרכם ליוגוסלביה, ושמחת היציאה לדרך נמהלה בתוגת הפרידה החפוזה מהמשפחה ומהחברים.¹³

פרק חדש בחייהם עמד להתחיל.