הפטרונים 2 - הקרב על ליבך

פרולוג 1

ונטוס

בשביל מישהי שקולה יכול לגרום לכל מלח לטפס אל חרטום ספינתו ולחפש אחרי מה ששמעו אוזניו עד שעיניו ואוזניו ידממו, והוא יקפוץ אל מותו, להיות תקועה במקום הזה במשך... כמה זמן עבר? זו בושה.

והאמינו לי, שיחקתי בטיפשים מספיק כדי לדעת שהקול שלי יכול לגרום לכל גבר לעשות כל מה שארצה. קללה? יש שיגידו. לפחות היא לא הייתה הקללה שלי.

כוח הרוח, שהיה אחד הרכיבים בהולדת אחיי, היה הרכיב העיקרי ביצירה שהייתה אני. כתאומה האחרונה לאקוואה, אינצ'קו, וטריו, זו שארבעת היסודות הרכיבו אותה, ומי שמשלה בה הייתה הרוח, הייתי משוגעת על כל הראש. ואהבתי כל דבר בזה.

לא התכוונתי להתנצל על מי שאני.

כל אישה שהכרתי באלפי שנות חיי הייתה מצטערת סדרתית. מצטערת שהיא עדינה מדי, מצטערת שהיא קולנית מדי. מצטערת. לא אני.

ואולי היה זה מה שאחיי רצו, שאתנצל על קיומי. זה לא יקרה.

הקיום שלי היה בזכות, לא בחסד. נוצרתי בשביל להשמיע את קולי ולהטביע את אלו שחשבו שמותר להם לפגוע ב'מצטערות'.

זה התפקיד שנתתי לעצמי.

אומנם הייתי הוריקן פראי שלא ניתן היה לביית, אבל בתוכי חי לב שהרגיש הכול.

נשענתי על הקיר הקר, הבית החדש שלי בעשור האחרון. התעוררתי, נרדמתי, התעוררתי, נרדמתי. סחרור של כלום שלא נגמר.

נזכרתי במי שהייתי, במי שאני. עדיין. כמה זמן ישנתי הפעם?

מאז שהתעוררתי חשבתי על האנשים שכאבתי את כאבם והצלתי אותם מאלו שפגעו בהם. איניס טען שאסור לנו להתערב בחייהם של בני־האדם, אבל לא באמת עשיתי משהו, מלבד לדבר אל הפוגעים. למשוך את רוחם. ולהוביל אותם אט אט לַמעשה שחתך את חוט גורלם וגמר הכול.

אפשר לומר שהצלתי את חסרי האונים, והענקתי פתח מילוט למטומטמים להיענש במקום אחר.

כשהייתי ערה, חשבתי על אלו שהצלתי.

כשישנתי, אלו שהובלתי אל מותם תעתעו בי.

עיניי הפכו כבדות שוב, יבשות, הן נעצמו מעצמן ונשאבתי פעם נוספת לתוך שינה מאולצת. כל אחד מהם בא אליי בחלומי, דיבר אליי, סיפר לי מה עשיתי לו.

אוקיי, בולשיט. קשקוש של תת מודע מתעתע.

חייתי מספיק שנים בשביל לדעת שהנשמות הללו נכחדו מזמן. המצפון שלי שיחק איתי כמו שאני שיחקתי בהם, ואני אפשרתי לו, כי השעמום, גם בתוך השינה המאולצת, היה מחניק.

זה מצחיק כי זאינים לא צריכים לישון. ובינתיים כל מה שהיה לי, היה הדבר היחיד שנמנעתי ממנו כל חיי.

פטרונים מקוללים וחסרי בושה שעשו כאוות נפשם, חוץ מלדאוג לעולמות עליהם הם היו אמונים. כאלה נוראיים היינו אחיי ואני. אנוכיים. כן, למרות הכול, גם הם היו אנוכיים כשסירבו להתחבר דרך השינה האיומה אל העולמות שהיו באחריותנו.

אחרי שהצלחתי לפקוח את עיניי חשבתי על בת־הלבנה ההיא.

חיכיתי לה.

הרגשתי את אי הוודאות שלה ואת המהות שלה כשנחתה בכדור־הארץ. היה בה כאב חדש. טרי. במה היא הייתה שונה משאר ההומאנים שהוגלו?

הייתי עייפה ומבולבלת, והשינה משכה אותי אליה כמו אל סם. ושם הם הופיעו, דמותה ודמותו בגבם אליי. הם היו רחוקים. הרגשתי אותם.

אבל להרגיש אותם היה מְחַייה, ואני לא רציתי לחיות. רציתי לישון עמוק, ולהיענש. להתרחק מהטוּב והטוֹהר שאפף אותם. בני־הלבנה הארורים והחיים המושלמים הארורים שלהם.

בחלום הבא הם היו ילדים שרצו על גבעות שקופות לבנות שהיו מסנוורות מרוב שבהקו בעלטה.

הוא סיקרן אותי, משהו בו היה שונה. הוא הסתיר את עצמו, למה? אבל לא משנה כמה ניסיתי להגיע אליו, הוא רק התרחק ממני יותר ויותר.

הסקרנות דחקה בי וצמאתי לו, ובדמיוני הוא היתל בי. הפכתי אותו למשחק שלי כאן, במקום השומם והאפרורי, ולו רק כדי להשתעשע.

לעומתו, היא הייתה פתוחה אליי. אומנם לא חוטאת כמוני, אבל פתוחה לאפשרויות. והיא אפשרה לי להיכנס.

בפעם הבאה שפקחתי את עיניי היא כבר נעלמה, וכך גם הוא. ידעתי שהם יחזרו. הוא לשחק, והיא להרגיע.

כשהיא הופיעה שוב, ובתוכה האנרגיה המיוחדת שהייתה שלו, היא הייתה שונה. עוצמתית, חזקה. והיא יכלה להילחם בשבילי סוף סוף.

הרוח נשאה איתה את ריח הים. הוא היה מפתה. מתעתע. גילה לי זיכרונות מהעבר, על אחיי ועליי, על הרפתקאות רחוקות שכבר שכחתי מזמן. רציתי לגעת במים, ולו רק כדי שינקו את נשמתי, אבל בכל פעם שהצלחתי לגרור את גופי הנואש אליהם, וטיפה אחת ניתזה עליי, נחנקתי. נזכרתי בבגידתם כשהם הטביעו אותי.

לא הייתה שם אדמה, והייתי זקוקה לאנרגיה שלה. אך גם בגידתה הייתה זכורה לי והרחיקה אותי מהצורך בה. חיבקתי את ברכיי אל חזי, ומצמצתי כדי להרטיב את עיניי היבשות.

"איפה אנחנו?"

הרמתי את ראשי בתדהמה, ועיניי נפערו למשמע הקול. ליקקתי את שפתיי היבשות וחיפשתי בתוך החושך את מושא דמיוני. אבל התעתוע ההוא הרגיש כה אמיתי. הנחתי את ידיי על רצפת המערה הקרירה וניסיתי לגרור את גופי קדימה.

"אסור לך לצאת מהמים אריון. הישארי בפנים."

מחשבות התרוצצו בראשי. נלחמתי ברצון שהקול ששמעתי יהיה אמיתי, לבין הצורך להישאר מציאותית ולא לתת לשיגעון לתפוס אותי. את חולמת, ונטוס. הוא לא יבוא עבורך, הם נטשו אותך מזמן.

"אם תצאי, תמותי. ובני היקר לא יסלח לי." הקול שלו הדהד על עורי שסמר, וידעתי שהוא כאן. ידעתי שאקוואה, אחי, מצא אותי.

"ומה יקרה לך?" הקול שלה נשמע.

חייכתי כשגופי זרק את עצמו חזרה לאחור על קיר המערה, בידיעה שגם אם עכשיו הכול ייגמר, הוא בא עבורי.

הוא סלח לי.

"אני מסוגל להתמודד עם המחנק. אני בן אלמוות, שכחת?" הקול שלו הלך והתקרב אליי ונלחמתי בעיניי שיישארו פקוחות.

כן, אחי היה כאן. הרגשתי את האנרגיה המימית שלו שהטעינה את חלל המערה, ונשמתי אותה עמוק לתוכי בשאיפה תאוותנית וחצופה.

"אקוואה." לחשתי והבנתי שאני חייבת להתאמץ יותר. "אקוואה, אחי." גרוני צרב. לא יכולתי להסתכן בכך שהוא לא ירגיש בי וילך. "אני כאן. אני כאן." גררתי את גופי העירום בציפורניי על ברכיי עד לקצה המערה, נרעדתי מנתזי המים.

"ונטו." לא הייתי צריכה להתאמץ הרבה, אחי כבר היה בכניסה למערה, הוא התכופף על ברכיו והביט בי במבט קפוא, כאילו לא האמין למראה עיניו.

האור סנוור אותי ועיניי צרבו, אך למרות הכול הן נשארו פקוחות, כאילו ידעו מי הוא היה, מה המעמד הזה אמר. הסבל נגמר.

העונש הגיע לסופו.

אחי הסתכל עליי בתדהמה בעיניו שצורתן הייתה זהה לשלי. תווי פניו שתמיד הביעו שמחה, היו מלאי חרטה. הוא התקרב אליי ולפתע כתפיו נשמטו.

"מה, מה קורה לך, אחי? אקוואה!" קולי החנוק נשבר.

"הוא נחנק!" שמעתי את הקול היפה קורא מהמים. בפחד התקרבתי לקצה פתח המערה. בחורה עם עיניים כסופות ומוכרות נופפה לי מהמים. "הוא חייב לחזור למים!" היא צעקה.

בלי לחשוב פעמיים התחלתי לדחוף את אחי מהמערה לכיוון הים. הוא תפס בי ומשך אותי איתו.

"לא!" ניסיתי לצעוק. "לא!"

אבל אקוואה כבר לקח אותי איתו.

פרולוג 2

ווֹניר

היא הייתה החוטאת הגדולה מכולם, זו שליבה היה מקולל ולא ידע אהבה מעולם. ואני הייתי אלפא לבנה שכוחותיו גדלו והתעצמו בתוכו עד שלא היה להם מקום בעולם הטהור בו נולדתי. מהרגע הראשון בו ראיתי אותה יוצאת מן הים, נשואה בזרועותיו של פטרון המים, לא יכולתי לעשות דבר מלבד לחשוב עליה, ולרצות עוד. לילה אחר לילה חלפו, ואני למדתי שלהתעמק בוונטוס אוקונה היה אסון.

הרגשתי אותה, ידעתי מי הייתה עוד לפני שהירוק של עיניה האיר לי בחשיכה, וחקרתי כל דבר על אודותיה. זה היה כאילו שבתה חלק אחר חלק מליבי בכל פעם שהתבוננתי בה.

האחים שלה הציגו אותה כסוררת, ההומאנים הציגו אותה כחוטאת, ואני, כל מה שראיתי באותם לילות, היה את האהבה שלה כשרקדה, כשהניעה את אגנה, כשהתלכלכה באדמה שכה אהבה, כשהתגרתה בי ומשכה אותי לצאת מהצללים וללכת אחריה.

וכך עשיתי.

יצאתי בעקבותיה, והותרתי אחריי שבילי דם בדרך אליה.

כבר לא הייתי טהור, הפכתי לבן־לבנה שסרח, שהקריב את העקרונות עליו גדל עבור זאינית מורדת, ובלתי מרוסנת, שרצתה את שרצתה ולא הגבילה את עצמה בדרך.

היא ברחה ממני, ואני צחקתי לעצמי בשקט, כי ידעתי שמאמציה היו לשווא.

הכוכבים סביב אישוניה ברקו בהתרגשות כשאפלה הייתה קרובה, כשהחושך השתלט, והעננים כיסו על כוכבי השמים.

זה מה שהיא רצתה? סכנה?

את זה יכולתי לתת לה.

אגדות ההומאנים סיפרו על זוגות שנועדו זה לזה, ועל המשיכה הבלתי מוסברת שהתעוררה ביניהם כדי לאחד אותם.

הם הפכו זקוקים זה לזה עד שגופם עינה אותם כדי שיתקרבו, כדי שייגעו.

כשבחנתי את הליכתה הבטוחה, את גופה שנע בנינוחות, ואת תנועות ידיה המרובות כשדיברה, רציתי לתפוס את שפתיה שהיו מכווצות בחוסר סבלנות ולהבין את צורתן כמו שרציתי להבין כל דבר אחר בה.

האגדות היו נכונות, ככל הנראה. ואני התכוונתי למשוך אותה עד שתענה את שנינו. לקבל דברים בקלות לא היה הסגנון שלי.

הקרבה אל ונטוס הייתה תחושה של חטא מסוכן ביותר שהתעלה מעל כל כאב שפירק את עצמותיי. הבנתי שכשהיא הייתה קרובה, כדור־הארץ לא התעלל בגופי כי לא היה צורך בכך. להיות רחוק ממנה ולשמור על סבלנות היה עינוי טהור.

נשים נכנסו לאחוזה של אחיהּ, ויצאו כשליבן שבור לעד. האזהרות נשמעו באוזניי מכל כיוון. "ליבך יישבר, היא לא יכולה לאהוב."

אם ליבי יישבר בדרך אליה, אאסוף את השברים וארכיב אותם ואמשיך להילחם עליה עד נשימתי האחרונה.

וליבה, ייכנע לי בין אם ירצה בכך, ובין אם לא.

פרק 1

ונטוס

עצמתי את עיניי, ונרעדתי כשנפלנו לתוך המים ואחי עטף אותי בזרועותיו וצלל למצולות. לא רציתי לפקוח אותן. התפללתי לשינה שתגיע שוב, לחוטאים שיזכירו לי כמה רעה הייתי אליהם. לא פחדתי למות שוב, לא פחדתי מכאב הטביעה, פחדתי אך ורק מהדחייה של היסוד שכה אהבתי.

אבל המים לא בגדו בי שוב.

לא ידעתי למה, אולי בגלל שאקוואה היה איתי. הסיבה הייתה חשובה, אבל באותם הרגעים כל שרציתי היה להתנחם תחת מגעם המלטף, להתכרבל לתוך זרועותיו של אחי החסון והמגונן, ולכמה רגעים לשכוח.

פקחתי את עיני בזהירות בתוך המצולות. חיות המים, האוצרות שלי, חיו את חייהם שם כמו בעבר, נוצצים, תמימים, טובים.

למטה, שום דבר לא השתנה.

כשאקוואה החל לצאת מהמים רציתי לבקש ממנו שייתן לי להישאר עוד קצת, אבל מבט אחד אל ההרים, וצמאתי אל האדמה שלי. האם היא תבגוד בי שוב?

צעד אחרי צעד, כשאני בזרועותיו, אקוואה יצא מהמים.

"היא עירומה." אמר הקול היפה מאחוריו.

"האמיני לי, אריון, אני יודע."

"לכן אתה לא מסתכל עליי, אחי?" הצלחתי לומר.

"הקול שלך," הוא נאנח ועצם את עיניו, "סוף סוף."

"תניח אותי על הקרקע, בבקשה." רציתי להרגיש את הקור של האבנים והחול תחת עורי, נואשתי לעוד מהטבע שאהבתי.

"אריון, תשמרי לי עליה. אני הולך להביא לה משהו ללבוש."

אחי הניח אותי בעדינות כאילו הייתי עשויה מחרסינה יקרה, והבחורה מהחלומות שלי התיישבה לידי.

"אני אריון, אליי דיברת." בחנתי את עיניה הייחודיות. בת־לבנה כסופה שחנוּטה בתוך בגד מוזר שעטף את כל גופה. גם צבע שיערה היה ייחודי, וארוך כמעט כמו שלי.

היא הייתה מוכרת. היא הרגישה כמו בית.

"אני יודעת. אבל איפה החצי השני שלך?" הנחתי את ידי על שלה וניסיתי להרגיש אותו. "אני לא מרגישה אותו."

"הוא בלבנה." אנרגיה עברה ממנה אליי.

"חטאת." בחנתי את צבע עורה השמיימי, והרחתי אותה. "אבל את טהורה."

"סיפור ארוך."

"גם שלי, אותו בטח כבר שמעת." העברתי את מבטי אל הים, ואז עצמתי את עיניי כשהגלים ליטפו את אצבעות רגליי.

"לא במלואו. חסר לי את הצד של גיבורת הסיפור."

"כל מה ששמעת נכון." הרמתי כמה אבנים קטנות בכף ידי ומששתי אותן.

"ונטו, תלבשי את זה." חתיכת בד גדולה נזרקה לחיקי. הרמתי את ראשי וראיתי את גבו הרחב של אחי. נטלתי את החולצה הגדולה, בד שונה ממה שהכרתי אבל הריח זהה. ריחו המלוח והרענן של אקוואה.

מוכר. מוגן. בטוח.

לבשתי את החולצה, ונתתי לבד לחבק את עורי. היה לי נוח בתוכה. התבוננתי בגבו של אחי ונשמתי עמוק.

"אקוואה, תסתובב אלי." הוא הסתובב לאט, חסר אוויר, עיניו הסתכלו בעיניי. ברגליים חלשות הצלחתי לעמוד, והנחתי את ידיי על כתפיו. "תודה." נשמתי נשימה נרעדת. "בלדה דימוני." דם שלי, ליטפתי את פניו היפות.

הוא עצם את עיניו. "אני צריך שתבטיחי לי." אחי עטף את פניי בידו, סירב להסתכל עליי כשביקש. שנינו ידענו איזו הבטחה הוא מבקש. הוא לא היה צריך לפרט. וכשהוא כן פקח את עיניו והסתכל עליי, המבט המתחנן והנואש שהיה בהן הבהיר לי שההבטחה הזו לא שקולה לשאר ההבטחות שנתתי לו בעבר. שלהבטחה הזו יש משקל של חיים שלמים.

"אני לא יכולה." הוא הביט בי בבלבול. "אני לא יודעת מי אני, אחי." קולי היה צרוד ופחות יציב משהיה בעבר, כך שכל מילה שאמרתי נשמעה כחסרת כוח. "אני לא יודעת מי הפכתי להיות. איך אבטיח לך הבטחות?"

"אני חושב שזה אומר הכול." פערתי את עיני למשמע הקול העמוק והחזק מאחוריי. רעד מהיר עבר בכתפיי.

"אני מקווה שזה אומר משהו טוב." העזתי לענות לו בקול נמוך.

הסתובבתי אל טריו. ורחוק יותר מאחוריו, על קצה הצוק, עמד איניס. את פניו של אחי הבכור לא הצלחתי לראות, רק את דמותו הגדולה והאיתנה. כבר במערה ידעתי שאיבדתי את הכוחות שניתנו לי, שיותר לא הייתי ונטו הזאינה. אבל לנסות לראות את אחי העומד במרחק, ולא להצליח, היה כמו זריקת מציאות עגומה וכואבת.

"זה אומר שאת כבר לא מפזרת הבטחות, את לא משקרת."

הם עדיין ראו בי הסוררת. הם לא הבינו את מעשיי.

לו הייתי נותנת לכאב שהתאסף בי לשקוע, וודאי כבר הייתי מוצפת ולבסוף טובעת, אז רק השפלתי את עיניי והתמקדתי בשאלות שרצו במוחי בזמן שהייתי במערה. לא התכוונתי להילחם באחיי, לא ביום בו חזרתי אליהם.

"כמה זמן עבר?" שאלתי.

"שלוש מאות שלושים ושלוש שנה." מאות שנים רחוק מהם, מאות שנים שלא הייתי בבית.

"ואתם עדיין לא מבינים אותי." לחשתי.

"זו לא שיחה לעכשיו." פסק טריו. "בואי, ניקח אותך הביתה."

לא הספקתי לענות וכבר הובלתי על ידיו של אקוואה. הוא טיפס על הסלעים המוכרים, מרחיק אותי מטריו. יש דברים שלא משתנים. כמו בעבר, אקוואה עצר את הוויכוח בין טריו לביני ברגע שהתחיל.

"הלב שלך, הוא פועם." אקוואה עצר והתבונן בי בחוסר הבנה. שתיקה חלפה בינינו.

"אולי כי אני כאן, סוף סוף." ניסיתי להסביר משהו שלא הבנתי בעצמי.

"יכול להיות."

הסתכלתי סביבי ובחנתי את המקום המוזר שלא נראה כמו הבית שלי. לבתים הייתה צורה וצבע משונים. והריח, ככל שהתקדמנו הריח הנורא נעשה מוחשי יותר ויותר. "הריח כאן," הנחתי את ידי על פניי כדי לא להריח את צחנת הכאב הנפשי, והחרטה. "הם סובלים כאן."

"הם נענשים." קולו הרועם של איניס הקפיא אותי.

וכשהטינה שקולו עורר צצה, התעוררתי מהקיפאון. חייכתי חיוך מר והפניתי את פניי אליו. "זו העיירה שיצרתם? סבל ויגון?" לא יכולתי להתאפק. לא איתו. הקול המרוחק ונטול הרגש בו דיבר אליי הספיק כדי להוציא את ונטו הישנה החוצה.

רק מי שהכיר את אחי הגדול טוב כמוני, יכול היה להבחין בקפיצה הקטנה בעינו הימנית בתגובה לעקיצה הלא מתוחכמת שלי.

טריו הביט בי כמו הייתי רעל, ואז הוא ואיניס נכנסו אל תוך קופסא שחורה שעמדה על גלגלים. "מה זה הדבר הזה?" שאלתי את אקוואה.

צחוקו הנערי גרם לי לחייך. "זאת מכונית משעממת, כמו הכרכרות של פעם." הוא עיקם את פניו ופנה למכונית אחרת, גדולה יותר. "אבל זאת, יצירת אומנות." הוא פתח את אחת הדלתות והושיב אותי על כיסא מרופד מלא חול ואבנים.

ככל ששהיתי יותר בסביבת אחיי, כך הכוחות הפיזיים שלי החלו לחזור אליי. האנרגיה שלהם הטעינה אותי.

הקלה שטפה אותי, ולא בגלל שהרגשתי את גופי שוב, או את האוויר זורם בחזי, אלא בגלל שהחוט הבלתי נראה שקשר אותי אל אחיי ואותם אליי, היה עדיין קיים. הם לא חתכו אותו.

"אריון." שמעתי את קולו של איניס והסתכלתי דרך החלון. המכונית שלו עמדה במקביל למכונית של אקוואה. הוא פתח את החלון שלו והסתכל אל בת־הלבנה שהתכוונה להיכנס לרכב של אקוואה."תחזרי איתנו." משהו בדרך בה איניס דיבר אל אריון צבט בבטני.

רציתי לשמוע אותו מדבר אליי ככה.

"אני רוצה להישאר איתה." הקול המתוק ענה לו, והרגשתי ניצחון קטן.

גבר מחוספס למראה עמד מעבר לכביש ונופף לאקוואה לשלום. פניו הביעו חטא, מהסוג שאהבתי לשחק איתו. נשמתי עמוק ועצמתי את עיניי בניסיון להרגיש אותו. כלום. ניסיתי שוב, ונכשלתי.

"מה את עושה?" אריון התיישבה לצידי וסגרה את הדלת.

"הכוחות שלי, אין כלום."

היא הניחה את ידה על שלי, ועיניה הפכו לצבע כסוף מלא כשגופה נדרך.

"את מנסה לקרוא אותי?" שאלתי בחיוך כשהבנתי שהזאינים חדשים לה.

"אני מצטערת." היא השפילה את מבטה. "את מסקרנת אותי. משום מה אני מרגישה בנוח איתך כאילו אני ליד אחי." היא הרימה את עיניה, בחנה את תגובתי. "מוזר, נכון?"

כן. זה היה מוזר. אבל גם אני הרגשתי איתה בנוח.

"זה בסדר. מה סיקרן אותך?" שאלתי.

"המבט שלך כשהסתכלת על הגבר ההוא." היא סימנה בראשה אל עבר החלון. "מה ראית?" היא שאלה.

"ראיתי את סוג הגבר שהוא." הסתכלתי לעברו שוב ואז החזרתי את מבטי אל אריון.

"את רוצה לפגוע בו?"

*המשך הפרק זמין בספר המלא*