וילאית ביירות

פתח דבר

על פרויקט תרגום וילאית ביירות

יונתן מנדל

עם פרסום הספר מסתיימות שש שנות עבודה על יצירה מיוחדת זו. בראש ובראשונה ברצוני להודות לפרופ' אבי רובין מהמחלקה ללימודי מזרח תיכון באוניברסיטת בן־גוריון בנגב, שכן פרויקט זה החל בעצתו. רובין הדגיש בפנינו את חשיבותה ההיסטורית של היצירה הזו ואת הידע ההיסטורי, החברתי, התרבותי, הפוליטי, החקלאי והכלכלי שאפשר ללמוד ממנה על מעמדם של הכותבים ועל שלהי ימיה של האימפריה העות'מאנית באזורנו.

הספר המקורי כלל שני כרכים, כל אחד מהם ארוך ועשיר מאוד. הכרך הראשון תיאר את המסע שעשו שני הפקידים העות'מאניים, מֻחַמַּד בַּהְגַ'ת ורַפִיק אלתַּמִימִי, בשנים 1915-1914 במחוזות הדרומיים של וִלַאיַת ביירות (מחוז נאבּלוס [שכם] ומחוז עכּא [עכו]). כרך זה פורסם בשנת 1917 בבית הדפוס "אִקְבּאל" בביירות. הכרך השני תיאר את המסע שעשו השניים במחוזות הצפוניים של וילאית ביירות (מחוז טראבּלוס [טריפולי] ומחוז אללאד'קיה), ופורסם בשנת 1918. התרגום המובא כאן הוא של הכרך הראשון. הוא פותח בהקדמה של מבואות כלליים, וממשיך בשני החלקים העיקריים של הדוח, שכותרתם "מחקרים מקומיים": חלק ראשון — ליואא' נאבּלוס (מחוז שכם), וחלק שני — ליואא' עכּא (מחוז עכו).¹

החלטנו לתרגם את הכרך הראשון, במלואו, משתי סיבות עיקריות. ראשית, רצוננו להתמקד בשטחי פלסטין המנדטורית, מתוך העניין שיש לקוראי העברית באזורים אלה. שנית, גם בכתיבה על מחוזות נאבּלוס ועכּא מהדהדת בבירור ההתייחסות אל המרחב הערבי כרצף אחד, ובולט התיאור המתמשך והמשותף של מרחב בִּלַאד אלשּאם. הרצף הזה ניכר למשל בסקירות הנרחבות של צַיְדא [צידון], צור, מרג'עיון ואלנבַּטיה, השוכנות כיום בלבנון, לצד הסקירות של עכּא חיפא [חיפה] וצפד [צפת], השוכנות כיום בישראל. על כן סברנו כי די בתרגום החלק הראשון של הדוח במלואו כדי להעביר לקוראים את תחושת המרחב הפתוח, המוכר, שאינו כפוף לגבולות הריבוניים שנוצרו על ידי המעצמות.

בכך מצטרף טקסט זה ליצירות שיש בהן היבט מרחבי ולכרוניקות שתורגמו בסדרת מכּתוּבּ, ושמאתגרות את הגבולות — גם את הגבולות המחשבתיים — של קוראי העברית בני זמננו. ביצירות מרחביות אלה בולטים הרומן כאילו היא ישנה, מאת אליאס ח'ורי (2023); קובץ הסיפורים כַּאן יַא מַא כַּאן: סיפורי עם מבִּלַאד אלשַּאם, שאספה נג'לא ג'ריצאתי ח'ורי (2024); והרומן עששיות מלך הגליל, מאת אבראהים נצראללה (יראה אור ב־2025). בסוגת הכרוניקות היסטוריות אזכיר את שנת הארבה: יומנו של החייל אחסאן אלתורג'מאן, פלסטיני בצבא העות'מאני, 1916-1915, שהתפרסם בעברית ב־2018 (עורך: סלים תמארי); ואת היום שבו התערערו חוקי בראשית: הכרוניקה המופלאה של הכיבוש הצרפתי במצרים על פי אלג'ברתי, שראה אור בעברית ב־2020.

בוילאית ביירות, בדומה לספרים שצוינו כאן, התרגום נעשה במודל דו־לאומי דו־לשוני הייחודי למכּתוּבּ. כבכל ספרי מכּתוּבּ גם כאן רצינו להנכיח את הערבית בתרגום באמצעות הקפדה על תעתיק שמשמר את ההגייה הערבית. בספר זה, נדרשו פתרונות מורכבים לציון שמות המקומות, בעיקר באשר למקומות מוכרים בגליל, בכרמל ובמישור החוף, וההכרעה העקרונית הייתה להנכיח את ההגייה הערבית, גם באשר למקומות המוכרים לדוברי עברית בשמם העברי. כך הותרנו את צַפַד, אלנּאצרה וטבּריא (צפת, נצרת וטבריה בהתאמה), וזאת כדי לשמר בטקסט העות'מאני־ערבי את נקודת המבט של הכותבים ואת תפיסת המרחב הערבי, שהשפה הערבית היא הלינגואה פראנקה שלו.

מלאכת העברתו של הטקסט מהמקור הערבי, שהוא בן יותר ממאה שנים, לגרסה העברית המונחת לפניכם, הייתה קשה ומאתגרת. אני מבקש להודות לכל הרבים והטובים שעשו במלאכה על מסירותם הרבה לעבודה. תודה למתרגם עדו כהן על הזמן הרב שהשקיע כדי להביא את הספר לגרסתו העברית. צאלח עלי סואעד וג'ווארה בדר סייעו לנו להתאים את הטקסט לעברית ולהבין את משמעויותיו המורכבות. עם הבאת הטקסט לשלב המתקדם החלה בעבודתה ד"ר נעמה בן זאב, ואין די מילים להודות לה מספיק על העבודה הרבה שהשקיעה, שכללה בדיקות חוזרות ונשנות של התרגום מול המקור בערבית. תודה גדולה שלוחה לפרופ' אבי רובין, ששימש העורך המדעי של הטקסט, קרא את הספר בגרסתו המתקדמת, הוסיף הארות וביאורים, וכתב אחרית דבר מאירת עיניים. תודה והערכה רבה לד"ר בסמה פאהום על המסה שתרמה לחלקו האחרון של ספר זה, ושבה מודגשת התמה החקלאית, העוברת כחוט השני בין פרקיו. אני מכיר לה תודה גם על הערותיה ועל הצעותיה בתהליך התרגום והעריכה. תודות לרפעה סלאמנה על התרגומים היפים לקטעי השירה הבדואית, לד"ר דניאל בהר שערך את קטעי השירה העממית, לגלית שמאע על ההגהות, לאדווה זלצר על עריכת האינדקס, ולאמנית פאתן ג'רוס ג'יריס, על יצירת האמנות הנפלאה המופיעה על עטיפת הספר. במהלך העבודה נזקקנו לסיוע של מדענים להבהרת מושגים מקצועיים ולזיהוי שמות מקומות, וזוהי זכות להודות לחוקרים שסייעו לנו: לגיאוגרף פרופ' יוסי בן־ארצי, לכימאים פרופ' טאלב מוקארי ופרופ' אשרף בריק, להיסטוריוניות ד"ר מרב מאק, ולהיסטוריון ולנשיא האקדמיה ללשון הערבית פרופ' מוסטפא כבהא.

אני מבקש לשלוח גם תודה מעומק הלב לחבריי בסדרת מכּתוּבּ: לרכז ההפקה ואא'ל עבּוּד, על עבודה קשה, מאומצת ומסורה, מסביב לשעון, שאין די מילים להודות עליה; לכפאח עבד אלחלים על הפקת העטיפה המקסימה של הספר והעבודה מול האמנית והמעצבת; לרכזת המערכת חנאן סעדי, על עבודת התיאום מול כל הגורמים; לנוגה פיינגלרנט שסייעה בריכוז הפרויקט בשלבים הראשונים; לחברִי ולעורך המשנה של הסדרה, איאד ברגותי, על תמיכתו בפרויקט ועל הייעוץ בשלבים קריטיים; ולבסוף, לעורך הראשי של הסדרה, פרופ' יהודה שנהב־שהרבני, על הסיוע בפרויקט זה בפרט, ועל החזון של סדרת מכּתוּבּ בכלל.

מי ייתן והקריאה בספר זה והיציאה למסע לתקופה אחרת, ולארץ מוכרת־לא־מוכרת, יביאו את קוראי הספר להרהר לא רק בהיבט המחקרי וההיסטורי, אלא גם בהיבטים חברתיים, תרבותיים ופוליטיים של החיים במרחב שלנו. ניתוקהּ של ישראל מהמרחב הערבי מובהק. כך הדבר באשר למרחב שבין הירדן לים, וזאת בשל יחסי הכוח בין ישראלים לפלסטינים ובשל ההפרדה ביניהם; כך גם באשר ליחסיה של ישראל עם שכניה ושכנותיה במדינות קרובות ומרוחקות יותר במזרח התיכון. הניתוק ניכר גם ביחס של יהודים בישראל לשפה הערבית ולתרבותה, ולהיסטוריה הערבית של הארץ. כך לדוגמה, רבים מהיישובים המוזכרים בספר זה, ושהתקיימו בארץ מאות בשנים, נהרסו במלחמת 1948, ונמחקו מהמפות ומהתודעה של רבים בחברה היהודית. אולי דרך המסע הזה, בזמן ובמרחב, ומנקודת המבט המקומית אך המרוחקת של אלתמימי ובהג'ת, נוכל לדמיין אפשרות ליחסים אחרים, טובים יותר, הוגנים יותר וצודקים יותר, בין האדם לבין המקום הזה, ובין יהודים לערבים במרחב השאמי.

הקדמה

מבואות כלליים

דברי פתיחה

אחת העובדות שאין להכחישן היא הצורך הדוחק שלנו בחיבורים שימושיים הכוללים בדיקות ומחקרים מדעיים ותרבותיים של התנאים בארץ, כדי שנוכל להכיר את מהותה של מולדתנו הקדושה. הזנחת העשייה בתחום נובעת מחולשת הרצון ומאובדן הנחישות. אם נפנה את מבטנו אל רשומות המחוזות — שְׁנַתוני הסאלנאמֶה שיצאו לאור עד כה² — נראה שאינם אלא רשימת משרות ושמות של פקידים אחראיים, ומכאן יתברר לנו שהגופים הרשמיים אינם חפים מאשמת ההזנחה ומהשלמה עם המצב.

על כן בחן כבוד מושל הוִלַאיַה³ המרומם עַזְמִי בֵּיי אפנדי את המצב בתשומת לב, והבין את הצורך העז למלא את החסר על ידי הכנת מדריך מדעי תרבותי, שישרת את פקידי הממשלה ואת ציבור התושבים למען יאיר את עתידה המדעי של הארץ. להגשמת המטרה הוא בחר ברַפִיק בֵּיי אלתַּמִימִי, מנהל בית הספר המסחרי בביירות, ובמֻחַמַּד בַּהְגַ'ת בֵּיי, סגן מנהל בבית הספר הסולטאני, ושלח אותם אל החלק הדרומי של הוִילאיה.

על אף המחסור באמצעים והצורך להגביל את מסעם של שני הנבחרים לחודשיים, הם הצליחו להקיף את אזורי סַלְפִית, נאבלוס [שכם. בתעתיק מדויק: נַאבּלֻס], טול כרם, מְלַבַּס,⁴ ג'נין, חַיְפא [חיפה], עַכַּא [עכו], צור, צַיְדַא [צידון], אלנבַּטיה,⁵ אלג'דידה, מַרְג'עֻיוּן, אלגַ'אעוּנה, צַפַד [צפת], טבּריא [טבריה], אלנַאצִרַה [נצרת] ובִּיסַאן [בית שאן]. הם פרסמו את התובנות העיקריות מתוך מחקריהם באותם האזורים ומתוך עיוניהם בכתבים מדעיים וספרותיים, ששמם יצוין בהמשך. רפיק ביי אלתמימי כתב את החלקים המחקריים הגאוגרפיים וההיסטוריים, ובכללם על השרידים העתיקים, על חינוך, חקלאות, מסחר, שירותים ציבוריים ותעשייה, על שכבות הקרקע, על שכבות האוכלוסייה ועל המצב הדתי של העדות הדרוזית, הנוצרית והיהודית. בהג'ת ביי כתב על התנאים המנטליים, המוסריים, החברתיים והבריאותיים, וכן את החלקים העוסקים בשפה, בספרות ובאומנויות יפות, ואת החלקים על העדות המתוואלית, הבאבית והשומרונית, על המוסדות הזרים ועל התנאים הכלליים. כך השלימו השניים במשותף את חיבור הספר על החלק הדרומי של וילאית ביירות.

זהו הפרסום הראשון שלהם בדפוס, והוא כולל חומר נדיר. התוכנית על פי חזון ממשל הוִילאיה הנעלה היא להוציא לאור חיבור נוסף על החלק הצפוני, וכך בתוך זמן קצר יינתן מענה למחסור המורגש במדריך מדעי ותרבותי.

פרק ראשון

מיקומה של וילאית ביירות וגבולותיה

וילאית ביירות נמצאת בין קווי האורך '25 32° ו־'10 34° [מזרח] ובין קווי הרוחב '05 31° ו־'35 35° [צפון]. והיא כוללת את רוב מישור החוף הסורי. לוִִילאית ביירות שייכים כל חופי סורִיה6 חוץ מהחלק הצפוני, השייך לוִלַאיַת חַלַבּ, החלק המרכזי, הכפוף לליואא' ג'בּל לובּנאן [הר הלבנון, בתעתיק מדויק: גַ'בַּל לֻבְּנַאן],⁷ והחלק הדרומי, הקשור לליואא' אלקודס אלשריף [ירושלים, בתעתיק מדויק: אַלְקֻדְס אַלשַּרִיף]. גבולה הדרומי של וילאית ביירות הוארך לכיוון דרום,⁸ וצורפו אליה ליואא' עכּא וליואא' נאבלוס, עד נַהְר אלשַּׁרִיעה [נהר הירדן] ועד גבול ליואא' אלקודס אלשריף. על כן גובלת וילאית ביירות בצפון בוִִילאית חלבּ, במזרח בוִִילאית חלבּ ובסוריה, בדרום בליואא' אלקודס אלשריף ובמערב בים התיכון.

וילאית ביירות מחולקת על ידי מֻתַצַרִפִיַת ג'בל לובּנאן⁹ לשני חלקים כמעט שווים. החלק הדרומי משתרע מנַאחִיַת¹⁰ גַ'מאעִין עד נַהְר אלְאַוַּלִי בקדֿאא'¹¹ ציידא, ואורכו 165 קילומטרים. אורכו של החלק הצפוני 190 קילומטרים, והוא משתרע מהעיר טראבּלוס [טריפולי. תעתיק מדויק: טַרַאבֻּלֻס] שבסוריה ועד הגבול הצפוני של קדֿאא' צַהְיוּן, השייך לליואא' אללַּאד'קַַיה. אורך הוִילאיה כולה 355 קילומטרים, ורוחבה בין שלושים לתשעים קילומטרים בחלקה הדרומי, ובין שלושים לחמישים קילומטרים בחלק הצפוני.

פרק שני:

שטח ואוכלוסייה

שטחה של וילאית ביירות נאמד ב־30,500 קילומטרים [רבועים], והיא מחולקת לאַלְוִיַה [מחוזות. ביחיד: ליואא'] באופן הבא:

קשה לקבוע באיזו מידה נתונים אלה מדויקים משום שהזנחנו את יסודות המדידה (לפי שיטת הקדסטר), ולא יישמנו אותם בארצנו. זוהי נקודה חשובה מאוד. במהלך סיורנו נתקלנו בקושי לציין את שטחי האַקְדִֿיַה [נפות] והמחוזות עד שלא נוכל להביא את המספרים שקיבלנו, משום שהם רחוקים מן המציאות.

לשאלת המדידה יש קשר לחיים בארץ ולהמשכיותם כיוון שמדינה משופעת בקרקעות נדרשת לדעת מהם גבולותיה ומהו שטחה. האומה העות'מאנית צריכה להכיר את גבולות אדמותיה ואת גבולות מחוזותיה הבלתי מפותחים והעשירים במחצבים, המתגאים בהיותם מקור לתרבויות רבות. את המספרים המובאים כאן הבאנו מהספר סוריה, לבנון ופלסטין שהוציא לאור בפריז בשנת 1896 הגאוגרף ויטל קואינה (Vital Cuinet). כיוון שהמחבר לא טרח לציין כמקובל את המקורות לנתונים, עלינו להסב את תשומת ליבו של הקורא להכרח לבדוק את הנתונים שהבאנו לעיל באשר לשטחי מחוזות ביירות, עכּא ונאבלוס.

נציין כאן את מספרי התושבים כפי שהתקבלו מלשכות מרשם האוכלוסין הממשלתיות.¹²

מן הנתונים שהבאנו לעיל עולה ששטח מחוזות ביירות, עכּא ונאבלוס הוא 18,721,‏¹³ ושמספר התושבים הוא 563,030. צפיפות התושבים היא 30.08 נפשות בכל קמ"ר.

פרק שלישי

התושבים

תושבי סוריה כוללים קבוצות שונות: ערבים, אשורים,¹⁴ תורכים, צ'רקסים, יהודים¹⁵ ופרנקים.¹⁶ מהבחינה הדתית הם מתחלקים למוסלמים, נוצרים (יוונים אורתודוקסים, יוונים קתולים, מארונים, לטינים [קתולים], ארמנים קתולים, ארמנים אורתודוקסים, אשורים, כלדאים ופרוטסטנטים), יהודים ושומרונים.¹⁷

הערבים הסורים

בעת התפשטות דת האסלאם היגרו משפחות מחצי האי ערב והתיישבו בסוריה. אלה מתחלקות לשתי קבוצות, יושבי קבע והנוודים.

יושבי הקבע השתקעו בערים, החליפו בהדרגה את לבושם הערבי בלבוש נוכרי, ולאחרונה בבגדים אירופיים. אלה המשפחות הגדולות המוכרות בערי סוריה, ומספר בניהן ובנותיהן גדול כפל כפליים ממספר האשורים, שכלל אינם ערבים. במנהגים ובמורשת של אותם ערבים מתעיירים אין כיום שום דבר המזכיר את מנהגי הערבים הקדמונים ואת טבעם.

הבדואים הם השבטים שהעדיפו את חיי הנדודים על פני חיי התרבות, והמשיכו לנדוד על פני הארץ ולחסות באוהליהם. מי שרחוקים ממקומות יישוב בסוריה עדיין מקפידים על כל המידות הערביות, מכבדים את אורחיהם ומחברים שירי מלחמה וגבורה. הם נחלקים לשתי קבוצות שבטים. האחת היא שבטי עַנַזַה, הנודדים בימות החורף אל מרכז [חצי האי] ערב, ושבים בימות הקיץ אל גבולות סוריה. במטה ענזה ארבעה שבטים:¹⁸ ולאד עלי, חסנה, רואלה ובשיר. במטה זה בין 25,000 ל־30,000 נפשות.

קבוצת השבטים השנייה כוללת את הבדואים היושבים ביישובי קבע בסוריה, שאינם נודדים באף לא אחת מן העונות. החשוב במטות אלה הוא בַּנוּ צַחְ'ר, השוכן בליואא' כַּרַכּ. מלבד מטה זה שוכן באזור אַלְחוּלה [החולה] שבט אַלְעַ'וַארִנַה, ובעמק ביסאן שוכנים השבטים אלבשאתוה, אלבואתיה, אלע'זאויה ואלצַּקאורה. שבטים אלה עוסקים בעיקר בעיבוד אדמה ובחקלאות ופחות מכך ברעיית צאן ובגידול בהמות.

האשורים

כיום תושבי סוריה נחשבים לערבים משום שהשפה הערבית נפוצה בקרבם, אך בדיקה מעלה שהם צאצאי האשורים [הקדומים], שוכני הארץ לפנים. כאשר הופיעה דת האסלאם הנכוחה, והערבים השתלטו על חלקה הצפוני של סוריה, הכובשים לא הנהיגו מדיניות השמדה ומחיקה של תושבי האזור, ולא הכריחו אותם לאמץ את דת האסלאם.

אף שרבים מתושבי סוריה הקדומים פנו לנצרות בעקבות הכיבוש הביזנטי, ואף שנטשו את דתם הקדומה והתקדמו¹⁹ אל דת האסלאם הנכוחה בזמן הכיבוש המוסלמי, חלק מהם עדיין שומר על מנהגיו האליליים הקדומים. האתרים הקדושים המוכרים [בצורת היחיד] בשם מַקַאם, למשל, אינם אלא "מקומות", שההלכה היהודית אסרה באיסור חמור ובתיעוב. אם נבחן את הדברים היטב, נגלה כי האתרים שהם טוענים כי הם קברי נביאים וקדושים, הם למעשה קברי האלילים שנודעו בעבר, ועתה הם נקראים בשם גדולי הנצרות. הקרבת הקורבנות במקומות אלה, מריחת ציוני הקבר בחינה, קשירת פיסות בד בחלונות הקבר, הדלקת נרות שמן במבנה, השבועה באותם מקומות מקודשים, האמונה כי הנשבע שבועת שקר נדון לאבדון, וההיאחזות בכל האמונות הללו — כל אלה מסורות המזכירות לנו את עבודת האלילים שרווחה בסוריה לפנים.

בשם אשורים מכונים היהודים וכל העמים הקדומים ששכנו בסוריה, ושדיברו בשפה הארמית, שהיא עברית משובשת. חלק מהם התנצרו כאשר הופיעה הנצרות, וחלק שמרו על דתם הקדומה. כאשר נפוץ האסלאם בסוריה, תפסה השפה הערבית את מקום השפה האשורית, ובסופו של דבר גברה השפה הערבית. כיום נותרו תושבי כפר אחד או שניים בלבד הדוברים אשורית מעורבת בערבית.²⁰