לפני שאגיד כן

פרולוג 

אודרי יצאה מהכנסייה בחיפזון, יחפה, המומה, לבדה. היא אספה את שולי שמלת המשי הלבנה והרימה את הבד מהמרצפות הרטובות של המרפסת. את הנעליים היא חלצה כבר בפנים, באזור הטקס, כי ידעה שלא תצליח לרוץ על עקבים בגובה שמונה סנטימטרים. אבל בלי העקבים, שמלת הכלה היתה ארוכה מדי בדיוק בשמונה סנטימטרים. ברגע שיצאה לאור היום, סנוור אותה הבזק חזק. היא מצמצה והסתכלה בבלבול על העוזר של הצלמת, גבר רזה וגבוה בן עשרים ומשהו עם פוני מוחלק. מה הוא מצלם עכשיו? למה הוא פה בכלל? הטקס היה אמור להסתיים רק בעוד עשרים דקות. לבה הלם. היא לא הצליחה לחשוב. מה יקרה עכשיו?

הצלם עמד קפוא במקומו, עם מצלמת האולימפוס שלו בהיכון. כשמבטיהם נפגשו, היא כיווצה את הגבות בשאלה וראתה את הבעת פניו משתנה מריכוז לדאגה כשקלט את רגליה היחפות, את האיפור המרוח סביב עיניה ולבסוף את הנפיחות האדומה התופחת על רקתה השמאלית. אודרי עקבה אחרי מבטו אל אצבעות רגליה שהציצו מתחת לשמלה. ציפורניה נמשחו בלק בגוון ששמו "ורודה עליך". בזמנו היא חשבה שזה מצחיק.

"אודרי, למה את בחוץ?" נשמע קול מאחוריה. היא הסתובבה וראתה את פול, השושבין וחברהּ הטוב. הוא יצא בעקבותיה מהכנסייה. "את צריכה לחזור פנימה."

"אני בסדר," היא לחשה בצרידות. היא לא רצתה להיות בכנסייה.

אודרי שמעה סירנות. אורות האמבולנס הבהבו מרחוק. אורחי החתונה התחילו עכשיו לצאת מהכנסייה מאחוריה ומאחורי פול. היא עדיין שמעה את כמעט־חמותה, דבי, מייללת מבפנים. ועכשיו הפרמדיקים כבר היו בשער.

"הוא בפנים," היא אמרה והצביעה שלא לצורך על דלת הכנסייה.

שני גברים במדים ירוקים מיהרו עם אלונקה על שביל החצץ בין המצבות העקומות. אחד מהם החווה אליה בראשו באהדה כשעבר לידה.

פול, שעדיין היה בהלך רוח של שושבין וחילק לאנשים הוראות, פינה את הדרך לפרמדיקים. רעש ודיבורים ותוהו ובוהו מילאו את המקום שעד לפני רגע או שניים היה שקט.

אודרי חשה סחרחורת והרימה יד אל מצחה. היא הרגישה שהסצנה מתרחשת במהירות הלא נכונה. רגע אחד הכול נראה אטי, האוויר היה סמיך, כל תנועה היתה כרוכה במאמץ והתעכבה, ואילו ברגע הבא הכול עבר במהירות, ראשים זינקו לצדדים, קולות נשמעו חפוזים, כמו בהילוך מהיר. היא ראתה את אביה החורג, בריאן, מתקרב אליה בהילוך אטי. היא לא היתה מסוגלת לדבר איתו. לא היתה מסוגלת לדבר עם אף אחד. עיניה התרוצצו ימינה ושמאלה וחיפשו נתיב מילוט. היא הניחה לרוח לקחת אותה מעבר לקיר הצדדי של הכנסייה. האדמה הרכה הרטיבה את כפות רגליה וזר הפרחים השבור השתלשל מידה.

היא מצאה חורשה קטנה בין חצר הכנסייה לכביש שעבר באחוזת מילוורד, ושם התיישבה על האדמה והשעינה את גבה על עץ. כבר לא היה לה אכפת כמה נזק ייגרם לשמלה הלבנה. עכשיו, כשהיתה לבדה ולא בתנועה, היה לה סוף־סוף רגע לחשוב. האם היה בלתי נמנע שכך זה ייגמר? איפה השתבש הכול? אולי בשעה שמונה ושמונה דקות אתמול בערב, בארוחת הערב החגיגית שלפני החתונה? או שהזרע לאירועי היום נטמן כבר לפני שנים רבות?

1

יום אחד לפני שאגיד כן 

"מי יוביל את הכלה לטקס?" הכומר דניאלס שאל והעביר את מבטו בין אודרי לבין אמא שלה, ויויאן, שישבו בשורה הראשונה. הוא לא היה בטוח למי עליו לפנות בנדון.

ג'וש אחז בידה של אודרי ולחץ בעדינות, במחוות תמיכה שקטה.

"שני אנשים יובילו אותה, אדוני הכומר," הכריזה ויויאן, שראתה בשאלתו הזמנה להתייצב לתפקיד הבימאית והמפקדת. "שני האבות החורגים שלה, בריאן ולורנס."

בריאן ולורנס ישבו כל אחד בקצה אחר של הספסל בשורה הראשונה. הם הרימו יד בו־זמנית ולכסנו מבטים זהירים זה אל זה. ויויאן היתה מעדיפה שבעלה הנוכחי, לורנס, ילווה את הכלה בטקס, אבל אודרי הביעה העדפה לבריאן, שמילא תפקיד חשוב בחייה בילדותה. אודרי גם רצתה שוויויאן תדע שהגברים שהיא העיפה מחייה לא התנתקו בקלות כזאת מחייה של בתה.

"הם ילוו אותה משני הצדדים," ויויאן אמרה לכומר, שעיניו פנו אל אודרי.

"כן, רעיון מקסים," אמר הכומר דניאלס ושיחק באצבעותיו באי־שקט. "אבל כמו שאת רואה, המעבר בכנסיית סנט ניקולס הוא צר למדי. היו לנו בעיות בעבר עם בני משפחה שהיו טיפה... רחבים מהממוצע ולא הצליחו ללכת אפילו שניים ביחד. אני לא בטוח שנצליח להסתדר עם שלישייה."

ג'וש פלט שיעול מוזר, ואודרי הידקה את שפתיה כדי לא לצחוק.

ויויאן מדדה בצעדיה את רוחב המעבר ופכרה את ידיה בדאגה כשהתחוור לה שהכומר צודק. היא היתה דקת גזרה, אבל הלכה בביטחון של מישהי שרגילה לפקד על בימה ועל קהל. שערה החום, שגוני קרמל נשזרו בו, היה אסוף בפקעת והבריק כמו להבת זהב מעל שמלה שחורה פשוטה וארוכת שרוולים. שפתיה המנופחות במקצועיות היו משוחות בגוון האדום שהיה הסמל המסחרי שלה.

"אולי נעשה משמרות? אודרי יכולה ללכת פעמיים," ג'וש הציע והרים גבות. העוקצנות שבקולו גרמה לאודרי לחשוד שהוא שתה כמה בירות בארוחת הצהריים עם פמליית החתן.

"אז היא תסיים בצד הלא נכון," לורנס ציין, וגבותיו הלבנות הזדקרו בבלבול.

"ג'וש." אודרי הזעיפה פנים ברוח טובה והנידה את ראשה. מזל שוויויאן לא שמעה אותו. תשומת לבה היתה נתונה במלואה למעבר הפוגעני, שפשוט השתרע שם בלי להיות רחב מספיק.

"אני חושב שכל הרעיון של 'למסור את הכלה' הוא הזוי," אמר הילרי, שישב ברגליים מורמות על הספסל בשורה שלפניו ועיין במגזין התיאטרון "פּלייבּיל". "את לא יכולה פשוט ללוות את עצמך בטקס, אודס?"

"לא, היא לא יכולה. זה ייראה רשלני, כאילו לא הצלחנו למצוא מלווה מכובד," ויויאן ירתה בתגובה, ועיניה עברו במורת רוח אל נעליו של הילרי, שעל משענת הספסל.

"אנחנו צריכים להתקדם לתכנון של שאר הטקס, לצערי," הכומר דניאלס אמר בצחקוק של מבוכה. "יש לי עוד משפחה שמגיעה בשבע וחצי להטבלה."

"אדוני הכומר, אנחנו לא יכולים להתקדם עד שנסגור את הפרטים של הכניסה. חבל שאף אחד לא הזהיר אותי מראש על המעבר הפגום," ויויאן אמרה.

אודרי הרימה יד קפוצה לאגרוף אל החזה, שבו הרגישה לחץ כל היום. תכנון החתונה היה כמו סחרור צלחות על מקלות - צריך לחכות ולראות איזו צלחת עומדת ליפול ולמהר לסובב אותה לפני שזה יקרה. היא השתוקקה שחברתה קלרה תהיה לידה. היא היתה טובה בסיבוב כל הצלחות בבת אחת.

"אולי בריאן יכול ללוות אותי בחצי הראשון, ולורנס בחצי השני," היא הציעה בדיפלומטיות. ויויאן הנהנה, מרוצה מהפתרון, והילרי זימר במלמול, "המשבר נמנע."

"תוכנית מצוינת. אז נושיב את אבא שתיים בספסל הזה פה," אמר הכומר, צעד מהר במעבר וסימן את השורה בכרית תפילה אדומה, "ואבא אחת יעמוד ליד הדלת." אודרי עיקמה את פניה לשמע הניסוח שבחר. היא תמיד קראה לאבות החורגים שלה בשמותיהם הפרטיים, כמו שקראה לאמהּ בשמה הפרטי. ויויאן התנגדה להיות מתויגת בתור "אמא" בטענה שזהו שם תואר נדוש ומקטין.

"השמות הם בריאן ולורנס," בריאן תיקן את הכומר בעדינות, ואודרי החוותה לעברו בראשה בתודה. לא בפעם הראשונה היום, לבה נחמץ על היעדרו של אביה. מה הוא היה חושב על הכול - הכנסייה, החתונה, הגבר שהיא עומדת להינשא לו?

"רוב הכלות אוהבות כניסה אטית. הקצב של הצעדים צריך להיות צעד, סגור רגליים, צעד, סגור רגליים," הכומר דניאלס אמר והדגים לאודרי את המקצב הנכון של ההליכה בטקס. "ככה לאורחים יהיה מספיק זמן להתפעל ממך מכל הזוויות."

ויויאן התחילה לחקות את מקצב הצעדים הרצוי.

"זה מזכיר לי ריקוד צ'ה־צ'ה ב'רוקדים עם כוכבים'," היא אמרה והתחילה לנענע את מותניה בקצב הצ'ה־צ'ה במעבר. ויויאן תמיד היתה פרפורמרית. היא נהגה לקריין את הוראות הבימה של חייה וסיימה כל ויכוח במילים "סוף סצנה" ואחריהן קידה קטנה ויציאה מהחדר.

"אתם רוצים לעשות חזרה?" הכומר שאל.

"אני לא צריכה," אודרי אמרה מיד. "צעד, סגור רגליים, צעד, סגור רגליים. הבנתי."

ג'וש התחיל לעסות את כתפיה. היא הטתה את ראשה אל ידיו, שחיממו בנועם את עורפה החשוף.

"אודרי בקושי יכולה ללכת בקו ישר גם במצב רגיל. אני במקומך הייתי מכריח אותה להתאמן," הילרי צייץ וקרץ לה בהקנטה.

"הילרי צודק," אמרה ויויאן והוסיפה תנועה תיאטרלית של ידה. "מה הטעם לעשות חזרה אם את לא עושה חזרה? בואי, בואי, זה הרגע שלך להיות הכוכבת." היא נופפה לאודרי וסימנה ללורנס באצבעותיה לשבת בספסל המסומן, ובסוף קראה לבריאן לתפוס את מקומו ליד דלת הכנסייה.

"החיים הם לא חזרה גנרלית, עד שהם כן!" קראה דבי, אמו של ג'וש, מירכתי הכנסייה. עליה הוטלה המשימה לחפש רוחות פרצים. היא עברה בין כל השורות במטרה לאתר את המקומות המתאימים ביותר לקרובי המשפחה הקשישים. היא השתמשה בשיטה מורכבת וסימנה מקומות במדבקות בצבעים שונים. המלווים יתודרכו בה אחר כך כדי שיֵדעו היכן להושיב את האורחים. מדבקה כחולה סימנה "רוח פרצים, אף אחד מעל גיל שבעים לא יושב פה", מדבקה לבנה היתה "מקום בסדר", וצהוב זרחני אמר, "מקום איכותי, עם מעט רוח או בכלל לא". היה ברור שהשיטה מוגזמת, אבל דבי נהנתה כל כך להרגיש "מועילה", שהיה קל יותר לתת לה למלא את הכנסייה היפהפייה במאות מדבקות מכוערות.

"החוק הראשון של עסקי השעשועים, אודס, הוא לתת לאנשים את מה שהם רוצים," הילרי אמר כשאודרי עברה לידו ונתנה מכה קלה למגזין שקרא. היא חשבה שהוא בהחלט נהנה מדי מתפקידו בתור קורא קריאות הביניים המציקות מהקהל. הילרי היה האומנת שלה בילדותה. אמה לא האמינה בהעסקת אומנות מקצועיות - "נשים צפויות ומשעממות." לכן, במקום מטפלות מקצועיות, היא העדיפה לשכור לעבודה שחקנים מובטלים שישגיחו על אודרי. ההיגיון מאחורי ההחלטה היה שלשחקנים יש יותר התלהבות ומרץ לתפקיד. ונוסף על כך, לאנשים שעוסקים באמנות יהיו דברים מעניינים יותר מ"צבעי אצבעות ושירי ילדים" ללמד את בתה.

כמה מהננקנים (נני־שחקנים) הראשונים שלה היו מוצלחים יותר ואחרים מוצלחים פחות, אבל הילרי היה הצלחה אדירה ודמות קבועה בחייה. ויויאן נופפה בקשר ביניהם כאישור לבחירותיה הבלתי שגרתיות באשר לטיפול בילדים. העובדה שעד היום אודרי לא הכירה את המילים של שום שיר ילדים ולא צבעה בצבעי אצבעות אפילו פעם אחת לא היתה חשובה.

"איפה השושבינות?" הכומר שאל.

אודרי הרגישה שצווארה מתחמם ממבוכה. איזו כלה מגיעה לחזרה בלי אף שושבינה?

"אחת מהשתיים אמורה להגיע בעוד רגע," היא אמרה.

"אדוני הכומר!" דבי קראה מירכתי הכנסייה. "יש פה פתח אוורור ברצפה, ויוצאת ממנו רוח פרצים חזקה. אני חושבת שנצטרך לחסום אותו איכשהו."

הכומר נאנח בהשלמה ופתאום נראה זקן כפי שבעים ושש שנותיו. אבל הוא הניח בחן את תוכנית הטקס וצעד שוב במעבר לבחון את פתח האוורור הסורר. אביו של ג'וש, מייקל, הרים את הטלפון שלו באוויר ואמר לו בתנועות שפתיים, "אני רק הולך לבדוק את התחזית," וכולם ידעו שזה שם קוד ל"לבדוק את התוצאה במשחק".

ג'וש חיבק את מותניה של אודרי. "את כבר נהנית? היי, אל תדאגי כל כך - הכול יהיה בסדר."

היא הרימה את מבטה אל עיניו החומות החמימות, אל הפנים שהכירה טוב כל כך, ומיד נרגעה מעט. הרי זאת היתה המהות של כל סוף השבוע הזה - היא וג'וש, ג'וש והיא - כל השאר היה רק נייר אריזה.

נדמה שג'וש קרא את מחשבותיה, כי הוא אמר, "תדמייני אותנו פה בשעה הזאת מחר." הוא הוריד את עיניו לג'ינס ולחולצה הלבנה שלבשה. "אני אוהב את השמלה. צעד אדום ונועז."

"אתה באמת חושב שוויויאן היתה מרשה שמלת כלה אדומה?" אודרי אמרה וחייכה.

ג'וש לבש את בגדי סוף השבוע הרגילים שלו, ג'ינס כחול כהה וחולצה מגוהצת למשעי בגוון פסטל - הבחירה של היום היתה חולצה ורודה. הוא נראה טוב ברוב הבגדים, עם כתפיו הרחבות ומותניו הצרים, ובעיקר עם השיזוף שחזר איתו מנסיעת העבודה האחרונה שלו לסינגפור. ג'וש יצא להרבה נסיעות לאחרונה. בשלוש השנים שהיו יחד, הקריירה שלו המריאה כמעט באותה מהירות שבה הקריירה של אודרי דעכה. הוא התמיד באותה עבודה מאז האוניברסיטה, עבר מקידום לקידום, קיבל יותר ויותר תחומי אחריות. אודרי עבדה בעשרות משרות מאז שנשרה מהאוניברסיטה לפני שבע שנים. היא היתה בריסטה, מלצרית, צלמת, פקידת קבלה, יחצנית, הוציאה כלבים לטיולים - הכול. בימים אלה היא עבדה בקופה של תיאטרון, ושיא האחריות בתפקיד היה לדעת את הסיסמה למערכת הכרטיסים המקוונת ולשמור על המפתח למלתחה (שכרגע הלך לה לאיבוד).

"את יודעת שלא אכפת לי מה את לובשת," ג'וש אמר. "כל עוד נראית כמו עצמך - ולא נותנת לאמא שלך לצייר לך את הגבות המפחידות האלה." הוא עשה פרצוף קומי ורכן לנשק אותה על קצה אפה.

אחרי שהכומר בחן את פתח האוורור ורשם לעצמו למצוא עד מחר שטיחון שיכסה אותו, הוא מיהר לשוב ולתפוס את מקומו בחזית הכנסייה.

החזרה נמשכה עוד ועוד. לאודרי היה תפקיד מרכזי, אבל היא הרגישה ריחוק מוזר. כמה כלות עמדו לפניה בדיוק באותו מקום בחייה הארוכים של הכנסייה, שקיימת מאז המאה החמש־עשרה? כמה פעמים הושמע מארש החתונה של מנדלסון? כמה פעמים הוקראו פסוקים יח עד כד מספר בראשית, פרק ב'? כמה מהחתונה הזאת בכלל היה מיוחד ספציפית לה ולג'וש?

הכול באשמתה. נפח ההחלטות שהיה צריך לקבל הכריע אותה. היא רוצה פרחי בר או ורדים? טקס בכנסייה או טקס אזרחי? להקה או די־ג'יי? מה יהיה צבע השמלות של השושבינות? איזה אוכל יהיה? אודרי ידעה שיש לה קושי בקבלת החלטות גם במצב הטוב ביותר, ולכן ביקשה את עזרתה של אמא שלה. ויויאן התחתנה חמש פעמים, כך שהיתה מעין מומחית לחתונות. אבל הדעתנות העזה שלה, בשילוב הקושי של בתה בקבלת החלטות, יצרה מצב שבו החתונה יישרה קו יותר עם טעמה של אם הכלה מאשר עם טעמה של הכלה עצמה.

בדיוק כשהרהרה בכך, הדלת הצדדית של הכנסייה נפתחה וקלרה פרצה פנימה. סוף־סוף.

"סליחה על האיחור. מה הפסדתי?" קלרה הכריזה וזרקה את התיק שלה על אחד הספסלים.

"תודה לאל, סוף־סוף מישהו מעניין לדבר איתו," הילרי אמר באופן כה מקסים וקליל, שאף אחד לא נפגע מהעלבון הבוטה.

"וזאת...?" הכומר שאל את אודרי.

"השושבינה הראשית שלי," היא ענתה. היא הרגישה שחלק מהמתח מתפוגג למראה קלרה, שרצה במעבר באוברול פסים שחור־לבן ונעלי עקב בצבע כתום עז. היא מיהרה לחבק את אודרי וניתרה במקום בהתרגשות.

"טכנית, השושבינה הראשית," קלרה אמרה לכומר, "אבל זה נשמע משעמם ומלא אחריות, אז אני מסתפקת בשושבינה עיקרית. מצטערת, היה לי אירוע בייביסיטר אבל אני פה עכשיו, נטולת נספחים, ואני אפילו לובשת חזייה נורמלית, שזה פחות או יותר שיא שנתי בשבילי. איפה אתם רוצים אותי?"

"פה," ג'וש אמר ומשך אליו את קלרה לנשיקה על הלחי. "טוב שהגעת. אודרי לא הצליחה להפסיק לדאוג בלעדייך. ראיתי את מפלס הלחץ שלה עולה מרגע לרגע."

כשהוא שחרר את קלרה מהחיבוק נשמעה חבטה קולנית מחלקה האחורי של הכנסייה. כולם הסתובבו לראות מאיפה מגיע הקול וכל העיניים עצרו על משהו שחור וקטן שהיה מצונף עכשיו באמצע המעבר.

"אלוהים שבשמים, מה זה?" ויויאן הזדעקה, וקולה עלה לטונים גבוהים של פאניקה.

סבתו של ג'וש מצד אביו, סבתא פרקר, ישבה בשקט באחד הספסלים האחוריים, שקועה בספר של ג'ילי קופר. אם הדבר שנפל היה נופל רק חצי מטר שמאלה, הוא היה נוחת על ראשה. כיאה לבת יורקשייר קשוחה, סבתא פרקר לא הזדעזעה בקלות. האגדה מספרת שלפני כמה שנים היא היתה עדה לשוד מחוץ לסופרמרקט בהאדרספילד. היא צעדה ישר לתוך הזירה וחבטה בראשו של השודד בשקית ניילון מלאה בספרים מהספרייה. בזכות העדפתה של סבתא פרקר לספרים עבי כרס בכריכה קשה, השודד איבד את ההכרה ומאוחר יותר נשפט על פשעיו.

"זה עטלף," סבתא פרקר אמרה עכשיו, אחרי שבחנה בקור רוח את הדבר שלידה. "עטלף מת."

הכומר הצמיד יד אל החזה.

דבי התחילה לצווח. "עטלף? עטלף מת? מאיפה הוא בא? לא בא בחשבון שיהיה גשם של עטלפים מתים על האורחים שלנו מחר!"

"אללי," הכומר אמר והניד את ראשו. "באמת יש כמה עטלפים שגרים במגדל הפעמון, אבל אף פעם לא ראינו אותם בכנסייה עצמה, ובטח לא בזמן שיש אנשים."

"אם זה לא סימן מבשר רעות, אני לא יודעת מה כן," הכריזה סבתא פרקר והסתכלה על אודרי מעברה האחר של הכנסייה. "סימן רע מאוד."

"סבתא פרקר חושבת שכל דבר הוא סימן מבשר רעות," דבי מיהרה לומר. "היא חשבה שכשסגרו את הכביש המהיר M25 לכיוון מזרח זה היה סימן רע. היא חשבה שהגשם שירד הבוקר הוא סימן רע."

"אני יודעת לזהות סימנים מבשרי רעות," סבתא פרקר אמרה בקול עגום.

"אפשר כבר להתחיל לשתות?" שאל הילרי. הוא קם, הציץ בשעונו ומתח את זרועותיו בתיאטרליות.

הכומר הנהן. ניכר בו כי הוא שמח להיפטר מכולם כדי שיוכל לטפל בעטלף המת לפני שתגיע משפחת ההטבלה.

"בכל הרצינות, אדוני הכומר, זה לא מקובל," ויויאן אמרה וצעדה במהירות לבחון בעצמה את הפריט הפוגעני. "אתה חושב שהוא מת מוות טבעי? או שאנחנו אמורים לצפות למושבה שלמה של גוויות מחר?"

"אני לא חושב שאני מוסמך לבצע נתיחה לאחר המוות," הכומר אמר בחיוך.

"אפשר אולי לעשות הדברה בכנסייה הלילה? להבריח אותם?" דבי הציעה.

"אני חושש שהם מין מוגן. אנחנו לא יכולים לעשות להם שום דבר." הכומר התכופף ובחן את העטלף מקרוב. "אני אומר לכם, זה אף פעם לא קרה לנו."

"אולי אנחנו צריכים קטגוריה חדשה של מדבקות לסימון מקומות עם סיכון גבוה למוות על ידי עטלף?" הילרי הציע ונשך את שפתו כדי לא לצחוק.

"סימן רע, גרוע מאוד," סבתא פרקר אמרה שוב. היא סגרה בחבטה את הספר שלה. "זה לא היה קורה בכנסייה ביורקשייר."

"תראו, יש לו שפם אפור, הוא בטח מת מזקנה," ג'וש אמר אחרי שהצטרף לוועדה לבחינת העטלף מקרוב.

"אני חושב שאולי הוא גדול מדי ולא ייכנס לפח האשפה שלי," הכומר אמר בדאגה.

"הוא לא נשאר פה, זה בטוח!" ויויאן קראה.

"אל תתקרבו יותר מדי," ג'וש אמר והרחיק את כולם. "אנחנו לא יודעים אם יש לו מחלות. אדוני הכומר, יש לך כפפות או מלקחיים? או משהו אחר שיכול לעזור לנו לסלק את העטלף באופן בטוח?"

"ג'וש הגיבור יציל אותנו," קלרה שרה בשקט לאודרי. הן הסתכלו זו על זו, ובלי לומר מילה סיכמו שזאת הזדמנות טובה לצאת מדלת צדדית ולהשאיר את פרויקט סילוק העטלף לאנשים שמתאימים יותר לדברים כאלה.