משחקי האלים

חלק ראשון

משחקי האלים

האלים אוהבים להשתעשע איתנו, בני התמותה.

וכל מאה שנים... אנחנו מאפשרים להם לעשות את זה.

הקדמה

שהאלים ילכו להזדיין.

אני קרובה כל כך. קרובה סוף־סוף להגיע למטרה שלי, לראות את הקללה שהוטלה עליי נשברת, ואולי, רק אולי, להרגיש סוף־סוף את אהבתו של הגבר היחיד שאליו אני משתוקקת.

כשאני שרועה על האדמה הספוגה בדם, כל מה שאני יכולה לחשוב הוא, מה אם?

מה אם לא הייתי מנסה להחריב את המקדש של זאוס?

מה אם לא הייתי פוגשת את האדס?

מה אם לא הייתי מנסה להשיג יותר ממה שהעולם הזה היה מוכן להציע לי?

דמעה זולגת מזווית עיני.

רגליו של זאוס מופיעות מולי. כנראה כדי לסיים את העבודה.

בכנות, אני מעדיפה למות מהר מאשר לשכב כאן ולדמם, בכל מקרה.

"תגמור עם זה כבר, אידיוט."

1

רעיון גרוע מאוד

זרם חשמלי עובר ישירות מעל מקדשו של זאוס, ואני נרתעת בבהלה בזמן שהקהל משמיע קולות התפעלות. אנשים מכל תחומי החיים, התרבויות והפנתיאונים חיים בסן פרנסיסקו, אבל אי אפשר להכחיש שזו העיר שנאמנה לזאוס, האל הפטרון שלה.

אני לא צריכה להעיף מבט במקדש כדי לדעת איך הוא נראה — אבן לבנה וצחורה עם עמודים מחורצים בסגנון קלאסי, הבזקים לבנים־סגולים וניצוצות המוטלים על ידי קשתות הברק האינסופיות שנלכדו מעל הגג.

אני מנידה בראשי. הוא גאה מאוד בברקים האלה — בהתחשב בכך שזו העיר היחידה בעולם שהחשמל שלה מגיע מאל. עם זאת, אם זאוס עצבני... טוב, זה נוטה להשפיע על האור. אני מתארת לעצמי שצריך לבלות הרבה מאוד זמן על הברכיים במקדש הזה כדי ליהנות מחשמל ללא הפרעות.

אני מעדיפה לחיות בחושך.

"אנחנו לא אמורים להיות כאן," אני ממלמלת בשקט כשאני מסמנת סעיף בטאבלט שלי ומעיפה מבט סביבי על הקהל ההומה, בניסיון לזהות את אחד הכייסים שלנו נכנס ויוצא מתוך ההמון התמים.

תפקידי היחיד הערב הוא להתבונן, ולמען האמת, זה כל מה שאי פעם ביקשו ממני לעשות. להתבונן ולתעד. אבל מבין כל המזימות הנלוזות שהבוס שלי, פליקס, חשב עליהן במהלך השנים, זו בהחלט המטופשת ביותר — ללכוד פגסוס כדי למכור אותו בשוק השחור. התוכנית הזו תכניס את מאורת הגנבים שלנו לרשימה השחורה של פוסידון למשך שנים. כן, קוראים לנו מאורת גנבים. השם לא בדיוק יצירתי, אבל אנחנו גנבים, לא משוררים.

אני נאנחת עמוק בלב. לפחות פליקס לא נחוש לנסות לגנוב שוב את גרעיני הרימון של האדס. השמועות אומרות שהאדס לא סלחן כמו פוסידון.

חוץ מזה, לנו, המשועבדים, אין בחירה לגבי המשימות שמוטלות עלינו.

שועבדנו כדי לשלם את החוב של הורינו, ורוב הגנבים מצפים בכיליון עיניים לכל משימה שהם מקבלים. כל משימה היא צעד קרוב יותר לפירעון החוב. אבל לא אני. חובי כבר שולם. הייתי צעירה כל כך כשהמשפחה שלי שִעבדה אותי למסדר, שאני אפילו לא זוכרת את השם שאיתו נולדתי. אבל היום אני כבר בת עשרים ושלוש, ועבר זמן רב מאז, וזה לא משהו שאני אוהבת להתעסק בו.

הבזק מאיר את העננים הנמוכים שמעלינו, רגע לפני שרעם חזק מעורר אזעקות של מכוניות ותינוקות מתחילים לבכות.

הפעם אני מזנקת בבהלה, אבל מצליחה להמשיך להביט ישירות קדימה.

"מפחדת מברקים, ליירה?" צ'אנס, הגנב הבכיר שמשמאלי, מתגרה בי. הוא מתפקד כנקודת המסירה לכל הגנֵבות הערב, אבל הוא מסיט את תשומת ליבו מהמשימה, כדי להפנות אליי חיוך מתנשא. מטומטם.

הוא אחד הגנבים המבוגרים במאורה, וכבר היה אמור לשלם את חובו עד עכשיו, אבל הוא לא עשה זאת — והעובדה שבתור פקידת המאורה אני יודעת בדיוק כמה הוא עדיין חייב, מעצבנת אותו. זה גם הופך אותי למטרה האהובה עליו.

אבל הדרך הטובה ביותר להתמודד עם אידיוטים מהסוג הזה היא להתעלם מהם.

במקום זאת, אני מתמקדת באנשים החנפנים וחסרי המודעות, כשההמון מצטופף יותר ויותר בבסיס המקדש וממלא את הרחוב המתפתל סביב ההר ומוביל אליו. כולם הגיעו כדי לתפוס את נקודת התצפית הטובה ביותר על טקסי הפתיחה של משחקי האלים בחצות. ההזדמנות הייתה טובה מדי בשביל שפליקס יוותר עליה — מושלמת עבור קבוצה של כייסים. גניבה קרוב כל כך למבנה קדוש היא סיכון גדול, אבל הבוס מוכן שנסתכן בזעם האלים, בתירוץ שזה גם מבחן עבור המשועבדים החדשים ביותר וגם הזדמנות לסחוב משהו נוסף לפני תחילת הטקסים.

מישהו עומד למות בגללו. או גרוע מכך...

וזו כנראה הסיבה שבגללה פליקס שלח פקידה זוטרה, שבמקרה הזה זו אני, לעמוד כאן בתור שמרטפית הערב. לאור הסיכון המוגבר, הוא היה צריך מישהו שישגיח ושיצליח, ואני מצטטת, למנוע מכולם להכעיס את האלים בכל מחיר, סוף ציטוט.

והוא צודק. לא הייתי מאחלת את חמתם של האלים לאויבי הגדול ביותר. אפילו לא לצ'אנס.

בתור המנטור הוותיק שלי, פליקס יודע זאת. למען האמת, הוא היחיד שיודע בדיוק למה.

קהל קטן של חוגגים לבושים בסווטשירטים עם תמונות של זאוס, חולף על פניי כדי לעלות גבוה יותר על צלע ההר. כתפיים נתקלות בי מימין ומשמאל כשהם נדחפים בין ההמון. אני מנצלת את ההזדמנות כדי להתרחק מספר מטרים מצ'אנס. הוא באמת אחד האנשים השנואים עליי. אני עדיין אשגיח עליו, למקרה שהוא יהיה קרוב להכעיס איזה אל, אבל אני יכולה לעשות את זה מרחוק באותה הקלות.

אני מעיפה מבט לעברו ונאנחת. הוא כבר חזר להתמקד בעבודה שלו, ולא מחייך אליי בלעג יותר.

משועבדת צעירה עם תלתלים חומים רכים מפלסת את דרכה אל צ'אנס, מתחככת בשרוול מעילו וממלמלת התנצלות מהירה לפני שהיא חולפת על פניו. אף על פי שקיץ עכשיו, מספיק קריר בחוץ כדי שאף אחד לא יחשוד בבחירת הבגדים של הגנב הבכיר, וזה טוב. הוא צריך כיסים רבים.

אפילו לא ראיתי את המסירה, ובחנתי אותם מקרוב. תמיד קיוויתי להפוך יום אחד בעצמי לגנבת, אבל לצערי, חסרה לי מיומנות אחת חשובה — עדינות.

בלי להביט לאחור, המשועבדת נעלמת בהמון בלי שאף אחד מבחין בה. צ'אנס מחליק את ידו לכיס ומזעיף פנים. הוא צריך לחפש בשני כיסים נוספים לפני שהוא מוצא את השלל, מתברר שאפילו הוא לא הרגיש את המסירה.

המשועבדת החדשה טובה, אבל המנטור שלה הוא הטוב ביותר בינינו.

לרגע אחד, אני מרשה לעצמי לדמיין איך זה להיות כמוה, אחת מהגנבים, במקום לעמוד כאן ולראות את זה קורה. אבל זה לא הגורל שנכתב לי. השלמתי עם זה. לפחות הגעתי עד לכאן בלי לגווע ברעב, להיזרק לרחוב, להירצח... או גרוע מכך.

מצבי לא רע.

אפילו החבאתי מטמון של מטבעות במקום שבו אף אחד לא ימצא אותו לעולם. מזומן אמיתי, לא מספרים על המסך. יום אחד אולי אוותר על החיים האלה, ויהיו לי האמצעים לעשות את זה.

אבל אז תהיי אפילו לבד יותר, קול קטן וספקני לוחש במוחי.

אני זזה באי־נוחות. טוב... אולי אקנה חתול. לא, כלב.

אי אפשר להיות בודדה עם כלב, נכון?

אני מעיפה מבט לעבר גשר שער הזהב האגדי, עם העמודים הקורינתיים הלבנים והמבריקים, התואמים למקדש ונתמכים בכבלי תלייה עצומים. בחצות, הם יסגרו את הכביש לתנועה ויאפשרו לאנשים שהתאספו כאן לחסום אותו. הגשר נמתח מצוקי מינוֹס — מקום משכנו של המקדש — וחוצה את שפך המפרץ עד העיר המסנוורת בצד השני. האורות המנצנצים מזמינים ומפתים ואילו המפרץ עצמו אפל כמו הלילה, ורק אורות הספינות החולפות מפלחים את החושך.

בזווית העין, אני רואה משועבדת צעירה מתקרבת אל זוג מבוגרים. הם הולכים יד ביד, בבירור מאוהבים, ואני לא יכולה לעצור את ההתכווצות בחזה. האישה נאבקת לעמוד בקצב, נעזרת במקל הליכה, והאיש מדשדש לצידה, מאט את צעדיו כדי להתאים לצעדיה. היא מרימה את המבט ומחייכת אליו בתגובה למחווה. הדבר האחרון שהם צריכים הוא שהערב שלהם ייהרס, כשיבינו שחסר להם ארנק או שעון אחרי שכייסו אותם.

לפני שהגנבת הצעירה מתקרבת מדי, אני שורקת כדי לסמן לכל המשועבדים לעצור.

היה נאיבי מצידי לחשוב שרק אעמוד כאן ואתעד. אני מקווה שפליקס לא יגלה ויעניש אותי על חריגה מסמכות.

היא נעצרת, מביטה סביבה, וחיוך קטן מופיע על פניה כשהיא מרימה את היד ומנופפת. לא אליי, אלא למישהו מאחוריי.

"היי, בּוּן!" המשועבדת קוראת. היא בטח חושבת שהוא זה ששרק.

אני מכריחה את עצמי לא להסתובב מייד ולהסתכל.

הפנים של בון הן הפנים שאני מחכה לראות כל יום, אבל זה העניין שלי. אני רושמת לעצמי בטאבלט לדבר עם הבחורה על כך שהיא לא יכולה למשוך תשומת לב בזמן העבודה, ורק אז מרשה לעצמי להציץ לאחור ורואה אותו בצד שמאל.

בּוּן רוּנאר. גנב בכיר. הפנטזיה של כל אדם והסיוט של כל הורה.

ואין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי למנוע מליבי להחסיר פעימה כשאני רואה אותו. בייחוד כשהוא מחייך אל המתלמדת, כורע כדי להיות בגובה עיניה ואומר משהו שמצחיק אותה לפני ששניהם מרצינים. הוא כנראה מזכיר לה לא למשוך תשומת לב.

אני שומטת את היד האוחזת בטאבלט ומנצלת את ההזדמנות ליהנות מהנוף.

מעל מאה שמונים סנטימטרים של שרירים אדירים, כל כולו משדר — אל תעזו להתעסק איתי, הודות לאותם שרירים ותוספת חדשה של זיפים מחוספסים בגוון כהה משערו החום. תוסיפו לכל אלה את העובדה שהוא מתלבש כמו אופנוען, עם הרבה ג'ינס ועור. אם להיות כנה, ההילה שהוא מקרין לא משקרת. באמת לא כדאי להתעסק איתו.

אם לשפוט לפי המראה, הייתם מצפים שהוא יתנהג כמו מניאק בכל שעות היממה. רבים מהגנבים הבכירים, כמו צ'אנס, הם כאלה. זה מנגנון הגנה. טקטיקה של הישרדות. אבל לא בון. מה שאני אוהבת בו יותר מכול, זו הדרך שבה הוא מתייחס אל המתלמדים, מדריך אותם בסבלנות.

אחרי מספר שניות, הוא שולח את המתלמדת לדרכה. הוא נעמד וסורק את האזור, ובטני מתכווצת בציפייה, אף על פי שאני יודעת שהוא לא מחפש אותי. הוא מנסה למצוא את המתלמדת שלו — הבחורה הראשונה שכבר ביצעה את המסירה שלה — או את אחד משאר הגנבים הבכירים.

הוא מביט לכיווני, מבטו חולף על פני המקום שבו אני עומדת — פעמיים — לפני שהוא הולך משם.

אני משחררת נשיפה ארוכה ואיטית, מתבוננת בו עושה את דרכו חזרה בין ההמון עד שאני לא יכולה לראות אותו, וחושבת בפעם המיליארד, כמה חבל שהמים של אימא ירדו במקדש של זאוס ביום שנולדתי.

היום שבו קוללתי.

2

זה רק הולך ומחמיר

"וואו..." צ'אנס פורץ בצחוק באוזני.

אני מזנקת בבהלה. לא שמתי לב שהוא התקרב אליי שוב ונעמד לידי. שהאדס ייקח אותו.

"עכשיו הבנתי," הוא אומר בערמומיות. "לַיירָה קֶרֶס, יכול להיות שאת מאוהבת בבון?"

מילותיו נופלות ביני ובין שאר המשועבדים בסביבה כמו פצצות קטנות.

כל אחת מהן מתפוצצת לי בחזה. מכות ישירות.

אני אמורה להיות חסינה אליהן בשלב זה. אבל איך אפשר להתגבר על הרצון להיות נאהבת, כשהוטלה עלייך קללה שלעולם לא יאהבו אותך בחזרה? אם לשפוט לפי הכאב שמתפשט בחזה שלי, התשובה לשאלה הזו ברורה.

גל של התנשפויות ומלמולים שקטים עובר בין המשועבדים, חזק מספיק כדי שאשמע אותו מעל המולת הקהל, ולפחות שני זוגות עיניים פעורות וסקרניות מופנים לעברנו.

אל תגיבי. אל תעניקי לו את הסיפוק הזה.

אני מודעת עד כאב לעובדה שאנחנו בנוכחות קהל כשאני בוהה בטאבלט שבידי, ותחושת ההשפלה מזדחלת על עורי כמו נמלים.

לעזאזל איתו.

להימלט יכול להיות נחמד, אבל אני לא יכולה פשוט לרוץ. חולשות תמיד ינוצלו.

אני מתעטפת בגאווה שלי כמו גלימה מוכרת ומרופטת, מניחה יד על המותן ומחייכת אליו את החיוך המתוק ביותר. "יש לך חיים שלמים להיות מניאק, צ'אנס. למה שלא תיקח חופש לערב אחד?"

חלק מהמשועבדים צוחקים או אולי אלה הזרים המוחלטים שמקיפים אותנו, והווריד בצווארו מתחיל להתנפח. צ׳אנס כולו מחודד — אפו, גבותיו הזוויתיות, עצמות לחייו ואפילו הברכיים והמרפקים. בדרך כלל, גם קולו כזה. גם כשהוא במצב רוח טוב, דיבורו חד וקצר.

אבל כשהוא נעשה נעים ומתוק, ואישוניו מתרחבים ומסתירים את עיניו הכחולות־בהירות שבפניו החיוורות, זה הרגע שבו צריך להיזהר. כמו עכשיו.

"את חושבת שהוא שם לב?" העוקצנות במילותיו גורמת לשערות שעל עורפי לסמור. "לא פלא שאת תמיד מוצאת דרך לתת לו את המשימות הטובות ביותר."

"אתה צריך להיות רחוק יותר בתוך הקהל," אני אומרת. הלסת שלי מתהדקת. אני מתקדמת מעט במעלה ההר וזזה צעד שמאלה, כאילו כדי לראות טוב יותר.

כפי שחשבתי, הוא מתעלם מניסיוני ליצור בינינו מרחק ומתקרב שוב. "אל תדאגי," הוא אומר. "אדאג לספר לו בפעם הבאה שאראה אותו. מי יודע? אולי הוא יזיין אותך מתוך רחמים."

נדרשת ממני כל טיפה של שליטה עצמית כדי לא להתכווץ, כשהוא מנחית את המכה הזו.

אוי, אלים. אני מתחילה לרעוד. נמאס לי. אני לא נשארת כאן כדי לסבול את זה. ״אתה חתיכת אידיוט, צ׳אנס.״ אני ממלמלת.

אני מצמידה את הטאבלט אל החזה כמו שריון ומתרחקת בידיעה שהוא לא יכול לעקוב אחריי בגלל תפקידו בתור נקודת המסירה.

"לא, לא נראה לי שמישהו אי פעם יזיין אותך מתוך רחמים,״ הוא קורא אחריי. "צריך שבאמת יהיה אכפת לו ממך בשביל זה."

כל חלק בגופי קופא ומתחמם תוך שניות. באותה המידה, צ'אנס יכול היה לשלוף את הקשת שהוא מיומן בה כל כך ולירות חץ ישירות בלב שלי. מוות מהיר.

והוא אמר את זה בקול חזק כל כך. כל מי שנמצא ברדיוס שלנו שמע את זה בוודאות.

אני שואפת דרך האף וזוקרת את הסנטר בביטחון מזויף. בלי להביט לאחור, אני מפנה אל צ'אנס אצבע משולשת מעבר לכתפי ומכריחה את רגליי להרחיק אותי משם.

הוא לא יהיה היחיד שיקבל עונש מאוחר יותר על חילופי הדברים האלה. הרגע עברתי על אחד הכללים העיקריים של המסדר — לעולם לא לנטוש את המשימה כשהגנבים עדיין בשטח. פליקס יכעס.

אבל לא אכפת לי.

אני ממשיכה ללכת בראש מורכן, מתרחקת מהם ומהקהל, ועולה על צלע ההר אל חורשת עצים דקורטיביים שמקיפה את המקדש. למרבה המזל, ריק ושקט כאן. בשנייה שאי אפשר לראות אותי יותר, כל הגאווה שהחזיקה אותי זקופה נעלמת. אני נשענת על עץ ומתעלמת מהבליטה בגזע שנלחצת אל גבי.

אף אחד לא בא לבדוק מה איתי.

צ'אנס צדק בדבר אחד — אין לי חברים. לפחות לא כאלה שיהיה אכפת להם אם לא אחזור הלילה.

יותר גרוע, בון ישמע על זה, ואצטרך להסתכל לו בפנים כל יום, בידיעה שהוא יודע. ואפילו גרוע מכך, בידיעה שהרגשות שלנו לעולם לא יהיו הדדיים.

הלוואי שהאדמה תיפתח והשאול ייקח אותי. אני מעדיפה אפילו פינה בטרטרוס.

אני מוחה את הרטיבות שמצליחה להימלט מעיניי ומביטה בדמעות שעל ידי. חלקן מתגלגלות על פני צלקת עבה על מפרק כף היד שלי. אחרי שכמעט נהרגתי בתרמית רחוב שנחשפה והסתיימה כשמפרק כף ידי חתוך, ואף לא אדם אחד ביקר אותי בבית החולים, הבטחתי לעצמי שהבעיה שלי לא שווה את הדמעות. ועדיין...

"נמאס לי," אני ממלמלת.

משהו חייב להשתנות.

אני מביטה סביב ובוהה במקדש הנוצץ מעל הענפים. צ'אנס יכול ללכת להזדיין. הקללה הזאת יכולה ללכת להזדיין. וזאוס בהחלט יכול ללכת להזדיין.

אני תוחבת את הטאבלט בכיס הז'קט ומתרחקת מהעץ. כעס בוער בתוכי כמו גחלים מהפגיעה וההשפלה, אבל גם ממלא אותי בתחושה חדשה של תכלית.

בדרך כזו או אחרת, אשים קץ לקללה הארורה הזו... ואני כבר במקום המושלם לעשות זאת.

הגיע הזמן להתעמת עם אֵל.