ככל שהסיכון גדול יותר

הערת המחבר

מה אפשר לעשות עם מיליארד דולר?

אולי השאלה הנכונה היא, מה אי־אפשר לעשות עם סכום כזה?

מבלי להניד עפעף, אפשר לקנות צי מטוסים פרטיים או יכטות מפוארות, לרכוש כמה אחוזות מרווחות ברחבי העולם, להעסיק צבא משרתות, נהגים, טבחים וגננים, לאכול מדי ערב במסעדה משובחת או ללון במלונות פאר שהברזים בהם עשויים זהב. אפשר לאמץ אורח חיים מנקר עיניים ללא חשש שמא הכסף יאזל. זאת זכות השמורה רק לבודדים, לעשירי תבל.

כן, בפני מיליארדרים עומדות כמעט אינסוף אפשרויות, אני יודע את זה ממקור ראשון.

מה החלטתי אני לעשות עם הכסף שלי?

הצעתי מיליארד דולר לאדם זר.

נשמע מטורף?

ייתכן. אבל זה לא עצר אותי. בהיותי יהודי ישראלי שמתגורר בנתניה, היו לי סיבות טובות.

האדם הזר היה אחמד יוּסוף, והוא היה ערבי פלסטיני. כשהצעתי לו את הכסף הזה ב־2006, הייתי בן חמישים ושלוש. למרות שמעולם לא נפגשנו פנים אל פנים, ידעתי שיוסוף, שהיה אז בן חמישים ושמונה, נולד במחנה פליטים ברצועת עזה וסיים תואר באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. הוא היה אז יועץ בכיר לראש ממשלת הרשות הפלסטינית החמישי, אסמאעיל הנייה, שלאחר ההפיכה בעזה ב־2006 המשיך לכהן כראש הממשלה של ארגון חמאס ברצועת עזה עד 2017, ולאחר שסיים את תפקידו בעזה ב־2017 עבר להתגורר בקטר. ב־31 ביולי 2024 הנייה חוסל על ידי ישראל. נדרשו לי שבועות למצוא את מספר הטלפון של יוסוף, אבל ב־10 במאי 2006 השגתי אותו לבסוף, הצגתי את עצמי וביקשתי כמה דקות מזמנו. הוא ניאות להקשיב.

"שנינו יודעים שילדים חפים מפשע, ישראלים ופלסטינים נהרגים מדי יום," התחלתי. "הדרך היחידה להפסיק את שפיכות הדמים היא שמנהיגי חמאס וישראל ישבו יחד ויגיעו להסכם שיסיים את הסכסוך."

"אני מקשיב," השיב יוסוף.

נשמתי נשימה עמוקה ושטחתי את ההצעה שלי. "אני אתן לחמאס מאה מיליון דולר אם אסמאעיל הנייה יפגוש את ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט — ועוד תשע־מאות מיליון דולר אם הם יחתמו על הסכם שלום."

באופן לא מפתיע, השתררה דממה ארוכה אחרי שהצגתי את הצעתי. המתנתי שיוסוף יעבד את ההצעה הנועזת שלי וישקול את חלון ההזדמנויות הייחודי שנפתח לשיחות שלום. זמן קצר לפני כן פרשתי מהניהול היומיומי של פעילות החברה שלי והתמודדתי על מקום בכנסת, במסגרת מפלגת העבודה, כך שהיה לי זמן פנוי להתמקד בסוגיה החשובה הזאת. מעבר לכך, בספטמבר 2005 ישראל השלימה את ההתנתקות שלה מרצועת עזה. אבל ראש הממשלה אריאל שרון, שהוביל את המהלך, לקה בשבץ בינואר 2006 ואהוד אולמרט נקרא למלא את מקומו באופן זמני. בחמש שנותיו של שרון כראש ממשלה לא התקיימו שיחות שלום בין ישראל לפלסטינים. למעשה, מטרת ההתנתקות היתה לשפר את מצבה הביטחוני ואת מעמדה הבינלאומי של ישראל בהיעדר משא ומתן על שלום. כשאולמרט נשא את נאומו המדיני החשוב הראשון ב־24 בינואר 2006, הוא אמר לאזרחי ישראל ולעולם שהוא תומך בהקמת מדינה פלסטינית. זאת היתה הכרזה נועזת ושנויה במחלוקת — שתמכתי בה. חלון נפתח, וכשאולמרט נעשה ראש ממשלת ישראל בפועל ב־14 באפריל 2006, התחלתי בחיפושי אחר מספר הטלפון של יוסוף.

קיבלתי בהבנה את שתיקתו של יוסוף. מי לא יפקפק באדם זר שמציע לו מיליארד דולר? אבל הייתי חייב לגרום לו להבין שההצעה שלי אמינה, ושעומדים לרשותי אמצעי המימון הדרושים. הכוונות שלי היו כנות. רציתי שלום.

"אני יכול להעמיד בטוחות בינלאומיות לכסף ואני מוכן לחתום על הסכמים מחייבים," הסברתי, ואז הוספתי, "תחשוב על מה שסכום כזה יכול לעשות למען העם שלך." רוב הפלסטינים חיו אז, כמו גם היום, בעוני מחפיר, והצעתי שהכסף יופקד בקרן השקעות במטרה להקים תעשיות פלסטיניות, לממן פרויקטים של תשתיות ולבנות מגורים עממיים. אמרתי ליוסוף שאני רוצה לתת את הכסף לעם הפלסטיני כדי שהוא יוכל לפתח וליהנות מכלכלה פורחת.

הוא היה בטוח שיצאתי מדעתי והמטיר עלי עשרות שאלות.

"מה מקור הכסף שלך, מר שקד?"

"מה המקצוע שלך?"

"מה הנטיות הפוליטיות שלך?"

"למה אכפת לך משלום בין הישראלים לפלסטינים?"

עניתי לשאלות כמיטב יכולתי, הרבה כל כך היה מונח על כף המאזניים. הייתי חייב לרכוש את אמונו. סיפרתי לו כיצד צברתי הון כיזם, שהקמתי חברת הימורים מקוונים, 888.com, והפכתי אותה לשחקן גלובלי יחד עם אחי הבכור אהרון ושני שותפים אחרים. שיתפתי אותו בכך שמעולם לא ראיתי בכסף מטרה, אלא רק אמצעי, ושאני רוצה לנצל את ההון שלי לקידום השלום במזרח התיכון. הזכרתי לו שתרמתי ללא לאות, לצד ישראלים ופלסטינים רבים, ליוזמת ז'נבה, שנחתמה שלוש שנים קודם לכן, ב־2003, יוזמה שהציעה פתרון כולל לסיום הסכסוך בין העמים שלנו. אחרי שיחה שארכה בערך עשר דקות, יוסוף הבטיח לחזור אלי.

מעולם לא שמעתי ממנו יותר.

האזכור היחיד הפומבי להצעה שלי היה כשיוסוף התראיין לערוץ הטלוויזיה של תנועת חמאס, ערוץ אל־אקצא. הוא אמר שאין דבר שישכנע את חמאס להסכים לנהל משא ומתן שעלול לעמוד בסתירה לעקרונות התנועה. "לא הכול עומד למכירה," הוא אמר למראיין. "אי־אפשר לקנות אותנו."

כשאני יושב כאן ב־2025 ונזכר באירועים הרחוקים האלה, קל להתמלא צער. חלפה למעלה שנה מאז מתקפת החמאס ב־7 באוקטובר 2023, שהציתה מחדש את המלחמה עם פלסטין, ומתפשטת ברחבי המזרח התיכון. בזמן כתיבת שורות אלה, קרוב לארבעים וחמישה אלף בני אדם נהרגו בכמה מדינות, רובם פלסטינים. איני יכול לחוש אלא צער על כל ההזדמנויות שהוחמצו, ועל כל התקוות הלא ממומשות שהיו יכולות להביא לסיום הסבל האנושי שהסכסוך הזה גורם כבר שבעים ושש שנים.

האם יהיו לנו האומץ והנחישות הדרושים כדי להביא לסיומו?

הן הפלסטינים והן הישראלים הערימו מכשולים בפני השלום. זאת אינה בעיה של צד אחד בלבד. אבל בהיותי אופטימיסט מושבע, שכמו שאר העולם נאבק בזוועות היומיומות וקורעות הלב שהמיט הסכסוך הנוכחי, אני מסרב להרים ידיים. ויתור על החתירה לשלום אינו עולה על הדעת. תחשבו על האלטרנטיבה, המשך מעגל האלימות הנוכחי. אני אמשיך להיאבק על שלום במזרח התיכון כל חיי מפני שאני עדיין מאמין שהוא אפשרי.

אולי הצלחתי לעורר את סקרנותכם? אולי אתם תוהים, "מי זה האיש הזה שניסה לתת לאדם זר מיליארד דולר כדי להבטיח שלום?" אני אשתף אתכם בסיפורי בתקווה להעניק לכם השראה ולהראות שעושר אמיתי הוא הרבה יותר מכסף. עושר אמיתי הוא השימוש בכסף על מנת להפוך את העולם למקום טוב יותר. תבינו, עד שהגעתי לגיל ארבעים, הספקתי לראות את משמעות הכסף מכל היבטיו — הטוב, הרע והמכוער. בהיבט החיובי, ראיתי כיצד עושר הופך את הבלתי אפשרי לאפשרי בעולם היזמי, ועל ידי מתן תרומה לצדקה. הצפייה בכך היתה חוויה מדהימה. בהיבט השלילי, הייתי עד לכך שכסף מסוגל להרוס חיים נפלאים. התחלתי לתהות אם ההבנה שלנו את משמעות העושר אולי הפוכה מהמקובל. בני אדם אינם בעלים של הכסף, אלא בני אדם הם בבעלות הכסף. כך, בתור אדם צעיר רודף הצלחה, אמרתי לעצמי שאם אתעשר אי־פעם, אני לא אאבד את עצמי בזוהר ובנוצץ. במקום זה, אני אשתמש בכסף כדי להצית ניצוץ של שינוי בעולם. אני אעשה שימוש בכסף שלי, במקום שהוא יעשה שימוש בי.

כשהגעתי לגיל חמישים, העסק שלי הכניס מיליונים כמעט מדי יום — כן, מדי יום! זה היה יותר כסף מכפי שדמיינתי אי־פעם שארוויח — ובלי שום ספק, הרבה יותר מכפי שאצטרך או אזדקק לו אי־פעם. רציתי לעשות בו משהו מועיל יותר מאשר לתחוב אותו לכיסי. התברכתי ורציתי להחזיר טובה. האמנתי תמיד שכסף יכול להיות אמצעי לפתור את רוב בעיות העולם, ומצאתי את עצמי עכשיו בעמדה לעזור לזה לקרות. אבל כשאנשים שומעים על הצמיחה של החברה שלי ועל העושר העצום שלי, הם נוטים בדרך כלל להתעניין בסודות ההצלחה שלי, יותר מאשר בדרכים שבהן אני משתמש בכסף שלי כדי לשפר את העולם. לכן, בואו נתחיל בסודות.

אני מספר לאנשים שאין לי סודות להצלחה, אבל זה לא לגמרי נכון. יש לי כמה. ראשית, האמנתי תמיד שאצליח — וכך הצלחתי. האמונה בהצלחה היא הכרחית. אנשים רבים מדי מפקפקים בעצמם. בכוחו של ספק עצמי להרוס חלומות. אי־אפשר לממש את מה שאינכם מאמינים בו, לכן עליכם להאמין בלב שלם בעצמכם ובחזון שלכם. שנית, לעתים קרובות הדרך להצלחה ארוכה מאוד. היא דורשת עבודה קשה, נחישות וכושר שרידות. אולי אין אלה תכונות מלהיבות, אבל הן מילאו תפקיד משמעותי בהצלחה שלי. אני עובד קשה וחושב לטווח ארוך. כשאני נתקל במכשול — ונתקלתי בכמה מכשולים גדולים — אני מוצא דרך לעקוף אותו. כשאני מועד, אני קם על הרגליים, מסיר את האבק, בוחן מה ניתן ללמוד מזה וממשיך קדימה. זה מחשל, תכונה הכרחית כדי להצליח. לבסוף, הסוד האחרון שלי הוא שמחה. השמחה שבמסע. הצלחה אינה מטרה, היא הלך רוח. יש לחבק את המסע ולמצוא את השמחה ואת החוכמה בעליות ובמורדות שבו. מעולם לא הניעה אותי התשוקה לכסף. אני נהנה מהחוויה כשאני מפתח רעיונות חדשים וזוכה לראות אותם מתממשים, זה מה שגורם לי לצאת מהמיטה בבוקר. אמונה, עבודה קשה, נחישות, התמדה, יכולת להתאושש ושמחה — אולי זה ארגז כלים חריג, אבל הוא שירת אותי נאמנה.

ירשתי את האמונות ואת התכונות האלה מהמשפחה — למעשה, מכמה דורות של משפחתי. תבינו, מסע ההצלחה שלי לא התחיל בי. סודות ההצלחה האלה הגיעו מהורי וממשפחתי המורחבת. הסיפור שלי התחיל לפני זמן רב, ובמקום רחוק ממדינת ישראל המודרנית. זה סיפור של התחלה צנועה, חלומות גדולים, אהבת המשפחה, נטילת סיכונים משני חיים ועבודה קשה ללא לאות. אני מקווה שתיהנו ממנו.

אבי שקד

על פי המסורת המשפחתית, סבא־רבא שלי, הרשלה מנדל, היה דוגמה ומופת לעבודה קשה והתמדה. הוא חי בראשית המאה העשרים בעיר ששמה מולודקוב, על הגבול בין הקיסרות האוסטרו־הונגרית לרוסיה הצארית באזור שהיום הוא מערב אוקראינה, אבל אז היה חלק מפולין. בעת ההיא היהודים היו בעיקר רוכלים שמכרו את מרכולתם מדלת לדלת. זה היה יכול להיות גם גורלו של הרשלה מנדל, אבל הוא רצה יותר בשביל משפחתו. במעט הכסף שהיה לו הוא שכר חנות מכולת מגוי, מעשה חריג באותם ימים. הוא עשה זאת כדי לעשות משהו חריג עוד יותר — להקים בה חנות־על, אולי הראשונה מסוגה בעולם. אולי יש בכך מן ההגזמה, אבל הוא מכר הרבה יותר מאשר מוצרי מזון. לקוחות יכלו לקנות שם נפט, גפרורים, חומרי בניין, ביגוד ועוד. החנות היתה פתוחה מהזריחה עד שקיעת החמה כך שהלקוחות יכלו לקנות מתי שהיו צריכים. הרשלה שירת את הלקוחות בעצמו, ושמו כאיש עסקים הגון יצא למרחקים. כתוצאה מכך, קהל הלקוחות שלו, שרובו היה לא־יהודי, גדל במהירות.

כשהחנות נעשתה רווחית, הוא השתמש בחלק מהכסף כדי לקנות זכויות דיג מאחד מבעלי הקרקעות המקומיים שאדמותיו גבלו בנהר שבקרבת העיר. הדבר אפשר לו לתפוס דגים טריים ולמכור אותם בחנות. הרשלה עשה את הכול מתוך אמונה יוקדת. סבא־רבא שלי היה יהודי אדוק, ועצר ממלאכתו, חשובה ככל שהיתה, כשהגיעה השעה ללכת לבית הכנסת. רבים גלגלו את העיניים כשהוא היה עוזב לפתע את החנות בשביל להתפלל — אבל איש לא אמר מילה. כולם כיבדו את אורח חייו של הרשלה מנדל.

אחרי שהחנות שלו פעלה כמה שנים, נציגים של בעלי אדמות מקומיים פנו להרשלה בבקשה שיקים ויפעיל טחנת קמח בעיר. "כל בעלי הטחנות האחרות רמאים," הם אמרו לסבא־רבא שלי. "אתה אדם ישר." סבא־רבא שלי בנה טחנת קמח, וניהל אותה באותה הגינות כמו את החנות. למעשה, במקרה אחד הוא גילה שהפועלים שלו לא טחנו את הקמח כפי שהיו אמורים לעשות, וסירב עקב כך לקבל תשלום על הטחינה. עם הזמן הוא גייס לעבודה פועלים אמינים וחרוצים כמוהו. איכות העבודה והמחירים שלו היו ללא תחרות, והם משכו לא רק את עשירי העיר אלא גם את איכרי הסביבה. כולם זכו ליחס מכובד והוגן. הסיפורים על סבא־רבא שלי נהיו לאגדה במשפחה שלי ועברו מדור לדור. כך למדנו להבדיל בין טוב לרע והתחלנו להבין איך נראים חיים מצליחים ואמוניים.

עסקיו של הרשלה המשיכו לשגשג, הוא החל לחכור שדות כדי לגדל חיטה משלו ולטחון אותה. תושבי הסביבה היו רואים אותו דוהר על סוסו בין השדות, מעילו הרחב וזקן העבות שלו מתנופפים ברוח בעודו שועט בין היוזמות העסקיות השונות שלו. לפעמים המסעות האלה לקחו אותו לעיר אחרת, והוא היה נעדר במשך כמה ימים. בתקופות כאלה, הוא היה אוכל רק לחם ושותה מים. שחס וחלילה לא ייכנס לפיו מזון לא כשר.

בנו, אברום ברוך, סבא שלי, עבר לעיר שכנה בשם בילוזורקה והיה לא פחות חרוץ מאבא שלו. אחרי פטירתו של הרשלה, אברום ירש וניהל את טחנת הקמח ואת השדות החכורים, וגם לו יצא שם של איש עסקים ישר והגון. אברום נעשה גם בורר אזורי מכובד שהתפרסם ביחס השווה שנתן לכולם. הוא לא היסס לפסוק נגד לקוח ותיק אם חשב שזה מה שהצדק דורש. למרות שהוא מעולם לא למד בבית ספר, לאברום היה ידע נרחב במתמטיקה ובמדעים, הוא עשה את כל החישובים שלו באמצעות עיפרון חד ופנקס קטן.

בדומה לאביו, אברום היה יהודי מאמין, הוא שלח את שלוש בנותיו וששת בניו לבתי ספר יהודיים בערים שכנות. הוא רצה שהילדים שלו ילמדו מהניסיון שלו, ייקחו אחריות וילכו בעקבותיו. הוא לקח לעתים קרובות את ילדיו הגדולים איתו לעבודה כדי שהם יהיו עדים לאופן שבו הוא נושא ונותן עם סוחרים אחרים, ולפעמים גם נתן להם לנסות את כוחם בכך. הדודים שלי עזרו לאבא שלי בטחנת הקמח, והדודות שלי נשלחו לגבות חובות. כשאבא שלי, יוסף, הגיע הביתה אחרי הלימודים, אבא שלו היה מפקיד בידיו את המושכות לעגלת חציר עמוסה. יוסף הצטווה לנסוע לשווקים בערים גדולות יותר ולמכור את הסחורה. ניתנו לו הוראות מפורשות כמה לבקש בהתחלה ואיזו הנחה לתת במהלך ההתמקחות. המסעות האלה היו ארוכים ומסוכנים. שודדי דרכים ארבו לעתים קרובות לסוחרים שעשו את דרכם הביתה. למרבה המזל, אבא שלי לא הותקף. כנראה השודדים לא העלו על דעתם שנער צעיר כל כך נושא עליו סכום כסף גדול — אם כי לעתים קרובות אבא שלי עשה זאת.

כשיוסף חזר ממכירה מוצלחת, הוא היה זוכה לטפיחה על הכתף מסבא שלי וגם לגמול כספי צנוע. אבל כשהוא חזר בידיים ריקות, סבא שלי מעולם לא הרים את קולו. הוא רק אמר, "תלמד מהניסיון. תנסה להבין למה נכשלת ותשתדל שלא לחזור על אותן השגיאות בעתיד."

כתוצאה משיטת החינוך של אברום, כל הילדים שלו, לרבות אבא שלי, היו אמינים ובוגרים מאוד מגיל צעיר. "נולדנו בוגרים," אחת הדודות שלי אמרה לי במהלך מפגש משפחתי. "אבא נתן לנו אחריות כבדה, והשתדלנו מאוד לא לאכזב אותו."

בדומה לאבא שלו לפניו, אברום ברוך נעשה איש עסקים מצליח. הוא הבין שתכלית הכסף אינה רק למלא את כיסיו. גם הוא רצה לעזור לאנשים. הוא הקצה בביתו, ברחוב הראשי של העיר, חדר אחד כדי להאכיל בו את העניים וחדר שני כדי להלין בו נוסעים שמצאו את עצמם ללא קורת גג. כל יום שישי סבא שלי חילק מזון לעניים. אברום גם נשא בהוצאות המחיה של הרב המקומי ובני משפחתו. "כסף בא וכסף הולך," סבא שלי נהג לומר, "אבל צדקה עומדת לעד."

סבא שלי זכה לקבל יחס של כבוד מיהודים ומגויים. אבל, אולי מפני שהיה אהוד, הוא סומן כמטרה עלי ידי קבוצות אנטישמיות שעשו ליהודים צרות בכל הזדמנות. זה היה בזמן מלחמת העולם הראשונה כשהאנטישמיות במזרח אירופה היתה בעלייה. ללא ספק, משפחתו של סבא שלי הושפעה מהשינויים התרבותיים האלה. באחד המקרים, קבוצות אנטישמיות הסיתו נגד סבא שלי במהלך הפגנה סוערת. מנהיגיהן קראו למשתתפים לגרש את אברום ואת משפחתו מהעיר. הם שיקרו ואמרו שאברום התעשר על גבם של עניי העיר, דבר שלא היה אלא שקר גס. סבא שלי חי בצניעות ותרם תמיד לקהילה. למרבה המזל, רבים מתומכיו של אברום נכחו בהפגנה ומיהרו לצאת להגנתו. כשהקהל ראה את התומכים מתעמתים עם מארגני ההפגנה, כולם נרגעו. למרבה הצער, ההפגנה היתה סימן לצרות שבדרך. החיים של אברום ושל היהודים באזור התדרדרו במהירות.

בלילה חורפי ב־1918, רכבה קבוצה של קוזאקים נוודים למחצה העירה ועשתה דרכה הישר לביתו של סבא שלי. אברום התבצר בביתו עם המשפחה וצייד את כולם באלות. גם במקרה הזה שכנים תומכים נזעקו להציל אותם. הם הגיעו מצוידים בגרזנים, הקיפו את הבית ומנעו מהקוזאקים לבצע את תוכניתם האלימה. למרבה הצער, הבעיות לא פסקו. אבא שלי ואחיו המשיכו לסבול מהצקות. באחת התקריות נתחבה פיסת נקניק חזיר נוטפת שומן בכוח לפה של אחד הדודים שלי. זאת היתה כמובן פגיעה בוטה ומשפילה באמונות שלנו.

סבא שלי התחבט בשאלה אם הגיע הזמן לעזוב. משמעות צעד כזה תהיה לא רק להקריב את העסק המשפחתי המשגשג, אלא גם לנטוש את המקום היחיד שהוא ומשפחתו ראו בו את ביתם. לפני שהוא הספיק לקבל החלטה, קבוצת בריונים העלתה באש את ממגורת הדגנים שלו בעיר קרובה. מספרים שהלהבות האירו את השמים של האזור כולו. החברים שלו נהרו מקרוב ומרחוק לסייע, אבל האש יצאה משליטה. סבא שלי בכה כשהבחין באש מתקרבת לטחנת הקמח הסמוכה, והיא נשרפה כליל תוך שעות ספורות. אחרי שהיה עד למעשי הבריונים האלה, הוא הודה בכך שהוא פוחד לרדוף אחריהם או להגיש נגדם תלונה.

השריפה פגעה קשות הן בעסקיו של סבי והן במצבו הנפשי. בריאותו נפגעה ורוחו נשברה. אשתו, פייגע, פנתה לבנם הבכור, משה, לעזרה. משה היה אז רק בן שש־עשרה אבל כבר נחשב למנהיג בקרב הצעירים היהודים בעיר. הוא הקים סניף של החלוץ — תנועה ציונית עולמית של צעירים יהודים — וצירף אליה עשרות צעירים שהתארגנו למטרת עלייה לארץ ישראל. נוסף לכך, משה הבין שבתי העסק של המשפחה נהפכו למטרות של הבריונים האנטישמיים והיה לו החזון לחכור חלקת אדמה גדולה ולשתול בה סלק סוכר. הוא יישם שיטות גידול מהפכניות ודישן את השדה במו ידיו בגללי פרות. הוא התעלם מהלעג של שכניו על כך שהוא מנסה להפוך גללים לכסף. אחיו הצעירים גויסו לעזור ועבדו לצדו שעות ארוכות. כשהם חזרו הביתה, האוויר התמלא בצחנת דשן חריפה. אבל המאמץ השתלם. היבול היה מוצלח, ומשה מכר את הסלק ליצרן סוכר מקומי. התמורה מהמכירה אפשרה לו לחכור אדמות נוספות ולשתול בהן עוד סלק סוכר. החברים האחרים בהחלוץ לקחו דוגמה ממשה וחכרו גם הם חלקת אדמה ולימדו את עצמם חקלאות. חברים רבים שקלו לעלות לארץ ישראל. הכסף זרם, ומצבה הכלכלי של המשפחה השתפר, אבל משה חזה שהאנטישמיות באזור תלך ותגבר ושיהודי העיר יהיו קורבנות לרדיפה.

הדוד שלי הציע שאולי הגיע הזמן שהמשפחה תעבור משם. למרות שסבא הרשלה שקל בעצמו את האפשרות הזאת אחרי שהממגורות שלו הועלו באש, הוא לא שש לרעיון. הוא חשב שהמשפחה לא תצליח להתפרנס בארץ החדשה. אבל משה לא ויתר, ובסופו של דבר סבא שלי אמר שהוא יפקיד את ההחלטה בידי הרב המקומי. הרב האזין בקשב רב להתלבטות של סבא שלי ויעץ, "תן לבן שלך לנסוע. אחרי שהוא יבסס את עצמו בארץ ישראל, אתה ומשפחתך תצטרפו אליו."

משה היה רק בן עשרים ואחת כשהוא נסע לארץ ישראל. הוא קנה דרכון מזויף כדי שיוכל לעזוב ללא דיחוי. הסבים שלי ליוו אותו ברכבת לנמל אודסה, כיום באוקראינה. שם, הם נתנו לו כמה מטבעות זהב ואחלו לו בהצלחה. כשמשה עלה על סיפון האונייה שתיקח אותו ליפו, הוא נופף לשלום להוריו וראה את כל המוכר לו הולך ונמוג באופק.

כשמשה הגיע ליפו, הסיע אותו עגלון יפואי לקיבוץ גבעת השלושה, שם כבר גרו כמה מחבריו. באחד הלילות, תחת אור נר, הוא כתב למשפחתו את המכתב הבא: בעזרת השם אני נמצא עכשיו בארץ ישראל, הנשמה שלי מאושרת וחלומותי התגשמו. הגעתי לקיבוץ רכוב על עגלה, בדרכים שקשה לקרוא להם כבישים. קיבלתי מיטה באוהל. לא הצלחתי לישון כל הלילה בגלל היתושים שעקצו אותי ויללות בעלי חיים שקוראים להם תנים, שהגיחו מהשדות והתקרבו אלינו במהלך הלילה. היום שלי התחיל עם פרוסת לחם יבש, כמה זיתים ותה מר. לאחר מכן לקחו אותי לעבוד בשדה בפינוי סלעים. הידיים שלי חבולות ושרוטות, אבל לבי מרחף בעננים. סוף כל סוף אני בארץ ישראל, בונה את הארץ שאלוהים נתן לאבותינו. העט שלי יתעייף מלתאר עד כמה אני מתגעגע אליכם. אני מקווה ומתפלל שלא ירחק היום בו כולכם תהיו כאן לצדי.