אני אהרוס אותך

אחת

ריצ'רד

הייתי עסוק בהובלת הדיון שהתנהל בין התלמידים שלי, ועסק בסוגיות של מוסר ותקווה בספרו של קורמאק מקארתי, "הדרך". בעודי מנסה לחלץ אותם מהעיסוק בשאלה מה חולל את המציאות האפוקליפטית שמתוארת בספר, שלחתי מבט אל החלון והבחנתי בצעיר שחוצה בריצה את מגרש החניה של סגל המורים כשהוא לבוש באפוד שנראה עמוס במקלות דינמיט.

"אני רק רוצה לדעת למה זה קרה," אמר אֶלְדוֹן דֶלְטוֹן ממש רגעים ספורים קודם לכן. הוא היה מהתלמידים המבריקים בשכבת י"א ובבית הספר כולו, אבל נהג להתייחס לטקסטים כפשוטם. הוא אהב מדעים ומחשבים, סביר מאוד להניח שיום אחד הוא יהיה ביל גייטס הבא, והוא לא אהב את שיעורי הספרות שלי, שהותירו מקום רב לפרשנות אישית. בספרות אין תשובות נכונות או שגויות. אי אפשר לפרק סיפור לערכים של אפס ואחד. אדם אחד יכול לחשוב שספר מסוים הוא נפלא ומישהו אחר יחשוב שזאת ערמת קשקושים. אלדון לא אהב את זה. הוא העדיף ערכים מוחלטים.

הוא המשיך לדבר. "החיים בכדור הארץ נגמרו בגלל אסטרואיד? פצצה גרעינית? ערפדים? זומבים? הוא לא מסביר."

"אוי, נו, אֶלְמוֹ, לא זומבים," אמרה אוליביה קומבר שישבה במרחק שני טורים ממנו והמחישה איזו טובה אדירה עשו לאלדון ההורים שלו, כשהעניקו לו שם שבקלות אפשר היה לעוות לשם של בובת פרווה. "אם זה היה בגלל זומבים הם עוד היו מסתובבים שם ומנסים לאכול אנשים. הם לא היו נעלמים סתם ככה. ויש עוד דברים בעולם חוץ מ'המתים המהלכים' ו'האחרונים מבינינו'."

"רק אמרתי, בתור דוגמה," אמר אלדון.

התערבתי בשיחה ונופפתי בעותק הבלוי שאחזתי בידי. הספר לא נכלל בתוכנית הלימודים הרשמית. התכנים שאישרה מועצת המנהלים של בית הספר לא כללו כמעט שום דבר עדכני או מעורר פולמוס, והיה קשה מאוד לעניין את הילדים בספרים. אם הניסיון ללמד את "הדרך" של מקארתי המנוח יהיה מוצלח, אתקדם איתם לטוני מוריסון. נהגתי ללקט עותקים ישנים מחנויות ספרים משומשים, ככל שהצלחתי. היו ילדים שקראו מהדורות מקוונות שהם קנו או שאלו מהספרייה.

אמרתי, "אני מבין מה אלדון אומר. כשעיבדו את הספר לסרט כן סיפקו הסבר, ואפשר לדבר על השאלה האם זה היה נחוץ. אבל אני לא חושב שמקארתי חשב שזה משנה למה קרה מה שקרה. מה שהיה לו חשוב זה מה שזה חולל. הוא רצה לבדוק מה קורה אחר כך, כמה רחוק אנשים ילכו כדי לשרוד אחרי שהציוויליזציה קורסת."

"למשל לאכול בני אדם," אמר אנדרו, והתחלחל במופגן. "הקטע הזה ממש הלחיץ אותי. הקניבלים. והסצנה עם התינוק."

"אולי לא תהיה כזה תינוק בעצמך," אמר אלדון.

"היי," אמרתי בחדות ונעצתי בו מבט. המטרה בשיעור הזה הייתה לאפשר לכולם להביע את הרגשות שלהם, בלי שישפטו אותם. אנדרו קיינין היה מטרה קלה.

כנער בן חמש־עשרה, הוא היה קטן יחסית לגילו. כל הזמן קיוויתי שיחווה פרץ גדילה ויפסיק לשמש מטרה קלה לבריונים, או אפילו לחכמולוגים כמו אלדון. הוא היה רגיש ונבון, ולדעתי, שנים של חינוך ביתי הותירו אותו בלי כלים להתמודד עם מצבים חברתיים מורכבים. אבל מיומנויות הקריאה והמתמטיקה שלו היו ברמה גבוהה מאוד. כל השבחים על כך הגיעו לאימא שלו, שלימדה אותו עד שתקופה כלכלית קשה הכריחה אותה לחזור לשוק העבודה.

"התיאור של הקניבליזם לא יותר גרוע מהמון דברים שיש בספרים אחרים ובטלוויזיה," אמר אלדון בהתגוננות.

"אתה חושב שמקארתי היה צריך לוותר על זה?" שאלתי את אנדרו.

הוא הרהר בשאלה שלי. "לא, זה לא מה שאני אומר. היה לי רע לקרוא את זה, אבל זה גם מה שהכי זכור לי מהספר, אז כנראה זה עבד."

"אני חושבת שזה סיפור אהבה," אמרה אמה קצנבך, שלמרבה התדהמה החליטה להרים את עיניה מהטלפון שלה לרגע. הוא היה מונח בחיקה מתחת לשולחן. משום מה חשבה ששם לא אבחין בו.

"אין שם שום סיפור אהבה," אמר אלדון וגלגל עיניים.

"לא כזה סיפור אהבה," היא מיהרה לענות לו. "זה סיפור אהבה בין אבא ובן."

"יש משהו במה שאמה אומרת," אמרתי, ובדיוק אז קלטתי את מה שקורה בחוץ.

גבר — לרגע חשבתי שהוא נער מתבגר, אבל אחרי שהסתכלתי עליו שנייה נוספת השתכנעתי שהוא נראה בן עשרים — חצה את מגרש החניה ורץ בין היונדאי הירוקה של המורה לגיאוגרפיה, ננסי הולקומב, לבין הלקסוס פנאי־שטח בן שלוש השנים של המנהל שלנו, טרנט וייקלי.

הוא לבש מכנסי הסוואה, נעל מגפיים צבאיים שהשרוכים שלהם היו פתוחים ועטה אפוד בצבע ירוק־זית עם המון כיסים. לתוך הכיסים נתחבו במאונך פריטים שנראו כמו סיגרים עבים, אבל סיגרים לרוב לא מגיעים בצבע אדום חלק. אני ממש לא מומחה לחומרי נפץ, אבל ראיתי מספיק סרטים וספרים כדי לדעת איך נראה דינמיט.

האיש צעד לעבר הצד המערבי של בית הספר, אבל רק אחת מזרועותיו התנדנדה קדימה ואחורה. ידו הימנית הייתה צמודה לגוף שלו באגרוף, כאילו היא כרוכה סביב משהו.

הדבר הראשון שעבר לי בראש היה הדלתות הכפולות שאליהן כנראה מתקדם האורח שלנו. רק לעיתים נדירות סגרו אותן עד הסוף. תלמידים, וגם כמה מאנשי הסגל, נהגו למנוע מהן להיסגר עד הסוף באמצעות מעצור דלת חום מגומי או כפיס עץ, כדי שיוכלו לחמוק החוצה לעשן ולחזור לתוך הבניין.

אף אחד מהתלמידים שלי לא הסתכל מהחלון ולא ראה אותו. בקושי שתי שניות חלפו מאז שהגבתי על ההערה של אמה.

"לא חשבתי על זה," אמרה מריאן גילכריסט שתמיד ישבה בשורה הראשונה בכיתה, לא כי הייתה חרשנית במיוחד אלא כי הרכיבה משקפיים שזגוגיותיהם היו עבות יותר ממשטח החלקה להוקי.

אמרתי, בנימה הכי רגועה שיכולתי, שלא הסוותה את המתח בקולי, "אני הולך למזכירות. אלדון, תגיף את התריסים. מריאן, תנעלי אחריי את הדלת, תחסמו אותה בכמה שיותר שולחנות."

הילדים מצמצו ושלחו מבטים זה לזה. כמה מהם התחילו לשאול שאלות.

"מה קו —"

"למה —"

"עכשיו," אמרתי, ואז הצבעתי על הטלפון של אמה שהיה חבוי בכף ידה, ואמרתי בקול תקיף, "אמה, תתקשרי למשטרה."

היא הסתכלה עליי במבט אטום, כאילו היא שואלת אותי מה היא אמורה להגיד כשיענו לה במוקד המשטרה.

"אדם חמוש," אמרתי. לא היה זמן להיכנס לפרטים. יצאתי בריצה מהכיתה וטרקתי אחריי את הדלת, משוכנע שהילדים יעשו מה שאמרתי להם ויתחילו לחסום את הדלת. זאת הייתה תוכנית לא רעה בשביל למנוע מיורה להיכנס לכיתה, אבל האם יהיה בזה די בשביל להציל אותם במקרה של פיצוץ?

הדלתות המערביות היו בקצה המסדרון, והוא היה כעת ארוך יותר מכפי שהיה בכל רגע אחר בחמש־עשרה השנים שבהן עבדתי בתיכון לודג' כאן במילפורד. המסדרון היה מנהרה באורך קילומטר וחצי שהשתרעה מולי. הייתי מוכרח להגיע לדלתות האלה לפני האיש החגור בחומרי נפץ.

התחלתי לרוץ, ותוך כדי צעקתי.

"נעילה! נעילה!"

חלפתי על פני כיתות שדלתותיהן נותרו פתוחות וראיתי גם כיתות סגורות שבתוכן התנהלו שיעורים. ג'רי הילייר, דלת פתוחה, קודח לתלמידים שלו בשיעור מתמטיקה. התלמידים בשיעור כימיה של רונדה פלין, נראים היטב דרך חלון הדלת, עורכים איזה ניסוי. המורה לאזרחות, פרסטון הינדל, נראה לשבריר שנייה דרך חרך הדלת, מנסה להפוך את הצעירים בכיתה שלו לאזרחים בעלי חשיבה מעמיקה.

שמעתי דלתות נסגרות אחריי. לא פעם תרגלנו את זה, כולם יודעים שזה עלול לקרות, אבל אף אחד לא חשב שזה באמת יקרה. ועדיין, חרף התרגולות, אף אחד לא תיקן את הדלת הדפוקה בקצה המסדרון. אופייני לאב הבית שלנו, רוני גראנט.

לא כולם זכרו את נוהלי החירום. במקום לסגור את הדלת, רונדה יצאה מהכיתה וקראה אחריי: "זה אמיתי או שזה תר —"

מכיתה כלשהי, מישהו נבון ממנה צעק: "תיכנסי פנימה!"

בדרך לדלתות חלפתי על פני המזכירות. תוך כדי שעברתי שם קלטתי להרף עין את המנהל שלנו, טרנט, וצעקתי לו, "נעילה!" פעם נוספת.

הדלתות הכפולות, שבמרכזן עמוד ברזל, היו במרחק של עשרה מטרים ממני. ממרחק כזה ראיתי שהן לא מיושרות, כלומר, שהכנף הימנית לא סגורה.

שיט.

שישה מטרים.

ואז, פתאום, הוא הופיע בפתח, בחלון הכנף הימנית. הוא פתח אותה ביד שמאל, כשיד ימין עדיין לופתת משהו, ונכנס לבית הספר.

עצרתי בבת אחת. עמדנו כמעט פנים אל פנים. יכול להיות שהבהלתי אותו לא פחות ממה שהוא הבהיל אותי. היה ברור שהוא לא ציפה להיתקל במישהו, בהתחשב בזה שכולם בכיתות.

אמרתי, "תעצור."

הוא הסתכל עליי ומצמץ כמה פעמים. ואז קלטתי.

אני מכיר אותך.

לקח לי רגע להיזכר בשם. "מארק," אמרתי.

"היי, מר בי," הוא אמר. ככה הילדים קוראים לי. זה קיצור של מר בויל.

מארק לֶה־דְרוּ. הוא למד אצלי בשני שיעורים כשהיה תלמיד בלודג'. כשהיה בכיתה ט', שיעור ספרות, ואחר כך בשנה האחרונה שלו, שיעור בספרות אמריקנית שבמהלכו לא טרח לקרוא אפילו ספר אחד. הוא היה סתם ילד לא יוצלח ובלתי מזיק, מאלה שלא זוכרים להביא עט לבחינה ושוכחים לוודא שהלוקר שלהם באמת נעול.

עברו שלוש-ארבע שנים מאז שסיים את הלימודים. בכלל לא הייתי בטוח שאפילו סיים עם תעודה, אז לא סביר שהמשיך לאוניברסיטה טובה. אולי ללימודים מקצועיים כלשהם. לפי הבגדים שלבש, אולי הוא גר ביערות מישיגן עם כת שמתכוננת ליום הדין וזוממת להפיל את הממשל.

בסופו של דבר אמרתי בשלווה, "אתה צריך לעזוב את שטח בית הספר, מארק. אסור לך להיכנס הנה."

הוא בלע רוק. העיניים שלו התרוצצו לכל עבר.

"אני צריך לעשות משהו," הוא אמר.

"לא."

הדלת שהייתה פתוחה למחצה נגעה בגבו. הוא הכניס את ידו הפנויה לכיס, וזו הייתה מחווה אגבית משונה, בהתחשב בנסיבות.

לא הסרתי את המבט שלי מהאגרוף הימני שלו, שהיה צמוד לגופו. האגודל שלו לחץ על משהו. הבחנתי בשוליים של משהו שנראה כמו כפתור אדום. ניחשתי שמשם נמתח חוט מתכת אל ארבעת מקלות הדינמיט שבכיסי האפוד שלו. שניים מימין, שניים משמאל. ואם ירפה מהכפתור, הם יתפוצצו.

"יש לי רשימה," אמר מארק.

הראש שלו התנודד קדימה ואחורה בתנועה כמעט לא מורגשת, כאילו המוח שלו שומר על קצב עלום.

"רשימה?"

"אני יודע את מי אני צריך לתפוס." נראה היה שהוא חושב, מתכנן. "אני צריך להכניס אותם לאותו חדר. יש לי רק ניסיון אחד."

הבנתי. אין הזדמנות שנייה להוריד את האצבע מהכפתור הזה.

"את מי אתה צריך לתפוס, מארק?"

"את וילו המניאק הזה, את סאלי השמנה ואת המכסח דשא הדפוק הזה, הכי מכולם."

הנחתי שהוא מתכוון להרבּ וילו וכנראה גם לסאלי ברוויק, היועצת. לא הבנתי למי הוא מתכוון בכינוי "מכסח הדשא", רק ידעתי שזה שם של סרט אימה או שניים.

הרב היה מורה בבית הספר הרבה מאוד שנים. הוא לימד פיזיקה ומדעי המחשב, והוביל את קבוצת השחמט של בית הספר שלא הייתה פעילה במשך שנים, עד שהסדרה ההיא בנטפליקס החזירה את השחמט לאופנה. ראיתי את הרב באותו בוקר בחדר המורים אבל השתדלתי לא להיקלע לשיחה איתו. כל שיחה כזו הייתה כרוכה בהאזנה לאינספור הטרוניות של האיש.

"מארק," אמרתי בשלווה, "אתה לא יכול להיכנס. אתה מהווה איום לאחרים, ובמיוחד לעצמך. זה מנוגד לכללים." כאילו צריך להגיד למישהו שאסור לו לחגור על עצמו מקלות דינמיט.

מארק טלטל לאט את הראש.

"אני לא רוצה לפגוע בך, מר בי, או באף אחד אחר, אבל אם לא תהיה לי ברירה — אני אעשה את זה. אולי אתה יכול לעזור. לך תכניס אותם לחדר אחד. אחר כך אתה יכול לפנות את כל בית הספר. יכול להיות שהעניינים קצת יסתבכו שם."

"אני יכול לארגן פגישה," אמרתי, "אבל בלי הדבר הזה." החוויתי בראש אל אפוד הנפץ שלו. "אני לא רוצה שאף אחד ייפגע, במיוחד לא אתה, מארק. הדבר הזה שמחובר אליך, זה די יגמור על כולם, בפרט עליך."

האם הוא בכלל מקשיב לי? היה נראה שהוא כאילו בוהה בי ולא רואה אותי בכלל.

"קודם נוריד ממך את הדבר הזה ואז נשב ונדבר, אני מבטיח."

לא באמת יכולתי לקיים את ההבטחה הזאת. אם מארק לא יתפוצץ, לא יהרוג את הרב או אותי או מישהו אחר מהמורים או התלמידים, יעצרו אותו יותר מהר מריצה של ילדים ששומעים את הצלצול.

"אבל קודם צריך להביא לכאן את האנשים המתאימים, כדי לנטרל את זה."

"הם הרסו לי את החיים," הוא אמר. "מר וילו, הסוטה."

האם הוא מדבר על אדם אחד או על שניים? הדבר היחיד שידעתי זה שהרב וילו הוא המורה שאני הכי פחות מחבב בבית הספר. הוא נרגן, עצלן ורגזן. הוא לא מפסיק להתלונן שהתלמידים סתומים, שלהורים אין מושג מה הם עושים ושההנהלה מנותקת מהנעשה בשטח. פעם הוא רצה שיפתחו בחקירה מי מהמורים לא שוטף את ספלי הקפה. הוא צריך היה לפרוש כבר לפני שנים אבל נשאר — לדעתי, מתוך רוע טהור. זכרתי שברגעים הנדירים שבהם טרנט לא הקפיד על גישה מקצועית, הוא חשף עד כמה היה רוצה להיפטר ממנו.

"מארק," אמרתי בעדינות, "הכפתור הזה שביד שלך. אם אתה משחרר אותו — הדינמיט מתפוצץ, נכון?"

"אתה קולט מהר."

"יש השהיה? אם אתה משחרר אותו, יש לנו זמן להוריד ממך את האפוד ולזרוק אותו לחצר?"

"אולי שתי שניות," הוא אמר.

"אתה יכול לנתק את החיבור? לשחרר את הכפתור ושום דבר לא יקרה? יש איזה כבל שאני יכול לחתוך או משהו?"

"לא ממש."

תהיתי אם לא עדיף שאברח. שאנסה להגיע אל מעבר לפינה, להתרחק פנימה לתוך המסדרון. לתפוס מחסה מהפיצוץ.

"אז דבר איתי. ספר לי למה אתה רוצה לעשות את זה."

"מר וילו אמר שאני לא יודע להבחין בין מחט לתחת."

"מר וילו לא מבין שום דבר," אמרתי.

הרגשתי התרחשות כלשהי מאחוריי אבל חששתי להציץ מעבר לכתפי כדי לא למשוך לשם את תשומת ליבו של מארק. אולי השוטרים כאן, אם כי לא שמעתי סירנות או צעדים חרישיים של צוות ימ"מ שמתקרב מכיוון אחר. קיוויתי מאוד שאם הם שם, הם יראו עם מה אנחנו מתמודדים פה לפני שמישהו יירה.

"הגעתי למצב שאני מאמין לו," אמר מארק. "מאז שסיימתי את הלימודים פה שום דבר לא מצליח לי. אז רציתי להגיד לו שהוא צדק. שהוא קלט נכון. שהוא גרם לזה לקרות. הוא אמר שהראש שלי עיסה אחת גדולה. הוא אמר שבחניה המקורה שלו יש קרשים שהם יותר חכמים ממני."

הרגשתי את הזעם מבעבע בתוכי בגלל הרב וילו.

"אל תיתן לחלאה אחת להרוס לך את החיים," אמרתי, וניסיתי להישיר מבט לעיניו בלי לפזול לכיוון הדינמיט.

חשבתי על בוני. שאלתי את עצמי מתי השמועה על מה שקורה פה תגיע אליה, אל בית הספר בצד השני של העיר שאותו היא מנהלת. דמיינתי אותה יוצאת עכשיו בריצה אל המכונית שלה. חשבתי על רייצ'ל וכמה אני אוהב אותה. שאלתי את עצמי אם אי פעם אראה שוב את הבת שלי.

אהבה.

"יש אנשים שאוהבים אותך, מארק. יכול להיות שכרגע זה לא נראה לך ככה, אבל אני מוכן להתערב על כל מה שיש לי שזה נכון. החברים שלך, ההורים שלך, ה —"

זה יצר תגובה. צחוק קצר.

"כן, כי ממש מזיז להם," הוא אמר. "בעיקר לאבא שלי."

ואז נזכרתי במשהו שקשור במארק.

"אתה זוכר את לידיה?" שאלתי. "לידיה טרימבל?"

נערה מוזרה, ממש "קארי" של סטיבן קינג אצלנו בתיכון לודג'. לא מקובלת, ממשפחה ענייה. מסוגרת, לבושה בבגדים יד שנייה, מטרה מהלכת למתעללים בני גילה. יום אחד, שני נערים גבוהים דחקו את לידיה לפינה, טלטלו את תרמיל הגב שלה באוויר כך שלא תגיע אליו ואמרו לה לקפוץ כדי לנסות לקחת אותו.

כבר עמדתי להתערב אבל מארק לה־דרו הקדים אותי. הוא תפס את אחד הנערים שהציקו לה בשיער, הטיח את הראש שלו בארונית בעוצמה שכמעט גרמה לו לאבד את ההכרה, ואז הסתובב אל החלאה השני ואמר לו להחזיר ללידיה את התיק שלה.

הנער עשה מה שאמר לו, בעיניים פעורות מפחד.

אבל למארק זה לא הספיק. "תגיד לה שאתה מצטער."

"מצטער," מלמל הנער.

ואז, דרישה נוספת. "תגיד לה שהיא נראית ממש נחמד היום."

הנער, שחברו עדיין עיסה את ראשו מהמהלומה, אמר, "את נראית נחמד היום."

"עכשיו תעופו מפה," אמר מארק ושני החלאות מיהרו להסתלק.

סיפרתי לו את כל זה מחדש. מארק הנהן. הוא נזכר. "חשבתי שתשעה אותי."

שכחתי שהוא ראה שהייתי עד לכל ההתרחשות. אמרתי לו בלי קול תברח, והנחתי לו לחמוק מעונש.

"זה מי שאתה," אמרתי למארק. "אתה הנער שהגן על לידיה. אתה לא איזה טיפוס שמוכן לפוצץ את בית הספר ואת עצמו. תהיה הבחור ההוא."

אני לא חושב שאי פעם ראיתי פנים עצובות כל כך. אלמלא אפוד הדינמיט שלו, הייתי מחבק אותו חזק. העיניים שלו, שרק רגע קודם נדמו ריקות, נצצו עכשיו, כאילו הוא עומד לבכות.

הוא הוציא את יד שמאל מהכיס וניגב דמעה מלחיו השמאלית. על הלחי הימנית התגלגלה דמעה נוספת. קיוויתי שלא ינגב אותה אינסטינקטיבית ביד ימין, ובתוך כך יסיר את האגודל מהכפתור.

"מארק."

הוא הסב את המבט.

"מארק, תקשיב לי. תסתכל עליי."

הוא הסתכל עליי.

"אני רוצה שתצא למרכז החצר. רחוק מהבניין ומהמכוניות. ואני אתקשר למשטרה ואומר להם לשלוח את מומחי נטרול הפצצות שלהם כדי שיוכלו להוריד ממך את הדבר הזה בצורה בטוחה. אתה שומע מה אני אומר לך?"

זיהיתי משהו משתנה בעיניו. הוא באמת הסתכל עליי. הסנטר שלו התחיל לרעוד.

"אני לא חושב שאני יודע איך להפסיק את זה," הוא אמר.

"לכן אנחנו נזעיק את המומחים. אתה תיתן להם לעשות את מה שהם יודעים לעשות. אתה תהיה גיבור. אתה תמנע פגיעה באחרים. רק תחזיק את האגודל על הכפתור הזה וכשהשוטרים יגיעו, הם כבר ימצאו פתרון. אבל אני צריך שעכשיו תתחיל להתרחק מבית הספר. אנחנו מבינים אחד את השני?"

הנהון קל.

"מעולה."

התקרבתי אליו והחזקתי לו את הדלת כדי שלא יצטרך לדחוף אותה בגופו.

"הכול יהיה בסדר," אמרתי.

"אני מצטער," הוא אמר, כמעט בלחש. "לא ידעתי מה עוד לעשות."

הוא הסתובב. "לשם?" הוא שאל והסתכל החוצה אל מגרש הספורט ואל מסלול הריצה שהקיף אותו.

"כן. לאט־לאט. לך ממש לאמצע המגרש."

מארק שלח אליי מבט אחרון מעבר לכתף ותוך כדי שצעד צעד נוסף אמר, "טוב."

ובדיוק אז, כף רגלו הימנית נחתה על השרוך הארוך והפתוח שהשתלשל ממגף שמאל שלו, והוא מעד לפנים.

תוך כדי הנפילה, הוא שלח את שתי ידיו קדימה, אינסטינקטיבית, כדי לבלום אותה.

אמרתי, "אוי, שי —"

הייתה לי רק חצי שנייה כדי להסתובב ולברוח לפני הפיצוץ מחריש האוזניים.