מזמור לחג המולד

הקדמה

בספרון רפאים קטן זה ביקשתי להעלות באוב את רוחה של דמות, בלי לקלקל לקוראיי את מצב הרוח ובלי להביאם לידי כעס — על עצמם, על זולתם, על מזג האוויר או עליי. אני מאחל לקוראים שצל־הרפאים הזה ירדוף בנעימות את מעונם, ושאף אחד לא ירצה לגרש אותו.

חברם ומשרתם הנאמן,

צ'ארלס דיקנס

דצמבר, 1843

בית ראשון

רוחו של מארלי

מארלי מת: בואו נתחיל בזה. לא היה ספק בדבר. תעודת הקבורה שלו נחתמה בידי הכומר, הפקיד, הקברן ומנהל הלוויה. סְקְרוּג' חתם עליה, ולסקרוג' היו מוניטין במרכז הסחר המלכותי ושמו היה ערובה לכל מסמך שחתם. מארלי הזקן היה מת כמסמר של דלת, כמו שאומרים.

לידיעתכם — לא שיש לי מושג, מתוך ידע שאני עצמי רכשתי, מה כל כך מת דווקא במסמר של דלת. כשלעצמי הייתי נוטה להחשיב דווקא מסמר של ארון מתים כחתיכת הברזל הכי מתה בעסקי המתכת. אבל המומחיות של אבות אבותינו הייתה כידוע המצאת דימויים, ולא ארשה שידיי הלא־טהורות יחללו אותם — אחרת סופנו יהיה רע ומר. הרשו לי אפוא לומר שוב, ואף להדגיש, שמארלי היה מת — כמו מסמר של דלת.

האם סקרוּג' ידע שמארלי מת? כמובן. ואיך יכול היה שלא לדעת? הם היו שותפים מי יודע כמה שנים. סקרוג' היה המוציא־לפועל היחיד שלו, האחראי היחיד לענייניו, היורש היחיד שלו, מקבל החזקה היחיד על נכסיו, החבר היחיד שלו — והיחיד שהתאבל עליו. ותהיו בטוחים שסקרוג׳ לא הרשה למאורע המצער לזעזע אותו עד כדי כך שישכח איזה איש עסקים ממולח הוא, אפילו בעיצומו של יום לוויה, וכך קידש את היום העצוב בעסקה משתלמת לכל הדעות.

הזכרתי את הלוויה של מארלי, מה שמביא אותי לתחילת דבריי. לא היה ספק שהוא מת. חייבים להבין את זה, אחרת לא יהיה שום טעם בסיפור שאני עומד לספר. אם לא היינו משוכנעים לחלוטין שאביו של הַמְלֶט, למשל, מת לפני תחילת המחזה, לא היה שום דבר מוזר בדמותו היוצאת לשוטט על חומות הארמון בלילה סחוף רוחות, לא יותר מכל גבר אחר בגיל העמידה שהיה מחליט בטיפשותו לצוץ לאחר רדת החשיכה במקום פרוץ לרוח — נגיד בבית הקברות של כנסיית סנט פול, למשל — רק כדי להבהיל את הבן ההססן שלו.

סקרוג' לא מחק את שמו של מארלי הזקן מדלת החנות, וזה התנוסס שם גם שנים אחר כך: סקרוג' ומארלי. כך נודעה החברה בשם "סקרוג' ומארלי". אנשים שלא היו מצויים בתחום קראו לפעמים לסקרוג' סקרוג' ולפעמים מארלי, אבל הוא ענה בשני המקרים. מבחינתו זה היה אותו הדבר.

אה! אבל איזו יד קפוצה הייתה לו בעסקים, לסקרוג'! איך הידק, לפת, מעך, מחץ וחנק החמדן הזה, החוטא הזקן! הוא היה קשה וחד כאבן צור, כזאת ששום פלדה לא הצליחה אף פעם להפיק ממנה אש הגונה. הוא היה נחבא וחשאי, ומסתפק בעצמו, ובודד כצִדפה בקונכייה. צינה פנימית הקפיאה את פניו הזקנות, שיתקה מקור את האף המחודד שלו, קִמטטה לו את הלחיים, הקשתה את צעדו, האדימה את עיניו והכחילה את שפתיו הדקות, ובגללה קולו הצורמני נתמלט מפיו חד וחודר. מקלעות של כפור פשטו בראשו, בגבותיו ובסנטרו המחוספס. הצינה תמיד רבצה עליו, באשר הלך, הקפיאה את משרדו בימות שרב, ובחג המולד לא הפשירה אותו אפילו במעט.

הקור והחום שבחוץ אף פעם לא השפיעו על סקרוּג'. שום חמימות לא הצליחה לחמם אותו, שום מזג אוויר חורפי לא הצליח לצננו. לא היה פרץ־רוח שצבט והציק יותר ממנו, שלג שירד נחוש יותר ממנו, גשם זלעפות שהיטיב ממנו לאטום אוזניו לתחנונים. מזג אוויר גרוע לא היה מסוגל לנצח אותו. הגשם הכי כבד, השלג, הברד, יכלו להתפאר רק ביתרון אחד עליו: לעיתים קרובות הם שפעו ברוחב־לב, וממנו לא שפע דבר.

איש מעולם לא פנה אליו ברחוב במאור פנים, "סקרוג' יקירי, מה שלומך? מתי תקפוץ לבקר אותי?" אף קבצן לא התחנן בפניו לנדבה, אף ילד לא שאל אותו מה השעה, אף איש או אישה, אפילו פעם אחת בחייו, לא ביקשו ממנו עזרה במציאת מקום כלשהו. נדמה שאפילו כלבי נחייה של עיוורים הכירו אותו, וכשראו אותו מתקרב משכו והסיטו את בעליהם למבואות בניינים או לפאתי חצרות, ואז היו מכשכשים בזנבותיהם כאומרים, "עדיף עין עיוורת על עין הרע, איש מרושע!"

אבל מה אכפת היה לו, לסקרוג'! הלוא זה בדיוק מה שאהב. לפלס דרך בנתיבים ההומים של החיים ותוך כדי כך להזהיר את אהבת האדם לבל תעז להתקרב אליו: זה לדידו היה מה שאנשים נוהגים לכנות ״תענוג״.

פעם אחת — ודווקא בערב חג המולד, מכל הימים בשנה — ישב סקרוג' הזקן טרוד במשרדו. היה קר בחוץ, קודר, דוקרני. ערפל שרר בכול, ובאוזניו עלו קולות בני אדם בחצר, מתרוצצים אנה ואנה, חובטים בחזה בידיהם ורוקעים ברגליהם על אבני המדרכה כדי להתחמם. שעוני העיר צלצלו זה עתה שלוש אבל החושך כבר ירד — אותו יום היה חשוך כולו — ואורם של נרות שדלקו בחלונות המשרדים השכנים היה כמשיחות אדמדמות־זוהרות על פני אוויר חום שאפשר למשש באצבעות. הערפל פלש והתאבך מבעד לכל חרך וחור מנעול והיה כל כך סמיך, עד שבתים ממול נראו כרוחות רפאים למרות קרבתם. למראה גוש־הענן העכור, הרובץ ואוטם הכול, אפשר היה לחשוב שאיתני הטבע בכבודם ובעצמם מתגוררים שם בשכנות, חורשים רע.

דלת המשרד של סקרוג' הייתה פתוחה כדי שיוכל לפקוח עין על הפקיד שלו שישב במרחק־מה ממנו בקיטון עגמומי, כעין כוך, והעתיק מכתבים. אש קטנטונת בערה אצל סקרוג', והאש של הפקיד הייתה זעירה עוד יותר ונדמה שדלקה מגחל פחמים בודד. נבצר ממנו לחדש את המלאי כי ארגז הפחמים היה שמור במשרד של סקרוג', וכשהעז סוף־סוף להיכנס לשם ובידו יעה, הכריז אדונו שעליו להסתלק. הפקיד התעטף אפוא בצעיף צמר לבן וניסה להתחמם מלהבה של נר — אבל כיוון שלא ניחן בדמיון מפותח נכשל במאמציו.

"חג מולד שמח, דוֹד! שאלוהים יברך אותך!" נשמע קול עליז. היה זה קול האחיין של סקרוג' שצץ בפתאומיות, בלי כל רמז מקדים לבואו.

"בהה!" אמר סקרוג', "איזה שטויות!"

הוא כל כך התחמם בצעידה מהירה בערפל ובכפור, אחיין זה של סקרוג׳, עד שלהט כולו. היו לו פנים קורנות ונאות ועיניים בורקות, והבל נשימה התאבך מפיו.

"חג המולד הוא שטויות?" אמר. "אתה לא באמת מתכוון לזה."

"דווקא כן," אמר סקרוג'. "׳חג מולד שמח'... מה מקנה לך את הזכות לשמוח, הה? ואיזו סיבה יש לשמחה שלך? הרי אתה עני."

"בחייך," ענה האחיין בעליזות. "מה מקנה לך את הזכות להיות מדוכדך? ולמה אתה עגמומי וכועס? הרי אתה עשיר."

לסקרוג' לא הייתה תשובה טובה מוכנה לשליפה, ולכן רק חזר על ה"בהה" והוסיף "איזה שטויות."

"אל תכעס, דוֹד," אמר האחיין.

"מה עוד אפשר לעשות כשחיים בעולם של מטומטמים? ׳חג מולד שמח!׳ די כבר עם ה'חג שמח' הזה! אתה מבין שבחג המולד צריך לשלם חשבונות כשאין כסף? שבחג המולד אתה מגלה שהזדקנת בשנה אבל לא התעשרת אפילו בפרוטה, שאתה מסכם הוצאות והכנסות של שנים־עשר חודשים וכל פריט בספרי החשבונות שלך מוצג לך מול הפרצוף? אם זה היה תלוי בי," הוסיף סקרוג' בזעף, "הייתי מצווה שיטגנו כל אידיוט שפולט מהפה 'חג מולד שמח' במיץ של עצמו ויקברו אותו כשיתד מעץ אשוח תקועה לו בלב!"

"באמת, דוד!" הפציר האחיין.

"באמת, אחיין!" החזיר הדוד בקשיחות, "תחגוג את חג המולד איך שאתה רוצה, ותניח לי לחגוג אותו בדרך שלי."

"לחגוג אותו?" חזר אחריו האחיין. "אבל אתה לא חוגג."

"אז תרשה לי להניח לו," אמר סקרוג'. "ושתצמח לך טובה גדולה ממנו! בטח כבר צמחה!"

״הרבה דברים עשו לי טוב, אפילו שלא הרווחתי מהם כסף, אני חייב לומר,״ ענה האחיין. ״וחג המולד הוא אחד מהם. תמיד הרגשתי לקראת החג — חוץ מיראת כבוד דתית לשמו ולמקורות שלו, אם בכלל אפשר להימנע מזה — שזאת תקופה טובה, תקופה מלאת חסד, חמלה, נדיבות ונועם, היחידה מכל מועדי השנה שבה גברים ונשים מוכנים פה אחד לפתוח בחופשיות את סגור ליבם ולהחשיב את בני האדם הפחותים מהם כחברים למסע משותף, המסע אל הקבר, ולא כיצורים ממין אחר בדרכם למקומות אחרים. זאת הסיבה, דוֹד, שאף על פי שהחג אף פעם לא הכניס לי לכיס גרגיר כסף או זהב, אני מחשיב אותו כחג שהעניק לי טוב, ויעניק לי טוב בעתיד, ואני אומר, שאלוהים יברך אותו!״

הפקיד בכוך פרץ במחיאות כפיים לא רצוניות, וכשהבין פתאום את גודל הטעות התחיל לחטט באח וכיבה לנצח את הניצוץ השברירי שעוד נותר בה.

״עוד ציוץ אחד ממך,״ אמר סקרוג׳, ״ותחגוג את חג המולד שלך בפיטורים מהעבודה. אתה נואם מוכשר, אדוני,״ הוסיף, פונה לאחיינו. ״אני מתפלא שאתה עוד לא חבר פרלמנט.״

״אל תכעס, דוֹד. באמת! בוא, תסעד איתנו מחר.״

סקרוג׳ הבטיח שיפגוש אותו, כן בטח, ודאי — אבל רק אחרי ששניהם יגיעו לעולם הבא, כמאמר הביטוי הידוע.

״אבל למה?״ קרא אחיינו. ״למה?״

״למה התחתנת?״ ענה סקרוג׳ בשאלה.

״כי התאהבתי.״

״כי התאהבת!״ נהם סקרוג׳, כאילו זה הדבר היחיד בעולם שמגוחך אפילו יותר מחג שמח. ״ערב טוב לך!״

״לא ולא, דוֹד, הרי לא באת לבקר אותי אפילו לפני שהתחתנתי. למה פתאום זה התירוץ שלך לא לבוא הפעם?״

״ערב טוב לך,״ אמר סקרוג׳.

״אני לא רוצה ממך כלום, לא מבקש כלום. למה לא נוכל להיות חברים?״

״ערב טוב,״ אמר סקרוג׳.

״מאוד מצער אותי, מכל הלב, לראות אותך ככה, כל כך נוקשה. אף פעם לא רבנו, גם בזכותי. ועכשיו עשיתי צעד לקראתך, לכבוד חג המולד — ואשמור את מצב הרוח החגיגי שלי עד הסוף. אז חג מולד שמח, דוֹד!״

״ערב טוב לך,״ אמר סקרוג׳.

״ושנה טובה!״

״ערב טוב,״ אמר סקרוג׳.

האחיין יצא מהחדר בלי מילה של כעס, למרות הכול. הוא נעצר ליד דלת היציאה לברך בברכת החג את הפקיד, וזה, אף על פי שקפא מקור, הפגין חמימות גדולה יותר מסקרוג׳ והחזיר ברכות לבביות.

״עוד טיפוס,״ רטן סקרוג׳ לשמע דבריו, ״הפקיד הזה שלי מרוויח חמישה־עשר שילינג לשבוע, יש לו אישה ומשפחה, ועדיין הוא אומר 'חג מולד שמח'. החסר משוגעים אני?״

אותו משוגע־כביכול, שליווה את האחיין של סקרוג׳ החוצה, הכניס שני אנשים בדרכו פנימה. היו אלה ג׳נטלמנים כרסתנים שנראו נחמדים, ועתה הסירו את המגבעות ונעמדו במשרד של סקרוג׳, בידיהם פנקסים ומסמכים, וקדו קידה.

״סקרוג׳ ומארלי, אני משער?״ אמר אחד מהם, מעיין ברשימה. ״האם יש לי העונג לפנות למר סקרוג׳ או למר מארלי?״

״מר מארלי לא בין החיים כבר שבע שנים,״ ענה סקרוג׳. ״הוא מת לפני שבע שנים, בדיוק בערב הזה.״

״אין לנו צל של ספק שהשותף שהשאיר מארלי אחריו מייצג נאמנה את נדיבותו,״ אמר הג׳נטלמן, מציג את מסמכיו.

כמה שהוא צדק, כי שני השותפים אכן היו נפשות תאומות. לשמע המילה המבשרת רעות ״נדיבות״ נתכרכמו פניו של סקרוג׳. הוא נענע בראשו והחזיר את המסמכים.

״בתקופה חגיגית זאת של השנה, מר סקרוג׳,״ אמר האיש, נוטל עט, ״נדרש מאיתנו יותר מהרגיל לתרום משהו לעניים ולחסרי־כול הסובלים סבל עצום בימינו אלה. אלפים רבים זקוקים למצרכים הכי בסיסיים, ממאות אלפים נשללת הרווחה המינימלית, אדוני.״

״מה, כבר אין בתי כלא?״

״יש הרבה בתי כלא,״ ענה האיש והניח את עטו.

״ומעונות העבודה הקהילתיים?״ תבע סקרוג׳, ״הם עוד קיימים?״

״כן, עדיין,״ ענה האיש, ״הלוואי שיכולתי לומר שלא.״

״וגלגל הדריכה, וחוק העניים — הם פועלים בכל הכוח, נכון?״ אמר סקרוג׳.

״שניהם במלוא התפוקה, אדוני.״

״אה! ואני כבר התחלתי לחשוש לשמע דבריך שמשהו קרה והביא לביטול פעילותם המבורכת,״ אמר סקרוג׳. ״אני כל כך שמח לשמוע!״

*המשך הפרק זמין בספר המלא*