ברידג'רטון 5 - לסר פיליפ, באהבה

פתח דבר

פברואר 1823

גלוסטרשייר, אנגליה

זה היה אירוני, באמת, שזה קרה ביום שמשי שכזה.

ביום השמשי הראשון אחרי תקופה של משהו כמו — שישה שבועות תמימים של שמיים אפורים, מלווים ממטרים אקראיים של שלג קל או גשם? אפילו פיליפ, שחשב עצמו אדיש לגחמות מזג האוויר, הרגיש שמצב רוחו מתבהר, שחיוכו מתרחב. הוא יצא החוצה — לא הייתה לו ברירה. אף אחד לא יכול להישאר בין ארבעה קירות במהלך תצוגה כה מרהיבה של אור השמש.

בעיקר במהלך חורף אפרורי שכזה.

אפילו עכשיו, יותר מחודש אחרי המקרה, הוא התקשה להאמין שהייתה לשמש החוצפה להקניטו בצורה כזו.

ואיך היה עיוור כל כך ולא ציפה לכך? הוא חי עם מרינה מאז יום חתונתם. שמונה שנים ארוכות עמדו לרשותו להכיר את האישה. הוא היה צריך לצפות לכך. ולאמיתו של דבר…

טוב, לאמיתו של דבר, הוא באמת ציפה לכך. הוא פשוט לא רצה להודות בציפייתו. אולי פשוט ניסה להוליך עצמו שולל, אפילו להגן על עצמו. להסתתר מהמובן מאליו, בתקווה שאם לא יחשוב על כך, זה לעולם לא יקרה.

אבל זה קרה. ועוד ביום שמשי. אין ספק שלאלוהים יש חוש הומור חולני.

הוא השפיל מבט אל כוס הוויסקי שלו, שהייתה ריקה באופן די לא מוסבר. ודאי שתה את הנוזל הארור, ועם זאת, לא זכר שעשה זאת. הוא לא הרגיש מטושטש, לפחות לא מטושטש כמו שהיה אמור להיות. אפילו לא מטושטש כמו שהיה רוצה להיות.

הוא השקיף החוצה מבעד לחלון ואל השמש, שהחליקה נמוך לעבר האופק. היה זה עוד יום שמשי. זה ודאי הסביר את המלנכוליה החריגה שלו. לפחות כך קיווה. הוא ביקש הסבר לעייפות הנוראה הזו שכמו השתלטה עליו, ממש נזקק להסבר.

מלנכוליה הבעיתה אותו.

יותר מכל דבר אחר. יותר מאש, יותר ממלחמה, יותר מהגיהינום כשלעצמו. המחשבה על שקיעה בעצבות, על הידמות לה…

מרינה הייתה מלנכולית. מרינה בילתה את כל חייה, או לפחות את כל חייה כפי שהכיר, שקועה במלנכוליה. הוא לא זכר את צליל צחוקה, והאמת, לא היה בטוח שבכלל שמע אותו אי־פעם.

זה היה יום בהיר, ו —

הוא עצם בכוח את עיניו, לא בטוח אם התנועה נועדה לעורר את הזיכרון או למחוק אותו.

היה זה יום שמשי, ו…

***

״מעולם לא חשבת שתרגיש משהו כזה שוב על עורך, נכון, סר פיליפ?״

פיליפ קריין הסב את פניו אל השמש, ועצם את עיניו כשהניח לחמימות להתפשט על עורו. ״היא מושלמת,״ מלמל. ״היא הייתה יכולה להיות כזו, אם לא היה קר כל כך, לעזאזל.״

מיילס קרטר, מזכירו, גיחך. ״לא עד כדי כך קר. האגם לא קפא לגמרי השנה. רק בכמה מקומות.״

פיליפ נפנה מהשמש בחוסר רצון ופקח את עיניו. ״עוד לא הגיע האביב.״

״אם אתה מייחל לאביב, אדוני, אולי היית צריך להציץ בלוח השנה.״

פיליפ בחן אותו מזווית עינו. ״אני משלם לך כדי שתדבר אליי בחוצפה כזו?״

״בהחלט. וביד רחבה למדי.״

פיליפ חייך בינו לבינו, ושני הגברים השתתקו והמשיכו ליהנות מקרני השמש במשך עוד כמה רגעים.

״חשבתי שלא אכפת לך מהאפרוריות,״ אמר מיילס כששבו והלכו לחממה של פיליפ.

״לא אכפת לי,״ אמר פיליפ, צועד בביטחון של אתלט מלידה. ״אבל העובדה שהשמיים המעוננים לא מפריעים לי, אין משמעה שאיני מעדיף את השמש.״ הוא השתתק, נראה מהורהר. ״אל תשכח לומר לאומנת מילסבי להוציא את הילדים החוצה היום. הם יזדקקו למעילים חמים, כמובן, לכובעים ולכסיות ולדברים כאלו, אבל הם חייבים לתת לקרני השמש לגעת מעט בפניהם. הם היו סגורים בבית יותר מדי זמן.״

״כולנו,״ מלמל מיילס.

פיליפ גיחך. ״אכן.״ הוא העיף מבט מעבר לכתפו, אל החממה שלו. ודאי מוטב היה לו טיפל במכתביו עכשיו, אבל קודם רצה לברור כמה זרעים, ולאמיתו של דבר, לא הייתה סיבה שלא יוכל לדחות את עסקיו עם מיילס בשעה או יותר. ״קדימה,״ אמר למיילס. ״לך חפש את האומנת מילסבי. אתה ואני נוכל לעבוד מאוחר יותר. שנינו הרי יודעים שאתה שונא את החממה.״

״לא בעונה הזו של השנה,״ אמר מיילס. ״החום כאן מבורך כעת.״

פיליפ הרים גבה כשהטה את ראשו לעבר בית רומְני. ״אתה טוען שבית אבותיי פרוץ לרוחות?״

״כל הבתים הישנים פרוצים לרוחות.״

״זה נכון,״ אמר פיליפ בחיוך. הוא דווקא חיבב את מיילס. הוא קיבל אותו לעבודה שישה חודשים קודם לכן, על מנת שיעזור עם הררי הניירת והפרטים שהצטברו מניהול הנחלה הקטנה שלו. מיילס היה די טוב. צעיר, אבל טוב. חוש ההומור היבשושי שלו היה ללא ספק מבורך בבית שבו הצחוק מעולם לא היה קיים בשפע. המשרתים מעולם לא העזו להתבדח עם פיליפ, ומרינה… טוב, היה ברור לכולם שמרינה לא צוחקת ולא מקניטה.

לפעמים הצחיקו הילדים את פיליפ, אבל זה היה הומור מסוג שונה, וחוץ מזה, רוב הזמן הוא לא ידע מה להגיד להם. הוא ניסה, אלא שאז הרגיש מגושם מדי, גדול מדי, חזק מדי, אם זה אפשרי בכלל. ואז פשוט היה מגרש אותם, אומר להם לחזור אל האומנת שלהם.

זה היה פשוט יותר.

״קדימה, לך,״ אמר פיליפ, משלח את מיילס למשימה שוודאי היה אמור לבצע בעצמו. הוא עדיין לא ראה היום את ילדיו, הניח שייאלץ לראותם, אבל לא רצה להרוס את היום באיזו אמירה נוקשה, כזו שנראה שמעולם לא הצליח להימנע ממנה.

הוא יצטרף אליהם כשיהיו בטיול בטבע עם האומנת מילסבי. זה רעיון מעולה. אז יוכל להצביע על צמח כלשהו ולספר להם עליו, והכול יהיה פשוט ולגמרי בלתי מזיק.

פיליפ נכנס לחממה שלו וסגר את הדלת מאחוריו, נושם את האוויר הלח בברכה. הוא למד בוטניקה בקיימברידג׳, אפילו סיים בהצטיינות, ולמען האמת, ודאי היה בוחר בחיים אקדמיים אילולא היה אחיו הבכור נהרג בקרב ווטרלו, מטיל על פיליפ, שנולד שני, את עולו של תפקיד בעל הקרקעות וג׳נטלמן בכפר.

הוא שיער שיכול היה להיות גרוע יותר. אחרי הכול, הוא יכול היה להיות בעל קרקעות וג׳נטלמן בעיר. לפחות כאן היה יכול לעסוק בבוטניקה יחסית בשלווה.

הוא רכן מעל ספסל העבודה שלו, ובחן את הפרויקט האחרון שלו — זן של אפונה אותו ניסה להרבות כדי שיגדל ויתעגל יותר בתוך האפון. עדיין לא התמזל מזלו. הגידול הנוכחי קמל ואף הצהיב, תוצאה שכלל לא ציפה לה.

פיליפ הזעיף פנים, ואז הרשה לעצמו לחייך מעט כשהלך לירכתי החממה לאסוף את הציוד שלו. הוא מעולם לא התאכזב מאוד כאשר ניסוייו לא הניבו את התוצאות להן קיווה. לדעתו, כורח מעולם לא היה אבי ההמצאה.

מקריות. הכול קשור למקריות. אף מדען מעולם לא יודה בכך, כמובן, אבל מרבית ההמצאות הגדולות באו לעולם בזמן שמדען זה או אחר היה עסוק בניסיון לפתור בעיה אחרת לגמרי.

הוא גיחך בעודו מזיז הצידה את האפונים הנבולים. בקצב הזה, עוד ימצא תרופה לצינית לפני סוף השנה.

בחזרה לעבודה. בחזרה לעבודה. הוא רכן מעל אוסף הזרעים שלו, וסידר אותם כדי שיוכל לבחון את כולם. נדרש לו אחד מַתאים בלבד לשם —

הוא הרים את מבטו, והשקיף החוצה מבעד לזגוגית שנשטפה לא מכבר. תנועה בצידו השני של השדה לכדה את עינו. הבזק אדום.

אדום. פיליפ חייך לעצמו כשהניד בראשו. זו ודאי מרינה. אדום היה הצבע האהוב עליה, וזה תמיד נראה לו מוזר. מי שבילה בחברתה ודאי ציפה שתעדיף צבע כהה וקודר יותר.

הוא עקב אחריה במבטו עד שנעלמה בתוך מובלעת היער, ואז שב לעבודתו. היה נדיר לראות את מרינה מחוץ לבית. בימים אלו, לא הגיחה לעיתים קרובות מבין כותלי חדר השינה שלה. פיליפ שמח לראותה יוצאת לשמש. אולי הדבר ישיב מעט את רוחה. לא לגמרי, כמובן. פיליפ לא חשב שהשמש מסוגלת לעשות זאת. אבל אולי היום החמים והבהיר יצליח לעודד אותה למשך כמה שעות, להעלות חיוך קטן על שפתיה.

אלוהים יודע עד כמה זה יועיל לילדים. הם ביקרו את אימם בחדרה כמעט מדי ערב, אבל לא היה בזה די.

ופיליפ ידע שאין בכוחו לפצות על ההיעדר הזה.

הוא נאנח, וגל של חרטה שטף אותו. הוא לא אב מהסוג הדרוש להם, הוא ידע זאת. הוא ניסה להגיד לעצמו שהוא עושה כמיטב יכולתו, שהוא מצליח במטרה היחידה שלו בכל הנוגע לאבהות — שאינו מתנהג כאביו.

ובכל זאת ידע שאין בכך די.

בתנועות החלטיות הדף עצמו משולחן העבודה שלו. הזרעים יוכלו לחכות. ודאי גם ילדיו יוכלו לחכות, אבל הוא לא התכוון לכך. מוטב שייקח אותם הוא לטיול בטבע, לא האומנת מילסבי, שלא יודעת להבחין בין עצים נשירים לעצי מחט, שקרוב לוודאי תגיד להם שוורד הוא חיננית ו…

הוא שב והביט מבעד לחלון, מזכיר לעצמו שזה חודש פברואר. לא סביר שהאומנת מילסבי תמצא פרח כזה או אחר במזג אוויר זה, ובכל זאת, אין בכך כדי לשחרר אותו מהעובדה שהוא זה שצריך לקחת את הילדים לטיול בטבע. זו פעילות מהסוג בו הצטיין באמת, ואסור לו להשתמט מאחריות.

הוא יצא מהחממה ואז נעצר, אפילו לא בשליש הדרך לבית רומני. אם בכוונתו לאסוף את הילדים, מוטב שייקח אותם לראות את אימם. הם כמהו לחברתה, גם כאשר לא עשתה דבר, רק הניחה יד על ראשם. כן, הם ילכו לחפש את מרינה. זה יועיל להם יותר מאשר טיול בטבע.

אבל ניסיונו לימד אותו שאסור לו להניח דבר בכל הנוגע למצב רוחה של מרינה. העובדה שיצאה מהבית אין משמעה שהיא מרגישה טוב. והוא הרגיש נורא כשהילדים ראו אותה באחד ממצבי רוחה.

פיליפ סב על עקבותיו וצעד לעבר חלקת היער, בין עציה ראה את מרינה נעלמת רק לפני כמה רגעים. מהירותו הייתה גדולה כמעט פי שניים מזו של מרינה; לא יעבור זמן רב עד שיגיע אליה ויגלה את מצב רוחה. הוא יוכל לחזור אל חדר הילדים לפני שהם יצאו עם האומנת מילסבי.

הוא חצה את היער, צועד בקלות בעקבות מרינה. האדמה הייתה לחה, ונראה שמרינה נעלה מגפיים כבדים, מפני שעקבות צעדיה נותרו שקועים וברורים בקרקע. הם הובילו במורד ומחוצה לו, לעבר שטח ירוק.

״לעזאזל,״ הפטיר פיליפ, המילה בקושי נשמעת ברוח שהסתחררה סביבו. בלתי אפשרי היה לאתר את טביעות צעדיה בעשב. בעזרת ידו הצל על עיניו מפני השמש וסרק את האופק, מחפש את פיסת האודם החושפנית.

היא לא הייתה בקרבת הקוטג׳ הנטוש, וגם לא בשדה זרעי הניסוי של פיליפ או ליד הסלע הגדול עליו בילה פיליפ שעות רבות של טיפוס בילדותו. הוא פנה צפונה, עיניו מצטמצמות כאשר ראה אותה לבסוף. היא הייתה בדרכה אל האגם.

האגם.

שפתיו של פיליפ נפערו כשהביט מטה אל דמותה שנעה באיטיות אל שפת המים. זה לא שהוא קפא לגמרי; יותר כאילו היה… מושהה… כשמוחו ספג את המראה המוזר. מרינה לא שחתה. הוא אפילו לא ידע אם היא יודעת לשחות. הוא הניח שהיא מודעת לכך שיש אגם בנחלה, אבל למען האמת, לא זכר שאי־פעם הלכה לשם, לא בשמונה שנות נישואיהם. הוא החל לצעוד לעברה, כפות רגליו מבינות איכשהו את מה שמוחו סירב לקבל. וכאשר נכנסה לתוך המים הרדודים, הוא האיץ את קצב הליכתו, עדיין רחוק מכדי לעשות דבר זולת לקרוא בשמה.

אם שמעה אותו, לא הגיבה, רק המשיכה בהתקדמותה האיטית והקצובה אל המעמקים.

״מרינה!״ הוא זעק, ופתח בריצה. הוא עדיין היה במרחק דקה ארוכה ממנה, אף שרץ במהירות שיא. ״מרינה!״

היא הגיעה לנקודה בה הקרקעית נשמטת, ואז נפלה ונעלמה מתחת לאפור המתכתי של פני המים, מעילה האדום צף על פני המים במשך כמה רגעים לפני שנשאב מטה גם הוא.

הוא זעק שוב את שמה, אף שספק אם שמעה את קולו. הוא החליק ומעד במורד הגבעה המובילה אל האגם, ואז, בתושייה רבה, פשט את מעילו וחלץ את מגפיו בטרם צלל לתוך המים הקפואים. היא הייתה מתחת למים בקושי דקה; מוחו ידע שאין בכך כדי לטבוע, אבל גם שכל שנייה שתידרש לאיתורה עשויה לגרום למותה.

הוא שחה באגם אינספור פעמים, ידע בדיוק היכן הקרקעית נשמטת לפתע, והגיע לנקודה הקריטית בתנועות שחייה מהירות וקצובות, כמעט בלי להבחין בסחף המים כנגד בגדיו הכבדים.

הוא יוכל למצוא אותה. הוא חייב למצוא אותה.

לפני שיהיה מאוחר מדי.

הוא צלל פנימה, עיניו סורקות את המים העכורים. מרינה ודאי בעטה בחול שעל הקרקעית, והוא ודאי עשה כמוה, מפני שהחול הדק הסתחרר סביבו, ועננים ערפיליים ותפוחים הקשו עליו לראות.

בסופו של דבר, מרינה ניצלה בשל הגחמה הצבעונית היחידה שלה, ופיליפ שחה אל הקרקעית כאשר ראה את אודם מעילה צף במים כמו עפיפון עצל. היא לא נאבקה בו כאשר משך אותה מעלה; היא כבר איבדה את הכרתה והייתה לא יותר ממשקולת כבדה בזרועותיו.

הם עלו אל פני המים לשאוף אוויר, והוא נשם נשימה עמוקה, ממלא את ריאותיו הצורבות באוויר. לרגע לא הצליח לעשות דבר, רק לנשום, גופו מבין שעליו להציל את עצמו בטרם יוכל להציל אדם אחר. ואז גרר אותה אל החוף, מקפיד להחזיק את פניה מעל המים, אף שנדמה היה שאינה נושמת.

לבסוף הגיעו אל שפת המים, והוא משך אותה אל רצועת החוף הצרה המכוסה חצץ ועפר ומפרידה בין המים לעשב. בתנועות נואשות בדק אם היא נושמת, אבל לא חש בנשימה עולה מבין שפתיה.

הוא לא ידע מה לעשות, לא חשב שיצטרך אי־פעם להציל אדם מטביעה, כך שעשה פשוט את הדבר ההגיוני ביותר והשכיב אותה על ברכיו כשפניה כלפי מטה וחבט בגבה. בתחילה לא קרה דבר, אבל אחרי המהלומה האלימה הרביעית, היא השתעלה וזרם מים עכורים פרץ מפיה.

הוא הפך אותה במהירות. ״מרינה?״ הוא שאל מתוך לחץ ניכר, סוטר בקלות על פניה. ״מרינה?״

היא השתעלה שוב וגופה התעוות בפרכוס רוטט. ואז החלה לשאוף אוויר, ריאותיה מאלצות אותה לחיות אף שנשמתה ביקשה דבר מה אחר.

״מרינה,״ אמר פיליפ, קולו רועד בהקלה. ״תודה לאל.״ הוא לא אהב אותה, מעולם לא אהב אותה באמת, אבל היא הייתה אשתו, היא הייתה אם ילדיו, ועמוק בפנים, מתחת למעטה הבלתי מעורער של הצער והייאוש, היא הייתה אדם טוב ונעים. נכון שלא אהב אותה, אבל גם לא ייחל למותה.

היא מצמצה, מבטה לא ממוקד. ואז, לבסוף, נדמה שהבינה היכן היא, מי הוא, והיא לחשה, ״לא.״

״אני חייב להחזיר אותך לבית,״ הוא אמר בזעף, מבוהל מהזעם שחש בשל המילה הבודדת הזו.

לא.

איך היא מעיזה לסרב לכך שיציל אותה? היא מוכנה לוותר על חייה רק כי היא עצובה? המלנכוליה שלה משמעותית יותר משני ילדיהם בעיניה? במבחן החיים, מצב רוח רע חזק יותר מהצורך שלהם באֵם?

״אני לוקח אותך הביתה,״ הוא ירק עליה את המילים, מרים אותה בזרועותיו, ולא בעדינות רבה. היא נשמה עכשיו, וללא ספק ידעה מה קורה איתה, גם אם לא הייתה לגמרי אחראית למעשיה. לא היה צורך להתנהג אליה כאילו היא איזה פרח עדין.

״לא,״ התייפחה בשקט. ״בבקשה, לא. אני לא רוצה… אני לא…״

״את באה הביתה,״ הכריז, צועד במעלה הגבעה, מתעלם מרוח הכפור שהקפיאה את בגדיו הרטובים; מתעלם גם מכך שהקרקע הסלעית נלחצה אל כפות רגליו החשופות.

״אני לא יכולה,״ לחשה בטיפת האנרגיה האחרונה של מי שתשו כוחותיה.

ובעוד פיליפ נשא את עולו הביתה, הוא לא יכול שלא לחשוב עד כמה דבריה הולמים את המצב.

אני לא יכולה.

במובן מסוים, דומה שמילים אלה סיכמו את תולדותיה.

***

עם רדת הלילה, נראָה שהקדחת תצליח בַּמקום שהאגם נכשל.

פיליפ נשא את מרינה הביתה מהר ככל האפשר, ובעזרת גברת הֶרלי, מנהלת משק ביתו, הפשיט מעליה את מלבושיה הקפואים וניסה לחמם את גופה מתחת לשמיכת הפוך, תהילת נדונייתה שמונה שנים קודם לכן.

״מה קרה?״ שאלה גברת הרלי, מתנשפת בתדהמה, כשמעד פנימה דרך דלת המטבח. הוא לא רצה להשתמש בכניסה הראשית, מחשש שילדיו יראו אותו, ומלבד זאת, דלת המטבח הייתה קרובה לפחות בעשרים מטרים.

״היא נפלה לאגם,״ אמר בזעף.

גברת הרלי הביטה בו באופן שאיכשהו נשזרו בו ספקנות ואהדה גם יחד, והוא הבין שהיא יודעת את האמת. היא עבדה אצל משפחת קריין מאז נישואיהם; היא הכירה את מצבי רוחה של מרינה.

היא גירשה אותו מהחדר מייד לאחר שהכניסו את מרינה למיטה, והתעקשה שיחליף את בגדיו שלו פן יחלה וימות גם הוא. אבל הוא חזר לשבת לצידה של מרינה. זה היה מקומו כבעלה, חשב בתחושת אשם, מקום ממנו נמנע בשנים האחרונות.

זה היה מדכא להימצא לצד מרינה. זה היה קשה.

אבל עכשיו לא הזמן להשתמט מחובותיו, ולכן ישב לצידה כל אותו היום ואל תוך הלילה. הוא ניגב את מצחה כאשר החלה להזיע, ניסה לצקת מרק פושר לגרונה כשהייתה רגועה.

הוא אמר לה להילחם, אף שידע שדבריו נופלים על אוזניים ערלות.

היא מתה כעבור שלושה ימים.

זה היה מה שרצתה, אבל זו הייתה נחמה קטנה מאוד כשפיליפ ניצב מול ילדיו, תאומים, שזה עתה חגגו את יום הולדתם השביעי, וניסה להסביר שאימם איננה. הוא ישב בחדר השינה שלהם, גופו גדול לכיסאותיהם הזעירים. אבל הוא ישב שם, למרות הכול, מפותל ככעך, מאלץ עצמו לפגוש במבטם כשסחט מתוכו את המילים.

הם אמרו מעט, וזה לא היה אופייני להם. אבל הם לא נראו מופתעים, וזה הציק לפיליפ.

״אני — אני מצטער,״ הוא השתנק כשהגיע לסוף דבריו. הוא אהב אותם בכול מאודו, והוא אכזב אותם בדרכים רבות כל כך. הוא בקושי ידע איך להיות להם אב; איך לעזאזל הוא אמור לקחת על עצמו גם את תפקיד האם?

״זו לא אשמתך,״ אמר אוליבר, עיניו החומות לוכדות את עיני אביו בעוצמה מטלטלת. ״היא נפלה לאגם, נכון? אתה לא דחפת אותה.״

פיליפ רק הנהן, לא בטוח איך להגיב.

״היא מאושרת עכשיו?״ אמנדה שאלה חרש.

״נדמה לי,״ אמר פיליפ. ״עכשיו היא זוכה להשקיף עליכם כל הזמן מגן עדן, היא ודאי מאושרת.״

נדמה שהתאומים הרהרו בכך במשך זמן מה. ״אני מקווה שהיא מאושרת,״ אמר אוליבר לבסוף, קולו נחרץ יותר מהבעתו. ״אולי היא כבר לא תבכה יותר.״

פיליפ הרגיש את נשימתו נעתקת. הוא לא ידע שהם שמעו את בכייה של מרינה. נדמה היה ששקעה עמוק כל כך רק בשעת לילה מאוחרת; חדרם היה ממש מעל חדרה, אבל הוא הניח תמיד שכבר ישנו כשאימם החלה לבכות.

אמנדה הנהנה, ראשה הבלונדיני הקטן מיטלטל מעלה ומטה. ״אם היא מאושרת עכשיו,״ אמרה, ״אני שמחה שהיא איננה.״

״היא לא איננה,״ קטע אוליבר. ״היא מתה.״

״לא, היא איננה,״ התעקשה אמנדה.

״זה אותו דבר,״ אמר פיליפ בקול חסר הבעה, מייחל שיכול היה לומר להם דבר מה זולת האמת. ״אבל אני חושב שהיא מאושרת עכשיו.״

ובמובן מסוים, גם זו הייתה האמת. אחרי הכול, זה מה שמרינה רצתה. אולי זה מה שהיא רצתה מלכתחילה.

אמנדה ואוליבר שתקו במשך זמן רב. הם נעצו את עיניהם ברצפה, יושבים על מיטתו של אוליבר ומנדנדים את רגליהם. הם נראו קטנים כל כך על המיטה שהייתה בבירור גבוהה מדי בשבילם. פיליפ הזעיף פנים. איך ייתכן שלא הבחין בכך מעולם? הם לא אמורים לישון על מיטות נמוכות יותר? מה יקרה אם ייפלו באמצע הלילה?

ואולי הם גדולים מדי לכל זה. אולי הם כבר לא נופלים מהמיטה. אולי מעולם לא נפלו.

אולי הוא באמת אב נפשע. אולי עליו לדעת את כל הדברים האלו.

אולי… אולי… הוא עצם את עיניו ונאנח. אולי כדאי שיפסיק לחשוב כל כך הרבה ופשוט ינסה כמיטב יכולתו ויסתפק בזה.

״תעזוב?״ שאלה אמנדה, מרימה את ראשה.

הוא הביט לתוך עיניה, כחולות כל כך, דומות כל כך לעיני אימה. ״לא,״ הוא לחש בעוז, כורע ברך לפניה ואוחז בידיה הזעירות. הן נראו קטנות כל כך באחיזתו, שבריריות כל כך.

״לא,״ חזר ואמר. ״אני לא עוזב. לא אעזוב לעולם…״

***

פיליפ השפיל מבט לכוס הוויסקי שלו. היא שוב הייתה ריקה. מוזר איך כוס ויסקי יכולה להתרוקן גם אחרי שגבר ממלא אותה ארבע פעמים.

הוא שנא לזכור. הוא לא ידע מה היה הכי גרוע. הצלילה מתחת למים, או הרגע שבו גברת הרלי הסתובבה אליו ואמרה, ״היא איננה״?

ואולי היו אלו ילדיו, הצער על פניהם, הפחד בעיניהם?

הוא הרים לשפתיו את הכוס, מניח לטיפות האחרונות להחליק לתוך פיו. החלק הגרוע ביותר היה ללא ספק ילדיו. הוא אמר להם שלעולם לא יעזוב אותם, ואכן לא עזב — לעולם לא יעזוב — אבל לא היה די רק בנוכחותו. הם היו זקוקים ליותר. הם היו זקוקים לאדם היודע איך להיות הורה, היודע איך לדבר איתם ולהבין אותם, אדם שיגרום להם להקשיב ולהתנהג כראוי.

ומאחר שלא יוכל להשיג להם אב אחר, הניח שייאלץ לאתר בשבילם אֵם. ברור שזה מוקדם מדי. הוא לא יוכל להינשא לאף אחת עד שתחלוף תקופת האבל שלו, אבל זה לא אומר שלא יוכל לחפש.

הוא נאנח וקרס למושבו. הוא נזקק לרעיה. לכל רעיה. לא היה אכפת לו איך תיראה. גם לא אם יש לה כסף. לא היה לו אכפת אם תדע לחשב בעל פה, לדבר צרפתית, או אפילו לרכוב על סוס.

היא בסך הכול תצטרך להיות מאושרת.

זו דרישה גדולה כל כך מרעיה? חיוך, לפחות פעם ביום. אולי אפילו כמה צלילי צחוק?

והיא תהיה חייבת לאהוב את ילדיו. או לפחות להעמיד פנים שהיא אוהבת אותם, בצורה משכנעת כל כך, עד שלעולם לא ירגישו בהבדל.

זו לא דרישה גדולה כל כך, נכון?

״סר פיליפ?״

פיליפ הרים את מבטו, מקלל את עצמו על שהשאיר את דלת חדר העבודה שלו פתוחה מעט. מיילס קרטר, מזכירו האישי, הציץ פנימה.

״מה?״

״מכתב, אדוני,״ אמר מיילס ונכנס פנימה, מושיט לו מעטפה. ״מלונדון.״

פיליפ השפיל את מבטו אל המעטפה שבידו, גבותיו מתרוממות למראה כתב היד, שהיה ללא כל ספק נשי. הוא שילח מעליו את מיילס בניד ראש, ואז הרים את סכין המכתבים והחליקו מתחת לחותם השעווה. דף נייר בודד החליק החוצה. פיליפ חש בו באצבעותיו. איכות גבוהה. יקר. כבד, עדות חד־משמעית לכך שהשולחת אינה צריכה להצטמצם ולחסוך בהוצאות המשלוח.

לאחר מכן הפך את הדף וקרא:

רחוב ברטון מספר 5

לונדון

סר פיליפ קריין —

אני כותבת לך כדי להביע את תנחומיי על אובדנה של אשתך, דודניתי היקרה מרינה. אף שעברו שנים רבות מאז פגשתי את מרינה, אני זוכרת אותה בחיבה רבה והצטערתי צער רב כשדבר מותה הגיע לאוזניי.

אנא, אל תהסס לכתוב אם יש משהו שאוכל לעשות כדי להקל את כאבך בשעה קשה זו.

שלך,

מיס אלואיז ברידג׳רטון

פיליפ שפשף את עיניו. ברידג׳רטון… ברידג׳רטון. האם למרינה היו דודנים ששמם ברידג׳רטון? נראה שכן, אם אחת מהם שולחת לו מכתב.

הוא נאנח, ואז הפתיע את עצמו כשהושיט את ידו לנייר המכתבים שלו, לקסת הדיו ולנוצה. הוא קיבל מעט מאוד מכתבי תנחומים מאז מותה של מרינה. דומה שרוב חבריה ובני משפחתה שכחו אותה לאחר נישואיה. הוא הניח שזה לא צריך להכעיס אותו, אפילו לא להפתיעו. לעיתים נדירות בלבד היא יצאה מחדר השינה שלה; קל לשכוח מישהי שלא רואים.

מיס ברידג׳רטון ראויה למענה. זה עניין של נימוס, וגם אם לא (ופיליפ היה די בטוח שהוא לא לגמרי בקי בכללי הנימוס בעת מות רעייתו של אדם), עדיין נראה לו שאיכשהו מן הראוי לנהוג כך.

וכך, בנשימה לאה, הצמיד את הנוצה לנייר.