נתראה אתמול

יום רביעי, 21 בספטמבר

היום הראשון

פרק 1

"זו בטח טעות."

אני מושכת את שולי השמיכה הארוכה במיוחד עד מעל האוזניים וטומנת את הפנים בכרית. מוקדם מדי לקולות אנושיים, ומוקדם עוד יותר להאשמות.

כשהערפול במוח מתחיל להתפוגג, אני קולטת: יש מישהו בחדר שלי.

כשנרדמתי אתמול בלילה — אחרי שבדקתי את גבולות בר הפסטה ללא הגבלה של המעונות, כולל מבצע התגנבות שבו הברחתי כמה קערות לקומה העליונה (אסור להוציא אותן מאולם האוכל) — הייתי לבד. שקועה בהרהורים על הבחירות בחיי. אין טעם בכל ההרצאות על בטיחות בקמפוס וספריי הפלפל הקטן שאמא הכריחה אותי לקחת, אם עכשיו, לפני שבע בבוקר, ביום הראשון ללימודים, עומדים זרים בחדר שלי.

"זאת לא טעות," אומר קול שני, קצת שקט יותר מהראשון, כנראה מתוך כבוד לגוש השמיכות שהוא אני. "הייתה לנו השנה הערכת־חסר בכמות הסטודנטים, ונאלצנו לעשות כמה שינויים של הרגע האחרון. רוב הסטודנטים החדשים קיבלו חדר לשלושה."

"ולא חשבתם שכדאי ליידע אותי לפני שעברתי לכאן?"

הקול הזה, הקול הראשון — כבר לא נשמע לי זר. הוא מוכר. מתנשא. מנופח. ובכל זאת... לא ייתכן שזה הקול שלה. זה קול שחשבתי שהשארתי מאחור בתיכון, יחד עם כל המורים שנשמו לרווחה כשקיבלתי את התעודה שלי. תודה לאל שנפטרנו ממנה, בטח אמר היועץ שאחראי על עיתון בית הספר בהרמת כוסית חגיגית. המורה למתמטיקה הצטרף אליו בצקצוק. אני כל־כך מוכן כבר לצאת לפנסיה.

"בואו נדבר במסדרון," אומר הקול השני. רגע אחר כך, הדלת נטרקת ומשהו נופל בקול חבטה על השטיח.

אני מתהפכת ופוקחת עין אחת בחשש. הלוח המחיק שתליתי ביום ראשון — כשעוד חלמתי על פתקים ושרבוטים ביני ובין שותפתי העתידית — נמצא עכשיו על הרצפה. תיק נסיעות מעוצב הונח על המיטה השנייה. אני מרגישה צמרמורת — ספק מפחד, ספק מקור. העץ שחוסם את החלון מבטיח מחסור בחימום וגם באור טבעי.

אולמסטד הול הוא בניין מעונות שמיועד לסטודנטים בשנה א' בלבד, והמבנה הכי ישן בקמפוס, שמיועד להריסה בקיץ הבא. "איזה מזל יש לך," אמרה לי פֵייג', האחראית של הקומה התשיעית, כשעברתי לגור כאן, "את בקבוצה האחרונה של הסטודנטים שיגורו במבנה הזה אי־פעם." המזל הזה זולג (לפעמים ממש פיזית) מהקירות בצבע אפור־בז', מהמדפים הרעועים ומהמקלחת המשותפת בעלת התאורה המהבהבת והשלוליות החשודות בכל מקום. בית כלא מבטון.

הייתי הראשונה לעבור לכאן, וכשחלפו יומיים, שלושה, ארבעה, בלי שום הופעה של כריסטינה דירבורן מלינקולן, נברסקה (השותפה ששובצה איתי), התחלתי לדאוג שאולי נפלה טעות וקיבלתי בעצם חדר ליחיד. אמא שלי והשותפה שלה לחדר באוניברסיטה עדיין חברות טובות, ותמיד קיוויתי שלי יקרה אותו הדבר. עברו עליי שנים לא מוצלחות לאחרונה ונראה שחדר ליחיד היה עוד מאותו הדבר, אבל בכל זאת חלפה גם מחשבה קטנה שאולי זה עדיף. אולי זה מה שהאחראית לקומה התכוונה כשדיברה על "מזל".

הדלת נפתחת, ופייג' נכנסת שוב יחד עם הבחורה שמיררה את חיי בתיכון.

יש אלפי סטודנטים בשנה א', ואני נאלצת לישון חצי מטר מהאויבת המושבעת שלי. האוניברסיטה ענקית כל־כך שהנחתי שלעולם לא איתקל בה. זה לא סתם חוסר מזל — זו בדיחה גרועה מצד היקום.

"היי, שותפה," אני אומרת ומחייכת חיוך מאולץ כשאני מתרוממת לישיבה במיטה, מסיטה מהפנים את גוש השיער העצום שלי שמזדקר לכל עבר, ומקווה שהוא מעט פחות פרוע מהרגיל הבוקר.

לוסי למונט, שהייתה העורכת הראשית של עיתון התיכון איילנד היי נוויגייטור, נועצת בי מבט קריר. היא יומרנית, נמוכה ומפחידה, ואני בטוחה במאה אחוז שהיא מסוגלת להרוג גבר בידיים חשופות. "בארט בלום," היא אומרת. ואז מתעשתת ומרככת את המבט, כאילו חוששת כמה הספקתי לשמוע מהשיחה שלה. "זה... ללא ספק מפתיע."

זה בהחלט אחד הדברים היותר עדינים שאמרו עליי בזמן האחרון.

חבל שאני לא לובשת משהו אחר במקום מכנסי פיג'מה עם ציורי ינשופים וחולצת הטריקו של אוניברסיטת וושינגטון, שקניתי בחנות הקמפוס במחיר מופקע. אולי שריון אבירים מימי הביניים. או לפחות שתתנגן ברקע מוזיקה מרשימה ומאיימת.

"וואו, לוס, גם אני התגעגעתי אלייך," אני אומרת. "כמה זמן עבר, שלושה חודשים?"

היא מהדקת יד אחת על ידית מזוודת המעצבים שלה, וביד השנייה אוחזת חזק בארנקה. הקוקו האדמוני שלה התחיל להתפרק — אני לא יכולה לדמיין את רמת הלחץ שמראה פניי גורם לה, מסכנה שכמותה. "שלושה חודשים," היא חוזרת אחריי. "ועכשיו אנחנו כאן. ביחד."

"טוב. אתן לכן להכיר אחת את השנייה!" פייג' מצייצת. "או — להכיר מחדש." היא מנפנפת ביד בתנועות מוגזמות ונעלמת בחוץ. אם תצטרכו משהו, ביום או בלילה, פשוט תדפקו אצלי בדלת! אמרה בערב הראשון, כשהציעה לנו "סמורס" במיקרוגל, בשביל שנשחק משחקי היכרות. כל האוניברסיטה הזאת היא רשת ענקית של שקרים.

אני מצביעה עם האגודל לכיוון הדלת. "היא ממש... מועילה. כישורי הגישור שלה מדהימים." אני מקווה שזה יצחיק את לוסי. זה לא.

"פשוט לא ייאמן." היא סוקרת את החדר, ונראית מרוצה ממנו בערך כמו שאני הייתי מרוצה כשנכנסתי לראשונה. העיניים שלה נחות על ערימת המגזינים שלי על המדף, מעל המחשב הנייד. כנראה הגזמתי בכמות שהבאתי, אבל רציתי את הכתבות האהובות עליי לידי — בשביל ההשראה. "הייתי אמורה להיות בחדר יחיד בלמפר הול," היא אומרת. "הם הפתיעו אותי לגמרי. אני מתכוונת לדבר עם מנהל המעונות אחר כך כדי לנסות לסדר את זה."

"אולי היה לך יותר מזל אם היית מגיעה בסוף השבוע שעבר, כשכולם הגיעו."

"הייתי בסנט קרואה. הייתה סופה טרופית, ולא הצלחנו לחזור בטיסה." מדהים שאני הייתי המצורעת במערכת העיתון, כשלוסי למונט, היורשת של חברת התקשורת המשפחתית שלה, יכולה להגיד את המשפט הזה בשוויון נפש.

עוד פרט שמדהים לחשוב עליו: במשך שנתיים, לוסי ואני היינו כמעט חברות.

היא מניחה את הארנק שלה על השולחן וכמעט מפילה אחת מקערות הפסטה שלי. נראה לי שזו קערת רביולי תרד.

"יש להם בר פסטה חופשי," אני מסבירה, מרימה את הקערות ומניחה אותן בצד שלי של החדר. "חשבתי שיעצרו אותי אחרי חמש קערות, אבל לא — כשהם אומרים 'אכול כפי יכולתך', הם באמת מתכוונים לזה."

"יש כאן ריח של מסעדה איטלקית."

"ניסיתי ליצור תחושת 'כשאת כאן, את חלק מהמשפחה'."

אני חוזרת בי מדבריי על היכולת שלה להרוג גבר בידיים חשופות — אני כמעט בטוחה שלוסי למונט יכולה להרוג גבר בעזרת מבט בלבד.

"נשבעת שאני לא תמיד כזאת מבולגנת," אני ממשיכה, "אבל הייתי פה לבד בימים האחרונים, וכל החופש הזה כנראה עלה לי לראש. חשבתי שאני חולקת חדר עם בחורה מנברסקה, אבל היא לא הגיעה, אז..."

שתיקה משתררת בינינו. בכל פעם שדמיינתי את המגורים במעונות, דמיינתי שותפה שתהפוך לחברה לכל החיים — טיסות משותפות לחופשות של בנות, ריטריטים של יוגה, ונשיאת נאומים בחתונות זו של זו. אשמח אם לוסי למונט לא תגיע אפילו ללוויה שלי.

היא מתיישבת על כיסא הפלסטיק הצמוד לשולחן שלה ומתחילה לתרגל את טכניקות הנשימה שלימדה אותנו במערכת העיתון: שאיפה עמוקה, נשיפה ארוכה. "אם זה באמת קורה ואנחנו שותפות לחדר," היא אומרת, "אפילו אם זה רק עד שיעבירו אותי למקום אחר, נצטרך כמה כללים ברורים."

אני מרגישה כמו שק תפוחי אדמה ליד לוסי בחליפת הטרנינג הממותגת שלה, אז אני זורקת על עצמי את הקרדיגן האפור הסרוג שהיה תלוי עקום על הכיסא שלי. לצערי, נראה שזה רק מחריף את המראה המרושל שלי, אבל לפחות כבר לא קר לי. מאז ומתמיד הרגשתי נחותה כשאני לצידה של לוסי — למשל, כשהייתי שותפה לכתבה על הסקסיזם של קוד הלבוש בחטיבת הביניים בעיתון, הישג שחשבנו שהוא שיא העיתונות החוקרת. אבל המורה נתנה ללוסי את הקרדיט על הכתבה, ובאותיות קטנות נכתב: "בשיתוף בארט בלום". בגיל שלוש־עשרה, לוסי עוד התקוממה על העוול שנעשה לי. אבל מה שהיה בינינו נשאר כנראה בתור זיכרון בלבד מאז סוף כיתה ח'.

"בסדר, אני אביא לפה בחורים לסטוצים רק כל לילה שני, ואז אשים גרב על הדלת כדי שתדעי שהחדר תפוס," אני אומרת ומושיטה לה גרב־ברך מהארון שכתוב עליו באותיות בולטות: מנהלת הקרקס של מופע האימים. המייבש בקומה התשיעית בלע לי את השני, ואני עדיין באבל עליו. "ואני אאונן רק כשאהיה בטוחה שאת ישנה."

לוסי ממצמצת כמה פעמים — אולי היא לא מעריכה את הגרב עם הבדיחה, אולי היא מזדעזעת מהמילה "אאונן", ואולי היא פשוט לא מאמינה שמישהו ירצה לשכב איתי. כאילו לא שמעה על מה שקרה אחרי הנשף בשנה שעברה, או לא גיחכה על זה בחדר המערכת עם כל צוות העיתון. "את בכלל חושבת לפני שאת פותחת את הפה?"

"האמת? לא יותר מדי."

"אני חשבתי יותר בכיוון של שמירה על ניקיון החדר. אני אלרגית לאבק. בלי קערות פסטה או בגדים או כל דבר על הרצפה." היא מצביעה עם כף רגלה בכפכף לעבר האזור שמתחת לשולחן שלי. "בלי פח זבל שעולה על גדותיו."

אני נושכת את פנים הלחי חזק, ומייד כשאני מתעכבת בתגובה, לוסי מרימה גבה דקה.

"אלוהים, בארט, באמת לא נראה לי שאני דורשת יותר מדי."

"סליחה. הייתי עסוקה ב'לחשוב לפני שאני מדברת'. זה לא היה במינון הנכון? אולי כדאי שתכווני לי טיימר להבא?"

"כבר מתחילה לי מיגרנה," היא אומרת. "ואלוהים יעזור לי שאני צריכה בכלל להתייחס לזה, אבל אם כבר הזכרת את העניין — נראה לי בסיסי לא לעסוק בעינוג עצמי מהסוג הזה, כשמישהו אחר נמצא בחדר. בין שהוא ער או ישן."

"אני יודעת להיות מאוד שקטה," אני מציעה.

נראה שלוסי קרובה לפיצוץ. כמה קל לעצבן אותה. "לא ידעתי שזה עד כדי כך חשוב לך."

"זה נושא לגיטימי להתייחס אליו בין שותפות לחדר! אני דואגת לשתינו."

"בתקווה שעוד שבוע בכלל לא נהיה שותפות," היא אומרת, ניגשת למזוודה שלה ופותחת תא, מוציאה מחשב נייד ופורשת את המטען לפני שהיא מתכופפת לחפש שקע. אני מראה לה בצער שהשקעים היחידים הם מתחת לשולחן שלי, ואנחנו מגלות שאין שום דרך שהיא תוכל להקליד ליד השולחן שלה, בלי להפוך את כבל הטעינה לסוג של חבל מתוח. היא נאנחת וחוזרת למזוודה. "אני רק יכולה לדמיין מה היו סדרי העדיפויות שלך בתור עורכת ראשית. טוב שניצלנו מזה."

היא שולפת שלט שולחני מוכר מעץ ומניחה אותו על השולחן שלה: עורכת ראשית. כאילו כדי ללעוג לי.

היה מגוחך מצידי לחשוב שאצליח להיות עורכת ראשית, בהתחשב בעובדה שהרעיון לראיין אנשים נשמע לי כמו להציע להם טיפול שיניים ניסיוני ללא הרדמה.

זה לא משנה, אני מזכירה לעצמי. בהמשך היום אלך לריאיון לתפקיד כתבת מתחילה בעיתון הקמפוס, הוושינגטוניאן. אף אחד כאן לא יזכור את הנוויגייטור או את הכתבות שלי, וגם תואר הכבוד של לוסי לא ירשים במיוחד.

"תקשיבי. גם אני לא הכי מתלהבת מזה," אני אומרת. "אבל אולי פשוט נשים הכול מאחורינו?" אני לא רוצה לסחוב איתי את כל זה לאוניברסיטה, גם אם זה רודף אותי. אולי אף פעם לא נהיה חברות שנוסעות לריטריט יוגה, אבל אנחנו לא חייבות להישאר אויבות. אפשר פשוט לחיות בדו־קיום.

"בטח," אומרת לוסי, ואני מתחילה לקוות שהיא מתכוונת ברצינות. "נשכח מזה שניסית לחבל בתיכון שלנו. אנחנו נשב במעונות, נקלע צמות ונארח מסיבות, ונצחק כשנספר לכולם איך הרסת בשמחה קבוצת ספורט שלמה והחרבת את הסיכוי של בליין לקבל מלגה."

טוב, היא מגזימה. רוב הזמן. החבר לשעבר שלה, בליין, שהיה אחד מכוכבי נבחרת הטניס של התיכון, הרס לעצמו את המלגה. אני רק סיפרתי על זה בכתבה.

חוץ מזה — אני כמעט בטוחה שבסוף טיפוסים כמו בליין מנצחים בחיים בכל מקרה.

"יש לי רק שאלה אחת," אני אומרת ומדחיקה את הזיכרון לפני שיינעץ בי כמו טופר. "לא כואב לך לשבת?"

היא מסתכלת על הכיסא ועל הבגדים שלה ולא מבינה. "מה?"

לוסי למונט אולי כלבה, אבל לצערה — גם אני.

"עם המוט הזה שתקוע לך בתחת, לא כואב לך לשבת —?"

אני עדיין מתגלגלת מצחוק כשדלת החדר נטרקת מאחוריה.

האוניברסיטה הייתה אמורה להיות התחלה חדשה.

חיכיתי לה מאז קיבלתי את מכתב הקבלה, מתוך אמונה שבַּארֵט החדשה סוף־סוף תצליח במקום שבו כשלתי בתיכון. למרות כל מה שקרה עכשיו עם השותפה, אני נחושה ליהנות. שנה חדשה, בארט חדשה, בחירות מוצלחות יותר.

אחרי מקלחת מהירה (במהלכה כמעט החלקתי לתוך שלולית שלפי דעתי היא רק מים, אבל לא חותמת על זה), אני לובשת את הג'ינס האהובים עליי בגזרה גבוהה, את הקרדיגן הסרוג, וחולצת וינטג' של בריטני ספירס שהייתה פעם של אמא שלי. הג'ינס עולים על הירכיים הרחבות שלי בלי להתנגד יותר מדי ולא לוחצים לי בבטן כמו תמיד — כנראה איתות מהיקום שסבלתי מספיק להיום. מעולם לא הייתי בחורה קטנה, והייתי בוכה אם הייתי צריכה לוותר על הג'ינס האלה, עם הכפתורים החשופים והבד הרך. אני אוספת את התלתלים הכהים שלי — שגדלים יותר לרוחב מאשר לאורך — ומטפלת בהם בעדינות עם קרם ללא מלחים. אחרי שנים של מלחמה איתם בעזרת מחליק שלא הועיל, למדתי לחיות בשלום עם השיער הלא מרוסן שלי. לסיום, אני מרכיבה על האף את משקפי המתכת בעלי המסגרת הסגלגלה, שהתאהבתי בהם בגלל המראה האנכרוניסטי שלהם. לפעמים נדמה לי שבעידן אחר היה לי קל יותר לחיות.

לא הגזמתי כשאמרתי ללוסי שהחופש עלה לי לראש. מדי כמה שעות אני מרגישה גלים של הזדמנות ופחד מציפים אותי בו־זמנית. האוניברסיטה נמצאת במרחק חצי שעה נסיעה בלבד מהבית (בלי פקקים), ותמיד דמיינתי שאגיע לכאן, אבל לא תיארתי לעצמי כמה אבודה ארגיש ברגע המעבר. מאז יום ראשון אני מדלגת בין אירועי היכרות, בורחת מכל מי שלמד איתי בתיכון איילנד ומחכה שהאוניברסיטה תשנה לי את החיים.

ובכל זאת, יש משהו משמח בעובדה שלאף אחד לא אכפת אם את אוכלת לבד בחדר האוכל, אף על פי שאני מזכירה לעצמי שאני בארט החדשה, ואני באמת רוצה לחפש חברים שאוכל לחלוק איתם הנאה מפסטה ללא הגבלה ומהחביתה המיוחדת של אולמסטד, גם אם זה יהרוג אותי.

אחרי ארוחת הבוקר, אני חוצה את הרחבה המרכזית בקמפוס, עם המבנים ההיסטוריים ועצי הדובדבן שיפרחו רק באביב, כשאנשים כבר מותחים רצועות להליכה על חבל וגולשי סקייטבורד עושים תרגילים. זה תמיד היה המקום האהוב עליי בקמפוס, התמונה האוניברסיטאית המושלמת. הלאה משם משתרעת כיכר רֵד, גדושה במשאיות אוכל, בדוכנים של אגודות שונות ובפינה — קבוצת רקדני סווינג שרוקדים במרץ כבר בשמונה בבוקר. אני מהנהנת אליהם כאומרת תעשו מה שבראש שלכם.

ואז אני עושה טעות גורלית: יוצרת קשר עין עם בחורה שעומדת לבד מאחורי שולחן מול ספריית אודגארד.

"היי!" היא קוראת. "אנחנו מנסים להעלות את המודעות למכרסם שנקרא חפרפרת כיס מזאמה."

אני עוצרת. "למה?"

כשהיא מחייכת אליי, אני מבינה שנפלתי בפח. היא גבוהה עם שיער חום אסוף בפקעת גבוהה וסרט בצבעי האוניברסיטה — סגול וזהב. "המזאמה חי באזורים מסוימים במחוז פירס ובמחוז ת'רסטון, ורק במדינת וושינגטון. יותר מתשעים אחוזים משטח המחייה שלו נהרסו בגלל פיתוח עירוני."

היא דוחפת לידי עלון הסברה.

"הוא ממש חמוד," אני אומרת ושמה לב שזה אותו איור שמופיע על החולצה שלה. "תראי את הפנים שלו!"

"לא מגיע לו לאכול כמה עשב שהוא רוצה?" היא מצביעה על הדף. "קוראים לו גיירמו. הוא יכול להיכנס בכף היד שלך. היום בשעה שלוש וחצי אנחנו מארגנים מפגש לכתיבת מכתבים לפקידי הממשל המקומי, ונשמח לראות אותך שם."

מייאש כמה המילים נשמח לראות אותך שם משפיעות עליי, אחרי כמה ימים של בדידות חברתית. "אוּף — סליחה," אני אומרת. "זה שלא שה...חפרפרות לא חשובות לי, אבל אני לא אוכל להגיע." הריאיון שלי לוושינגטוניאן נקבע לשעה ארבע, אחרי השיעור האחרון.

כשאני מנסה להחזיר לה את העלון, היא מנידה בראשה. "תשאירי אותו אצלך. תעשי קצת מחקר. הם זקוקים לעזרה מאיתנו."

אני תוחבת את העלון לכיס האחורי ומבטיחה לה שאבדוק את הנושא.

בניין הפיזיקה רחוק בהרבה ממה שנראה במפת הקמפוס שעל מסך הטלפון שלי, ואני ממשיכה להגניב אליו מבטים, כמו בערך כל אדם שלישי שעובר מולי. אם הייתי אוהבת פיזיקה, אולי זה לא היה נורא כל־כך. אני בכל מקרה מתכננת להחליף את הקורס הזה — נרשמתי אליו רק כי כל שאר הקורסים התמלאו במהירות, אבל בכל זאת, בארט החדשה לא תברח מאחריות, לכן אני כאן, מדדה במעלה הקמפוס לשיעור מבוא לפיזיקה, בימי שני־רביעי־שישי בשמונה ושלושים.

החולצה נדבקת לי לגב, וכפתורי מכנסי הג'ינס המושלמים שלי כבר לוחצים קצת יותר, אבל אני עדיין מנסה לשמור על אופטימיות. זה כנראה לא סימן מבשר רעות. אני כמעט בטוחה שסימנים מבשרי רעות כוללים בדרך כלל פחות זיעה.

הטלפון רוטט בכיס בדיוק כשאני עולה במדרגות.

אמא: ואיך אותך אוהב? ג'וס ואני מאחלות לך המון בהצלחה היום!

ההודעה כנראה נשלחה לפני ארבעים וחמש דקות (הקליטה פה גרועה), ומצורפת תמונה: אמא שלי ובת הזוג שלה, ג'וסלין, בחלוקי המגבת התואמים שנתתי להן בחנוכה, מרימות כוס לחיים בעזרת ספלי קפה.

לאמא ירדו המים באמצע הקורס על שירה בריטית בשנה ב', ומהרגע שנולדתי היא מספרת לכולם שקראה לי על שם אליזבת בארט בראונינג, שכתבה בסונטה 43: "וְאֵיךְ אוֹתְךָ אֹהַב — הִנֵּה אֶמְנֶה אֶת כָּל דְּרָכַי, גָּבְהָן וְגַם עָמְקָן."1 האוניברסיטה היא המקום שבו התרחשו שני הדברים הכי טובים בחיים של אמא: אני, והתואר במנהל עסקים, שנתן לה את האפשרות לפתוח את חנות כלי הכתיבה שמפרנסת אותנו עד היום. היא תמיד אמרה לי כמה אני עומדת לאהוב את האוניברסיטה, ואני נאחזת בתקווה שמתוך ארבעים אלף איש, בטוח אמצא לפחות אחד שיחשוב שאני חמודה ולא דוחה, מסקרנת ולא מרתיעה.

"אני מתרגשת כל־כך בשבילך, בארט," אמא אמרה כשעזרה לי להיכנס לחדר במעונות. רציתי להיאחז בשמלה שלה ולתת לה לגרור אותי בחזרה לאוטו, חזרה למרסר איילנד, חזרה לרקמה של ואיך אותך אוהב? שתלויה בחדרי. כי אף על פי שהייתי בודדה בתיכון, הבדידות הזאת הייתה לפחות מוכרת. ומה שלא מוכר תמיד מפחיד יותר. אולי בגלל זה היה לי קל להעמיד פנים שלא אכפת לי, כשכולם החליטו שאי אפשר לסמוך עליי, אחרי הכתבה ההיא בעיתון התיכון. "את עוד תראי. ארבע או חמש השנים האלה — בבקשה אל תיכנסי להיריון — יהיו הטובות בחייך."

אלוהים, אני באמת מקווה שהיא צודקת.