קינגס 3 - מלך חסר גבולות

פרק 1

קלואי

התרסקות נשמעת מאחוריי, והקערה מחליקה מידיי וצוללת לתוך מי הסבון. אני מסתובבת במהירות ורואה את אבא עומד באמצע המטבח ובוהה בשלולית של מיץ תפוזים שמתפשטת במהירות על אריחי הרצפה. רסיסי זכוכית לוכדים את אור הבוקר ומנצנצים בתוך הנוזל.

"מצטער, חומד," הוא אומר בעיניים מושפלות ובכתפיים שחוחות. "רק ניסיתי לעזור."

"זה בסדר." אני שומרת על טון קליל ועל תווי פנים רגועים כי אני לא רוצה שהוא ירגיש עוד יותר רע. "אני יכולה לנקות את זה."

אחרי ניגוב ידיים מהיר, אני לוקחת מהשיש גליל של מגבת נייר, תולשת כמה יחידות ומניחה אותן על השלולית כדי לספוג אותה, ואז אוחזת בעדינות בזרועו של אבא ומחייכת אליו. "בוא תשב בכיסא בזמן שאנקה את זה."

אני מובילה אותו אל הסלון הקטן ומתאמצת לקחת נשימות רגועות ומקפידה לא להאיץ בו, על אף שאני כמעט יכולה להרגיש את השעון מתקתק.

אחרי שהוא מתרווח בכיסא, אני תוחבת כרית מאחורי גבו ועוזרת לו להרים את כפות רגליו על ההדום שלו. "נוח לך?"

הוא נשען לאחור באנחה. "אני בסדר. לכי, חומד. אני יודע שאת צריכה להספיק לאוטובוס."

"אני אסיים לנקות ואצא."

אני ניגשת למטבח, מוציאה שקית ניילון מתחת לכיור ואוספת בזהירות את שברי הזכוכית. אני מנגבת את שאריות המיץ, רוחצת ידיים ומוודאת שהלכלוך לא עבר אל החולצה שלי. אנחת הקלה חומקת מפי כשאני לא רואה שום כתם. תודה לאל. ממש אין לי זמן להחליף בגדים.

אני לוקחת את הטלפון והמפתחות, זורקת אותם לתיק, ממלאת כוס מים ומביאה אותה לאבא.

"תודה." הוא לוקח אותה באצבעות נוקשות ומעניק לי חיוך שדומה יותר להעוויה.

אני מרגישה דקירה בלב כשהוא מקרב אותה בזהירות אל פיו, לוגם ומניח אותה ברעד על השולחן שלצידו.

אני מוודאת שהספר שלו בהישג יד ומקרבת את שלט הטלוויזיה. "אני חייבת ללכת. סוזן אמורה לקפוץ עוד מעט כדי לבדוק מה איתך."

הוא ממלמל בשקט, סביר להניח משהו לא מחמיא, ואני מסתירה את החיוך שלי. השכנה שלנו, סוזן, היא לא האישה הכי ידידותית שיש. אבל אני משלמת לה כדי שתיכנס אל אבא כמה פעמים ביום כדי לוודא שהוא בסדר בזמן שאני בעבודה. המצב לא אידיאלי, כי הם לא בדיוק חברים, אבל זה כל מה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו כרגע.

אני מרחיקה את שערו ממצחו, ושמה לב איך הצבע האפור השתלט על הקווצות שהיו פעם בלונדיניות, ואז רוכנת ומנשקת את מצחו. "אני אוהבת אותך."

הריחות של סבון ושמפו במקום הצבע והטרפנטין המוכרים מעבירים בי גל פתאומי של געגועים הביתה. אפשר להתגעגע לריח?

ההבעה הכועסת מעט שפניו עטו אחרי שהזכרתי את סוזן מתרככת, וחיבה עולה על פניו. "גם אני אוהב אותך, פשושית." הוא לוחץ את ידי חלושות, אחיזתו כמעט נטולת כוח. "קדימה, לכי. את לא רוצה לאחר."

אני מסתכלת על השעון. "אוקיי, שיהיה לך יום טוב." אני לוקחת את התיק, מעיפה בו מבט נוסף מעבר לכתפי וממהרת אל הדלת.

כמו תמיד, בדרכי החוצה אני מלטפת באצבעותיי את המסגרת של הציור הגדול שתלוי במסדרון שלנו. זו תמונה יפהפייה של מנהטן עם שחר, כשהערפל מפנה את מקומו לאורו הרך של יום חדש. זה הציור המועדף עליי מבין העבודות של אבא, וזו הסיבה שהוא אף פעם לא מכר אותו.

לאחר הצצה נוספת בשעון אני יוצאת מהדירה, יורדת במדרגות מהר ככל האפשר וצועדת אל תחנת האוטובוס, מתפללת להגיע בזמן. אני בטוחה שג'ף מחפש תירוץ לפטר אותי, אבל אני זקוקה לעבודה הזאת. ואני טובה בה, גם אם אני לא אוהבת אותה.

האוטובוס בדיוק מתרחק מהמדרכה כשאני עוברת את פינת הרחוב. אני רצה אל התחנה ומנופפת בידיי, אבל הנהג אפילו לא מעיף לעברי מבט. אני מסננת קללה חרישית, מצמידה את תיק הצד המרובע אל הבטן שלי ונעמדת.

כל מה שחסר לי עכשיו זה שארובות השמיים ייפתחו. בראש מוטה לאחור אני סוקרת את האפור המאיים של העננים שמעליי ומחזיקה אצבעות בדמיוני שהגשם יחכה, רק עוד קצת.

באורח פלא, אני יבשה לחלוטין, גם אם קצת מותשת, כשאני יוצאת ממעלית המשרד כעבור שלושים דקות ומתיישבת בכבדות על הכיסא שלי ומקווה שג'ף עוד לא הגיע. כיוון שתשע ורבע, עדיין יש סיכוי, כי זו בערך השעה שבה הוא מגיע. ג'ף אוהב שאני מגיעה לפניו. קרוב לוודאי כי הוא מפיק איזה ריגוש כמנהל כשהוא הולך ביהירות על פני השולחן שלי ודורש את הקפה שלו כאילו אני קיימת אך ורק כדי לספק את צרכי הקפאין שלו.

לרוע המזל, בדיוק אחרי שאני מתחברת למחשב שלי ומתחילה לעבור על הדואר הנכנס, דלת המשרד שלו נפתחת והוא מגיח בנינוחות, חיוך מלא שביעות רצון מרוח על פניו.

"אני שמח לראות שהצלחת סוף־סוף להגיע."

בהתחשב בעובדה שאיחרתי בפחות מעשרים דקות, ושאני כמעט תמיד מגיעה בזמן, ההערה שלו מיותרת. אבל אני חושקת שיניים ומכריחה את עצמי לחייך. "מצטערת, מר קלארקסון. הייתי חייבת ל —"

הוא מניף את ידו בביטול. "אני לא זקוק לתירוצים. אני רוצה שתעשי את העבודה שאני משלם לך לעשות."

אני כובשת את הדחף להזכיר לו שהעבודה שהוא משלם לי לעשות לא כוללת להידחק לפינה בחדר הצילום ולקבל ממנו הצעות מגונות — אבל זה לא עצר אותו.

עורי מצטמרר מהמחשבה. אני עדיין יכולה להרגיש את הלחץ של ידו המיוזעת על גבי התחתון ואת החום של נשימתו על צווארי כשהוא הציע לי לסיים את העבודה בדירה שלו על בקבוק יין. כשסירבתי, הוא לא לחץ עליי, רק התנשף בבוז והלך. אבל מאז הוא מבהיר לי את זעמו על הדחייה שלי בדרכים מרומזות. ועל אף שהייתי שמחה להגיד לו לקחת את הבולשיט שלו — ואת העבודה שלו — ולדחוף אותם למקום שבו השמש לא זורחת, אני לא יכולה.

אני יותר מדי זקוקה לעבודה הזאת, ובגלל בעיות הבריאות של אבא, שנינו זקוקים ליציבות.

אני מסוגלת לסבול בוס מניאק בשביל זה.

רק ששום דבר כבר לא נראה יציב, מאז ההשתלטות.

ג'ף מיישר חפת אחד, ואחר כך את השני, בתנועות מוגזמות במתכוון. "הצוות מאקסלסייר יגיע לכאן בעוד עשר דקות. תכניסי אותם כשהם יגיעו."

"כן, אדוני."

הוא מסתובב בהנהון, עוצר בפתח משרדו ופונה אליי שוב. "ותביאי לי את הקפה שלי. הוא היה צריך להיות על השולחן שלי לפני חמש־עשרה דקות."

כשהדלת סוף־סוף נסגרת אחריו בנקישה, אני מתנשפת וניגשת למטבחון. יש לו מכונת קפה במשרד שלו, אבל הוא עדיין מתעקש שאביא לו קפה. זה לא היה מפריע לי כל כך אם הוא לא היה עומד על כך שאניח אותו ישירות מולו, רק כדי שהוא יוכל לנעוץ מבט תאוותני בשדיים שלי.

אבל היום פקעת הלחץ בבטן שלי מסיחה את דעתי מהבוס הדוחה שלי. אקסלסייר אחזקות נדל"ן רכשו לאחרונה את טאלון יזמות, וזה אומר שהעבודה של כל האנשים כאן בסכנה. מלבד העבודה של ג'ף. בתור מנכ"ל, הובטח לו תפקיד בכיר אחרי הרכישה. לא נותר לי אלא לקוות שהם יפגינו נדיבות דומה כלפי שאר העובדים. ושלמרות הסירוב שלי להצעה שלו, ג'ף ישאיר אותי בתפקיד העוזרת שלו.

בדיוק בשעה עשר ארבעה גברים עם פנים רציניות מגיעים. אחרי שאני מובילה אותם למשרד של ג'ף כפי שהתבקשתי, אני חוזרת אל השולחן שלי, עונה על מיילים ובמקביל נועצת מבטים מלאי חרדה על הדלת שלו.

היא מתגרה בי ונשארת סגורה.

מלחיץ להיות נתונה לחסדיו של אדם אחר. התחלתי לעבוד בטאלון ברגע שסיימתי את הלימודים בניהול משרד לפני שלוש שנים. בהתחלה אצל ג'ף האב, שהיה אדם חריף מחשבה, הוגן ובוס חביב, ובששת החודשים האחרונים, אצל בנו שהיה הרבה פחות חביב. אני מקווה רק שהוא דוגל בנאמנות כמו אביו.

אני כובשת את הדחף לכסוס ציפורניים, מכריחה את עצמי להתמקד שוב במסך המחשב ומנסה להתרכז בעבודה.

כעבור חצי שעה הדלת סוף־סוף נפתחת, וג'ף מוביל את האורחים שלו החוצה. הוא לוחץ את ידיהם בחיוך חנפני כדרכו, ואז ארבעת הגברים מאקסלסייר יוצאים בלי להעיף מבט לכיווני.

לעומתם, ג'ף מתמקד בי מייד. "אני צריך לדבר איתך במשרד שלי, קלואי."

הבטן שלי גועשת כשאני מהנהנת, נעמדת ולוקחת את בלוק הכתיבה והעט שלי בתקווה שיש לו משימה בשבילי.

אני הולכת אחריו למשרד שלו ומתיישבת מולו, הוא מלטף את העניבה שלו. "אני רוצה לגשת ישר לעניין. אקסלסייר משנים את מבנה החברה."

הגרון שלי מתייבש, אך אני מסרבת לוותר על התקווה שאוכל להישאר בעבודה שלי.

המילים הבאות של ג'ף גורמות לבטן שלי להתהפך.

"יש להם מאגר כוח אדם משלהם, כך שלצערי, התפקיד שלך נעשה מיותר, החל מרגע זה. זה כמובן לא מעיד על הביצועים שלך. זו החלטה עסקית בלבד."

מוחי נתקע על שתי מילים. "מרגע זה? חשבתי... חשבתי שיהיה לי קצת זמן ל... ל —"

חיוכו של ג'ף שופע אהדה מעושה. "תהיה חבילת פיצויים, כמובן, בגלל הפסקת העבודה הפתאומית. תקבלי משכורת של שבוע עבור כל שנה שעבדת אצלנו, כולל פיצוי ימי חופשה שלא נוצלו."

הבטן שלי מתכווצת. פיצוי של שלושה שבועות בלבד? למצוא עבודה אחרת, במיוחד עבודה שתואמת את המשכורת הנוכחית שלי, בתוך פחות מחודש יהיה נס. על אף שעיניי צורבות, אני כובשת את הדמעות. מסרבת לאבד את קור הרוח שלי בנוכחותו.

השאלה פוגעת בגאווה שלי, אבל אני שואלת אותה בכל זאת. "יש סיכוי לתפקיד אחר בתוך החברה? אולי במאגר האדמיניסטרטיבי? א...אבא שלי תלוי בהכנסה שלי, במיוחד בשביל ההוצאות הרפואיות שלו."

הוא מתרווח בכיסא ומשלב ידיים על הכרס שלו. "המאגר מלא. אבל אם תבקשי, אני בטוח שמשאבי אנוש ישמרו אצלם את קורות החיים שלך. וכמובן, הם יספקו לך המלצה. תקפידי למלא את הניירת בשביל הפיצויים לפני שתלכי."

אני קמה בטלטלה ולופתת את בלוק הכתיבה והעט שלי בידיים מיוזעות. כעס משולב בתחושה מחליאה של פגיעות מציף אותי. אני רוצה לצעוק עליו — לדרוש ממנו להיות אדם טוב יותר. גבר טוב יותר. אבל אני עדיין זקוקה להמלצה הזו.

יחד עם זאת, אני לא מסוגלת להיות מקצועית כמו בששת החודשים האחרונים, לכן אני פונה, יוצאת בלי מילה וסוגרת אחריי את הדלת.

התנועות שלי נוקשות כשאני חוזרת לשולחן ואוספת את החפצים המעטים שלי. בתוך דקות אני מוחקת כל הוכחה שאי פעם הייתי כאן. אף פעם לא קלטתי כמה מעט חפצים אישיים הבאתי איתי או איזו תחושה לא אישית משרה השולחן שלי.

תיק הצד שלי עמוס, אני סורקת את השטח בפעם האחרונה ויורדת במעלית למחלקת משאבי אנוש, אני רואה את גוון, אישה מבוגרת ומקסימה ששתיתי איתה קפה מדי פעם, מחייכת אליי בעצב.

"אני כל כך מצטערת, קלואי," היא אומרת, וללא ספק כבר יודעת אילו תפקידים קוצצו. "זו טעות לוותר עלייך. את בין העובדים הכי חרוצים כאן."

חיוכי מתערער מעט. "תודה. אני מעריכה את זה."

היא מחליקה על הדלפק הסכם פיצויים ואישור על תלוש השכר האחרון שלי.

אני רק בוהה בטפסים, והיא לוחצת את ידי. "אני בטוחה שלא ייקח לך הרבה זמן למצוא משהו אחר. אני אכתוב את ההמלצה שלך בעצמי."

אני לוחצת את ידה בחזרה ומצליחה להפיק בכוח חיוך שאני מקווה שנראה משכנע יותר. אחר כך אני מרימה את העט מהדלפק וחותמת על הטפסים שמציינים את סיום העסקתי. היא מצלמת אותם ומושיטה לי את ההעתקים. אני תוחבת אותם לתיק, נפרדת ממנה והולכת.

באוטובוס בדרך הביתה ראשי דוהר ומחשב כמה זמן הפיצויים יחזיקו אותנו אחרי שאוסיף אותם לחסכונות הצנועים של אבא ושלי. כדי לספק לידיי תעסוקה, אני מוציאה את הטלפון ועורכת רשימה של צעדים נדרשים, כולל עדכון קורות החיים שלי והגשת בקשה לדמי אבטלה.

כשהאוטובוס מגיע לתחנה שלי, אני כבר צריכה הסחת דעת מעודף מחשבות. בהליכה הביתה אני מתקשרת לחברה שלי, לולה.

היא עונה, ואני שומעת את הבכי של הבן שלה ברקע. "זה זמן לא מתאים?" לעזאזל, אני מקווה שלא הערתי אף אחד מהם משינה.

היא צוחקת בעייפות. "אין זמן לא מתאים לשמוע ממך. אבל חכי רגע."

היא הומה ברוך, והבכי נפסק.

"טוב," היא אומרת. "הוא אוכל. אני יכולה לדבר."

"איך הולך בכלל בתור אימא?"

כריסטופר כבר בן חודשיים, וראיתי אותו רק פעמיים, כי אנחנו כבר לא גרות קרוב מספיק בשביל ביקורים מהירים. נראה שלולה השתלבה בתפקיד החדש שלה בטבעיות. אולי היא רק בת עשרים וארבע, כמוני, אבל היא והחבר שלה מהתיכון, ג'יימי, התחתנו בגיל צעיר והקמת משפחה הייתה מדורגת גבוה ברשימת התוכניות שלהם.

"מתיש, אבל אני מתה על זה. הוא כזה מתוק. והוא מתחיל לישון יותר בלילה. ככה שזה בונוס." היא נאנחת בסיפוק. "מה איתך? גילית כבר מה קורה עם העבודה שלך?"

כתפיי נדרכות שוב בדאגה. "החל מהיום, אני מובטלת."

היא מתנשפת. "את צוחקת עליי. ג'ף החלאה לא נלחם על המקום שלך?"

אני מדחיקה את הגועל והכעס ששמו מעורר. "היה טיפשי מצידי לחשוב שהוא יעשה את זה. הדבר היחיד שעשיתי לא בסדר היה להבהיר לו שאני לא אשכב איתו."

"יש גברים שזה הדבר היחיד שמעניין אותם."

"אני חייבת למצוא עבודה אחרת במהירות." אני נושכת את שפתי התחתונה. "חבילת הפיצויים היא בדיחה."

לולה שותקת כל כך הרבה זמן עד שאני חוששת שהשיחה התנתקה. בדיוק כשאני עומדת להרחיק את הטלפון מהאוזן כדי לבדוק, היא אומרת, "למה שלא תראי בזה סימן להתחיל לצייר שוב? זכית בתחרות ההיא, ואני בטוחה שתוכלי להרוויח יפה אם תיתני לזה הזדמנות. היום את אפילו לא צריכה גלריה — רק למכור את הציורים שלך באינטרנט."

הצחוק שבוקע ממני נשמע היסטרי במקצת. "לולה, התחרות ההיא הייתה בתיכון. וכבר אין לי זמן לצייר. ובטח לא להבטיח שאני אוכל למכור מספיק כדי לכסות את החשבונות שלנו. נשארו לאבא תרופות רק לחודש אחד לפני שהוא יזדקק לחידוש מרשם."

לולה נושפת. "אני יודעת, אני יודעת. זה לא מציאותי. אבל זה פשע לבזבז את הכישרון והלהט שלך. אולי אם תתחילי לצייר שוב כתחביב, ככה תוכלי לפתוח חנות מקוונת תוך כדי עבודה במקום אחר. וברגע שתתחילי להרוויח כסף, תוכלי להתפטר ולצייר במשרה מלאה."

"אולי ביום מן הימים." אני מעריכה את האמון שלה בי, מוטעה ככל שיהיה. אהבתי לצייר כילדה. אולי אפילו הייתי טובה בזה — אחרי הכול, אני הבת של אבא שלי — אבל אני יודעת כמה קשה להשיג הכנסה יציבה כאומן. אפילו אבא נתקל בקשיים. ועכשיו, כשהוא תלוי בי? אני לא יכולה לקחת את הסיכון הזה. מה יקרה אם כל מה שבניתי יתמוטט סביבי?

הרבה פחות סביר שזה יקרה עם עבודה טובה ומשכורת קבועה — אלא אם כן תתרחש עוד תקרית כמו היום, כמובן.

לולה מהמהמת, והקול שלה נשמע יותר מדי ספקני. "אז אולי יש לי עוד פתרון. גיסתו של ג'יימי עובדת בחברת השמה וגיוס. הם מאיישים משרות אדמיניסטרטיביות בחברות יוקרתיות. אם תגישי את קורות החיים שלך, אני אמליץ עלייך בחום."

"באמת?" תקווה ניצתת בחזה שלי. חברה יוקרתית פירושה משכורת גדולה יותר, וכך יהיה לי קל יותר לממן את הטיפול והתרופות של אבא.

"בטח. ברגע שאסיים להניק את כריסטופר, אני אשלח לך את הפרטים."

אנחנו מדברות עוד קצת ונפרדות רק כשאני מגיעה לדלת הבניין של אבא.

דלת הבניין שלי. אחרי שנתיים אמור להיות לי קל יותר לזכור את זה.

אני עוצרת לפני שאני נכנסת, עוצמת עיניים ומתעשתת. המצב של אבא קשה מספיק בלי שאוסיף לו מתח מדאגות התעסוקה שלי.

אני נושמת עמוק, מדביקה על פניי חיוך קורן ומסובבת את הידית.