הזאבים של ונקובר 1 - סודות על הקרח

פרולוג

ערוץ הספורט — דיווח חדשותי

"טוב, דייב, קיבלנו חדשות ששחקן ההוקי, מקס לוגן, תקף את אחד מחבריו לקבוצה, ג'וזף פלנינק. כולנו ראינו את הסרטונים של הקטטה שהתחילה במלתחות של המרמיטות ממינסוטה. הם דיווחו שפלנינק עבר ניתוח בפנים ושהוא לא ישחק עד סוף העונה."

"ג'ים, ראית את הקטטה הזאת? היא הפכה לוויראלית בעולם הספורט והייתה גורמת לקונר מקגרגור להתכווץ. אף פעם, על הקרח או מחוץ לקרח, לא ראיתי קטטה כל כך קיצונית או אלימה."

"מקס לוגן צריך לתת הרבה הסברים. ככל הנראה, המאמן של מינסוטה ישאיר אותו על הספסל עד סוף העונה."

"ג'ים, אם זה יקרה, זה יקטין את הסיכוי של מינסוטה לזכות בגביע סטנלי."

"אני חושב שלוגן הגזים הפעם. אני לא בטוח אם הוא אי פעם יצליח להתאושש מזה. הייתי מהמר שמינסוטה מנסה באופן פעיל להיפטר ממקס לוגן."

"אני מסכים. אבל אם הם ייפטרו ממנו, הסיכוי של לוגן להתקבל לקבוצה אחרת מזערי, למרות הכישורים שלו על הקרח. מנהל לא יכול להסתכן עם התנהגות כזו מחוץ לקרח, היא יכולה להשפיע לרעה על כל הקבוצה. המשחק הערב אולי היה המשחק האחרון של מקס בהוקי מקצועי."

1

נכנסתי לטרקלין שדה התעופה, ניגשתי לבר וזרקתי את התיק שלי על הכיסא לידי.

"מה תרצי?" הברמן שאל והניח תחתית מולי.

"ג'ין וטוניק, בבקשה," שלפתי את הארנק. "כפול."

הייתי בדרך הביתה. הייתי זקוקה למיץ אומץ.

הטלפון שלי רטט. "היי, אימא."

"היי, מותק. מה שלומך?"

"בסדר."

"אבא ואני כל כך מתרגשים לראות אותך."

לא טרחתי להסתיר את השעשוע בקולי. "אימא, רק לפני חודשיים הייתם בטקס הסיום של הלימודים שלי."

נאבקתי לשכנע את ההורים שלי לתת לי לבלות את הקיץ בניו־יורק אחרי שסיימתי את הלימודים באוניברסיטה, והם בסופו של דבר נכנעו.

"רורי, את יודעת למה אני מתכוונת. אנחנו שמחים שאת חוזרת הביתה. עברו ארבע שנים ארוכות מאוד."

לא הסכמתי איתה. אלה היו ארבע השנים הכי מדהימות בחיים שלי. רציתי להיות עצמאית, אז בחרתי באוניברסיטה רחוקה מהבית. אבל עכשיו החופש שלי הסתיים, והבת האובדת הייתה צריכה לחזור הביתה.

אהבתי את ההורים שלי. ועל אף שהם היו שתלטניים, הם אהבו אותי. לפעמים יותר מדי. "יהיה נחמד לחזור לוונקובר."

"אבא שלך כל כך מתרגש להתחיל לעבוד איתך. הוא מדבר על זה כבר שבועות."

המתח בבטן שלי התגבר. אבא שלי תמיד רצה בן שיירש ממנו את העסק, אבל כיוון שהייתי הבת היחידה שלו, הכבוד הנהדר הזה נח עכשיו על הכתפיים שלי.

ומחץ אותי.

לא הייתה לי כוונה להצטרף לאבא, אבל עשינו עסקה לפני ארבע שנים. אם הוא ייתן לי ללכת לאוניברסיטה בניו־יורק, אני אחזור לוונקובר ואתמחה אצלו במשך שנה אחת אחרי סיום הלימודים.

“נראה לי שקוראים לנו לעלות למטוס, אימא,״ שיקרתי. “אני צריכה ללכת.״

“אוקיי. אבא ואני הולכים לאירוע צדקה הערב, אז אנחנו נשלח לך נהג שיאסוף אותך.״

“אוקיי, בסדר.״ ההורים שלי נהנו ממחויבויות חברתיות חשובות. קבלת פנים חמה בשדה התעופה לא הייתה משהו שעשינו כמשפחה.

“אוהבת אותך, רורי.״

“נתראה בקרוב, אימא.״

ניתקתי את הטלפון. לא היה לי אכפת שהשעה רק שתים־עשרה בצהריים, סימנתי לברמן למזוג לי עוד ג׳ין וטוניק. נשארה עוד חצי שעה עד לעלייה למטוס, והייתי צריכה אומץ כדי לעשות את זה.

גבר ניגש לבר. בחנתי אותו במבט שלי.

חתיך בטירוף.

הוא היה גבוה בהרבה ממטר ושמונים, ושערו החום הבהיר נגע בצווארון שלו. לפי השעון הכסוף בסגנון צבאי על מפרק כף היד הרחב שלו והחולצה המכופתרת בצבע כחול כהה עם הצווארון הפתוח שלבש, הוא נראה עשיר. מכנסי הג׳ינס הכהים שלבש היו צמודים לתחת החטוב שלו. לוהט בטירוף וכל כך לא הטעם שלי. לא הייתי בקטע של גברים אתלטיים, ולא של עשירים. הוא היה שניהם.

כאילו היה לו חוש שישי, הוא הסתובב כדי שאוכל לראות את פניו.

אלוהים.

הנשימה שלי נעתקה כשבחנתי את קו הלסת המדהים שהוביל לכיוון הסנטר שלו. עצמות לחייו היו כל כך מסותתות שהן היו גורמות לדה וינצ׳י לבכות. עיניו הכחולות בחנו משהו מאחוריי. הסטתי את המבט ממנו ושתיתי את המשקה שלי.

קול סטטי בקע מהרמקולים. לתשומת לב הנוסעים, טיסה 335 של קנדה ווסט לוונקובר מתעכבת. שעת היציאה החדשה היא 12:50. אנו מתנצלים על אי־הנוחות.

עצרתי אנחה של כעס. שנאתי לטוס.

“תרצי עוד, מותק?״ הברמן שאל.

“כן, תודה. ושיהיה שוב כפול.״

“כבר חוזר.״ הוא אמר והתרחק.

הבחור החתיך ישב כמה מושבים לידי. מזווית העין שלי, ראיתי אותו מסתכל בשעון שלו כשההודעה נשמעה ומסמן לברמן להביא לו משקה.

במהלך ארבע השנים שלי בניו־יורק, העדפתי לצאת עם אומנים. רוב האקסים שלי היו ציירים מדהימים ועדיני נפש. הם פיצו על מה שהיה חסר במבנה גופם עם האינטליגנציה והרגישות שלהם. הבחור הזה נראה כמו הטיפוס שנמנע מלדבר על רגשות, העדיף לצפות בספורט ולשתות עם החברים שלו.

ונועד לזיין.

המחשבה הנוראה חלפה במוחי במהירות. ישבתי קפואה, עם המשקה שלי בחצי הדרך אל שפתיי. מאיפה היא הגיעה? בחנתי אותו בריכוז. ערוץ הספורט בטלוויזיה מעל הבר משך את כל תשומת הלב שלו.

לתינוקות המגודלים, כמו שאבא היה קורא לאקסים שלי, היה פגם גדול אחד — כולם היו גרועים במיטה. אולי זה היה המבנה הגבוה והגוף הרזה שלהם או העובדה שהם היו יצורים יותר רציונליים מאשר מיניים, אבל עד היום, חיי המין שלי היו משעממים.

לבחור החתיך היו כתפיים עצומות וגוף אתלטי. בכנות, הכוח שלו הפחיד אותי. כמו מלאך אפל שיכול היה לרסק לב של אישה אפילו בלי לנסות. הוא היה לוקח את השליטה לידיים בחדר השינה ומחוצה לו.

למדתי בשלב מוקדם בחיים שאני לא רוצה לתת לאף אחד כוח או שליטה עליי. סבלתי ממאבקי כוחות עם אבא שלי מאז שזכרתי את עצמי. למה שאצא עם מישהו שירצה לשלוט? הבחור הזה היה זכר אלפא טהור. פוטנציאל מרגש במיטה, וגיהינום מוחלט בכל מובן אחר בחיים שלך.

הקול הסטטי נשמע שוב ברמקולים. לתשומת לב הנוסעים, זוהי קריאה לעלייה למטוס של קנדה ווסט, טיסה 335 לוונקובר. כל הנוסעים מתבקשים להגיע לשער מספר עשרים ושלוש בהקדם האפשרי.

שתיתי את המשקה שלי בלגימה אחת כדי שארגיש מטושטשת מספיק בשביל להתמודד עם ההמראה ונכנסתי לשירותים. השיער השחור והארוך שלי הגיע עד המותניים. עיניי הכחולות היו חסרות מיקוד, אבל מרחתי עוד קצת ליפגלוס על השפתיים בכל מקרה והזדקפתי.

אולי אם אומר לעצמי מספיק פעמים שטיסות הן לא דבר מפחיד, אני אאמין בזה.

הלכתי לכיוון שער העלייה למטוס והתיישבתי על אחד המושבים הכחולים והנוקשים. למרות האלכוהול בוורידים שלי, הרגשתי פניקה.

אני יכולה לעשות את זה!

התור למטוס הצטמצם עד שרק אנשי חברת התעופה נשארו בשער. לא הצלחתי לקום. תחושת הבטן שלי אמרה לי לא לעלות על הטיסה.

נוסעים יקרים, שער העלייה למטוס לטיסה 335 של קנדה ווסט לוונקובר נסגר בעוד דקה. כל הנוסעים הנותרים מתבקשים לעלות מייד. אני חוזר, זוהי קריאה אחרונה לקנדה ווסט, טיסה 335 לוונקובר.

מה כבר יקרה אם אעלה על טיסה מאוחרת יותר? להורים שלי לא יהיה אכפת. הם יהיו באירוע הערב. יכולתי ללכת לבית מלון, או אפילו יותר טוב, לחזור לניו־יורק.

רורי אשפורד, נא להגיע לשער מספר עשרים ושלוש בהקדם האפשרי. הקול קרא מעליי ברמקולים.

רורי אשפורד, נא להגיע לשער מספר עשרים ושלוש.

ברגליים כבדות ובחוסר רצון, ניגשתי אל השער. דיילת הקרקע נעצה בי מבט זועם כשלקחה את הדרכון שלי ואת כרטיס העלייה למטוס.

“לא שמעת את הקריאה?״

ניסיתי לדבר, אבל המילים לא יצאו.

היא החזירה לי את הדברים שלי. “שתהיה לך טיסה נעימה.״

2

כשגררתי את עצמי למטוס, לא יכולתי להשתחרר מהתחושה שהלכתי אל הסוף שלי. התחמקתי ממבטים של נוסעים כועסים כשהדיילות סגרו את הדלת מאחוריי.

בדקתי את הכרטיס שלי. כיסא איי־2.

מעדתי כשהבנתי שהבחור החתיך מהבר ישב בכיסא בי־2.

חולצת הטריקו שלי התרוממה סנטימטרים מהפנים שלו בזמן שנאבקתי לדחוף את התיק שלי לתא שמעליו. הוא התבונן בי בהבעת פנים אטומה עד שהתיק סוף־סוף נכנס.

"אני יושבת לידך," ניסיתי לומר בקול רגוע.

הוא קם והתנשא מעליי. לא היה הרבה מקום לזוז, מה שגרם לי להתחכך בגופו המוצק בזמן שניסיתי להגיע למושב שלי.

"תודה," מלמלתי. הרגשתי שיכורה יותר ממה שרציתי להיות. הג'ין הכפול האחרון בהחלט השפיע עליי. אחרי שנחגרתי, בדקתי את האבזם שלוש פעמים והוצאתי את מדריך הבטיחות מהכיס בגב המושב שלפניי. קראתי אותו פעמיים ובדקתי איפה נמצאות יציאות החירום הקרובות. חיפשתי מתחת למושב שלי את חגורת ההצלה המתנפחת על אף שידעתי שלא נטוס מעל מים.

הרמתי את המבט אל שתי עיניים כחולות קפואות.

אני מדברת יותר מדי כשאני לחוצה, וכרגע החרדה שלי הגיעה לשיא חדש. "אני שונאת לטוס. אני נמנעת מזה בכל מחיר."

הוא רק המשיך להתבונן בי בלי לענות.

הידקתי את חגורת הבטיחות. "אנשים אומרים שבטוח יותר לטוס מבחינה סטטיסטית מאשר לנהוג ברכב, אבל אני מכירה הרבה אנשים שהיו בתאונות דרכים, והם בסדר. אף אחד לא שורד התרסקות של מטוס."

הפסקתי לדבר כשהדיילת התחילה את הדרכת הבטיחות עם הבעה משועממת על פניה. כמה רגעים אחר כך, המטוס זינק לאחור וגרם לי להשתנק.

הצצתי דרך החלון כשהמטוס התרחק מהמבנה של שדה התעופה וזחל לכיוון מסלול ההמראה תוך כדי שהקפטן מלמל שטויות ברמקול לגבי כיווני הרוחות וזמן ההגעה המשוער. הפחד השתלט עליי כשהמנועים התעוררו לחיים והרעישו תחתינו. הייתי צריכה לנסוע באוטובוס. או ברכבת.

כל כך התחרטתי שלא נסעתי ברכבת.

עוצמת המנועים הרטיטה את המטוס בזמן שהוא דהר לאורך המסלול במהירות מפחידה שגרמה לי לפלוט יבבה.

החתיך פתח את ידי הקפואה שאחזה במשענת היד וכיסה אותה עם היד העצומה שלו. עצמתי עיניים וניסיתי להאט את קצב הנשימות שלי.

“איך קוראים לך?״ הקול שלי רעד.

לקח לו זמן לענות. “למה?״

“אם אמות בזמן שאנחנו אוחזים ידיים, אני רוצה לדעת איך קוראים לך.״

“מקס.״ הוא ענה.

“רורי.״

המטוס כולו רעד סביבנו כשהוא התרומם מהקרקע, והתנופה החזקה הצמידה אותי לאחור אל הכיסא שלי. עצמתי עיניים חזק והתפללתי שלא נמות.

כשהמטוס התייצב באוויר אחרי כמה דקות, הרשיתי לעצמי לפקוח עיניים.

כשהייתי לחוצה, דיברתי. המילים פשוט נשפכו ממני. “הייתה לי הרגשה כל כך רעה כשעליתי על הטיסה הזאת, ותחושת הבטן שלי אף פעם לא טועה.״

הוא עדיין החזיק את היד שלי. משכתי אותה מאחיזתו, והוא לא שחרר אותה מייד.

הסתובבתי אליו, ותווי פניו שהיו כמעט מושלמים שוב טלטלו אותי. המילים המשיכו לצאת מהפה שלי בלי רשות. “סיימתי לימודים בניו־יורק ועכשיו אני חוזרת הביתה לוונקובר.״

הוא חיכה, אבל לא דיבר.

ניסיתי לדובב אותו שוב. “אתה מוונקובר?״

“לא.״

“אתה בא לחופשה?״

עיניו הכחולות הצטמצמו בתגובה לחטטנות שלי. “אני עובר לשם.״

“אה.״ הצצתי למטה על יד שמאל שלו. אין טבעת נישואין. “לבד?״

“לבד.״ הוא ענה ביובש.

הידקתי שוב את חגורת הבטיחות. “אני מתחילה שם עבודה חדשה. וזה מלחיץ אותי.״

דממה השתררה בינינו. הצצתי לכיוון שלו, והמבטים שלנו הצטלבו. הוא לא דיבר, רק הקשיב.

“אני אמורה להתמחות בחברה של אבא שלי. הוא חושב שהעסק שלו הוא המורשת שלי ורוצה שאני אלך בעקבותיו. או שאביא לו במקום זה כמה נכדים שיוכלו לרשת אותו ברגע שהם יהיו מבוגרים מספיק, אבל...״

“אבל מה?״

“אבל אני לא מוכנה להתחתן או להביא ילדים לעולם, אז האפשרות הזאת לא באה בחשבון.״

העפתי לעברו מבט. הוא עדיין הקשיב.

“היו לי בני זוג, אבל הם היו יותר בשביל הכיף, אתה מבין? זה לא שהייתי מתחתנת עם אחד מהתינוקות המגודלים האלה.״

“התינוקות המגודלים?״

“ככה אבא שלי קרא להם, כי הם לא היו כמוך.״

הבעה של שעשוע וסקרנות הופיעה על פניו. “כמוני?״

קיללתי את עצמי על הפה הגדול שלי.

האלכוהול בוורידים גרם לי לדבר יותר מדי. צמצמתי את עיניי וניסיתי לסגת מהשיחה הזאת. “אתה יודע.״ נפנפתי בידי לכיוונו. “ספורטיבי ועם מראה שתלטני ודומיננטי. אני בטוחה שאתה אוהב ברים שמשדרים בהם משחקי ספורט. אבא שלי אוהב ברים כאלה, אבל המגודלים העדיפו ברים של שחמט.״

“את חושבת שאני נראה שתלטן?״ הוא שאל.

הסתובבתי ובחנתי את תווי פניו המסותתים, ידיו הגדולות והכתפיים הרחבות שלו. הוא היה גבר אלפא, ובהחלט שתלטן. “כן, תסמוך עליי.״

“למה את חושבת ככה?״ הוא בחן אותי בסקרנות.

כי אתה נראה כמו הטיפוס שלוקח את השליטה לידיים. במיוחד במיטה. “אתה אומר לי שאתה לא שתלטן?״

הוא הביט עמוק אל תוך עיניי עד שהתפתלתי. “לא.״

“זה היה שתלטני מאוד, מה שעשית עם העיניים שלך הרגע.״ התגריתי בו.

השפתיים היפות שלו התעקלו בחיוך שהיה ממס כל נזירה אדוקה. “מה זה בר שחמט?״

“מקום שבו משחקים שחמט ושותים אלכוהול. כמו בר ספורט, אבל שחמט הוא הספורט.״ עניתי.

החיוך שלו גדל. “שחמט זה לא ספורט.״

“אתה נשמע כמו אבא שלי.״ גלגלתי עיניים.

“שחמט זה לא ספורט,״ הוא חזר.

“זה ספורט אינטלקטואלי.״

“זה אולי אינטלקטואלי, אבל זה לא ספורט.״ הוא התווכח.

הסטתי את השיער שלי מעבר לכתפי. “אוקיי, בסדר. הנקודה היא שלא הייתי מוכנה להתחתן עם אף אחד מהמגודלים האינטליגנטיים והלא ספורטיביים, אז זה אומר שאני צריכה להתמחות אצל אבא שלי במשך שנה שלמה.״ שחררתי אנחה ענקית. “ואני מפחדת מזה. העסק הזה הוא התשוקה של אבא שלי. לא שלי. אבל הוא נחוש שאני אחליף אותו כשיפרוש.״

“ואת לא רוצה.״ הוא אמר את מה שחשבתי בקול רם.

חייכתי אליו חיוך עצוב. “אני רוצה לחיות את החיים שלי. ההורים שלי תכננו אותם בשבילי.״

“זה נשמע כמו לחץ עצום.״

“אין לך מושג עד כמה.״

עיניו הכחולות בחנו אותי. “אני חושב שאת צריכה ללכת על זה.״

“מה זאת אומרת?״

“תיתני את כל מה שיש לך בשנה הזאת של ההתמחות. תעשי את העבודה הכי טוב שאפשר.״

צמצמתי את העיניים בחשדנות. “למה שאעשה את זה?״

“בסוף השנה, אם תחליטי שזה לא בשבילך, אף אחד לא יוכל להאשים אותך שלא ניסית.״

זאת הייתה עצה לא רעה בכלל.

פיהקתי. “אבא שלי היה מחבב אותך.״

“למה?״

“כי אתה לא תינוק מגודל.״ שילבתי את הרגליים מתחתיי. “אני חושבת שאלך לישון עכשיו.״