באמצע הסלון הגדול והריק שלי, בין ספת העור המשופשפת למערכת הסטריאו העתיקה שמנגנת תקליטי בלוז שרוטים, ניצבת תיבת מתכת דחוסה. היא אדומה עם פס לבן, וכשאור השמש פוגע בה בזווית הנכונה הבוהק שלה עלול לסנוור. היא לא שולחן, למרות שהרבה פעמים אני מניח עליה דברים, ואין אדם שנכנס אלי הביתה ולא שואל עליה. ובכל פעם אני עונה תשובה שונה, לפי המצב רוח וגם לפי השואל.
לפעמים אני אומר "זה משהו מאבא שלי", לפעמים "זאת חתיכה כבדה של זיכרון", לפעמים "זה מוסטנג 68' עם גג נפתח" או "זאת נקמה אדומה ובוהקת", ולפעמים אפילו "זה העוגן שמחזיק את כל הבית הזה במקום, בלעדיו כבר מזמן הכל היה עף לשמים".