הקרחון האחרון נמס או נסחף לעומק הים. הרוח הדרום מזרחית נשבה קלושות. הצוללנים החליפו ביניהם מילים אחרונות לפני שנכנסו למים.
"נישאר אחד ליד השנייה למטה. תסמני לי ברגע שמשהו מרגיש לא בסדר, טוב?"
"כמובן."
הצוללן השני נע בקלילות בסנפיריו משל היו נעליים. אילווה פגשה אותו לראשונה אתמול, כשהגיעה באוטובוס ללונדֶה והזמינה חדר באכסניית המטיילים. היא הייתה אסירת תודה על כך שאפשר לה להצטרף אליו לצלילה, טעונת תקווה שהאביב הזה יהיה שונה בתכלית מאביב אשתקד. היא כמובן לא הודתה בפני שותפה החדש, שלא דמיינה את הצינה שתשרור בחמש בבוקר בחודש אפריל.
אִילווה הידקה את חליפת הצלילה עם צינורות מיכל הגז. היא כבר חבשה את המסכה, והידקה את שפתיה סביב השנורקל. שניהם הסתגלו לאותה דינמיקה נטולת מילים שהיא כל־כך אהבה — הסימן שהכל בסדר, מי יורד ראשון ומי אחריו, אנחנו סומכים זה על זו, לא משנה מה יקרה.
מתחת לפני המים הראות הייתה עכורה. אילווה שחררה אוויר מהאפוד כדי לשקוע באיטיות, נשמה נשימות עמוקות וסדירות. למים היה צבע של שמרים. המוני חלקיקים שהתערבלו בנתיבי הזרימה. למרות חליפת הצלילה, היא הרגישה את הקור המעקצץ.
זה היה רחוק מאותן הרפתקאות אקזוטיות שאנשים העלו לעמודי הסושיאל שלהם, הרחק שנות אור מדגים צבעוניים שהזכירו סרטי דיסני.
בצלילת הסיום בקורס לפני שנתיים היא חוותה את התרחבותו של העולם. יש עוד כל־כך הרבה רבדים לגלות, מימדי עתיד שהיא כלל לא הייתה מודעת אליהם.
כמובן שהכל התחיל בגלל גבר. הם יצאו מספר חודשים, וחלקו זה עם זו את חלומותיהם לגבי העתיד. אילווה רצתה לרדת בהיקף המשרה ולקנות בית קיץ, בעוד שהגבר שאת שמו העדיפה לשכוח חלם על צלילות בריפים לחופי טהיטי והפלגות סביב איי שונית המחסום הגדולה באוסטרליה. הוא הכיר מקומות שטרם זוהמו על ידי תיירות ההמונים.
כשהייתה לבדה, אילווה חיפשה מידע באינטרנט על קורסי צלילה. היא פחדה שלא תצליח להתמודד עם הקלסטרופוביה, שתחווה התקף חרדה מתחת למים. מהסיבה הזאת, באותו חורף היא צללה בסתר בימי חמישי בבריכה העירונית.
שמונה, תשעה מטרים ועוד כמה מטרים בודדים לקרקעית. אילווה כבר לא הבחינה בצבע האדום של הכפפות. בעומקים האלו הצבעים התפוגגו.
היא בדיוק סיימה את צלילת החוץ האחרונה שלה בקורס, כשהבחור נעלם. אחרי שהתעלם מעשרות הודעות ששלחה לו, הוא כתב לה שהיא בחורה נהדרת, אבל הוא עדיין לא התגבר לגמרי על האקסית שלו.
שוב הכה בה הייאוש, שאינה מסוגלת לתחזק קשר, והבדידות האין סופית נפרשה לפניה. מכיוון ששילמה אלפי קרונות, שידעה שלא תקבל בחזרה, כדי ללמוד לנשום מתחת למים, היא החליטה לסיים את הקורס. לפחות תוכל לפרסם בפייסבוק את התעודה, ולהוכיח לחבריה שהיא מסוגלת להרבה יותר ממה שהם חשבו.
אחרי צלילת הסיום היא התוודעה לעולם מקביל שממנו התפעלה בלי קשר לבחור. היא החלה לנצל כל הזדמנות לצלול בארכיפלג של שטוקהולם, ושמעה על רבבות האוניות הטרופות באזור אונֶגרמַנלַנד.
* * *
עכשיו היא הבחינה במשהו בזווית אלומת האור. עמודים, או בולי עץ ענקיים. היא בדקה את העומק — ארבעה־עשר מטרים — והבינה שהיא נמצאת מול הגשר ששקע.
יסודות הגשר התקמרו עם השנים, ויצרו קשת מחודדת שהזכירה לה כניסה לקתדרה. בקרב הצוללנים המקום כונה הכנסייה. אילווה הסתובבה כדי ליצור קשר עם הצוללן השני ששהה בשולי טווח הראייה שלה, עסוק במצלמה. היא סימנה לו שהיא מתקדמת לשם, והוא הרים את ידו, אותת לה שקלט.
היא הוצפה יראת קודש כשחצתה את המפתן בשחייה, מתפעלת מהחושך הגדול סביבה שצמצם את העולם החיצון לפס דק של אור. מי היה מאמין שגשר סנדוֹ, שקרס בעבודות הבנייה לפני שנים רבות כל־כך, בעיצומה של המאה ה־19 שהלכה ונשכחה עם כניסתה של המאה החדשה, היה פה כל הזמן הזה. אילווה קירבה את ידה לגוף העץ השבור, ושחתה לאורכו מהצד השני. העבר היה מוחשי ואמיתי.
כשביקשה לחזור, כבר לא הייתה בטוחה בכיוונים. החושך סביבה היה מוחלט, ואלומת האור האירה מספר מטרים לפניה בלבד. הגשר כבר לא היה בטווח ראייתה. היא הרחיקה מדי.
הזיעה פרצה מכל נקבובית בגופה, יחד עם אימה צוננת שלפתה אותה. היא לא ידעה להגדיר בדיוק מה קורה לגופה, שכן בעומק הזה כל הרגשות נחוו אחרת. לפי החוקים היא הייתה אמורה להשקיע שתי דקות בחיפוש אחרי בן זוגה לצלילה, ולאחר מכן להתחיל את הציפה חזרה למעלה. אילווה לא הייתה בטוחה כמה זמן עבר.
היא כבר החלה לעלות ואז הבחינה במשהו גדול לידה, והחליטה לעצור. תחילה פחדה, למרות שזה היה טיפשי. הרי אין ממה לחשוש בעומקים האלו. כשמיקדה את הפנס, הבחינה באונייה. היא שוב צללה והתקרבה לדפנות, בועטת בעדינות כדי למנוע התערבלות של בוץ וחול. בגלל מי הים הבלטי המליחים, התילוע לא שגשג והעץ נשאר בשלמותו כך שאפשר היה לקבוע מתי האונייה נטרפה.
אילווה ניסתה להיזכר מה למדה על האוניות הטרופות בחוף המזרחי, בצד הזה של גשר סנדו, שמופו רק בקיץ שעבר. המחשבה שהיא מתסכלת על משהו שאיש לא ראה מקרוב מזה מאה שנה או יותר היממה אותה. היא הציצה דרך סדק, והבחינה בכיסא הפוך, דרגש מחובר לקיר, רסיסים, אולי חרסינה.
היא עקבה באיטיות אחרי דפנות האונייה, וראתה משהו בקרקעית. היא חגה מסביב לאותו חפץ, ולרגע חוותה קוצר נשימה. כאילו שמישהו אטם את השנורקל. היא אחזה בפיה ונשמה.
שלד. שלד של בן אדם שקוע למחצה בבוץ. ראשה הסתחרר כשחשבה על כל החפצים שבוודאי היו שם: ספר שמישהו קרא, הקערה שנופצה כשהאונייה שקעה. הכל היה מומחז בבירור. החיים והמוות התמזגו לאחד. אילווה נשפה ובלעה כדי לווסת את הלחצים, אבל לא הצליחה לנשום.
למה היא מתקשה לנשום כשבמיכל יש חמצן לעוד מספר שעות? היא גיששה אחר מאזן הציפה, כדי שתוכל להתחיל את הציפה מעלה, בהדרגתיות ולא מהר מדי כדי לא לסכן את הריאות.
אבל אילווה בקושי הצליחה להבדיל בין הכפתור האדום לאפור, מה למעלה ומה למטה. היא בעטה במלוא הכוח, והרפש סביבה הסתחרר.
ריח הזפת עורר באלן וֶסטִין געגועים כשהתקרב לנמל. הוא נזכר בשריקה שהייתה מפרה את הדממה מדי בוקר מעט לפני השעה שבע, כשהרוכבים היו דוהרים במורד לכיוון המפעל בלונדה.
טרפנטין וסולר, הדפיקות והקרקוש והמיית הגלים כשהמעבורות עגנו לקראת צביעת התחתית השנתית. הוא ראה בבירור את סטוֹפֹורֶן ולוכדי הלוויתנים בּיוֹרן ובַּאקֶה שהוסבו לניוד קורות, ואת ספינת הפאר ודִינֶס II, שהייתה יותר יוקרתית מהאחרות עם ספות עטויות משי כמו באוריינט אקספרס, שעליה המלך גוסטב הרביעי בכבודו ובעצמו שט. האוויר האביבי תסס למרות שהכל נעלם והנהר זרם לאיטו, נטוש ושומם.
לאלן היה נדמה שרוחות רפאים וצלליות אורבים בכל מקום. הוא נזכר בוילה המפוארת של משפחת המהנדס בסוף הירידה, שלמרגלותיה ישבו ילדות קטנות וגזרו בובות נייר, שלא לדבר על המסבאה שבה הזקנים שיחקו קלפים ואיך מדי פעם, כשהתמזל מזלו, היה מקבל כמה קרונות רק כדי לרוץ לספר לאחת הנשים שבעלה נאלץ להישאר למשמרת נוספת במנסרה.
העליות והמורדות הקשו על ברכיו ומותניו השחוקים, בייחוד המקטע האחרון לפני הנהר, כשאספסוף החל למשוך בחבל. הכלב הזה לא קיבל שום חינוך — מכנה משותף לשניהם. הכמיהה לחופש, החירות לרוץ ללא כבלים.
אלן שחרר את הכלב והתיישב על הספסל, אפוף ניחוח המליחות שעלה מהנהר. בעונת החורף הנהר היה קפוא ואילם, ואילו באביב שצף חיוניות. לפני שבוע הוא שמע את הקרח מתחיל להיסדק ולזמר, להתפורר ולהיבקע ללא שום התנגדות. זה, כמובן, לא היה באותן עוצמות שזכר מנעוריו כשהקרח הסתער בקול גדול ונערם לאורך החופים.
אספסוף דשדש במי האלפים הקפואים, נבח ורב עם ענפים שזרמו במורד הנהר.
האם הוא רואה סירה שם בחוץ?
אכן. סירת מנוע קטנה שהתקרבה מהלשונית הדרומית של סנדו, בדרכה ללונדה.
אלן הצר את עיניו, אבל רק כשהסירה שטה לתוך אזור הנמל הישן הוא הבחין במספר דמויות על הסיפון. הוא קשר את הכלב הסורר והתרומם.
* * *
איש צעיר, גפיו גמישים, ניתר מהסיפון ועגן. הוא היה יכול להיות בכל גיל בין עשרים לחמישים, בהתחשב בנטייתם של בני אדם להתאמן, להזריק ואין לדעת מה עוד. לצידו היה גבר מעט מבוגר יותר, לא פחות גמיש, ואישה שישבה דוממת בירכתי הסירה. היא לא הייתה צעירה, אבל גם לא מבוגרת. היא עדיין לבשה את חליפת הצלילה, למרות שקילפה את חלקה העליון עד קו המותן והתעטפה במעיל. לרגליהם השתלשלו מיכלים וצינורות.
"מזג אוויר מעולה לצלילות," בירך אותם.
שני הגברים השיבו בנימוס ולחצו את ידו. הם הציגו את עצמם, אבל בגילו אלן כבר לא זכר שמות. היה נדמה לו שהם הציגו את עצמם כביולוגים ימיים, אבל הם הזדרזו לתקן אותו ואמרו שהם ארכיאולוגים ימיים. הם היו בעיצומן של צלילות בין אוניות טרופות, וכבר מיפו שלוש מאות כאלו בין סַנדסלוֹן ועד לגשר החוף הגבוה.
"לכל הרוחות," התרשם אלן. "שלוש מאות?"
הוא אמנם ידע שהקרקעית זרועה גרוטאות, אבל לא האמין שזה עשוי לעניין אנשים משכילים. דיג תמיד היה מלאכתם של עניים שבנו את הבקתות הרעועות שלהם על שפת החוף מקורות עץ שלא היה בהן צורך.
"מה אתם אומרים," פלט לבסוף. "מצאתם משהו בעל ערך?"
האיש הצעיר העיף מבט בחברו, כמי שמבקש אישור לדבר. אלן קלט המהום קל, כאילו שהחבורה הבריחה אלכוהול. האישה נשארה לשבת על הסיפון, מליטה פניה בידיה. היה נראה שהיא סובלת ממחלת ים.
"אני לא יודע אם נכון מצדי לדבר על זה בקול רם," הודה הבחור המבוגר יותר, "כדי שאף אחד לא יעלה בדעתו לצלול כאן לפני שהמשטרה תגיע. אנחנו מכירים את העבודה ואף פעם לא נוגעים בכלום, אבל כשמדובר בצוללנים חובבנים תמיד קיים סיכון."
"סיכון למה?" אלן הביט מסביב ותהה האם הם באמת מאמינים שהמוני אנשים יורדים לנהר מתוך בחירה בסוף אפריל. הוא אמנם נתקל בכמה מתרחצים גם בחודשי החורף, אבל זה היה בעיקר בזמן הקורונה, כשאנשים חיפשו דרכים להעסיק את עצמם. וגם אז, הם מיהרו להתעטף בכובעי צמר אחרי טבילה קצרה במים.
"אז מה מצאתם?"
שוב מלמולים. הוא לא רצה לבקש מהם שיחזרו על מה שאמרו, שהם מצאו שלד. את זה הוא שמע.
"לעזאזל, גופת אדם?"
הם הנהנו.
שלד שקוע למחצה במוץ הקרקעי ומוסתר חלקית מתחת למה שהם העריכו שהייתה אונייה מתחילת המאה ה־19.
"אז ייתכן שמדובר בגופה מהתקופה ההיא?" שאל אלן.
"בלתי אפשרי לקבוע דבר כזה רק ממראית עין," אמר אחד מהם. "לא נסיק שום מסקנות לפני שהנושא ייבדק. אנחנו אנשי מדע."
הם תכננו להתקשר למשטרה, כבר שלפו טלפונים ודנו ביניהם אם נכון להזעיק תחילה את משמר החופים או את מוקד החירום. הרי לא באמת מדובר במקרה חירום. אם הם היו בדרום שוודיה, הם היו יוצרים קשר עם המשטרה הימית, אבל לא היה גוף כזה צפונית לשטוקהולם.
"מוקד החירום נמצא באוֹמֶאוֹ, במרחק מאתיים חמישים קילומטרים מכאן," אמר אלן. "ככה זה מאז שאיחדו את כל המרכזים."
הוא הרגיש את השאיבה המוכרת בבטנו כשהשקיף לנהר. לא מעט אנשים אבדו שם במעמקים.
"אבל אפשר למצוא שוטרים אחרים ממש בקרבת מקום," הוא הוסיף. "אני יכול לעזור לכם עם זה."
אַיירַה שיוֹדִין השילה בזריזות את מכנסי האימונית, החליפה תחתונים וחיפשה בגד שיותר הולם חוקרת שעובדת במחלקה לפשיעה חמורה. החולצה הייתה מוכתמת, וככל הנראה הדיפה ניחוח קלוש של זיעה. היא לא הרבתה להקדיש מחשבה לזוטות מהסוג הזה כשישבה לבדה בבית ועבדה מול המסך.
היא הפעילה את מכונת הקפה והוציאה לחם מהמקפיא.
גופה בנהר, אמר לה השכן בטלפון.
"הזעקתם עזרה?" איירה כבר הייתה בדרכה לנעול נעליים ולצאת לשטח, עד שקלטה שמדובר בגופה.
"אוקיי," אמרה. "תביא אותם אליי."
רוח מרעננת נשבה במטבח כשפתחה את החלונות. אין ספק שמקרה של מציאת גופה בנהר לא מצדיק מעורבות של המחלקה לפשיעה חמורה, לפחות כל עוד לא מדובר ברצח. זה יעבור לטיפול תחנת המשטרה המקומית, והיא כבר לא עבדה שם. המחשבה עוררה באיירה געגועים לכבישים אין סופיים, למקומות מרוחקים עשרות קילומטרים זה מזה, להפתעה שעשויה לצוץ מעבר לכל עיקול.
היא הזיזה את המחשב, והורידה את כל חומר החקירה משולחן העבודה. פרטי חשבונות בנק, שמות, מספרי טלפון. כנופייה שסחרה בסמים בהיקפים עצומים. עבודה משטרתית חיונית, מכריעה ממש, כדי שהתביעה תוכל לבנות תיק חזק נגד החשוד העיקרי בסוּנדסבַאל.
איירה לא בחרה להיות שוטרת כדי לשבת מול מסך. הישיבה הממושכת עייפה אותה והיא הפכה קצרת רוח, בין אם ישבה באשנב הצפוף שלה בסונדסבאל או בבית ליד שולחן המטבח, דבר שהפך מקובל לגמרי מאז פרוץ מגפת הקורונה.
כמובן שאישה הרה יכולה לצאת לשטח ולשוחח עם עדים בשולי חקירה כזו או אחרת, אבל לעיתים קרובות היה קשה לאמוד את רמת הסיכון של העדים. המפקדים שלה התייחסו לכל ההיבט הבטיחותי ברצינות רבה, ולכן היא מונתה לתפקיד משרדי מיומה הראשון במחלקה, משום שכבר הייתה בהריון כאשר התפקיד הוצע לה. אמנם אף אחד לא ניחש, אבל היא הייתה חייבת לשתף במצבה.
ברגעי חולשה היא הרגישה שרימתה אותם, נישאת על גבו של סעיף שאוסר על אפליה מגדרית, למרות שהממונים עליה אמרו לה שוב ושוב שהם מעוניינים דווקא בה ושהריון הוא מצב זמני. יו"ר ועד העובדים, בעצמו אב לשלושה, אמר לה את זה באופן אישי.
"הלו," היא שמעה קול עולה מהמבואה.
אלן וסטין נכנס כהרגלו מבלי לדפוק. הם הרי שכנים. הכלב אספסוף התפרץ פנימה בעקבותיו, מפזר בוץ ומים על הרצפה. אחריהם נכנסו שלושה אנשים לבושים בבגדי פנאי, שני גברים ואישה — יֶספֶּר, לָארס ואילווה. את שמות המשפחה היא תיקח מהם מאוחר יותר.
איירה ביקשה מכולם לשבת, אבל אלן נשאר לעמוד ליד הכיריים.
המטבח נמלא במהרה בניחוחות של צנימים וקפה, בזמן שאילווה סיפרה כיצד התפתתה לשחות מתחת לגשר סנדו ואיבדה כיוון. היא הייתה כבת חמישים, שערה מאפיר עם פסים בהירים.
"זה היה כמו ערפל, או אולי חלום," אמרה. היא לא נגעה בכריכים, והניחה לקפה להתקרר בספל. "לגמרי איבדתי את עצמי. לזמן יש קצב אחר שם למטה. קשה לי להעריך כמה זמן הייתי שם."
"תשע דקות," הזדרז יספר, הצעיר מבין הגברים, לענות במבטא וֶרמלַנדִי מובהק. "הייתי עסוק בלצלם את שאריות הגשר, ואיבדתי קשר עין איתה. זה קורה לפעמים. מאוד חשוך למטה, והראות מוגבלת למספר מטרים בלבד. אם אנחנו מאבדים אחד את השנייה, הפרוטוקול מחייב שנקדיש שתי דקות לחיפושים ואם לא מצאנו — לצוף בחזרה למעלה. כשלא ראיתי אותה למעלה, אני ולארס צללנו שוב."
"זו הייתה אשמתי," הודתה אילווה. "נשביתי במה שראיתי שם למטה, ושכחתי את הזמן. לרגע חשבתי שאולי אני זו שמצאתי את..."
מבטה זגזג, והיא איבדה את חוט המחשבה.
"תספרי מה ראית," ביקשה איירה.
זה לקח כמה רגעים. האישה ערבבה בין עובדות לבין תחושות. היא הרי ראתה את המוות בעיניים.
"נדיר למצוא גופות לצד אוניות טרופות," המשיך אותה לארס. "נדיר ממה שנדמה לכם. ברוב המקרים אנשים מספיקים לקפוץ מהאונייה הטובעת וניצלים. הגופות לעומת זאת נסחפות עם הזרם. כשאנחנו כבר מוצאים גופה, זה לרוב ממש בתחתית האונייה, בגלל שאותו בן אדם כנראה ישן ולא הספיק לחלץ את עצמו."
תמונות מהסרט טיטניק עלו וצפו בראשה של איירה תוך כדי השיחה — נוסעי המחלקה השלישית שננעלו למטה, ליאונרדו די קפריו שנכבל מתחת לסיפון, נער הסיפון קרל שנקשר להגה בבלדה הידועה* Blue Bird ונשכח שם. תמונות כאלה. לשקוע בלי שום אפשרות להינצל.
אחרי שמצאו את אילווה ווידאו שהכל בסדר איתה, אחד מהם צלל שוב לצורך תיעוד.
איירה רכנה מעל המצלמה. היא ראתה תווים בהירים יותר בחול, או בחומר שממנו מורכבת קרקעית הים. אולי בוץ כחול. את היסוד הזה היא הכירה מחקירות קודמות, וידעה שעם שילוב המליחות יש במים האלה תכונה משמרת.
"אתם יודעים באיזו אונייה מדובר?"
"לא, עוד לא," ענה יספר. "אבל היא גדולה מרוב האוניות באזור."
אולי ספינת קיטור או מעבורת. מרבית האוניות הטרופות בנהר אוֹנגֶרמַן טרם זוהו. רק לפני כמה שנים החלו במיפוי שיטתי באמצעות גלי סונאר; גלי קול שמזהים חפצים בעומק של שלושים מטרים.
יספר הוציא לפטופ כדי להמחיש, והתמונות שעלו על המסך הזכירו יצירות אמנות יותר מצילומים. גוונים חומים, על גבול חרדליים, מוקפים בצללים וצלליות של כלי שיט.
המיפוי של שלוש מאות כלי שיט תוך תקופה כה קצרה היה סוג של שיא עולמי. היה נראה כאילו מישהו השליך באקראיות חפיסת קלפים למים בדמות מזחים מרובעים ששימשו לשינוע קורות למעבורות. כשהמזחים הצפים נבנו על אוניות הקיטור עצמן, כבר לא היה צורך במזחים יבשתיים והיה פשוט יותר להטביע אותם.
חלק מהממצאים סומנו כאובייקטים דמויי ספינה טרופה, ונדרשו לבדיקה יותר מעמיקה. על סמך צורתם וגודלם, הארכיאולוגים הימיים הסיקו שהם נבנו כבר במאה השש־עשרה. זה היה הגיוני, כי היו עדויות לפעילות שוקקת של מספנות כבר במלחמת שלושים השנה.
איירה הצביעה על רצועה צהובה שנמתחה מלונדה לסנדו כמו גפרור שנשבר לשניים.
"זה הגשר?"
"כן, זה הגשר."
איירה מעולם לא הקדישה מחשבה לגשר, ולכך שהוא כנראה נמצא מתחת לפני המים. ההתמוטטות המחרידה של הגשר היה אחד מאותם פצעים מקומיים שמעולם לא הגלידו. היא העבירה את האצבע למקום שבו נמצאה הגופה.
"בחלק הזה יש זרמים חזקים..."
כילדה איירה שמעה אין ספור אזהרות להיצמד לחופים ואף פעם לא להיכנס לבד למים.
"כן, ייתכן שהגופה נסחפה, אם על זה את חושבת."
היא החליפה מבט עם אלן, שנשען על קמין העצים כשספל הקפה בידו, והניחה שמחשבות דומות חולפות בראשו על הנעדרים. אלו ששמותיהם מעולם לא נחרטו על מצבות, שטבעו או התאבדו או הושלכו לנהר. היא כבר הרכיבה את הרשימה בראשה.
איירה הרחיקה ממנה את אספסוף, שנדחק אליה וביקש ליטוף. פרוותו הצחינה מכל מה שהפשיר עם השלג. היא שרבטה את הקואורדינטות של הממצא, שהיה בעומק שישה־עשר מטרים. זה לא נחשב עמוק במיוחד. היו מקומות בנהר בעומק של מאה מטרים.
"סליחה על השאלה, אבל מתי נוכל לצאת בחזרה?" שאל יספר. "אני יודע שזה נשמע קצת חסר רגישות, אבל אנחנו לא רוצים לאבד זמן יקר."
הארכיאולוגיה הימית הייתה ענף בתת תקצוב, ולכן הם הקפידו לצאת בשעות הבוקר המוקדמות כדי לנצל את כל שעות האור. בקרוב יתחיל הקיץ ועימו שמש שלא שוקעת, לילות שלא ניתן להפרידם מהימים.
"הכל בסדר, כל עוד תשמרו על מרחק מסוים מהממצא." איירה הקיפה באצבעה על המפה את הנתיב בין סנדו ללונדה. "תתייחסו לזה כאל זירת פשע."
היא פגשה את עיניה הפעורות של האישה.
"זה מהלך שגרתי," הוסיפה איירה. "רק ליתר ביטחון, עד שנדע יותר."
"מתי נראה לך שיהיה לכם עוד מידע?" היא שאלה.
עומס העבודה במרכז הפורנזי הלאומי היה גדול. לעיתים בדיקת די.אן.איי פשוטה התעכבה שבועות גם במקרים של כלי נשק שנעשה בהם שימוש ממש לאחרונה.
"אני לא יודעת," השיבה איירה בכנות. "זה ממש תלוי במה שנמצא. אם לא נמצא בגדים, לדוגמה, או חפצים, ייקח זמן להבין מאיזו מאה הגופה נמצאת שם."
"לא אפסיק לחשוב על מי שזה לא היה." אילווה הסתכלה במפה על הנהר. "תארי לעצמך שמישהו מחכה לו, מתגעגע אליו."
או אליה, חשבה איירה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
