זיכרונות יקרים מפז שקעו לעומק באר העבר,
ובחלוף העונות הפכו הזיכרונות לסיפורים,
וברבות השנים נרקמו הסיפורים לאגדות,
ובעבוֹר התקופות נבראו האלים מן האגדות.
והיום, אין לומר יותר את שמם של אלו.
(בהשראת טולקין)
קינה
שנה שמונה־עשרה למניין החורבן 
חודש ראשון אביב
איני יודע היכן טמונות שאריות הזיכרון והיכן מונחים שבריו.
איני יודע עד כמה עמוקות הן תהומות הנשייה והמוות.
איני יודע עד כמה אפלה היא באר הקינה על בני שנלקח ממני אל מול עיניי בחרב.
איני יודע עד כמה רחב הוא העצב על בני משפחתי שמתו בעודי אוחז בידיהם. איני יודע, עודני שוקע באפלת הבאר העמוקה.
איני יודע אם נותרו בי שאריות של גאווה.
האם עודה בוערת בי השנאה כלפי רוצחו של אדוני?
ושואל אני, מדוע נהרגו כל חבריי כולם?
ושואל, מדוע לא זכיתי לראות את בני בכורי מצמח זקן?
ומדוע מתו כולם בעודי חי?
איני יודע מהו מקורם של הסיפורים העתיקים ונוראי ההוד שכה דבקים אנו בהם.
איני יודע מהיכן הגיע אלינו האל הנאדר. לעיתים נדמה כאילו האלים והמקומות תמיד היו שם, אף שאנו שיצרנו אותם, אף שאנו אשר חצבנו מילים יש מאין, אף שאנו אשר בראנו אותם כדברנו והפכנו את יהוה ואת אל לאדוניי ואלוהינו.
איני מבין מדוע האל והמקום טבועים בנו כה חזק, כאילו מסרגת ברזל חרטה את רישומם על לוח ליבנו, ואם בכל זאת היו שם מתמיד, מדוע חרב הבית הקדוש, מדוע אבדה משפחתי.
איני מבין, בני בכורי, איני מבין, אהוב ליבי.
* * *
האם ספר החוקים הקדוש וספר המלכים שהופקדו בידיי יישמרו?
האם האנשים שיבואו לאחר לכתי יזכרו את הבית אשר נחרב?
אינני יודע, כי מראות ביתי כבר נלקחים ממני, כי מראות בני משפחתי וחבריי הקרובים הולכים ונגוזים מנגד עיניי, הולכים ונשברים. חושש אני שהכוח לשמר את התורות והמגילות שהפקיד בידיי אדוני, הולך ואוזל ממני.
איני יודע מאין הגיעו כל אותם זיכרונות של תורה שבעל פה וחוקים אל מגילותיו של שפן הסופר, אבי־אביו של אדוני. איני כותב מיומן כסופר המלכותי, איני מבין איך כורכים את הדברים למגילה בסדר המקרים והמועדים הנכון. איני יודע איך הגה וכתב שפן בן אצליהו את ספר הדברים הקדוש, אינני מבין מהיכן ליקט את כל אותם החוקים הקדושים אשר בספר הדברים. אבל יודע אני שצוּויתי לשמור את מגילותיו, צוויתי על ידי אדוני גדליה פעמים מספר, לשמור על כל אותן המגילות.
איני יודע איך החיטה אשר פעם היתה בר, מקיפה אותנו היום מכל עבר, שואל אני האם יבוא יום ויהיו מגילות רבות כל כך, רבות כעצים ביער ונאבד את זיכרון תחילתם של הדברים, נאבד את הקשר אל המעיין שממנו נבעו.
* * *
כותב אני דברים שאדוני גדליה ביקש שלא יישכחו, למען יישמר זכר ישראל וזכר יהודה, למען ירושלים והבית. מי ייתן וספר הדברים והחוקים ויתר המגילות יצלחו את מבחן העונות והתקופות ויעברו מדור לדור. מתקשה אני לומר האם יצמח טוב או רע מהסיפורים והחוקים שבמגילה, כי בין השורות אינני מבדיל תמיד בין אמת לאגדה, בין מה שאירע ובין מה שלא קרה.
איני יודע מי מן הממלכות הגדולות תמשיך לשלוט בנו.
האם יהיו אלו אנשי היאור אשר אל ממלכתם ברחתי אחרי הרצח הנורא, או שמא ישובו אלינו האשורים אשר מחו את ממלכת ישראל מעל אדמתה, ייתכן שיהיו אלו הבבלים אשר זרעו את ההרס הגדול והנורא בעירי ירושלים, או שמא יהיו אלו הפרסים אשר כבר, כך שמעתי, התחילו נושפים בעורפם של האחרונים.
איני יודע מה יֵלד יום ואיני יודע מה תלד אישה.
רבות אינני יודע, איני נביא.
אינני ירמיהו. אינני חולדה.
יודע אני שהמבוקה סביב טרם שקטה, עוד רחוק המועד. יחלפו שנים רבות עד שיהודה תתאושש ותשוב לאיתנה, וניתן יהיה לברך מחדש על המוגמר.
שני עשורים חלפו מאז החורבן הגדול, שממנו טרם התאוששתי. החודשים, העונות והשנים חלפו, והייתי לפליט של קבע בארץ היאור. יושב אני היום בבית קטן עשוי בד ועץ שאותו בניתי בפתחו של הנהר הגדול אשר בארץ גושן, בין מים מתוקים למים מלוחים אני גר, רחוק ירחי הליכה רבים מארצי שחרבה הרחק מזרחה מכאן, רחוק מההרים הגבוהים שאהבתי, אך קרוב אני לים, שאותו למדתי להכיר ולחבב בשנים האחרונות.
הוא מנחם אותי, הים.
הוא מנחם.
כותב אני לכבודו של אדוני גדליה שנרצח בהר, לכבוד אבי־אביו שפן בן אצליהו אשר ניסה לעשות מהפכת אלוהים ונכשל. כותב ומוחק, כותב ומתקן. הדברים שאספר ארוכים המה, חלקם קשים ונוראים, חלקם נשגבים ממני, חלקם נרמזו בראשית זו, חלקם יתבהרו רק בהמשך וחלקם יישארו נסתרים וסתומים גם לדורות הבאים.
אשתף אתכם במהומת החורבן הגדולה שבה נשחט כל בית המלוכה, שבה נמחה ביתי מעל פני האדמה ונשברה משפחתי מול עיניי. אשתף בקשר הבגידה אשר קשר בן זרע המלוכה עם אויבינו העמונים.
אשתף במגילות השונות שכתב שפן הסופר, אשתף בהפיכות וברציחות שרקח שפן בן אצליהו. שפן הסופר הכותב בעט ימינו, ושפן הקושר ושוחט בחרב אשר בשמאלו.
אשתף גם בכל אותם דברים שסיפר לי אדוני האהוב גדליה בן אחיקם בן שפן, בטרם נרצח על ידי ישמעאל בן נתניה. רצח שפל שממנו נמלטתי בקושי בעור שיניי, רצח אשר אחריו נגוזה התקווה מעל פני ארץ יהודה כולה.
אספר עד כמה שהכתב על הקלף יכול לגלות, כי את ריח השרפה של ביתי איני מריח מן המגילה, את פניו של בני איני יודע לצייר ואת מגע ידה של אשתי רק אני אוכל לדמיין בטרם ייכרת ממני גם זיכרון זה.
אסיים את הראשית במשפט אשר חושב אנוכי כי יזרע אור על הדברים אשר אותם ניסו שפן הסופר ונכדו גדליה לעשות:
שמעו ישראל, שמעו יהודה.
אתם ישראל ויהודה, והם אל ויהוה, כולכם אחד.
מעתה.
ויתר הפרטים והלוחות כתובים כאן על גבי המגילה.
א. חורבן
ובחדש החמישי בשבעה לחדש היא שנת תשע־עשרה שנה למלך נבכדנאצר מלך־בבל בא נבוזראדן רב־טבחים עבד מלך־בבל ירושלם / וישרף את־בית־יהוה ואת־בית המלך ואת כל־בתי ירושלם ואת־כל־בית גדול שרף באש
ספר המלכים
שנה אחת־עשרה למלכות צדקיהו שנת החורבן חודש רביעי שבוע שלישי
מילים אינן יודעות רעב מהו, הן לא יודעות.
הן אינן חשות את הכיווץ הקשה והצריבה אשר בבטן, הן לא נשארות חלולות בלילה, המילים חשות ברעד הידיים הפוגם באותיות, אך אינן מבחינות בייאוש שבין העיניים הכבויות.
הן לא.
ובלילה, בטרם אירדם, זכורני שלא היה מה לאכול, מנמלה ועד עוף ובהמה, מגרגר חיטה ועד תמר, מאזוב ועד חרדל, מבצל יבש ועד שום. לא היה דבר מאכל.
זכורני שאכלנו תחילה את השפנים ואת החולדות, אך גם אלו נאכלו מהר או שמילטו עצמם מן העיר, ובמשך חודשים ארוכים מי אשר זכה לאכול לטאה או חגב הודה לאל שלו ובירך.
ככלות הדברים האלה שכחתי טעמם של גרעיני החיטה המעורבבים בדבש, שכחתי טעמו של הלחם הקלוי המרוח באזוב ושמן זית שהיה מטפטף על אצבעותיי. פי כבר לא זכר את מותקו של האבטיח, הו, כמה התאוויתי לאדום־המתוק הזה כאשר הכול אך התחיל.
כל דבר אשר השביעני היה כפלא בעיניי, המילים כרוקדות היו על בטני הריקה ובורחות מהשורות שעל הדף, אך לרוב לא היה דבר לאוכלו.
לא היה.
ועוד אומר, שמוזר היה בעיניי שכה התארכה העת עד אשר הכניעונו לבסוף הבבלים וכבשו את עירנו. תשעה־עשר חודשים של רעב כבד וצמא צורב, מעשרה בטבת בשנה העשירית למלכות צדקיהו ועד שבעה־עשר לחודש הרביעי בשנת אחת־עשרה למולכו, היום שבו הבקיעו הבבלים את חומות העיר.
ומדוע מפליא הדבר וכה מוזר הוא בעיניי? לאחר שהוגלה מלכנו היפה יהויכין, אחת־עשרה שנים טרם החורבן, נעלמו הכוהנים והגיבורים מן העיר, ונעלמו אף החרש והמסגר. כולם נלקחו לבבל ולא באו אנשים טובים על מקומם, ואנו, שנותרנו בעיר, נחלשנו.
ובירושלים נחלקו הדעות. היינו רעבים ומפולגים. היו אשר תמכו במלחמה נגד בבל, בטוחים שצריך להילחם בהם עד חורמה, ובהם המלך צדקיהו וישמעאל בן נתניה, והיו מי שתבעו כניעה לבבל, ובהם ירמיהו הנביא וגדליה בן אחיקם אדוני.
היו אף כאלה כמו איש הצבא יוחנן בן קָרֵחַ, אשר אומנם השתכנעו בחוסר התוחלת שבמלחמה, אך היו נאמנים למלך עד הרגע האחרון.
את כל המכובדים האלה ראיתי בירושלים. את המלך, את גדליה אדוני, את ירמיהו, את ישמעאל בן נתניה ואת יוחנן בן קָרֵחַ.
את כולם ראיתי, ורעבים היו כולם.
הו, כמה שהיינו רעבים.
לבסוף, כאשר מתנו כמעט כולנו והמלך ומשפחתו ברחו מן העיר, הבנתי שתקוות החומות שהקיפה את העיר עיוורה את כולנו. על עצמי אומר שחייתי אז מתקווה לתקווה, ואם לרגעים נחלשה בי התקווה, מעתיר הייתי לאלים בתחינה שיושיעו, בלחשים ובתפילות אשר מצאתי במגילות נושנות, וכאשר החל המצור עוד נאחזתי באמונתי בם, אך עד מהרה נכזבה תוחלתי ועיניי קדרו.
* * *
בשנים שלפני המלחמה נסוגו מאדמותינו האשורים, אשר החריבו את ממלכת ישראל שמצפון וכמעט שאף החריבו את ארצנו.
המלך צדקיהו שקל בדעתו ארוכות מה יעשה. משראה שגם המצרים נחלשים, פנה מזרחה מרחק חודשי רכיבה ארוכים עד הגיעו אל העיר בבל הרחוקה שליד הנהרות הגדולים, ושם כרת ברית עם הבבלים החזקים ונשבע אמונים לנבוכדנאצר מלכם.
בעת אשר שב מלכנו בדרכו הארוכה מבבל לירושלים, הגה ליבו תקווה משונה, וגאווה חזקה פשתה בו להיות גדול ומורם. התקווה היתלה בו ומלכנו שב והפך בדבר ארוכות, ואחרי כן כרת ברית עם מלכיהן של צור ושל עמון וצידון, ואף עם פרעה מלך מצרים אשר שב והתחזק מעט באותה העת.
כל אותם המלכים באו לירושלים להסתופף עימו בתקוותו הגדולה, וצדקיהו הפר את הברית שכרת עם נבוכדנאצר, וסופו היה רע ומר, וסופנו גם.
הבבלים יצאו נחושים ועלו על ירושלים, ונוכח סכנת האויב שלח צדקיהו שליחים למלך מצרים, כדי לגייס צבא חיילים ומרכבות מדרום. פרעה נעתר לצדקיהו ובאביב החיש ליהודה חיל עזר, והבבלים נאלצו להקל את המצור על ירושלים כדי לקדם את פני הצבא המצרי.
העזרה אשר הגיעה ממצרים רופפה את שורות הבבלים סביב העיר והקלה מעט את המצור הכבד. אוכל שוב נמצא לעם, מפעל המים שבמעיין הגיחון בא על תיקונו, והתקווה שבה ללבבות האנשים. אבל התקווה מכזבת היא לעיתים, ונגד שמחות שווא אלו התריע הנביא ירמיהו. חיל המשלוח המצרי הקטן הכזיב, ומקץ ימים אחדים המצור הבבלי התחדש.
* * *
חלק מן המצדדים בבבלים ראו את ההקלה הקצרה במצור כיד הגורל הטוב, ואחדים אף ביקשו לעזוב את העיר. ביניהם היה הנביא ירמיהו, אשר ניסה באחד הימים לצאת את העיר דרך שער בנימין, אולם בעת שקרב אל השער הצפוני צעק בקול יראיה בן שלמיה, מפקד השער, "אל הבבלים אתה נופל," כי חשד בירמיהו בבגידה, כי ארץ בנימין שאליה פנה ירמיהו, נשלטה בידי הבבלים וטרם נחרבה, והחיילים בשער תפסוהו ואיימו להורגו.
גדליה אדוני נזעק אל השער והציל את ירמיהו ממפקד המשמר והשיבו אל העיר, ובאותו הרגע גמלה בליבו הגזרה.
"בוא איתנו," פקד עליי גדליה, טרם שפנה לצאת את העיר וללכת עם ירמיהו אל העיר מצפה. יכולתי לצאת עימם וגדליה אף התעקש והרים קולו עליי, "בוא, רעואל, זו פקודה!" אבל אשתי חולה היתה עד מאוד ולא יכלה לצאת את פתח ביתנו, וחשבתי שלא תבריא אם אקחנה למסע בעודה חולה. לא יכולתי להשאירה לבד. גדליה ידע שיהרגו את ירמיהו אם לא ימהרו לצאת, והם נחפזו לעזוב את העיר.
לא עמד לי הכוח לצאת איתם ונשארנו בעיר, אני, אשתי ושני ילדינו.
וטעיתי.
הו, כמה שטעיתי.
"החבאתי שק עדשים בחדר הספרים," אמר לי גדליה בשקט לפני שנפרדנו בשער בנימין, "השק מוסתר. אם תיקח ממנו עדשים במידה, יספיק לך ולמשפחתך לכמה ירחים," הנהנתי בראשי והוא החרה, "המשך וכתוב את קורות המצור, אל תחסר דבר," ציווה עליי בטרם הלך.
תמר אשתי מתה שלושה ימים אחר לכתו של אדוני, ובתי הקטנה חלתה מיד אחריה. חומה עלה וקיבתה כאבה וגם היא מתה בידיי. הבבלים שבו להקיף את העיר, ושער בנימין נסגר שנית ואיתו חלפה ומתה התקווה המעטה שעוד היתה בי באלים.
אף אומר שנוחה היתה לי שררת בית גדליה, ופעם אף חשבתי שהיא שומרת עליי, ולא עזבתי את העיר במועד, ובסופם של הדברים נותרנו רק בני הבכור ואנוכי, ולא היה בידי מה לעשות, גם לא יכולתי לבכות, רק קול שבר עז של חיה בקע מחזי.
זכורני את המתים והרפאים המתגוללים ברחובות העיר, זכורני שהמתים היו רבים מדי ולא נקברו מעצמם. ואלו החיים, שראו את המתים, הפכו רפאים בעודם צועדים ברחובות העיר. תחילה נעשו רזים, פניהם פסקו מנוע ועיניהם שקעו ופתאום היו נעצרים, נופלים לארץ, מתים.
את הרפאים אשר מתו ברחוב ואת החללים שנפלו בקרב אוספים היינו כאשר ניתן היה, וטומנים אותם בבורות גדולים שחפרנו לצד החומה הדרומית.
זוכר אני את אלו אשר קפצו מהחומה אל מותם, את צעקות בני המשפחה שניסו למנוע מהקופצים את סופם. זכורני שלעיתים קפצו יחד בני משפחה אחת, והזעקות, הו הזעקות, היו כה נוראות. אף הבבלים שעמדו בצידה השני של החומה היו נעצרים לעיתים, מחשים ונעלמים לרגע קצר לשמע הקולות הקשים.
מעל העיר ריחף ענן תמיד של ציפורים שחורות וגדולות שירדו כל אימת שיכלו, לנקר בגופות. לרוב לא הפריע להן איש. היו ימים שחשבתי שעדיף להם לחיים שהציפורים ינקרו וינקו את המתים מאשר לקבור אותם בבורות הקבורה המלאים.
לא עמדו לי הרגעים לקבור את אשתי ובתי בכבוד, לא יכולתי לקוברן במערה החצובה ואף לא בשוחה בשדה אשר מחוץ לעיר. הן נזרקו לבור המתים והרימות, כפי שהן, על בגדיהן. היו ימים שחשבתי שעשו נכון אלו שקפצו מן החומה, אך יותר משגזרתי על עצמי לחיות, שמר עליי הפחד מן הקפיצה בחיים. הפחד שמר עליי תחילה עבור בני הבכור ואחר כך שמר עליי כי צריך הייתי לשמור על המגילות ועל כתיבת הדברים שעליהם ציווני גדליה. חושב אני היום שאותו הפחד עצר בעדי לעזוב את העיר בטרם הכול החל. הפחד מתעתע הוא, שומר ומונע גם יחד.
הו הפחד, ההולך אחריי כצל לכל מקום.
* * *
במשך חודשים ארוכים ערמו הבבלים חומת דייק גבוהה סביב העיר ועל החומה הקימו מגדלי מצור, וביניהם בנו מכונות שכמוהן טרם ראיתי, מכונות שעליהן שמענו מן הפליטים אשר הגיעו לירושלים מן הערים האחרות אשר נכבשו.
הבבלים ירו לעברנו חיצים מן המגדלים הגבוהים שבנו, ומן המכונות המשונות נורו לעברנו גושי סלע גדולים שניפצו את החומה באיטיות והרגו באנשינו. לעיתים אף נורו לעברנו כדורי אש גדולים, אשר גרמו לשרפות בגגות העץ של בתי העיר. האנשים שלא הכירו את מכונות האש האלו נבהלו עד מאוד וברחו, חלקם אף קפצו מן החומה. מי שהעז לִקרב ולגעת בכדורי האש, הבחין במהרה שהכדורים עשויים היו מערמת בדים ישנים ולעיתים אף מחלקי שיח קטנים, שנכרכו יחדיו בחבל ועליהם יצקו שמן והציתום באש.
היו פעמים שהבבלים ירו לעברנו את ראשי לוחמינו. חרותה בליבי הפעם הראשונה שפגשתי במראה הראשים הכרותים המתגוללים בין רגליי. זכורני שהקאתי, וכאשר הרמתי את ראשי מעם הרצפה וניגבתי באמת ידי את פי מן הקיא, ראיתי את פניהם הקפואות של הלוחמים שעמדו לצידי, שראו כמוני את ראשי חברינו על הרצפה.
עברו שנים רבות מאוד מאז, אך בכל לילה מחדש מתערבבות בראשי מחשבות הפחד מהרעב, יחד עם מראה פניהם הקפואות של הלוחמים.
לאחר שהיו ממטירים עלינו חיצים מן המגדלים וכדורי אש מן המכונות, היו מתקרבים החיילים הבבלים בצעקות ובתופים אל עבר חומת העיר בניסיון להבקיעה בעזרת איל הניגוח הכבד, אשר עשוי היה בול עץ עבה וארוך שלקצהו מחובר סלע גדול ומחודד. אנו מצידנו היינו מרחיקים אותם, אך בכל פעם הצליחו הבבלים מעט יותר ובכל התקפה נחלשנו וחומתנו נסדקה ונשברה.
באחת ההתקפות הראשונות של הבבלים קרה שעמדתי על החומה הצפונית, חיצים פגעו בחומה וכדורי אש עפו סביבי. שמעתי את הצעקות והתופים הולכים ומתקרבים, וראיתי את החיילים הבבלים נערכים להתקפה עם איל הניגוח והסולמות. זכורני שגרוני התייבש וחרחר מהפחד ולשוני דבקה לחיכי, זכורני את ריח השתן החזק שעלה מכל עבר, חזק לעיתים אף מריחם של המתים.
החיילים הבבלים התחילו קרבים לעבר החומה עם איל הניגוח. תחילה ירינו עליהם חיצים ואחר כך ידינו בהם אבנים, וכאשר זה אף זה לא הועילו, שפכנו עליהם שמן וזפת רותחים. זכורני את זעקותיהם הנוראות של החיילים שעמדו תחת החומה.
היו מאיתנו שברחו לאחור באותה התקפה, חלקם אף הסתובבו אחר כך כרפאים בעיר, ואיני יודע מדוע נותרתי עומד על מקומי בחומה פעמים רבות כל כך, למרות ריח השתן שנדף מבגדיי, למרות היובש בגרוני. איני יודע מדוע לא ברחתי כפי שעשו אחדים.
איני יודע.
בסיומה של אותה התקפה, הוכרזה הפוגה בין הצדדים כדי לאסוף את המתים, וכל צד פנה לקבור את מתיו בבורות גדולים. הריח היה כבד ומעלינו החשיך היום תחת מעופם האיטי של הנשרים והעיטים השחורים.
* * *
לקראת סופם של הדברים ניכר היה שהבבלים אינם ממהרים, דומה שחסו על אנשיהם. אנשינו ניסו אומנם להתנגד, אבל היינו רעבים וצמאים ופגשנו שוב ושוב באנשיהם הרעננים. הבבלים נהגו בנו כאילו היינו בצק שצריך להתפיח, הם נתנו לרעב ולריח המתים להחמיץ אותנו אט־אט עד שיוכלו להכניסנו לתנור.
ובשבעה־עשר בחודש הרביעי, שנת אחת־עשרה למלך צדקיהו, הובקעה החומה שמצפון. החיילים הבבלים פרצו ודרסו אותנו כשיטפון של מים במדבר, כוחנו תש והכול חרב.
צדקיהו ושריו עמדו באותם רגעים לצד שער בנימין שבצפון העיר, ושרי בבל עמדו וחיכו מן העבר השני של החומה. ואני, שעמדתי ממול, הבטתי בתקווה ולא האמנתי.
חץ אשר פגע במגן העץ שלי, כמו השיבני לחיים, והתחלתי רץ לעבר ביתי שהיה באמצע החומה המערבית כדי למצוא את בני. צעדתי והסתתרתי בעת שהחיילים הבבלים שאגו מסביב, רצו ופגעו ברפאים אשר הסתובבו ברחובות והפכום לחללים.
הבבלים דהרו והשמידו כל דבר אשר נקרה בדרכם. אלו שהיו בחיים ונעו ברחוב בטעות, נקטלו.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
זיכרונות יקרים מפז שקעו לעומק באר העבר,
ובחלוף העונות הפכו הזיכרונות לסיפורים,
וברבות השנים נרקמו הסיפורים לאגדות,
ובעבוֹר התקופות נבראו האלים מן האגדות.
והיום, אין לומר יותר את שמם של אלו.
(בהשראת טולקין)
קינה
שנה שמונה־עשרה למניין החורבן חודש ראשון אביב
איני יודע היכן טמונות שאריות הזיכרון והיכן מונחים שבריו.
איני יודע עד כמה עמוקות הן תהומות הנשייה והמוות.
איני יודע עד כמה אפלה היא באר הקינה על בני שנלקח ממני אל מול עיניי בחרב.
איני יודע עד כמה רחב הוא העצב על בני משפחתי שמתו בעודי אוחז בידיהם. איני יודע, עודני שוקע באפלת הבאר העמוקה.
איני יודע אם נותרו בי שאריות של גאווה.
האם עודה בוערת בי השנאה כלפי רוצחו של אדוני?
ושואל אני, מדוע נהרגו כל חבריי כולם?
ושואל, מדוע לא זכיתי לראות את בני בכורי מצמח זקן?
ומדוע מתו כולם בעודי חי?
איני יודע מהו מקורם של הסיפורים העתיקים ונוראי ההוד שכה דבקים אנו בהם.
איני יודע מהיכן הגיע אלינו האל הנאדר. לעיתים נדמה כאילו האלים והמקומות תמיד היו שם, אף שאנו שיצרנו אותם, אף שאנו אשר חצבנו מילים יש מאין, אף שאנו אשר בראנו אותם כדברנו והפכנו את יהוה ואת אל לאדוניי ואלוהינו.
איני מבין מדוע האל והמקום טבועים בנו כה חזק, כאילו מסרגת ברזל חרטה את רישומם על לוח ליבנו, ואם בכל זאת היו שם מתמיד, מדוע חרב הבית הקדוש, מדוע אבדה משפחתי.
איני מבין, בני בכורי, איני מבין, אהוב ליבי.
* * *
האם ספר החוקים הקדוש וספר המלכים שהופקדו בידיי יישמרו?
האם האנשים שיבואו לאחר לכתי יזכרו את הבית אשר נחרב?
אינני יודע, כי מראות ביתי כבר נלקחים ממני, כי מראות בני משפחתי וחבריי הקרובים הולכים ונגוזים מנגד עיניי, הולכים ונשברים. חושש אני שהכוח לשמר את התורות והמגילות שהפקיד בידיי אדוני, הולך ואוזל ממני.
איני יודע מאין הגיעו כל אותם זיכרונות של תורה שבעל פה וחוקים אל מגילותיו של שפן הסופר, אבי־אביו של אדוני. איני כותב מיומן כסופר המלכותי, איני מבין איך כורכים את הדברים למגילה בסדר המקרים והמועדים הנכון. איני יודע איך הגה וכתב שפן בן אצליהו את ספר הדברים הקדוש, אינני מבין מהיכן ליקט את כל אותם החוקים הקדושים אשר בספר הדברים. אבל יודע אני שצוּויתי לשמור את מגילותיו, צוויתי על ידי אדוני גדליה פעמים מספר, לשמור על כל אותן המגילות.
איני יודע איך החיטה אשר פעם היתה בר, מקיפה אותנו היום מכל עבר, שואל אני האם יבוא יום ויהיו מגילות רבות כל כך, רבות כעצים ביער ונאבד את זיכרון תחילתם של הדברים, נאבד את הקשר אל המעיין שממנו נבעו.
* * *
כותב אני דברים שאדוני גדליה ביקש שלא יישכחו, למען יישמר זכר ישראל וזכר יהודה, למען ירושלים והבית. מי ייתן וספר הדברים והחוקים ויתר המגילות יצלחו את מבחן העונות והתקופות ויעברו מדור לדור. מתקשה אני לומר האם יצמח טוב או רע מהסיפורים והחוקים שבמגילה, כי בין השורות אינני מבדיל תמיד בין אמת לאגדה, בין מה שאירע ובין מה שלא קרה.
איני יודע מי מן הממלכות הגדולות תמשיך לשלוט בנו.
האם יהיו אלו אנשי היאור אשר אל ממלכתם ברחתי אחרי הרצח הנורא, או שמא ישובו אלינו האשורים אשר מחו את ממלכת ישראל מעל אדמתה, ייתכן שיהיו אלו הבבלים אשר זרעו את ההרס הגדול והנורא בעירי ירושלים, או שמא יהיו אלו הפרסים אשר כבר, כך שמעתי, התחילו נושפים בעורפם של האחרונים.
איני יודע מה יֵלד יום ואיני יודע מה תלד אישה.
רבות אינני יודע, איני נביא.
אינני ירמיהו. אינני חולדה.
יודע אני שהמבוקה סביב טרם שקטה, עוד רחוק המועד. יחלפו שנים רבות עד שיהודה תתאושש ותשוב לאיתנה, וניתן יהיה לברך מחדש על המוגמר.
שני עשורים חלפו מאז החורבן הגדול, שממנו טרם התאוששתי. החודשים, העונות והשנים חלפו, והייתי לפליט של קבע בארץ היאור. יושב אני היום בבית קטן עשוי בד ועץ שאותו בניתי בפתחו של הנהר הגדול אשר בארץ גושן, בין מים מתוקים למים מלוחים אני גר, רחוק ירחי הליכה רבים מארצי שחרבה הרחק מזרחה מכאן, רחוק מההרים הגבוהים שאהבתי, אך קרוב אני לים, שאותו למדתי להכיר ולחבב בשנים האחרונות.
הוא מנחם אותי, הים.
הוא מנחם.
כותב אני לכבודו של אדוני גדליה שנרצח בהר, לכבוד אבי־אביו שפן בן אצליהו אשר ניסה לעשות מהפכת אלוהים ונכשל. כותב ומוחק, כותב ומתקן. הדברים שאספר ארוכים המה, חלקם קשים ונוראים, חלקם נשגבים ממני, חלקם נרמזו בראשית זו, חלקם יתבהרו רק בהמשך וחלקם יישארו נסתרים וסתומים גם לדורות הבאים.
אשתף אתכם במהומת החורבן הגדולה שבה נשחט כל בית המלוכה, שבה נמחה ביתי מעל פני האדמה ונשברה משפחתי מול עיניי. אשתף בקשר הבגידה אשר קשר בן זרע המלוכה עם אויבינו העמונים.
אשתף במגילות השונות שכתב שפן הסופר, אשתף בהפיכות וברציחות שרקח שפן בן אצליהו. שפן הסופר הכותב בעט ימינו, ושפן הקושר ושוחט בחרב אשר בשמאלו.
אשתף גם בכל אותם דברים שסיפר לי אדוני האהוב גדליה בן אחיקם בן שפן, בטרם נרצח על ידי ישמעאל בן נתניה. רצח שפל שממנו נמלטתי בקושי בעור שיניי, רצח אשר אחריו נגוזה התקווה מעל פני ארץ יהודה כולה.
אספר עד כמה שהכתב על הקלף יכול לגלות, כי את ריח השרפה של ביתי איני מריח מן המגילה, את פניו של בני איני יודע לצייר ואת מגע ידה של אשתי רק אני אוכל לדמיין בטרם ייכרת ממני גם זיכרון זה.
אסיים את הראשית במשפט אשר חושב אנוכי כי יזרע אור על הדברים אשר אותם ניסו שפן הסופר ונכדו גדליה לעשות:
שמעו ישראל, שמעו יהודה.
אתם ישראל ויהודה, והם אל ויהוה, כולכם אחד.
מעתה.
ויתר הפרטים והלוחות כתובים כאן על גבי המגילה.
א. חורבן
ובחדש החמישי בשבעה לחדש היא שנת תשע־עשרה שנה למלך נבכדנאצר מלך־בבל בא נבוזראדן רב־טבחים עבד מלך־בבל ירושלם / וישרף את־בית־יהוה ואת־בית המלך ואת כל־בתי ירושלם ואת־כל־בית גדול שרף באש
ספר המלכים
שנה אחת־עשרה למלכות צדקיהו שנת החורבן חודש רביעי שבוע שלישי
מילים אינן יודעות רעב מהו, הן לא יודעות.
הן אינן חשות את הכיווץ הקשה והצריבה אשר בבטן, הן לא נשארות חלולות בלילה, המילים חשות ברעד הידיים הפוגם באותיות, אך אינן מבחינות בייאוש שבין העיניים הכבויות.
הן לא.
ובלילה, בטרם אירדם, זכורני שלא היה מה לאכול, מנמלה ועד עוף ובהמה, מגרגר חיטה ועד תמר, מאזוב ועד חרדל, מבצל יבש ועד שום. לא היה דבר מאכל.
זכורני שאכלנו תחילה את השפנים ואת החולדות, אך גם אלו נאכלו מהר או שמילטו עצמם מן העיר, ובמשך חודשים ארוכים מי אשר זכה לאכול לטאה או חגב הודה לאל שלו ובירך.
ככלות הדברים האלה שכחתי טעמם של גרעיני החיטה המעורבבים בדבש, שכחתי טעמו של הלחם הקלוי המרוח באזוב ושמן זית שהיה מטפטף על אצבעותיי. פי כבר לא זכר את מותקו של האבטיח, הו, כמה התאוויתי לאדום־המתוק הזה כאשר הכול אך התחיל.
כל דבר אשר השביעני היה כפלא בעיניי, המילים כרוקדות היו על בטני הריקה ובורחות מהשורות שעל הדף, אך לרוב לא היה דבר לאוכלו.
לא היה.
ועוד אומר, שמוזר היה בעיניי שכה התארכה העת עד אשר הכניעונו לבסוף הבבלים וכבשו את עירנו. תשעה־עשר חודשים של רעב כבד וצמא צורב, מעשרה בטבת בשנה העשירית למלכות צדקיהו ועד שבעה־עשר לחודש הרביעי בשנת אחת־עשרה למולכו, היום שבו הבקיעו הבבלים את חומות העיר.
ומדוע מפליא הדבר וכה מוזר הוא בעיניי? לאחר שהוגלה מלכנו היפה יהויכין, אחת־עשרה שנים טרם החורבן, נעלמו הכוהנים והגיבורים מן העיר, ונעלמו אף החרש והמסגר. כולם נלקחו לבבל ולא באו אנשים טובים על מקומם, ואנו, שנותרנו בעיר, נחלשנו.
ובירושלים נחלקו הדעות. היינו רעבים ומפולגים. היו אשר תמכו במלחמה נגד בבל, בטוחים שצריך להילחם בהם עד חורמה, ובהם המלך צדקיהו וישמעאל בן נתניה, והיו מי שתבעו כניעה לבבל, ובהם ירמיהו הנביא וגדליה בן אחיקם אדוני.
היו אף כאלה כמו איש הצבא יוחנן בן קָרֵחַ, אשר אומנם השתכנעו בחוסר התוחלת שבמלחמה, אך היו נאמנים למלך עד הרגע האחרון.
את כל המכובדים האלה ראיתי בירושלים. את המלך, את גדליה אדוני, את ירמיהו, את ישמעאל בן נתניה ואת יוחנן בן קָרֵחַ.
את כולם ראיתי, ורעבים היו כולם.
הו, כמה שהיינו רעבים.
לבסוף, כאשר מתנו כמעט כולנו והמלך ומשפחתו ברחו מן העיר, הבנתי שתקוות החומות שהקיפה את העיר עיוורה את כולנו. על עצמי אומר שחייתי אז מתקווה לתקווה, ואם לרגעים נחלשה בי התקווה, מעתיר הייתי לאלים בתחינה שיושיעו, בלחשים ובתפילות אשר מצאתי במגילות נושנות, וכאשר החל המצור עוד נאחזתי באמונתי בם, אך עד מהרה נכזבה תוחלתי ועיניי קדרו.
* * *
בשנים שלפני המלחמה נסוגו מאדמותינו האשורים, אשר החריבו את ממלכת ישראל שמצפון וכמעט שאף החריבו את ארצנו.
המלך צדקיהו שקל בדעתו ארוכות מה יעשה. משראה שגם המצרים נחלשים, פנה מזרחה מרחק חודשי רכיבה ארוכים עד הגיעו אל העיר בבל הרחוקה שליד הנהרות הגדולים, ושם כרת ברית עם הבבלים החזקים ונשבע אמונים לנבוכדנאצר מלכם.
בעת אשר שב מלכנו בדרכו הארוכה מבבל לירושלים, הגה ליבו תקווה משונה, וגאווה חזקה פשתה בו להיות גדול ומורם. התקווה היתלה בו ומלכנו שב והפך בדבר ארוכות, ואחרי כן כרת ברית עם מלכיהן של צור ושל עמון וצידון, ואף עם פרעה מלך מצרים אשר שב והתחזק מעט באותה העת.
כל אותם המלכים באו לירושלים להסתופף עימו בתקוותו הגדולה, וצדקיהו הפר את הברית שכרת עם נבוכדנאצר, וסופו היה רע ומר, וסופנו גם.
הבבלים יצאו נחושים ועלו על ירושלים, ונוכח סכנת האויב שלח צדקיהו שליחים למלך מצרים, כדי לגייס צבא חיילים ומרכבות מדרום. פרעה נעתר לצדקיהו ובאביב החיש ליהודה חיל עזר, והבבלים נאלצו להקל את המצור על ירושלים כדי לקדם את פני הצבא המצרי.
העזרה אשר הגיעה ממצרים רופפה את שורות הבבלים סביב העיר והקלה מעט את המצור הכבד. אוכל שוב נמצא לעם, מפעל המים שבמעיין הגיחון בא על תיקונו, והתקווה שבה ללבבות האנשים. אבל התקווה מכזבת היא לעיתים, ונגד שמחות שווא אלו התריע הנביא ירמיהו. חיל המשלוח המצרי הקטן הכזיב, ומקץ ימים אחדים המצור הבבלי התחדש.
* * *
חלק מן המצדדים בבבלים ראו את ההקלה הקצרה במצור כיד הגורל הטוב, ואחדים אף ביקשו לעזוב את העיר. ביניהם היה הנביא ירמיהו, אשר ניסה באחד הימים לצאת את העיר דרך שער בנימין, אולם בעת שקרב אל השער הצפוני צעק בקול יראיה בן שלמיה, מפקד השער, "אל הבבלים אתה נופל," כי חשד בירמיהו בבגידה, כי ארץ בנימין שאליה פנה ירמיהו, נשלטה בידי הבבלים וטרם נחרבה, והחיילים בשער תפסוהו ואיימו להורגו.
גדליה אדוני נזעק אל השער והציל את ירמיהו ממפקד המשמר והשיבו אל העיר, ובאותו הרגע גמלה בליבו הגזרה.
"בוא איתנו," פקד עליי גדליה, טרם שפנה לצאת את העיר וללכת עם ירמיהו אל העיר מצפה. יכולתי לצאת עימם וגדליה אף התעקש והרים קולו עליי, "בוא, רעואל, זו פקודה!" אבל אשתי חולה היתה עד מאוד ולא יכלה לצאת את פתח ביתנו, וחשבתי שלא תבריא אם אקחנה למסע בעודה חולה. לא יכולתי להשאירה לבד. גדליה ידע שיהרגו את ירמיהו אם לא ימהרו לצאת, והם נחפזו לעזוב את העיר.
לא עמד לי הכוח לצאת איתם ונשארנו בעיר, אני, אשתי ושני ילדינו.
וטעיתי.
הו, כמה שטעיתי.
"החבאתי שק עדשים בחדר הספרים," אמר לי גדליה בשקט לפני שנפרדנו בשער בנימין, "השק מוסתר. אם תיקח ממנו עדשים במידה, יספיק לך ולמשפחתך לכמה ירחים," הנהנתי בראשי והוא החרה, "המשך וכתוב את קורות המצור, אל תחסר דבר," ציווה עליי בטרם הלך.
תמר אשתי מתה שלושה ימים אחר לכתו של אדוני, ובתי הקטנה חלתה מיד אחריה. חומה עלה וקיבתה כאבה וגם היא מתה בידיי. הבבלים שבו להקיף את העיר, ושער בנימין נסגר שנית ואיתו חלפה ומתה התקווה המעטה שעוד היתה בי באלים.
אף אומר שנוחה היתה לי שררת בית גדליה, ופעם אף חשבתי שהיא שומרת עליי, ולא עזבתי את העיר במועד, ובסופם של הדברים נותרנו רק בני הבכור ואנוכי, ולא היה בידי מה לעשות, גם לא יכולתי לבכות, רק קול שבר עז של חיה בקע מחזי.
זכורני את המתים והרפאים המתגוללים ברחובות העיר, זכורני שהמתים היו רבים מדי ולא נקברו מעצמם. ואלו החיים, שראו את המתים, הפכו רפאים בעודם צועדים ברחובות העיר. תחילה נעשו רזים, פניהם פסקו מנוע ועיניהם שקעו ופתאום היו נעצרים, נופלים לארץ, מתים.
את הרפאים אשר מתו ברחוב ואת החללים שנפלו בקרב אוספים היינו כאשר ניתן היה, וטומנים אותם בבורות גדולים שחפרנו לצד החומה הדרומית.
זוכר אני את אלו אשר קפצו מהחומה אל מותם, את צעקות בני המשפחה שניסו למנוע מהקופצים את סופם. זכורני שלעיתים קפצו יחד בני משפחה אחת, והזעקות, הו הזעקות, היו כה נוראות. אף הבבלים שעמדו בצידה השני של החומה היו נעצרים לעיתים, מחשים ונעלמים לרגע קצר לשמע הקולות הקשים.
מעל העיר ריחף ענן תמיד של ציפורים שחורות וגדולות שירדו כל אימת שיכלו, לנקר בגופות. לרוב לא הפריע להן איש. היו ימים שחשבתי שעדיף להם לחיים שהציפורים ינקרו וינקו את המתים מאשר לקבור אותם בבורות הקבורה המלאים.
לא עמדו לי הרגעים לקבור את אשתי ובתי בכבוד, לא יכולתי לקוברן במערה החצובה ואף לא בשוחה בשדה אשר מחוץ לעיר. הן נזרקו לבור המתים והרימות, כפי שהן, על בגדיהן. היו ימים שחשבתי שעשו נכון אלו שקפצו מן החומה, אך יותר משגזרתי על עצמי לחיות, שמר עליי הפחד מן הקפיצה בחיים. הפחד שמר עליי תחילה עבור בני הבכור ואחר כך שמר עליי כי צריך הייתי לשמור על המגילות ועל כתיבת הדברים שעליהם ציווני גדליה. חושב אני היום שאותו הפחד עצר בעדי לעזוב את העיר בטרם הכול החל. הפחד מתעתע הוא, שומר ומונע גם יחד.
הו הפחד, ההולך אחריי כצל לכל מקום.
* * *
במשך חודשים ארוכים ערמו הבבלים חומת דייק גבוהה סביב העיר ועל החומה הקימו מגדלי מצור, וביניהם בנו מכונות שכמוהן טרם ראיתי, מכונות שעליהן שמענו מן הפליטים אשר הגיעו לירושלים מן הערים האחרות אשר נכבשו.
הבבלים ירו לעברנו חיצים מן המגדלים הגבוהים שבנו, ומן המכונות המשונות נורו לעברנו גושי סלע גדולים שניפצו את החומה באיטיות והרגו באנשינו. לעיתים אף נורו לעברנו כדורי אש גדולים, אשר גרמו לשרפות בגגות העץ של בתי העיר. האנשים שלא הכירו את מכונות האש האלו נבהלו עד מאוד וברחו, חלקם אף קפצו מן החומה. מי שהעז לִקרב ולגעת בכדורי האש, הבחין במהרה שהכדורים עשויים היו מערמת בדים ישנים ולעיתים אף מחלקי שיח קטנים, שנכרכו יחדיו בחבל ועליהם יצקו שמן והציתום באש.
היו פעמים שהבבלים ירו לעברנו את ראשי לוחמינו. חרותה בליבי הפעם הראשונה שפגשתי במראה הראשים הכרותים המתגוללים בין רגליי. זכורני שהקאתי, וכאשר הרמתי את ראשי מעם הרצפה וניגבתי באמת ידי את פי מן הקיא, ראיתי את פניהם הקפואות של הלוחמים שעמדו לצידי, שראו כמוני את ראשי חברינו על הרצפה.
עברו שנים רבות מאוד מאז, אך בכל לילה מחדש מתערבבות בראשי מחשבות הפחד מהרעב, יחד עם מראה פניהם הקפואות של הלוחמים.
לאחר שהיו ממטירים עלינו חיצים מן המגדלים וכדורי אש מן המכונות, היו מתקרבים החיילים הבבלים בצעקות ובתופים אל עבר חומת העיר בניסיון להבקיעה בעזרת איל הניגוח הכבד, אשר עשוי היה בול עץ עבה וארוך שלקצהו מחובר סלע גדול ומחודד. אנו מצידנו היינו מרחיקים אותם, אך בכל פעם הצליחו הבבלים מעט יותר ובכל התקפה נחלשנו וחומתנו נסדקה ונשברה.
באחת ההתקפות הראשונות של הבבלים קרה שעמדתי על החומה הצפונית, חיצים פגעו בחומה וכדורי אש עפו סביבי. שמעתי את הצעקות והתופים הולכים ומתקרבים, וראיתי את החיילים הבבלים נערכים להתקפה עם איל הניגוח והסולמות. זכורני שגרוני התייבש וחרחר מהפחד ולשוני דבקה לחיכי, זכורני את ריח השתן החזק שעלה מכל עבר, חזק לעיתים אף מריחם של המתים.
החיילים הבבלים התחילו קרבים לעבר החומה עם איל הניגוח. תחילה ירינו עליהם חיצים ואחר כך ידינו בהם אבנים, וכאשר זה אף זה לא הועילו, שפכנו עליהם שמן וזפת רותחים. זכורני את זעקותיהם הנוראות של החיילים שעמדו תחת החומה.
היו מאיתנו שברחו לאחור באותה התקפה, חלקם אף הסתובבו אחר כך כרפאים בעיר, ואיני יודע מדוע נותרתי עומד על מקומי בחומה פעמים רבות כל כך, למרות ריח השתן שנדף מבגדיי, למרות היובש בגרוני. איני יודע מדוע לא ברחתי כפי שעשו אחדים.
איני יודע.
בסיומה של אותה התקפה, הוכרזה הפוגה בין הצדדים כדי לאסוף את המתים, וכל צד פנה לקבור את מתיו בבורות גדולים. הריח היה כבד ומעלינו החשיך היום תחת מעופם האיטי של הנשרים והעיטים השחורים.
* * *
לקראת סופם של הדברים ניכר היה שהבבלים אינם ממהרים, דומה שחסו על אנשיהם. אנשינו ניסו אומנם להתנגד, אבל היינו רעבים וצמאים ופגשנו שוב ושוב באנשיהם הרעננים. הבבלים נהגו בנו כאילו היינו בצק שצריך להתפיח, הם נתנו לרעב ולריח המתים להחמיץ אותנו אט־אט עד שיוכלו להכניסנו לתנור.
ובשבעה־עשר בחודש הרביעי, שנת אחת־עשרה למלך צדקיהו, הובקעה החומה שמצפון. החיילים הבבלים פרצו ודרסו אותנו כשיטפון של מים במדבר, כוחנו תש והכול חרב.
צדקיהו ושריו עמדו באותם רגעים לצד שער בנימין שבצפון העיר, ושרי בבל עמדו וחיכו מן העבר השני של החומה. ואני, שעמדתי ממול, הבטתי בתקווה ולא האמנתי.
חץ אשר פגע במגן העץ שלי, כמו השיבני לחיים, והתחלתי רץ לעבר ביתי שהיה באמצע החומה המערבית כדי למצוא את בני. צעדתי והסתתרתי בעת שהחיילים הבבלים שאגו מסביב, רצו ופגעו ברפאים אשר הסתובבו ברחובות והפכום לחללים.
הבבלים דהרו והשמידו כל דבר אשר נקרה בדרכם. אלו שהיו בחיים ונעו ברחוב בטעות, נקטלו.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
